והשיב לב אבות על בנים

הקדמה "והשיב לב אבות על בנים" מתעד סיפור אישי ולאומי בשלושה חלקים. החלק הראשון מתאר את סיפור חייו המרתקים של אבי, ניצול שואה, כפי ששמעתיו מפיו, ובהמשכו נשזר בסיפור חיי (חלק שני). הסיפור, הכתוב בגוף ראשון, מכסה תקופה משלהי המאה התשע-עשרה ועד למאה העשרים ואחת וממחיש את מערכת היחסים המורכבת שלנו, שידעה עליות ומורדות, עד שהגיע השבר הגדול בחיינו. החלק השלישי שופך אור חדש על שאלת השואה – שהייתה תקופה נוראה אך גם מכוננת בחייו של אבי, ומעז להביט במה שהעתיד צופן בחובו עבורנו, עם ישראל, לשנים הבאות, זאת דרך עדשות החזון של נביאי האמת של עם ישראל. זהו סיפור אישי ולאומי הנותן ביטוי להתגשמות נבואת חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא, נבואה שניתנה לפני כ-2,500 שנה וממשיכה להתגשם לנגד עינינו גם היום. שמו של הספר לקוח מהפסוק האחרון בספר הנביא מלאכי: כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא׃ כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם׃ (מלאכי ג', 24-23). כגידים של צמה, כך שזורים ועוברים בספר זה כחוט השני שלושה מרכיבים: א. סיפור הדרמה ההיסטורית של עם ישראל בעת החדשה. ב. תיאור מערכת היחסים המורכבת של אבי ושלי, עד ליום שבו נפלנו איש בזרועות רעהו. ג. ידו הנעלמה של אלוהים כפי שפעלה בעבר ובהווה, וכפי שתפעל בעתיד, עד ליום שבו יירפא השבר הגדול של יחסינו כעם עם אבינו ואלוהינו שבשמיים. ילדות בבית אימא "החוצה!" נשמעה צווחה מחוץ לביתן העץ שבו שוכנתי עם כל מאה ועשרים האסירים היהודים של מחנה העבודה בכפייה. "כולם לצאת מייד!" המחנה היה ממוקם ליד העיר הצרפתית סינט אומר (Saint Omer), ואנחנו, דייריו, הועסקנו בבנייתו של קו ביצורי החוף עבור הצבא הגרמני שהתכונן לבלימת פלישה אפשרית של בעלות הברית דרך הים, מכיוון חופי בריטניה הקרובים. מכל קצות החדר נראו אסירים קופצים ממיטות הקומתיים שלהם אל רצפת העץ, וממהרים לצאת אל רחבת המסדרים שסביבה עמדו צריפי המגורים שלנו וצריפי השירות השונים. השעה הייתה כמעט חצות. בחוץ הכתה בנו צינת ליל אוקטובר, שתי מעלות צלזיוס. עמדנו בשלשות, מרעידים ומכורבלים ככל יכולתנו בבגדים הקלים שעלינו. "הקשב!" צעק ראש האסירים. השתררה דומייה. האסיר האחראי ספר את הנוכחים והגיש דיווח למנהל העבודה הגרמני במחנה: "מאה ושמונה-עשר אסירים, אדוני." מנהל העבודה מטעם חברת הבנייה הגרמנית "הוך אונד טיפבאו בד קרויצנאח" (Hoch und Tiefbau Bad Kreuznach) היה איש גדל מידות ורע לב. למרות היותו קבלן אזרחי, נהג להלך לבוש במדים האפורים של חיל ההנדסה הגרמני, כשאקדח מאיים תחוב בנרתיק הצמוד לחגורתו. "היום ברחו שני אסירים בזמן העבודה בשדה," נבח עלינו האיש. "איש מכם לא עצר בעדם! איש לא דיווח לאחראי על כך!" שקט רועם היה התגובה לדבריו. מלבד רחשי הרוח הצוננת שנשבה מדי פעם, לא נשמע אף הגה. שפת הגוף של האיש גילתה שחמתו בוערת בו. תחושת סכנה ריחפה באוויר. מה הוא מתכוון לעשות, תהיתי בליבי. "אל דאגה," המשיך השמן. "אנחנו עוד נתפוס אותם. אני מבטיח לכם ששנית הם לא יברחו," סינן מבין שיניו. "כל אחד מכם אחראי באופן אישי למעשה הבריחה," המשיך את הרצאתו בצעקה. "כולכם משתפי פעולה עם הבורחים. כל אחד שידע ושתק, שותף לבריחה זו. ולכן, מהיום, בכל פעם שאסיר יברח מהמחנה, אנו נוציא להורג עשירית מכל האסירים שנותרו." הלם הכה בנו, והוא המשיך. "כל אסיר עשירי יוצא להורג בכל פעם שמישהו מכם יעז לברוח," צחוק מאוס נלווה למילותיו האחרונות, כאילו נהנה מהרעיון המנצח שהגה לעצירת נגע הבריחה ממחנה העבודה. "נתחיל את הסידור החדש מעכשיו," המשיך בחיוך לעגני. "מייד תחל ספירת האסירים. כל אסיר שהמספר עשר נופל עליו יצעד חמישה צעדים קדימה." האסיר האחראי נשלח לבצע את הפקודה. בחוסר רצון ניגש לקצה השורה הראשונה והחל סופר בקול: "אחד, שניים, שלושה, ארבעה... עשרה." האסיר העשירי הביט שמאלה וימינה בבהלה, כמנסה למצוא מוצא כלשהו מגזר דין המוות שבזה הרגע נחת עליו. בלית ברירה נדחף קדימה חמישה צעדים. ניכר היה שהאיש מפוחד ומבולבל. שוב החלה הספירה: "אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה..." אסיר עשירי נוסף נדחף אל מחוץ לשורות המסדר, ועוד אחד. הספירה שנמשכה עברה כעת לשורה השנייה שבה עמדתי אני. הרגשתי כיצד גובר קצב פעימות ליבי. ככל שהלך וקרב אליי האסיר האחראי, כן גבר המתח בתוכי. אילו רק פצתה האדמה את פיה ובלעה אותי לתוכה, חשבתי... "שישה, שבעה, שמונה..." שמעתי את קולו של הסופר מתקרב אליי מצד שמאל, "תשעה," ספר את האסיר שעמד משמאלי, "עשרה," אמר תוך שהוא טופח בידו על כתפי ומדרבן אותי לצאת מהשורה. כעת היה זה תורי לצעוד חמישה צעדים קדימה ולהצטרף לחבורה האומללה של הנידונים למוות, שהלכה והתקבצה לה. המתח שגאה בי בזמן הספירה פינה את מקומו לתחושת מועקה מהולה בחוסר אמון למתרחש מסביבי. השתדלתי לדחוק את הפחד שאיים לשתק אותי. במוחי התרוצצו מחשבות, חיפשתי מוצא מן המצר. הספירה הסתיימה. מישהו דחף את חפירה ליד כל אחד מאיתנו, "הנבחרים". כל האסירים האחרים שוחררו בחזרה לצריפים, ואנחנו הוצעדנו אל מחוץ למחנה, מוקפים בחיילים גרמנים חמושים ברובים. היו אלה גברים בוגרים שלא נמצאו מתאימים לתפקידי לוחמה ושובצו בחיל ההנדסה בתפקידי אבטחה. מן הסתם רובם היו בעלי משפחות ואבות לילדים. שיירת המועמדים להוצאה להורג החלה צועדת, כשבראש צועד השמן ומסביב ומאחור החיילים. יצאנו משער המחנה אל חשכת הלילה. תוך כדי צעידה שאלתי בגרמנית רהוטה את החייל שצעד לצידי: "תגיד לי, אתם רציניים?! אתם באמת הולכים לירות בנו?!" האיש לא ענה. בקרבת המחנה הייתה חורשת עצים. כשהגענו אליה נשמעה הפקודה: "עצרו! כולם לעמוד בשורה." הסתדרנו זה ליד זה. "התחילו לחפור," ציווה האיש. "זה הקבר שלכם." התחלנו לחפור בחוסר חשק, מנסים למשוך את הזמן. "מהר יותר," צווח האיש, "מהר יותר." המשכנו לחפור לאיטנו, הדקות חלפו להן. ניכר היה שהחיילים מאבדים את סבלנותם. השעה כבר הייתה אחת אחר חצות. הקור, החשכה והעייפות העיקו עליהם. "חדל! כל אחד שיעמוד מול הקבר שלו," צעק השמן. החיילים נעמדו מאחורינו. "היכון, טען..." שקשוק הרובים נשמע היטב בשקט הנורא ששרר מסביב. האם זה הסוף? שאלתי את עצמי בחוסר אמונה. כיווצתי את שרירי הגב שלי, כאילו מתכונן למכה שתבוא בעוד רגע. "אש!" ניתנה הפקודה. בוווווום מחריש אוזניים נשמע בעוצמה רבה, כשאחד-עשר הרובים שמאחורינו הרעימו בקול בקטעם באחת את דממת הלילה... קול צלצול הטלפון קטע את המשך סיפורו של אבי והחזירני באחת מימי מלחמת העולם השנייה להווה שבארץ ישראל. משסיים את שיחת הטלפון הכריז אבא שהגיעה שעת ארוחת הצוהריים. "שמע, אבא," אמרתי לו תוך שאנו מתיישבים במטבח הקטן שבדירת שלושת החדרים שביפו, "אני רוצה לשמוע פעם אחת את כל סיפור חייך, באופן מסודר. הכול. החל מילדותך, דרך כל הקורות אותך בזמן מלחמת העולם השנייה, עלייתך ארצה באוניית מעפילים, קורותיך במלחמת השחרור והחיים במדינת ישראל המתחדשת." אבי נעתר לבקשתי. בחודשים הבאים נפגשנו בכל פעם לשעות אחדות, שבהן הרוויתי את צימאוני להכרת עברו של אבי ולהתחברות עם העבר של משפחתי.