ונדיגו

1

חבורות רבות יצאו לציד באותה שנה ולא מצאו ולו צל של עקבות; כי בניגוד למנהגו מימים ימימה, האייל הקורא נעדר, וכל אותם צאצאי נמרוד שבו אל חיק משפחתם, נושאים עמם את התירוצים הטובים ביותר שעלו על דעתם. דוקטור קָתְקַרְט, שנמנה על שורותיהם, חזר גם הוא ללא שלל; אך במקומו הביא זכר חוויה שוות ערך, לדבריו, לכל האיילים הדשנים שאי פעם ניצודו. אולם קתקרט, איש אברדין, התעניין גם בדברים אחרים פרט לאיילים, וביניהם שיגיונותיה של נפש האדם; אם כי סיפור זה לא זכה לאזכור בספרו העוסק בהזיות קולקטיביות, וזאת מהסיבה הפשוטה (כך התוודה פעם באוזני אחד מעמיתיו) שהוא עצמו מעורב מדי בפרשה, ואין ביכולתו להעריך אותה כהלכה ובמלואה...

פרט לו ולמדריכו, האנק דייויס, היו עמם סימפסון הצעיר, אחיינו, פרח כמורה, המתעתד לחסות בצל קורת הכנסייה (בביקורו הראשון ביערות הפרא הקנדיים), ומדריכו של האחרון, דה פָגוֹ. ז'וזף דה פגו היה "קָנוּק"1 צרפתי שתעה אל האזור לפני שנים מקוויבק מכורתו ונלכד במעבר החולדות2 בימים שבהם מסילת הרכבת הקנדית־פסיפית עמדה בעצם בנייתה; אדם אשר, נוסף על ידיעותיו שאין שניות להן בכל האמור בהתקיימות בטבע ובגששות, ידע גם לשיר את שיריהם הישנים של סוחרי הפרוות ואף הוסיף לעסקה מעשיות ציד מופלאות. זאת ועוד, הייתה לו רגישות איומה לכשף המיוחד שנוסכות ערבות הפרא באנשים בעלי טבע מתבודד, והוא אהב את השממה הדוממת בתשוקה כמו רומנטית, שהגיעה כמעט לכדי שיגעון לדבר אחד. החיים ביערות העד הילכו עליו קסם — ומכאן, ללא ספק, צמחה יכולתו המעולה להתמודד עם חידתם.

האנק בחר בו לאותה משלחת. האנק הכיר אותו וערב לו. הוא גם ערב את לבו להטיח בו קללות "ברוח טובה", ובזכות גידופיו שהורכבו מאוצר מילים ציוריות, גם אם חסרות מובן מכול וכול, השיחה בין שני אנשי היערות האיתנים והקשוחים לבשה לעתים קרובות חיות עזה כלשהי. האנק אמנם הואיל לסכור מעט את נהר עלבונותיו מתוך כבוד ל"בוס הציד" הזקן שלו, דוקטור קתקרט, שאליו פנה כמובן בדרך ארץ בתואר "דוק", וגם מפני שהבין שסימפסון הצעיר הוא כבר "קצת אדון". אך הוא נטר טינה אחת לדה פגו — אחת ויחידה, על פרקי הזמן שבהם הפגין הצרפתי הקנדי את מה שתיאר האנק כ"פנים של נפש מקוללת ומסוכסכת", ודומה שהתכוון לכך שמעת לעת נאמן היה לטיפוסו, הטיפוס הרומי, והתענה בינו לבינו בדממה עקב פרץ מרה שחורה, ולא נמצא אז בעולם כולו דבר שבכוחו לעודדו לפתוח את פיו ולדבר. דה פגו, יש לציין, היה מהורהר ומלנכולי. על פי רוב היו אלה ביקורים ארוכים מדי בתחום "התרבות" שגרמו להתפרצויותיו, אלא שלאחר ימים אחדים ביערות תמיד נרפא מהן.

אלה הם, אם כן, ארבעת חברי המשלחת שחנתה בשבוע האחרון של אוקטובר ב"שנת האייל הנעדר" ההיא, הרחק בעומק השממה, צפונית למעבר החולדות — ארץ נידחת ולא נושבה. והיה איתם גם פּאנק, אינדיאני שהתלווה למסעות הציד של דוקטור קתקרט והאנק זה שנים אחדות ושימש כטבח. חובותיו הסתכמו בהשגחה על המחנה, דיג, והכנת אומצת אייל וקפה בהתראה של דקות ספורות. הוא לבש בגדים בלויים שהעניקו לו מעסיקים קודמים, ופרט לשערו הגס והשחור וגון עורו הכהה לא נראה במלבושיו העירוניים כמו אדום עור אמיתי, לא יותר מששחקן מאופר ככושי על בימת תיאטרון נראה כאפריקני אמיתי. ועם זאת, היו טבועים בפאנק החושים הטבעיים שבני גזעו הגווע ניחנו בהם. שרדו בו השתקנות המסוגרת וכוח העמידה, כמו גם אמונותיו התפלות.

רוח נכאים ירדה על החבורה שהקיפה את המדורה באותו לילה, כי עבר שבוע ואפילו שריד יחיד שהותיר אייל מזדמן לא נקרה בדרכה. דה פגו שר את שירו ונסחף בסיפור, אבל האנק המדוכדך טרח לחזור ולהזכיר לו ש"הוא כל הזמן מבלבל ת'עובדות, וכמעט כל מה שהוא מספר זה סתם שקרים מופלצים," עד שהצרפתי התכסה במעטה שתיקה קפואה שלא נראה שייסדק אי פעם. דוקטור קתקרט ואחיינו היו תשושים מחמת היום המייגע. פאנק הדיח את הכלים, רוטן לעצמו תחת סכך הענפים, שתחתיו גם יפרוש לישון מאוחר יותר. איש לא טרח ללבות את האש הגוועת לאטה. מעל ראשם נצצו כוכבים בוהקים בשמים כמעט חורפיים, וכה מעט רוח נשבה שקרח החל פושט חרש על גדות האגם הרוגע שמעבר לגבם. דממת היער העצום העומד ומאזין התגנבה ועטפה אותם.

האנק הפר לפתע את הדומייה בקולו המאנפף.

"אני בעד לנסות מחר אזור חדש, דוק," אמר בהתלהבות ושלח מבט לעבר מעסיקו, "פה יש לנו סיכוי כמו לכלבים מתים."

"מקובל," אמר קתקרט, שתמיד מיעט במילים, "זה נשמע לי רעיון טוב."

"בטח טוב, אבא'לה," המשיך האנק חדור ביטחון, "בוא נגיד, אתה ואני נחתוך מערבה, נעלה בדרך אגם הגן לשם שינוי! אף אחד מאיתנו עוד לא ביקר בחתיכת אדמה הזאת שמחכה שם בשקט..."

"אני איתך."

"ואתה, דה פגו, תיקח את מר סימפסון בקאנו הקטן, תדלגו לצד השני של האגם, תחצו את מקווה חמישים האיים, ומשם תחתכו באלכסון אל הגבעות של החוף הדרומי. האיילים התנחלו שם בלהקות בשנה שעברה, ועד כמה שאנחנו יודעים הם עושים את זה גם השנה, רק בשביל להרגיז אותנו."

עיניו של דה פגו נותרו קבועות באש, והוא החריש באין מענה. אפשר שעדיין חש בעלבון סיפורו שנקטע.

"אפ'חד לא עלה בדרך הזאת השנה, ואני מוכן לשים על זה ת'דולר האחרון שלי!" הוסיף האנק בהדגשה, כאילו ידיעותיו מבוססות על עובדות. הוא נעץ בשותפו מבט חד. "הכי טוב שתיקח ת'אוהל משי הקטן, ותתכונן לשני לילות," סיכם, כאילו העניין חתום וגמור. שכן האנק נחשב למארגן הציד ולאחראי על המשלחת.

ברור היה לכול שדה פגו אינו נלהב מהתוכנית, אך דומה ששתיקתו טמנה בחובה דבר מה נוסף על מורת רוחו הרגילה, והבעה סקרנית חלפה כרשף אש על פניו הכהות, הרגישות — אך לא מהר עד כדי כך שלא היה סיפק בידי שלושת האחרים להבחין בה.

"הוא נרתע מסיבה כשלהי, ככה היה נדמה לי," אמר סימפסון מאוחר יותר לדודו באוהל שחלקו. דוקטור קתקרט לא ענה מיד, על אף שאותו מבט עורר בו עניין בשעתו והוא רשם אותו בזיכרונו. ארשת הפנים ההיא שילחה בו תחושת אי נחת שלעת עתה לא הצליח ממש להבינה.

אבל הראשון להבחין בה היה, כמובן, האנק, והדבר המשונה הוא שבמקום להתפרץ או לכעוס על קשיות עורפו של האחר, הוא החל מיד לנסות לרכך אותו במידת מה.

"אבל אין שום סיבה מיוחדת לזה שאפ'חד לא יצא לשם השנה," אמר וניכר בו שנצר את לשונו; "בכל מקרה לא הסיבה שאתה חושב עליה! בשנה שעברה השרפות הרחיקו משם אנשים, והשנה אני מניח — אני מניח שככה זה, וזהו זה!" אין ספק שהשתדל לעודד.

ז'וזף דה פגו נשא לרגע את עיניו, ואז שמט אותן שוב. משב רוח הסתנן מן היער וליבה את הגחלים בלחש פתאום. דוקטור קתקרט הבחין שוב בארשת שעטו פני המדריך, וגם הפעם היא לא נשאה חן בעיניו. אולם הפעם אופיו של המבט בגד בהבעת הפנים. הוא קלט באותן עיניים זיק חטוף של אדם מפוחד עד עמקי נשמתו. הדבר הדאיג אותו יותר משהיה מוכן להודות.

"יש אינדיאנים רעים בדרך הזאת?" שאל אגב צחוק, מנסה להקל מעט על השיחה — ובתוך כך סימפסון, שהיה מנומנם מכדי להבחין בכל אותם פרטי פרטים, קם לישון בפיהוק עמוק; "או — או שמשהו בארץ עצמה לא טוב?" הוסיף, לאחר שאחיינו יצא מטווח שמיעה.

האנק פגש בעיניו והישירות המוכרת שבמבטו הועמה מעט.

"הוא סתם פוחד," ענה מבודח; "מת מפחד בגלל איזה אגדה ישנה! זה העניין, נכון, נמר זקן?" והוא כיבד את דה פגו בבעיטה ידידותית ברגלו נעולת המוקסין הפונה למדורה.

דה פגו נשא חיש את מבטו, כאילו נעקר משרעפיו, גם אם אלה לא מנעו ממנו להיות ער למתרחש סביבו.

"לא פוחד ולא כלום!" ענה פתאום בהתרסה, "שום דבר בערבות לא יכול להפחיד את ז'וזף דה פגו, ואל תשכח את זה!" ובשל העוצמה השגורה בדיבורו לא ניתן היה להבין אם הוא אומר את האמת כולה או רק את חלקה.

האנק פנה לעבר הדוקטור. הוא התכוון להוסיף משהו אך עצר לפתע והביט סביב. קול בקע מן האפלה בסמוך להם והשלושה נדרכו. היה זה פאנק הזקן, שפרש מסכך הענפים בשעה שדיברו וכעת ניצב לידם, מחוץ לחוג האש, והאזין.

"בהזדמנות אחרת, דוק!" לחש האנק אגב קריצה, "כשהחברה תהיה קצת יותר איכותית!" ותוך ניתור לרגליו חלק לאינדיאני חבטה בגבו וקרא בקול גדול, "בוא לאש ותחמם קצת ת'עור האדום והמלוכלך ש'ך." הוא גרר אותו לעבר הלהבות והשליך לתוכן עצים נוספים. "פיטמת אותנו כהוגן מקודם," המשיך בלבביות, כאילו ביקש להטות את מחשבותיו של האיש אל ריחות אחרים, "וזה ממש לא נוצרי מצדנו לתת לך לעמוד שם, איפה שהנשמה הזקנה שלך תקפא ותרד שאולה, בזמן שאנחנו פה נקלים לנו יופי, כמו צנימים!" פאנק התיישב לחמם את רגליו והעניק חיוך קודר לשטף דבריו של האחר, שאותם הבין רק למחצה, אך לא אמר דבר. כעבור שעה קלה ראה דוקטור קתקרט שאין אפשרות להמשיך בשיחה, והוא הלך בעקבות אחיינו ופרש אל האוהל, בהותירו את השלושה להוסיף לעשן מול האש הבוערת.

לא קל להתפשט באוהל קטן מבלי להעיר שותף ישן, ולכן קתקרט, אשר היה חסון ובעל דם חם, על אף שזה מכבר הוציא את שנתו החמישים, עשה מחוצה לו את מה שהאנק תיאר כדבר "מרשים בערוב ימיו". בתוך כך הבחין שפאנק נסוג אל סככתו, וכי האנק ודה פגו מתווכחים כפטיש ומלחציים, או שמא כפטיש וסדן, והצרפתי הקנדי הוא הסדן. התמונה בכללותה דמתה מאוד להמחזה של מערבון מלודרמטי: האש הזורחת על פניהם ומטליאה בהם טלאים אדומים ושחורים; דה פגו, בכובע בלוי ובמוקסינים, בתפקיד הנבל של אזור הספר הפרוע; האנק, גלוי פנים וחף מכובע, עם הטלות כתפיו הפזיזות, בתפקיד הגיבור הישר, המולך שולל; ופאנק הזקן, המאזין ברקע, מוסיף אווירת מסתורין. הדוקטור חייך כשצירף את הפרטים; אך בה בעת, דבר מה עמוק בתוכו — מה הדבר כלל לא ידע — התכווץ קמעה, כאילו משב אזהרה, כמעט בלתי מוחשי, ריחף על פני נפשו ושב ונעלם לפני שהיה סיפק בידו לאחוז בו. מקורו כנראה באותה "הבעת בעתה" שקלט בעיניו של דה פגו; "כנראה" — כי רמיזה זו לרגש שחמק מן הפנים אל החוץ חמקה גם מאבחנתו החדה בדרך כלל. דה פגו, הוא היה מודע לכך במעורפל, עלול לעורר בעיות כלשהן... הוא אינו מדריך יציב, כמו האנק, למשל... יותר מזה לא עלה בידו לקלוט...

הוא צפה בהם רגע נוסף לפני שצלל אל האוהל המרופד שבתוכו כבר ישן סימפסון שינה עמוקה. האנק, כך ראה, קילל כמו אפריקני פרוע במסבאת כושים ניו יורקית; אבל אלה היו קללות "חיבה". הגידופים המגוחכים שטפו בחופשיות מרגע שהמחסום שסכר אותם הלך לישון. והנה הוא הניח את ידו כמעט ברוך על כתף רעהו, והם רחקו יחדיו אל הצללים שבעומקם ניצב אוהלם בברקו העמום. וכעבור רגע הלך גם פאנק בעקבותיהם, פרש אל הכיוון הנגדי ונגוז תחת שמיכותיו הריחניות.

אף דוקטור קתקרט עלה על יצועו, לאות ושינה הוסיפו להיאבק בתודעתו עם סקרנות מעורפלת לגלות מהו הדבר בארץ שבמעלה מקווה חמישים האיים שהבהיל כך את דה פגו; הוא גם תהה מדוע נוכחותו של פאנק הפריעה להאנק להשלים את דבריו. ואז השינה נטלה אותו. הוא יגלה זאת מחר. האנק יספר לו את הסיפור בשעה שיתחקו אחר האייל החמקמק.

דממה עמוקה ירדה על המחנה הקטן שבעזות מצח נטע יתד במלתעות השממה. האגם ריצד כמשטח זכוכית שחור מתחת לכוכבים. האוויר הקר דקר. רוחות הפרצים של הלילה שטפו בדומייה וחלחלו מעמקי היער, נושאות עמן בשורות מרכסים רחוקים ומאגמים שזה עתה החלו קופאים, כומסות בחובן את ריחותיו העמומים, העגומים, של החורף הממשמש ובא. אפשר שהאדם הלבן, בחוש ריחו הדל, לעולם לא יבחין בהם; ריח העץ השרוף יעלים ממנו את אותם רמזים חשמליים כמעט, העשויים טחב וקליפות עצים, וביצה שאדמתה הולכת ומתקשה, במרחק מאה מיילים משם. אפילו האנק ודה פגו, אשר להם תואם כלשהו עם נשמת היערות, היו מרחיבים את נחיריהם הרגישים לשווא...

אך כעבור שעה, כשכולם ישנו כמו מתים, הזדחל פאנק מחוץ לשמיכותיו וירד כצל אל חוף האגם; חרש ירד, כפי שרק בעל דם אינדיאני מסוגל להלך. הוא נשא את ראשו והשקיף סביב. העלטה הסמיכה הסגירה מעט מאוד לעיניים, אבל, כאותן חיות, הוא החזיק בחושים אחרים שאין בכוחו של החושך להסות. הוא האזין; אחר רחרח באוויר. בלא ניד וניע, כענף אורן, ניצב על עומדו. כעבור חמש דקות נשא שוב את ראשו ורחרח, וחוזר חלילה. עקצוץ בעצביו המופלאים, שלא גילה עצמו בשום צורה, התרוצץ בגופו בשעה שטעם את האוויר החריף. אז התמזגה דמותו בחשכה האופפת, באותו אופן שרק פראים וחיות מסוגלים לו, והוא סב על עקביו ושב להתנועע כצל, וחזר בגנבה אל סככתו ומיטתו.

לאחר זמן קצר נרדם, ואותה תמורה ברוח אשר הבחין בה שלחה אדוות שהרטיטו רכות את השתקפות הכוכבים באגם. הרוח התרוממה בינות לרכסים הרחוקים של הארץ אשר מעבר למקווה חמישים האיים, היא נשבה מהכיוון שלעברו השקיף וחלפה על פני המחנה הנם אגב אנחה, מעלה בצמרות העצים הגדולים אוושה שכמעט אף אוזן לא תשמע. ועמה, לאורך משעוליו הנטושים של הלילה, חלף ניחוח מוזר, דקיק, מדאיג באורח משונה, אף שהיה קלוש מדי, עמום כל כך שאפילו עצביו הסומרים של האינדיאני לא הבחינו בו; ניחוח של דבר לא מוכר — לא נודע לחלוטין.

הצרפתי הקנדי והאיש שדם אינדיאני זורם בעורקיו זעו בערך באותו הרגע באי נחת בשנתם, אך לא התעוררו. ואז חלף צל הרפאים של הריח המשונה והבלתי נשכח, אבד במרחביו העצומים של היער הלא נושב, המשתרע למרחקים.

1 כינוי עממי לקנדי מלידה. [כל ההערות מאת המתרגם]

2 שמה הקדום של העיירה קנורה, השוכנת באגם היערות שבצפון־מערב אונטריו, קנדה.