ולא נותר אף אחד

פרק ראשון 1

בפינת קרון המעשנים במחלקה הראשונה ישב השופט ווֹרגרֵייב, שפרש לא מכבר לגמלאות, עישן סיגר וסקר בעין בוחנת את עמודי החדשות של הטיימס.

הוא הניח לעיתון והביט בחלון. הרכבת עברה עכשיו בסוֹמרסט. הוא הביט בשעונו - עוד שעתיים של נסיעה.

בעיני רוחו שב וסקר את כל מה שהתפרסם בעיתונים על אי החייל. תחילה דובר על מיליונר אמריקני משוגע לספנות שקנה את השטח - ועל בית המותרות המודרני שבנה לו על האי הקטן ליד חופי דֵבוֹן. בגין העובדה המצערת שרעייתו השלישית והחדשה של המיליונר האמריקני סובלת ממחלת ים הועמדו הבית והאי למכירה. תשבחות התפרסמו עליו בעיתונים. ואז הופיעה הידיעה הראשונה שבישרה גלויות על רכישתו - הקונה היה אחד מר מוֹני. אחר כך התחילה חרושת שמועות של כתבי רכילות. הקונה האמיתית היא מיס גבּריאל טֵרל, כוכבת הקולנוע ההוליוודית! היא רוצה לשהות באי כמה חודשים באלמוניות גמורה! "הציפור הקטנה" רמזה בטוב טעם שהבית נועד לשכן בני מלוכה??! "אדון שמועתי" שמע בסודי סודות שהאי נקנה לרגל ירח דבש - הלורד ל' הצעיר נכנע סוף כל סוף לקופידון! "היונה" ידעה ממקור מוסמך שאת האי קנה משרד הצי המלכותי וכי התוכנית היא לערוך שם כמה ניסויים סודיים בהחלט!

אין ספק, אי החייל היה בכותרות!

השופט וורגרייב הוציא מכיסו מכתב. הכתב היה כמעט בלתי קריא, אבל פה ושם התבלטו מילים אחדות בבהירות לא צפויה. לורנס יקירי... שנים לא שמעתי ממך... חייב להגיע לאי החייל... מקום מקסים... לדבר על כל כך הרבה דברים... הימים ההם... להתבודד בחיק הטבע... להתענג על אור השמש... 12:40 מתחנת פדינגטון... יפגשו אותך באוֹקבּרידג'... ולבסוף הבטיחה לו הכותבת בסלסול קולמוס שהיא שלו - קונסטנס קלמינגטון.

השופט וורגרייב ניסה להיזכר מתי בדיוק פגש בפעם האחרונה את ליידי קונסטנס קלמינגטון. עברו מאז בוודאי שבע - לא, שמונה שנים. היא נסעה אז לאיטליה להתענג על אור השמש ולהתבודד בחיק הטבע והאיכרים. אחרי כן, כך שמע, המשיכה לסוריה, ושם היה בדעתה להתענג על אור שמש עז יותר ולהתבודד בחיק הטבע והבדווים.

כמה מתאים לה, לקונסטנס קלמינגטון, חשב השופט, לקנות לה אי ולהתעטף במסתורין! הוא הנהן לעצמו שבע רצון מהמסקנה ההגיונית והניח לראשו להישמט על חזהו...

הוא נרדם...

2

ורה קְלֶיְתוֹרְן, בקרון המחלקה השלישית שהיו בו עוד חמישה נוסעים, השעינה את ראשה על המסעד ועצמה את עיניה. כמה חם היום ברכבת! טוב יהיה להגיע לחוף הים! איזה מזל שהשיגה את המשרה הזאת. כשמחפשים עבודה לחופשה כמעט תמיד צריך להשגיח על נחיל של זאטוטים - הרבה יותר קשה למצוא משרה משרדית. אפילו בסוכנות כוח האדם לא יכלו להבטיח לה כלום.

ואז הגיע המכתב.

קיבלתי את שמך מ"הסוכנות לעובדות מיומנות" בצירוף המלצה. הבנתי ששם מכירים אותך אישית. אשמח לשלם לך את המשכורת המבוקשת. תחילת העבודה ב־8 באוגוסט. הרכבת יוצאת מתחנת פדינגטון ב־12:40. יפגשו אותך בתחנת אוקברידג'. מצורפים חמישה שטרות של 1 ליש"ט להוצאות.

בכבוד רב,

אונה ליליאן מוני

ובראש הדף התנוססה הכתובת: אי החייל, סְטִיקְלְהייבֶן, דבון...

אי החייל! הרי זה המקום שכותבים עליו כל הזמן בעיתונים! כל מיני רמיזות ושמועות מעניינות. אם כי יש להניח שרובן לא נכונות. אבל אין ספק שאת הבית בנה מיליונר, ואומרים שהוא המילה האחרונה בבתי פאר.

ורה קלייתורן, מותשת משליש תובעני בבית הספר, חשבה בליבה: "להיות מורה להתעמלות בבית ספר סוג גימ"ל זה לא ממש מציאה... אילו רק יכולתי למצוא משרה באיזה בית ספר סביר".

ואחר כך עטפה צינה את ליבה, והיא חשבה: "אבל יש לי מזל שהשגתי גם את זה. אף אחד לא שמח לשמוע על חקירה של מקרה מוות, גם אם החוקר זיכה אותי מכל אשמה!"

הוא אפילו החמיא לה על קור רוחה ועל אומץ ליבה, נזכרה. החקירה הסתיימה על הצד הטוב ביותר. וגברת המילטון הייתה כל כך חביבה - רק הוגו - אבל היא לא תחשוב על הוגו!

פתאום נרעדה, למרות החום ששרר בקרון, וצר היה לה שהיא נוסעת לים. תמונה ברורה עלתה לפני עיני רוחה. ראשו של סיריל עולה ויורד, שוחה אל הסלע... עולה ויורד - עולה ויורד... והיא עצמה שוחה אחריו בתנועות ארוכות ומיומנות - חותכת את המים אבל יודעת בביטחון גמור שהיא לא תספיק...

הים - הכחול העמוק החמים - בקרים של רביצה על החול - הוגו - הוגו שאמר שהוא אוהב אותה...

לא, אסור לה לחשוב על הוגו...

היא פקחה את עיניה והזעיפה מבט אל האיש שמולה. גבר גבוה שפניו שחומים, עיניו הבהירות קרובות למדי זו לזו, ופיו שחצני, כמעט אכזרי.

היא חשבה לעצמה:

הוא בוודאי היה בכמה מקומות מעניינים וראה כמה דברים מעניינים...

3

פיליפ לומברד, שעמד על טיבה של הנערה שמולו במבט חטוף, חשב לו:

"די נאה - קצת טיפוס של מורה אולי".

טיפוס שקול, כך נראתה לו - ובוודאי יריבה שקולה - באהבה או במלחמה. הוא לא היה מתנגד לנסות...

הוא קימט את מצחו. לא, די עם זה. אלה עסקים. הוא חייב להתרכז במשימה.

מעניין מה קורה שם בדיוק, תהה. היהודי הקטן עשה מזה תעלומה שלמה.

"זה מה שיש, קפטן לומברד. לא רוצה - לא צריך, קפטן לומברד".

הוא הרהר ואמר:

"מאה גינאות, מה?"

כבדרך אגב אמר זאת, כאילו מאה גינאות הן בעיניו כאין וכאפס. מאה גינאות כשלא נותר לו כסף בכיסו ליותר מארוחה מלאה אחת! אלא שנדמה לו שהיהודי הקטן לא הלך שולל - זאת הצרה הצרורה כשמדובר ביהודים, אי אפשר לרמות אותם בענייני כספים - הם יודעים!

באותה נימה אגבית אמר:

"ולא תוכל לספר לי עוד משהו?"

מר איזק מוריס הניע נחרצות את ראשו הקטן, הקירח.

"לא, קפטן לומברד, זה המצב. מרשי שמע שיצאו לך מוניטין, אתה נחשב לאדם המתאים במצב מסובך. הוסמכתי למסור לך מאה גינאות שבתמורה להן תיסע לסטיקלהייבן שבדבון. התחנה הקרובה ביותר היא אוקברידג', יפגשו אותך ויסיעו אותך לעיירה סטיקלהייבן, ומשם תעביר אותך סירת מנוע לאי החייל. שם תעמוד לרשות מרשי".

לומברד שאל בחריפות:

"כמה זמן?"

"שבוע לכל היותר".

קפטן לומברד מישש את שפמו הקטן ואמר:

"ברור לך שאני לא יכול לקבל על עצמי לעשות משהו - בניגוד לחוק?"

הוא נעץ מבט נוקב בבן שיחו בשעה שדיבר. חיוך דק מן הדק ריחף על שפתיו השמיות העבות של מר מוריס שהשיב לו בכובד ראש:

"אם יתגלה שמדובר במשהו לא חוקי, תוכל כמובן לפרוש בכל רגע".

שילך לעזאזל, החצוף החלקלק, הוא חייך! כאילו ידע יפה מאוד שבעברו של לומברד חוקיות לא תמיד הייתה תנאי בל יעבור...

שפתיו של לומברד עצמו נפשקו בחיוך.

אין ספק, הוא התקרב לגבול הדק פעם או פעמיים! אבל תמיד יצא בלי פגע! אין בעצם הרבה דברים שהוא לא מוכן לעשות...

לא, לא היו הרבה דברים שאותם לא היה מסכים לעשות. נדמה לו שהוא עומד ליהנות משהותו באי החייל...

4

בקרון ללא מעשנים ישבה מיס אמילי ברנט זקופה מאוד כהרגלה. היא הייתה בת שישים וחמש ולא ראתה בעין יפה ישיבה שפופה. אבא שלה, קולונל מהדור הישן, הקפיד מאוד על יציבה.

הדור הצעיר לא מקפיד בכלל - לא על היציבה ולא על שום דבר אחר...

אפופה בהילת צדקנות ועקרונות בלתי מתפשרים ישבה מיס ברנט בקרון המחלקה השלישית הצפוף וחגגה את ניצחונה על התלאות ועל החום. אנשים עושים כזה עניין בימינו! מבקשים זריקה לפני עקירת שן - בולעים סם שינה אם קשה להם להירדם - הם רוצים כורסאות וכריות, ולנערות לא אכפת בכלל איך הן יושבות, ובקיץ הן משתרעות חצי ערומות על החוף.

שפתיה של מיס ברנט התהדקו. היא הייתה רוצה לומר לאנשים מסוימים בדיוק מה דעתה עליהם.

היא נזכרה בחופשת הקיץ אשתקד. אבל השנה הכול יהיה אחרת. אי החייל...

בעיני רוחה קראה שוב את המכתב שכבר קראה פעמים כה רבות.

מיס ברנט היקרה,

אני מקווה מאוד שאת זוכרת אותי. התארחנו יחד בפנסיון בֶּלְהייבֶן באוגוסט לפני שנים אחדות ומצאנו שפה משותפת.

אני פותחת פנסיון משלי באי ליד חופי דבון. אני חושבת שיש בהחלט ביקוש למקום אירוח שבו האוכל פשוט וטוב והאורחים הם אנשים נחמדים מהסוג הישן. בלי כל ההתערטלות והגרמופונים עד אמצע הלילה. אשמח מאוד אם תוכלי לבלות את חופשת הקיץ שלך באי החייל - חינם אין כסף - כאורחת שלי. האם תחילת אוגוסט תתאים לך? אולי ב־8 בחודש.

שלך מקרב לב,

אל"מ

איזה שם בדיוק כתוב שם? החתימה הייתה לא ברורה. אמילי ברנט חשבה בקוצר רוח: "כל כך הרבה אנשים חותמים בצורה ממש לא קריאה".

היא העלתה בזיכרונה את האורחים בפנסיון בלהייבן. שנתיים ברציפות שהתה שם בקיץ. הייתה שם אישה נחמדה בגיל העמידה - מיס - מיס - איך קראו לה? - אבא שלה היה בשעתו כומר. והייתה גם גברת מילטון אחת - או אולי מרמן - לא, בוודאי מודי! כן - מודי.

אי החייל! בעיתונים כתבו על אי החייל - משהו על כוכבת קולנוע - או אולי מיליונר אמריקני?

כמובן, מקומות כאלה נמכרים לפעמים בזיל הזול - לא כל אחד רוצה אי. לאנשים נדמה שזה רעיון רומנטי, אבל כשהם מתחילים לגור שם מתבררים להם החסרונות ואז הם להוטים למכור.

אמילי ברנט אמרה בליבה: "בכל אופן, אני אקבל חופשה חינם".

עם הכנסה מצומצמת כמו שלה, שכמעט אינה מניבה רווחים, זה בהחלט דבר שצריך להביא בחשבון. אילו רק הייתה מצליחה להיזכר קצת יותר בגברת מודי.

5

גנרל מקארתור הסתכל מבעד לחלון הקרון. הרכבת נכנסה זה עתה לאֶקסטר, והוא צריך להחליף רכבת בתחנה. כל כך מרגיזות הרכבות האיטיות האלה! המקום הזה - אי החייל - בעצם קרוב מאוד בקו אווירי.

לא כל כך ברור היה לו מיהו אותו מוני. חבר של סְפּוּף לֵגַרד, מתברר, וגם של ג'וני דאייר.

"- כמה חברים ותיקים שלך באים - הייתי רוצה לשוחח על הימים ההם".

טוב, הוא ישמח לדבר על הימים ההם. בזמן האחרון נדמה לו שהבחורים שומרים קצת על מרחק. הכול בגלל השמועה הארורה! זה ממש לא הוגן - כמעט שלושים שנים עברו מאז! ארמיטֶג' פטפט, מן הסתם. צעיר חצוף! מה הוא כבר יודע? טוב, אין טעם להתעמק בדברים האלה! לפעמים נדמה לך שכל מיני דברים קורים - נדמה לך שאחד הבחורים מסתכל עליך בעין עקומה.

והינה, אי החייל, מעניין לראות איך שם. יש הרבה דיבורים. אולי יש משהו בשמועה שמשרד הצי או משרד הביטחון או חיל האוויר שמו עליו יד...

אֶלְמֶר רוֹבְּסוֹן הצעיר, המיליונר האמריקני, הוא בנה שם בעצם. אלפים הוא השקיע שם, כך אומרים. עם כל המותרות...

אקסטר! ושעה של המתנה! והוא לא רצה להמתין. הוא רצה להתקדם כבר...

6

ד"ר ארמסטרונג נהג במכונית המוריס שלו במישור סוֹלסבּרי. הוא היה עייף מאוד... ההצלחה גובה מחיר. היו זמנים שישב במשרדו ברחוב הארלי, לבוש חלוק, מוקף בכל המכשירים החדישים ביותר ובריהוט מפואר ביותר וחיכה - חיכה ימים ארוכים וריקים לדעת אם ינחל הצלחה או כישלון...

והוא הצליח! היה לו מזל! מזל וגם כישרון כמובן. הוא רופא מוכשר - אבל בכך לא די. כדי להצליח צריך גם מזל. ולו שיחק המזל! אבחנה נכונה, שתי חולות אסירות תודה - בעלות ממון ומעמד - והשמועה עשתה לה כנפיים. "את צריכה ללכת לארמסטרונג - ממש צעיר - אבל כל כך מוכשר - פמלה כבר הולכת שנים, היא הייתה אצל כל כך הרבה רופאים, והוא תכף ומייד מצא מה הבעיה!" הכדור התחיל להתגלגל.

ועכשיו אין ספק שד"ר ארמסטרונג הוא אדם מצליח. הימים מלאים. הפנאי מועט. כך שהיום, בבוקר זה של חודש אוגוסט, הוא שמח לצאת מלונדון ולשהות כמה ימים על אי מול חופי דבון. אומנם זאת לא בדיוק חופשה. ההסברים במכתב שקיבל היו מעורפלים למדי, אבל לא היה שום דבר מעורפל בהמחאה שצורפה לו. תשלום אדיר. משפחת מוני הזאת עשירה כקורח כנראה. יש איזו בעיה, כמדומה, מצב בריאותה של האישה מדאיג את הבעל, והוא רוצה לקבל חוות דעת בלי להפחיד אותה. היא לא מוכנה לגשת לרופא. העצבים שלה...

עצבים! הרופא זקר את גבותיו. הנשים האלה והעצבים שלהן! אבל זה הרי טוב לעסקים. לחצי מהנשים שבאות אליו אין שום בעיה חוץ משיעמום, אבל את זה לא רצוי לומר להן! ובדרך כלל אפשר לגלות משהו.

"איזו אי־סדירות קלה של ה(מילה ארוכה כלשהי). זה לגמרי לא רציני - צריך רק להסדיר את זה. טיפול פשוט".

טוב, הרי בסופו של דבר הרפואה היא במידה רבה עניין נפשי. והוא יודע איך להתנהג עם מטופלים - להפיח תקווה ואמונה.

מזל שהצליח להתעשת בזמן אחרי הפרשה ההיא לפני עשר - לא, חמש עשרה שנה. הוא ניצל אז בקושי! מצבו היה בכי רע. ההלם גרם לו להתעשת. הוא הפסיק לגמרי לשתות. אבל אלוהים אדירים, הוא בקושי ניצל...

בצפירה איומה, מחרישת אוזניים, חלפה על פניו ביעף מכונית סופר־ספורט דלמיין ענקית במהירות של 130 קמ"ש. ד"ר ארמסטרונג כמעט סטה מהכביש והתנגש בגדר החיה. עוד טיפש צעיר שנוסע כמו משוגע בכביש הפתוח. הוא שנא אותם. גם הפעם בקושי ניצל. איזה צעיר מטומטם!

7

טוני מרסטוֹן, שנכנס בדהרה לתחומי העיר מיר, חשב בליבו:

"נורא ואיום, כמה מכוניות זוחלות בכביש. מישהו תמיד חוסם אותך. והם גם מתעקשים לנסוע באמצע הכביש! בכלל, ייאוש לנהוג באנגלייה... לא כמו בצרפת, שם באמת אפשר לתת גז..."

כדאי לו לעצור כאן לשתות משהו או להמשיך? יש המון זמן! רק עוד 180 קילומטר. הוא ישתה ג'ין עם בירת זנגוויל. איזה חום!

בוודאי יהיה נחמד באי הזה - אם מזג האוויר לא ישתנה. מי הם בכלל בני מוני האלה? שאל את עצמו. כסף בטח יש להם. בּאדגֶ'ר יודע לזהות אנשים כאלה. טוב, הוא הרי מוכרח, מסכן, כסף משלו הרי אין לו...

נקווה שהם מגישים משקאות כמו שצריך. אי אפשר לדעת עם כאלה שעשו כסף בעצמם ולא נולדו איתו. חבל שהסיפור על זה שגבריאל טרל קנתה את אי החייל לא נכון. ברצון היה מתרועע עם חבורה של כוכבי קולנוע.

טוב, בכל אופן, יש שם בוודאי כמה בחורות...

הוא יצא מבית המלון, התמתח, פיהק, נשא את ראשו אל השמיים הכחולים וחזר למכונית.

צעירות אחדות הביטו בו בהתפעלות: מטר שמונים ושתיים של גוף בנוי לתלפיות, שיער מסולסל, פנים שזופים ועיניים כחולות מאוד.

הוא החליף הילוך וזינק במנוע שואג אל הרחוב הצר. גברים קשישים ונערים שליחים קפצו לצדדים. הנערים השליחים הביטו במכונית המתרחקת בהתפעלות.

אנתוני מרסטון המשיך במסע הניצחון שלו.

8

מר בְּלוֹר ישב ברכבת האיטית מפלימות. בקרון שלו היה רק עוד אדם אחד, יורד ים קשיש שעיניו עכורות. לעת עתה שקע האיש בתנומה.

מר בלור כתב בקפידה בפנקס קטן.

"זהו זה", מלמל לו. "אמילי ברנט, ורה קלייתורן, ד"ר ארמסטרונג, אנתוני מרסטון, השופט וורגרייב הזקן, פיליפ לומברד, גנרל מקארתור, בעל מדליית השירות ואות מסדר מייקל וג'ורג', והמשרת ואשתו: מר וגברת רוג'רס".

הוא סגר את הפנקס והחזיר אותו לכיסו. אחר כך הציץ אל הפינה ואל הישן בה.

"שתה אחת יותר מדי", קלע מר בלור אל המטרה.

שוב עבר על הכול בקפידה ובכובד ראש.

"העניין אמור להיות די פשוט", הרהר לו. "אני לא מבחין בשום מכשול אפשרי. נקווה שאני נראה בסדר".

הוא קם וסקר את עצמו בדאגה מול הראי. הפנים שהשתקפו שם נראו צבאיים במקצת עם שפם. הם היו ריקים מהבעה. העיניים היו אפורות וקרובות למדי.

"יכול להיות סרן", אמר מר בלור. "לא, שכחתי. יהיה שם יוצא צבא. הוא יעלה עליי מייד".

"דרום אפריקה", אמר מר בלור, "על זה אני צריך ללכת! לאף אחד מהאנשים האלה אין כל קשר לדרום אפריקה, ואני בדיוק קראתי את חוברת הנסיעות ואוכל לדבר על הארץ בלי בעיה".

למרבה המזל, מתיישבים יש מכל המינים והסוגים. כאדם בעל אמצעים מדרום אפריקה סבר מר בלור שיוכל להשתלב בכל חוג חברתי בלי קושי.

אי החייל. הוא זכר את אי החייל מילדותו... מין צוק מצחין מכוסה שחפים - בערך שני קילומטרים מהחוף. "אי החייל" קוראים לו מפני שיש לו צורת ראש של חייל.

איזה רעיון משונה לבנות שם בית! נורא ואיום במזג אוויר סוער! אבל למיליונרים יש כל כך הרבה גחמות!

הזקן שבפינה התעורר ואמר:

"אף פעם אי אפשר לדעת בים - אף פעם!"

מר בלור אמר בקול מרגיע: "נכון מאוד. אי אפשר".

הזקן שיהק פעמיים ואמר כמתלונן:

"סופה מתקרבת".

מר בלור אמר:

"לא, לא, חבר, יום מקסים היום".

הזקן אמר בכעס:

"סופה מתקרבת. אני מריח אותה".

"אולי אתה צודק", אמר מר בלור בפייסנות.

הרכבת נעצרה בתחנה, והברנש הזקן קם מתנודד מעט.

"פה אני יורד". הוא ניסה לפתוח את החלון. מר בלור עזר לו.

הזקן עמד בפתח. הוא הרים יד בפנים רציניים ומצמץ בעיניו העכורות.

"הישמר והתפלל", אמר, "הישמר והתפלל. יום הדין קרוב".

הוא הגיע לפתח וקרס על הרציף. ממקום רבצו נשא מבט אל מר בלור ואמר בהדרת כבוד:

"אליך אני מדבר, איש צעיר. יום הדין קרוב מאוד".

מר בלור התיישב וחשב בליבו: הוא קרוב יותר ליום הדין ממני!

אלא שבעניין זה, מתברר, הייתה בידו טעות...