וקראתם דרור

המסוק טס בגובה נמוך ועוד מעט הטייס גם יכבה אורות. הצלחת המבצע תלויה עכשיו ביכולת שלו להנחית את הכוח מבלי להתגלות.

על הקרקע, לפני העלייה למסוק, המפק"צ היה מודאג. הוא שאל את ע' הטייס אם הוא בטוח שהיסעור לא יעשה בעיות בדרך. "אפילו שצמוד אלינו מכונאי מוטס, אתה יודע, התזמונים של המבצע כל כך מדויקים, שאין לנו זמן לתקלות בדרך." ע' השיב לו בחיוך רחב: "לא סיפרו לך שליסעורים יש נשמה? אם הם מריחים שמדובר במשהו רציני — אין תקלות. אם זו משימה פשוטה, אני לא מבטיח כלום..."

"אני מקווה שחוש הריח שלו לא מקולקל היום," ענה לו המפק"צ בקול רם, שגם היסעור ישמע.

בבטן המסוק ישבו הלוחמים בשורות צפופות, צמודים לחלונות. דרור, באפוד מלא ועם ציוד כבד על הגב, תרמיל עמוס בין הרגליים, מנה בלבו את פרטי הציוד האישי שלו, מוודא ששום דבר לא נשכח. הוא ידע שהולכים לקראת דבר גדול, והיה יכול להרגיש באדרנלין הגואה ובמתח שבאוויר. כמו כולם ציפה להגיע כבר ליעד, לבצע ולחזור, סומך על היכולות של צוות האוויר לדייק גם בשלב האיסוף חזרה הביתה. שיתוף הפעולה בין צוות האוויר לצוות המבצע הוא קריטי. באוויר — הקברניט הוא מפקד המבצע, ועל הקרקע — המצביא. הטייסים אינם יודעים את פרטי המבצע המתוכנן, מנסים בסקרנות לדלות איזה רמז על העומד להתרחש. החיילים, מצדם, מרגישים אי־נוחות באוויר, רוצים להגיע כבר לקרקע. האמון הגדול שנוצר עם הזמן בין הכוחות המשולבים הוא קריטי.

דרור נזכר בפעם הראשונה שעלה על יסעור. זה היה באימון לקראת אחד המבצעים, שהיה בו צורך בשיתוף פעולה מכיוון הים. במהלך הטיסה, המסוק הנמיך טוס עד לגובה פני הים ממש. גלים התנפצו בסמוך לבטן המסוק וקור עז חדר פנימה מהדלת האחורית, שנפתחה ונפרשה לעבר המים. יושבי המסוק נרטבו מקצף הגלים, כשהם צופים בים בדממה מוחלטת. כולם הציצו בשעונים, עוד שלושים שניות לקשר עין ושום סירה לא נראית באופק. ופתאום, בתזמון מושלם, הגיחה מאי־שם סירת גומי שחורה ממונעת, ונכנסה היישר לבטן היסעור. שני בחורים שעמדו מוכנים בצדי המסוק תפסו בחבלי הסירה, וקשרו אותם לזיזים מתאימים בדופן היסעור. הדלת נסגרה לאִטה תוך כדי תנועה, כשהמסוק הגביה למרומים. שריר לא זע בפני הנוכחים, כאילו כך דרכה של כל סירה להגיע לחוף מבטחים. זו היתה הפעם הראשונה שדרור הבין שכנראה אין מבצע שהוא בלתי־אפשרי. ואין מקום שהוא רחוק מדי.

"אתה מזהה את ארובות חדרה?" ארנון צועק לתוך אוזנו של דרור. הרעש בבטן היסעור כל כך חזק, שאי־אפשר לנהל שיחה רגילה. הם מתמתחים לעבר החלון, נדחקים לחפש מקומות מוכרים. חדרה. אוניברסיטת חיפה. נהלל. מנסים לזהות יישובים שעוברים מעליהם לפי האורות. את הקיבוצים לפי אורות המסודרים במעגל, ואת המושבים לפי אורות בפסים ארוכים.

שני צפצופים חזקים מודיעים ללוחמים שבעוד חמש דקות חוצים את הגבול. בבת אחת נוחתת אווירת רצינות על היושבים במסוק. רגע לפני שמכבים את האורות, הבחורים מסתכלים זה לזה בעיניים, ומחייכים חיוך של עידוד ונחישות. כולם דרוכים לקראת המשימה. דרור סוקר במבטו את חבריו למבצע, בוגרי היחידה בשלבים שונים, ומרגיש ביטחון במחיצתם. כולם מקצוענים, כולם ממוקדי משימה. כוותיק ביחידה הוא יודע שכל אחד יעשה את החלק שלו הכי טוב שאפשר. חברות שעמדה בכל כך הרבה מבחנים, ודאי תעמוד גם הפעם.

עם חציית הגבול כבים האורות, והמסוק ממשיך בדרכו בעלטה מוחלטת. מהחלונות ניכר כי היסעורים מתרחקים מקו החוף לכיוון נוף חשוך ולא מוכר, לכיוון הים. כשיחזרו לקו החוף, זה כבר יהיה חוף זר, עם תוואי שטח שונה. פְּנים המסוק מוחשך גם הוא לחלוטין, בקושי אפשר לראות זה את עיניו של זה.

צוות האוויר עובר לדריכות ולריכוז מוגברים. הטיסה הופכת קשה ומסובכת יותר ודורשת ריכוז רב. הקברניט מפלס את דרכו בחושך בעזרת אמצעי ראיית לילה משוכללים, טייס המשנה יושב וידיו על ההגאים, ומאחור, המכונאי המוטס בעמדת "היכון" כשידיו על השעונים והכפתורים, צופה בדריכות במכשירי הניווט. ברגע האמת יש אפס זמן לתקלות. אם קורה משהו חייבים להגיב במהירות, לחסוך גם את זמן הושטת היד לכפתור הדרוש. במסוק דממה. הקולות היחידים הנשמעים הם רעש המדחפים שלא נחים לרגע; עוד לא נולד המכשיר שיודע להשקיט אותם. ללא אורות, יקשה על האויב לזהות במדויק את מקור הרעש. מדי פעם נשמעות יריות, כדורים נותבים עפים מסביב. כולם מקווים שהירי אינו מכוון למסוק, אם כי ליסעור זה לא ממש משנה אם הכדור היה ממוען אליו או שפגע בו במקרה. הלוחמים מביטים בחשיכה המוחלטת שבחוץ, מזהים את המסוק הצמוד אליהם, שמוביל את המחצית האחרת של הכוח. כולם מחזיקים אצבעות לטייס.

הישיבה במסוק זרה לדרור. הוא איש של קרקע. של אדמה. של טיולים וטבע. מה לו ולשמים? כשהיה ילד קטן הבטיח לאמו להגיע לשמים: "כשאני אהיה גדול אני אהיה טייס גיבור, ואוריד לך את שלומיק ושמעון מהשמים." שני אחיה נהרגו במלחמת ששת הימים בהפרש של יום, ודרור לא היה יכול לשאת את כאבה. הוא נזכר בטיולים המשותפים שלהם לבית הקברות הצבאי בכפר סבא. הוא משחק על יד הקברים של דוֹד שלומיק ודוֹד שמעון, רודף אחרי פרפרים או בונה מגדל מאבנים, והיא בוכה ואומרת תהלים. כשהיו עוזבים את המקום, היתה אומרת בנחרצות: "החיים צריכים להמשיך. בשביל זה הם נהרגו, לא? כדי שנוכל לחיות במדינה הזאת." עכשיו דווקא הוא נמצא בשמים, בדרך למשימה שמטרתה להבטיח את שגרת האזרחים, חושב שיש בזה סוג של קיום הבטחה.

"ראיתם?" מישהו צועק ומצביע בידו לחלון הצפוני. נורים זוהרים עפים במהירות בשמים, לא הרחק מהמסוק. "עלו עלינו? כבר? עוד לא התחלנו בכלל..." הלב של כולם דופק במהירויות מטורפות. "איך זה התגלינו כל כך מהר?" חוששים שהמבצע בדרך לביטול, וזו לא תהיה הפעם הראשונה שזה קורה. דרור מרגיש את הלחץ שעולה מהבטן אל הגרון. המצביא ממלמל לתוך האוזניות כמה מילות תיאום עם הטייס, מרים עיניים ומחייך לצוות. "העסק בשליטה. מדובר בכוח הטעיה. הם יוצרים מגע עם האויב במקום אחר ועושים להם ל"ג בעומר, מה שמאפשר לנו להיכנס בשקט ולנחות במקום שלנו..." קשה לשמוע את דבריו, אבל כולם חשים בנימת ההרגעה שבהם. שפה של תחבולות הלוחמים האלה מבינים מצוין.

"אם יקרה לי פעם משהו," חושב דרור, "אני רוצה להיקבר ליד הדודים שלי."

הנורה בבטן המסוק נדלקת, סימן ליושבים בתוכו שעוד עשר דקות נותרו לנחיתה. כולם חשים במתח הגובר. מעכשיו זה כבר ממש רציני. מעכשיו זה גם ממש מסוכן. חוזרים על הוראות אחרונות, תיאומים סופיים, הכול תורגל כבר כל כך הרבה פעמים. מחכים כבר לביצוע. דרור אומר את תפילת הדרך, יודע שיכול להיות שיעבור עוד הרבה זמן עד שיוכל להתפלל שוב.

נורה נוספת נדלקת. עוד חמש קטנות — והדלת האחורית שבבטן המסוק תיפתח, והחיילים יעזבו אותו במהירות מרבית. ליתר דיוק — בשלושים שניות. לא יותר. זה הזמן המקסימלי שהיסעור יכול לשהות על הקרקע ללא סכנת טיווח. כמה התאמנו על פריקה מהירה שכזאת. עבדו על מודל בקרקע שוב ושוב עד שהגיעו לביצוע נכון. כשזה לקח 35 שניות — ננזפו שהם אטיים. 32 — עדיין צבים. ב־31 המפק"צ התחיל לחייך, ובשלושים שניות — נרגע.

טלטלה חזקה מקפיצה את כולם, זורקת את יושבי המסוק זה על זה. כל מה שלא קשור ומחובר למסוק, עף ונוחת בצד השני. המסוק שובר בפתאומיות ועף לשמים. "מה קורה? אנחנו לא בכיוון ההפוך?" אכזבה מתקלה אפשרית עוברת בראשו של דרור. פעם שנייה שיש תחושה שמשהו לא טוב קורה בטיסה הזאת. אלא שפעם שנייה גם מתברר שזו בהלת שווא. האבק שהמסוק הרים כשהתקרב לקרקע, הסתיר לטייס את הנתיב והנחיתה לא היתה בטוחה. לא היתה ברירה אלא לשבור למעלה וללכת מסביב. דיבור קצר בקשר בין הקברניט והמצביא סיכם את מיקום הנחיתה החלופי. כולם מקווים שזה השינוי היחיד בלו"ז שיהיה בלילה הארוך שמחכה להם.

הנחיתה השנייה רכה, והאדרנלין שהואץ הפך את תרגולת שלושים השניות ל־28 כולל ציוד. המפק"צ עומד על יד דלת המסוק, טופח על שכמו של כל אחד מהיוצאים, ספק ברכת הדרך, ספק וידוא נוכחות, סופר אותם כבני מרון. כבקרת רועה עדרו. מהחלון הקדמי מסמן להם הטכנאי בבוהן זקורה ברכת הצלחה.

בחשכת לילה נטול ירח הם יוצאים אל תוך הערפל, למבצע שממנו דרור יחזור עם צל"ש.