ויילד

פרק 1

ויילד

״שוב אתה.״

״שוב אני,״ השבתי בחיוך בזמן שסגרתי את דלת הבית של הארפר וקופר, והתעלמתי מגלגולי העיניים של אמרסון, אחותה הקטנה של הארפר שהתגוררה איתם.

היא הייתה זקוקה למנה הגונה של 'לכי תזדייני' על שקיבלה אותי כך, אבל לא היה סיכוי שאענה לה ככה. לא כי לא רציתי, אלא כי ידעתי שלא אוכל להפסיק. הבחורה הזאת התהלכה בפרצוף שמאיים להחזיר ליקום על נחת זרועו כלפיה. נכון, היא נולדה לאבא שלא הכיר בקיומה וגדלה עם כזה שהיה מוטב שלא יכיר בה, אבל התקשיתי לא לשפוט אותה על הגישה הזועמת שלה. היא גדלה בבית מפואר בבל־אייר, עם אומנת ועם שני אחים שאהבו אותה יותר מכול והגנו עליה בגופם ובנפשם, ומעולם לא סבלה מרעב או מכאבי גמילה.

״הארפר במטבח,״ היא חלפה על פניי בדרכה למשרד של קופר, ואני הלכתי לכיוון הארפר, שניסתה לשעשע את פֵּן בזמן שאכל וזכתה לשפריץ של רוטב פסטה על החולצה הלבנה שלה. היא מלמלה קללות בחינניות שגרמה לי לצחוק בקול והפנתה את מבטה אליי.

״ויילד,״ היא קראה בשמי ועיניה נצצו.

״הוא צעיר מדי לשמוע מילים כאלה.״

״ועייף מדי לגישה המתחסדת שלך,״ היא זרקה עליי מטלית מלוכלכת, והרימה את פֵּן מכיסא האוכל שעליו ישב. הפעוט חייך בהתלהבות ואמר את שמי פעם אחר פעם.

״הנה דוד ויילד,״ היא אמרה בטון עליז מעט יותר מהטון שבו קיללה קודם. הושטתי את ידי אליו. הוא הכיר אותי היטב מהביקורים התכופים בביתם. למען האמת, זמני התחלק כמעט באופן שווה בין נאשוויל ללוס־אנג׳לס, ושקלתי להחליף את הלופט בסאנסט בבית אמיתי.

החזקתי את פן בידי והלכתי אחרי הארפר, שחיפשה את אמרסון ברחבי הבית.

״אם!״

״במשרד של קופר!״ אמרסון צעקה לה בחזרה.

״מה את עושה כאן?״ הארפר עמדה בפתח הדלת ושאלה בתמיהה מהולה בנזיפה.

״מחפשת לכלוך על בעלך.״

״הוא לא בעלי, והבטחת שתשמרי על פן בזמן שוויילד ואני נעבוד.״ אמרסון התעקשה לכנות את קופר 'בעלה של הארפר', אף על פי שהארפר מעולם לא נענתה להצעות הנישואים שלו. נסיבות חייה לימדו אותה שנישואים לא מביאים איתם מחויבות.

״תירגעי, קופר בסך הכול ביקש ממני לסרוק לו מסמך שהוא השאיר כאן.״

״סיימת?״ הארפר הניחה יד על מותנה, בזמן שגרמתי למצח שלי ושל פן להתנגש בשאון פיצוץ.

״מזמן, ואז המשכתי לשבת בכיסא וניסיתי לדמיין את ההרגשה לשלוט בעולם.״

״מתיש. עכשיו קומי ותטפלי באחיין האהוב שלך.״

״מי המתוק שלי?״ אמרסון הבחינה בפן ובי בפתח החדר, וניגשה אליו תוך התעלמות מוחלטת ממני. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא התעלמה מקיומי, ובטוח שלא תהיה האחרונה, אבל כמו כולן, היא הייתה מבורכת. בעוד שאחותה התגלתה כנפש התאומה שלי והשותפה המושלמת ליצירה, הנוכחות של אמרסון הייתה אגרה שנאלצתי לשלם. היא הוציאה ממני חלקים שלא הכרתי, ובעיקר, הצליחה למחות מפניי את החיוך שהיה סימן ההיכר שלי.

"שוב אתה מחייך."

"את הבן אדם היחיד בעולם שהחיוך המושלם הזה מעצבן אותו," תחבתי אצבע לתוך הגומה שלי.

"את יודעת, החיוך הזה מכר מיליוני עותקים," הארפר אמרה לה.

"המוזיקה שלי מכרה מיליוני עותקים."

"תמשיך להגיד את זה לעצמך," הארפר מלמלה.

"אני הבן אדם היחיד בעולם שמצליח לראות מה עומד מאחורי החיוך הזה," אמרסון השיבה ברגע שהארפר הפסיקה לצחוק.

גלגלתי עיניים למשמע התגלית של הילדונת שהתיימרה להכיר אותי, והסתובבתי בחזרה לסלון.

"אני רוצה להגיד לכם להפסיק להתנגח, אבל זה פשוט מצחיק מדי," הארפר התיישבה על הספה לידי.

אמרסון הושיטה ידיים, אספה אליה את פן המשועשע ויצאה איתו אל המדשאה רחבת הידיים. "הוא בדיוק אכל, אז אל תשתוללי איתו, בבקשה," הארפר צעקה אחריה. הייתי בספק אם אמרסון שמעה אותה.

"אחותך מתנהגת כמו ילדה מפונקת. את תחסכי לה הרבה כאב לב אם תלמדי אותה דבר או שניים על העולם," החזרתי את מבטי אל הארפר.

"ויילד..." הארפר אמרה בחיוך מפייס. "אחותי יודעת הרבה על העולם. היא איבדה את אח שלה לסמים, את ההורים שלה לגאוותם, ובגיל שבע־עשרה גילתה שהיא ממזרה. אל תהיה קשה מדי איתה."

היא צדקה, במידה, אבל אמרסון הייתה כבר כמעט בת עשרים ואחת ובשנה האחרונה שלה בקולג'. אביהן, ג'פרי לוסון, גידל אותה בכלוב של זהב, והארפר וקופר המשיכו לגונן עליה יתר על המידה.

אני התחלתי את החיים החדשים שלי בגיל יומיים בתוך תיק מחוץ לתחנת כיבוי אש, ועדיין אכלתי חרא בגלל זה, גם בגיל עשרים ושבע. הבחורה הייתה צריכה להתקדם.

"את צודקת, אני מצטער." לא משנה כמה הארפר וקופר היו חשובים לי, או כמה אמרסון הייתה נוכחת בחיים שלי בגללם, זה לא היה מקומי. "עכשיו תחליפי חולצה לפני שיושבים לכתוב. את מסריחה."

 

האצבעות שלי פרטו על המיתרים והמלודיות נבעו ממני, אבל רק המלודיות. כבר תקופה ארוכה שלא הצלחתי לכתוב שירים, רק לחנים. הארפר הייתה הקול שלי ויצקה משמעות לתוך המנגינות. היא הייתה פרטנרית מופלאה לכתוב איתה, אבל התגעגעתי לימים שבהם המילים שלי מצאו את דרכן למחברת. נזכרתי איך ישבתי באסם הישן על רקע דממת החווה, ומילאתי מחברות בלחנים ובמילים שטיהרו את הנפש שלי והפכו ללהיטים.

"חוזרים על שתי השורות ואז גשר," הארפר רכנה לפנים וסימנה במחברת.

"משהו פה לא יושב לי טוב. אני חושב להוריד את שתי השורות הראשונות בגשר."

"בוא ננסה פעם אחת ככה," היא הציעה בדיוק כשקופר נכנס בפתח הבית ועיניה אורו. צווארה נמתח לאחור כשהוא התקרב אליה, התעלם ממני לחלוטין ורכן לנשק אותה.

"דיקנס," הוא כיבד אותי באגרוף על כתפי ופרע את השיער שלי.

"אני לא מקבל נשיקה?" שאלתי וזכיתי להרמת גבה. היד שלו עטפה את לחייה של הארפר.

"איפה פן?" הוא שאל והסתכל סביב.

"בחוץ, משחק עם אמרסון."

"תזכירי לי למה אנחנו מחזיקים אותה?" צחקתי כשהוא שאל.

"היא אחותי, והיא דודה מדהימה לפן."

"כן, אבל היא עושה כל־כך הרבה רעש..." הוא עיווה את פניו בתסכול והצבעתי באגודל לעברו.

"אני איתו," צחקנו וזכינו למבט רושף מהארפר.

"אתם מגעילים," היא נעמדה על רגליה, חלפה על פנינו ויצאה החוצה לעבר אמרסון ופן. קופר השפיל את ראשו וגיחך.

"מה איתך, גבר?" הוא טפח על כתפי, ושנינו שילבנו זרועות והטינו את פנינו לעבר הארפר ואמרסון.

"בסדר. לא חשבתי שאומר זאת, אבל ההפוגה הזאת עשתה לי טוב."

"לפחות מישהו נהנה מהמגפה שגבתה את חייהם של אין־ספור אנשים."

"לא התכוונתי לזה כך. מאז שאני בן שבע־עשרה אני בתעשייה. הוצאתי שבעה אלבומים, הופעתי באלפי הופעות, השתתפתי בראיונות... זה נחמד לעצור לרגע." הוא חייך כשהביט מעבר לחלון אל הארפר הרודפת אחרי פן. "יצא לך בסדר," ציינתי בלשון המעטה. קופר שהכרתי לפני שנים רבות לא היה דומה לקופר הזה. מגבר שבור הוא הפך לסלע איתן.

"לא ברור איך הצלחתי לעשות את זה."

"טכנית, זה לא ממש אתה. אתה השתתפת רק בחלק הכיף של התהליך. הארפר היא זו שסחבה את פן, הקיאה, ילדה והניקה."

"גבר, בצד של מי אתה?" הוא תמה, כאילו לא ידע את התשובה. קופר היה בחיי שנים, ואהבתי את שניהם כמו שאוהבים רק משפחה.

"שלה. תמיד בצד שלה," אמרתי בדיוק כשהארפר, אמרסון ופן נכנסו הביתה בקולות צוהלים.

"מי ילד מתוק של אבא?" קופר שאל בטון גבוה במיוחד והושיט את ידיו לעבר הפעוט שרץ אליו. קופר השמיע קולות שאגה ופיזר נשיקות תחת סנטרו, מה שגרם לפן, שהחזיק משאית כחולה בידו, להתגלגל מצחוק. הארפר ליטפה את גבו של פן ואמרסון עמדה והסתכלה עליהם מהצד. תהיתי מה עבר לה בראש כשראתה את מה שהעניק לי הרגשה של בית.

האופן שבו שני אלה הסתכלו זה על זה היה החומר שממנו כתבו להיטים, אבל איכשהו, המבט בעיניה של אמרסון בישר לי שזה עורר בה רגש אחר.

"בדיוק התכוונתי לקחת אותו לעשות אמבטיה," אמרסון עמדה בזרועות משולבות והסתכלה על קופר במבט שאמר, 'אתה משבש לי את לוח הזמנים'.

"שלום גם לך, העלמה לוסון," קופר התקרב אליה, והרים גבה בניסיון להרביץ בה נימוסין.

"אמרסון בשבילך," היא התקשתה לרסן את החיוך שלה. הערצתי את האופן שבו קופר התנהל עם אמרסון. הדמיון הרב ביניהם גרם להם להתנצחויות רבות, אבל כנראה גם ליכולת שלו להבין אותה.

"אמרסון," הוא חייך ורכן לעברה כך שפן הושיט אליה את ידיו. היא לקחה אותו בידיה ושפת גופה הביעה רגיעה מיידית.

"אנחנו הולכים לעשות אמבטיה," היא אמרה בהתלהבות ופנתה לעבר המדרגות.

"אני לא יודע למה אתה בכלל מנסה," אמרתי כשהארפר הלכה להחליף חולצה והשאירה אותנו שוב לבד.

"אני יודע," הוא חייך.