ה-100

 פרק 1 קלארק

דלת ההזזה נפתחה וקלארק ידעה שהגיעה שעתה למות.

עיניה ננעצו במגפיו של המאבטח והיא התכוננה לפרץ של חרדה, לשצף של בהלה נואשת. אבל כשהתרוממה על מרפקה וניתקה את חולצתה מהדרגש הספוג זיעה, היא הרגישה רק הקלה.

היא הועברה לתא בידוד אחרי שתקפה מאבטח, אלא שבידוד לא היה קיים מבחינתה של קלארק. היא שמעה קולות מכל פינה. הם קראו לה מפינות תאה האפל. הם מילאו את השקט שבין פעימות לבה. הם זעקו מנבכי נפשה. היא לא ייחלה למוות, אבל אם זאת הדרך היחידה להשתיק את הקולות, היא מוכנה למות.

היא נאסרה בעוון בגידה, אבל האמת, שאיש כלל לא העלה על דעתו, היתה חמורה שבעתיים. גם אם במשפט החוזר יקרה נס והיא תזכה בחנינה, המתקת העונש לא תמתק לה. זיכרונותיה העיקו עליה יותר מכל קירות של תא.

המאבטח כחכח בגרונו והעביר את משקלו מצד לצד. "אסירה מספר 319, קומי בבקשה." הוא היה צעיר מכפי שציפתה. מדיו נתלו ברפיון על גופו הכחוש והסגירו את מעמדו כטירון. כמה חודשים של מנות קיצוב ביטחוניות טרם מחו את אותותיה של תת־התזונה שכרסמה בווֹלדֶן ובאַרקֶדיָה, ספינותיה הקדמיות והעניות של המושבה.

קלארק נשמה נשימה עמוקה וקמה.

"תושיטי ידיים," אמר המאבטח ושלף זוג אזיקי מתכת מכיס מדיו הכחולים. קלארק נרעדה כשעורו התחכך בעורה. היא לא ראתה נפש חיה מאז שהעבירו אותה לתא החדש. קל וחומר שלא נגעה באיש.

"הדוק מדי?" שאל. שמץ האהדה שנמהל בקולו הגס העיר כאב בחזה של קלארק. עבר זמן רב מאוד מאז שמישהו לבד מתַליָה -

שותפתה בתא הקודם וחברתה היחידה בעולם - גילה כלפיה חמלה.

היא נענעה את ראשה לשלילה.

"שבי על המיטה. הרופא בדרך."

"הם עושים את זה כאן?" שאלה קלארק בקול ניחר, והמילים חרקו בגרונה. אם בא רופא, פירוש הדבר שפוסחים על המשפט החוזר שלה. אבל אין לה מה להתפלא. על פי חוקי המושבה, מבוגרים מוּצאים להורג מיד עם ההרשעה, ואילו קטינים נכלאים עד שהם מגיעים לגיל שמונה־עשרה. ואז מקבלים הזדמנות אחרונה לשטוח את טיעוניהם. אלא שבזמן האחרון מוציאים להורג אנשים כמה שעות אחרי משפט חוזר בגין עברות שלפני שנים מעטות עוד זכו לחנינה.

ועם כל זאת, היא התקשתה להאמין שההוצאה להורג תתבצע בתאה. במין היגיון עקום היא דווקא ייחלה להזדמנות לבקר עוד פעם אחת, אחרונה, בבית החולים שבו עשתה חלק רב כל כך מזמנה בעת החניכוּת הרפואית שלה - ייחלה להזדמנות אחרונה לחזור לאווירה מוּכּרת, גם אם היא רק ריח חומרי החיטוי וזמזום מערכת האוורור - בטרם תאבד לה לנצח האפשרות להרגיש.

המאבטח דיבר בלי להישיר אליה מבט. "את חייבת לשבת."

קלארק צעדה כמה צעדים קצרים והתיישבה בתנוחה דרוכה על שפת המיטה הצרה. היא ידעה שהבידוד מעוות את תפיסת הזמן, ובכל זאת התקשתה להאמין ששהתה פה - לבדה - כמעט שישה חודשים. השנה שעברה עליה במחיצתה של תַליה וחברתם השלישית לתא, ליז, נערה קשוחת פרצוף שחייכה בפעם הראשונה רק כשהוציאו את קלארק מהתא, היתה בשבילה נצח. אבל לא היה לקלארק כל הסבר אחר. זאת אומרת שהיום הוא יום הולדתה השמונה־עשר, והמתנה היחידה שמצפה לה היא המחט שתשתק את שריריה עד שלבה יחדל לפעום. לאחר מכן, כנהוג במושבה, ישולח גופה נטול החיים לחלל וימשיך לרחף לעד במרחבי הגלקסיה.

דמות הופיעה בפתח התא. גבר גבוה וצנום נכנס אליו. השיער האפור שהגיע לכתפיו אמנם הסתיר חלקית את הסיכה שענד על צווארון חלוק המעבדה שלבש, אבל קלארק לא היתה זקוקה לסמל כדי לזהות את היועץ הרפואי הראשי של המועצה. לפני כליאתה, במשך כמעט שנה, עקבה אחרי ד"ר לאהירי כצל וניצבה לצדו שעות אינספור בזמן ניתוחים. המתלמדים האחרים קינאו במינוי של קלארק והתלוננו על העדפת קרובים כשגילו שד"ר לאהירי הוא מידידיו הקרובים של אביה. מכל מקום, הוא היה ידיד קרוב של הוריה לפני שהוצאו להורג.

"שלום, קלארק," אמר ברוח טובה, כאילו בירך אותה בחדר האוכל בבית החולים ולא בתא כלא. "מה שלומך?"

"כנראה יותר טוב מאשר בעוד כמה דקות."

בעבר היה ההומור השחור של קלארק מעלה חיוך על פניו של ד"ר לאהירי, אבל הפעם הוא רק מִצמץ ופנה אל המאבטח. "אתה יכול להוריד לה את האזיקים ולהשאיר אותנו לבד לרגע?"

המאבטח זע באי־נוחות. "אסור לי להשאיר אותה בלי השגחה."

"אתה יכול לחכות בחוץ ליד הדלת," אמר ד"ר לאהירי בנימת סבלנות מוגזמת. "היא בת שבע־עשרה ולא חמושה. אני חושב שאוכל לשלוט במצב."

הסוהר נמנע ממבטה של קלארק כשהסיר את האזיקים. הוא נד בראשו קצרות אל ד"ר לאהירי ויצא מהתא.

"בת שמונה־עשרה ולא חמושה, אתה מתכוון," אמרה קלארק והצליחה לסחוט ממנו משהו דמוי חיוך. "או שהפכת לעוד מדען מבולבל שלא יודע באיזו שנה הוא חי?" אביה היה כזה. הוא היה שוכח לתכנת את מחזור היום והלילה של התאורה בדירתם ויוצא לעבודה בארבע לפנות בוקר משום שהיה שקוע מדי במחקר ולא שם לב שמסדרונות הספינה שוממים.

"את עדיין בת שבע־עשרה, קלארק," אמר ד"ר לאהירי בסגנון האטי והשליו שהיה שמור אצלו בדרך כלל למטופלים המתעוררים מניתוח. "היית בבידוד שלושה חודשים."

"אז מה אתה עושה כאן?" שאלה ולא הצליחה לכבוש את החרדה שהשתרבבה לקולה. "החוק אומר שאתה צריך לחכות עד שאהיה בת שמונה־עשרה."

"התוכניות השתנו. אין לי סמכות להגיד יותר מזה."

"זאת אומרת שמותר לך להוציא אותי להורג אבל אסור לך לדבר איתי?" היא נזכרה שהתבוננה בד"ר לאהירי בזמן המשפט של הוריה. אז קראה בפניו החמורים ביטוי למורת רוחו מהתהליך, אבל עכשיו כבר לא היתה בטוחה שצדקה בהתרשמותה. הוא לא יצא להגנתם. איש לא יצא להגנתם. הוא רק ישב בלי לפצות פה כשהמועצה מצאה את הוריה - שניים מהמדענים המבריקים ביותר בפניקס - אשמים בהפרת "צווי גאיָה", החוקים שנקבעו אחרי "הפורענות" כדי להבטיח את קיומו של המין האנושי. "ומה קרה להורים שלי? גם אותם הרגת?"

ד"ר לאהירי עצם את עיניו, כאילו נהפכו דבריה של קלארק מקולות לעצם נראה לעין. לעצם מבהיל בכיעורו. "לא באתי להרוג אותך," הוא אמר בשקט. הוא פקח את עיניו והורה על השרפרף שעמד למרגלות מיטתה של קלארק. "אפשר?"

קלארק לא השיבה, וד"ר לאהירי ניגש והתיישב והפנה את פניו אליה. "תושיטי בבקשה יד."

קלארק הרגישה שהחזה שלה מתכווץ וכפתה על עצמה לנשום. הוא משקר. הוא אכזרי ומושחת, אבל בתוך דקה הכול ייגמר.

היא הושיטה אליו את ידה. ד"ר לאהירי הכניס יד לכיס חלוקו והוציא פיסת בד שהדיפה ריח של חומר חיטוי. קלארק רעדה כשהעביר אותה על הצד הפנימי של זרועה. "אל תדאגי. זה לא כואב."

קלארק עצמה עיניים.

היא נזכרה במבט המיוסר שהפנה אליה וֶולס כשיצאה מלשכת המועצה מלווה במאבטחים. אף שהזעם, שבמהלך המשפט איים לכלות כל חלקה טובה בה, כבר נשחק מזמן, המחשבה על וֶולס שבה והעבירה בגופה פרץ של חום כמו כוכב דועך הפולט הבזק אור אחרון לפני שהוא כבה ונמוג.

הוריה מתו, והוא אשם במותם.

ד"ר לאהירי לפת את זרועה. אצבעותיו חיפשו וריד.

נתראה בקרוב, אמא ואבא.

לפיתתו התחזקה. זהו זה.

קלארק נשמה נשימה עמוקה כשהרגישה את הדקירה בחלק הפנימי של מפרק כף ידה.

"זהו. גמרנו."

עיניה של קלארק נפקחו בבת אחת. היא השפילה את מבטה וראתה צמיד מתכת חובק את מפרק ידה. היא העבירה עליו את אצבעה ונרתעה כי היה לה הרגשה שעשר מחטים זעירות ננעצות בעורה.

"מה זה?" שאלה בבעתה ומשכה את ידה מהרופא.

"תירגעי," אמר בקור רוח מרתיח. "זה מַקלט־מַשדר לסימנים חיוניים. הוא יעקוב אחרי הנשימה שלך ואחרי הרכב הדם ויאסוף כל מיני נתונים מועילים."

"מועילים למי?" שאלה קלארק, אף שהתשובה הצפויה כבר הלכה והתגבשה בתוך בטנה כגוש של אימה.

"בזמן האחרון היו פה כמה התפתחויות מרתקות," אמר ד"ר לאהירי. הוא נשמע כמו חיקוי חלול של אביו של וֶולס, יו"ר המועצה ג'אהָה, באחד מנאומי יום הזיכרון שלו. "את צריכה להיות גאה מאוד. הכול קורה בזכות ההורים שלך."

"ההורים שלי הוצאו להורג באשמת בגידה."

ד"ר לאהירי הביט בה במורת רוח. לפני שנה היתה קלארק מתכווצת בבושה, אבל עכשיו המשיכה להישיר אליו מבט. "אל תקלקלי את זה, קלארק. יש לך הזדמנות למלא חובה מוסרית. לכפר על הפשע המזעזע של ההורים שלך."

קול טפיחה עמום נשמע ברגע המפגש בין אגרופה של קלארק ופניו של הרופא, ואחריו קול החבטה כאשר נתקל ראשו בקיר. המאבטח הופיע בתוך כמה שניות וסובב את ידיה של קלארק מאחורי גבה. "אתה בסדר, דוקטור?" הוא שאל.

ד"ר לאהירי הזדקף לאטו, שִׁפשף את לסתו וסקר את קלארק במבט שהיה נזעם ומשועשע גם יחד. "לפחות אנחנו יודעים שתוכלי לעמוד על שלך מול העבריינים האחרים כשתגיעי לשם."

"כשאגיע לאן?" גנחה קלארק. היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו של המאבטח.

"אנחנו מפַנים היום את מרכז הכליאה. למאה עבריינים יש מזל: הם זוכים בהזדמנות לעשות היסטוריה." זוויות פיו התרוממו בחיוך זחוח. "אתם חוזרים לכדור הארץ."