ושיודע לשאול

אצלי התהליך של עזיבת הדת נמשך לאורך המון שנים. במבט לאחור אני יכול לשים נקודות ציון מאוד ברורות, ממש לתקוע סיכות במסלול שהוביל אותי החוצה. מסלול שהתחיל בישיבה ונגמר בעולם החילוני.

תמיד בחנתי את השאלה הגדולה, מהי הדרך הנכונה? ברמת התוצאה, אם התוצר טוב אז גם הדרך טובה. אני קורא לזה מבחן התוצאה. לאורך כל השנים הטמעתי בתוכי באופן מאוד עמוק שהיהדות היא המתכון לאדם המושלם, ואני רוצה להיות אדם מושלם. זו הדרך שבה אוכל להטביע חותמת על העולם. רציתי להיות האדם האידיאלי, כמו שכתוב ב’מסילת ישרים’. אני לא יודע אם זה נקרא צדיקוּת אבל הייתי חייב לדעת שאני עושה את הדבר הנכון, שאני בפרונט, בשפיץ של היהדות. מבחן התוצאה הזה היה אחד הדברים שהביאו אותי בסופו של דבר לכפירה ולחזרה בשאלה.

הייתי ילד טוב, יותר מדי טוב. קיבלתי את כל מה שאמרו לי, בוודאי את כל מה שכתוב בהלכה וגם את כל מה שהרבנים אמרו. לעומת הישיבה התיכונית הבית דווקא היה מאוד פתוח ושמעתי בו הרבה ביקורת על המימסד הדתי. אבל ברגע שההורים שולחים אותך לישיבה תיכונית, אתה מחוץ לבית. הם אפילו לא יודעים שהם לא משפיעים, ויותר מכך - שבעצם הילדים שלהם מקבלים מסרים אחרים לחלוטין. בישיבה התיכונית קיבלתי את הכל כמובן מאליו, שהתורה היא המירשם הנכון ושזה מה שצריך לעשות כל החיים הכי טוב שאפשר, שהישיבה התיכונית זה סתם מישחק, פרוזדור, יש קצת לימודי קודש, יש קצת לימודי חול. “חכו, חכו, תגיעו לישיבה הגבוהה, זה הדבר האמיתי.” רציתי את הדבר האמיתי. רציתי לתפוס את אלוהים ברגליים או לפחות את אליהו הנביא, אשכרה, להגיע עד הסוף. הלכתי על כל הקופה.

במבט לאחור, אני מבין שהייתי יותר מדי טוב ופחות מדי ביקורתי, אפילו מבחינת העולם הדתי. עצם הלימוד בישיבה מחייב אותך לשאול שאלות. אתה חייב לשאול איפכא מסתברא, אולי הפוך. העובדה שלא שאלתי פגמה ברמת הלימוד שלי. אם רש”י פירש את הגמרא בצורה מסוימת שלא נראתה לי, אז מי אני שאתווכח איתו?

כמו כל נער דתי מבית טוב הלכתי לישיבה תיכונית. כבר מהשישית התחלתי ללמוד בלילות עד מאוחר, קיבלתי על עצמי ללמוד דברים נוספים מעבר למה שלמדו בישיבה. לא הייתי לבד, היינו קבוצה של שלושה חברים, שכולם המשיכו עמוק בעולם הדתי. אחד כבר שנים מלמד בישיבה שחורה ואחד ר”מ בישיבה תיכונית. במוצאי יום כיפור כולם יוצאים הביתה לחופשת סוכות, יש את הטיולים של בני עקיבא. אנחנו החלטנו לא, מה פתאום, כל יום כיפור מתפללים, מכים על חטא ונמצאים בהתרוממות רוחנית ובמוצאי שבת ישר רצים לפגוש את הבנות בסניף? לא! אנחנו נישאר ללמוד. כל הישיבה נסעה הביתה ואנחנו העברנו את כל הלילה בלימוד בבית-הכנסת של היישוב, כי סגרו את הישיבה. רק בצבא גיליתי כמה סגרתי את עצמי באותה תקופה, לא קראתי ספרי חול, אולי קראתי ספר חול אחד בארבע שנים. כל רגע פנוי שלא למדתי החשבתי אותו כביטול תורה. היה גם את כל הנושא של לשמור על עצמך, מחשבות אסורות, דברים שבאופן טבעי מעסיקים נער בגיל ההתבגרות. בסך הכל חיינו בחברה מעורבת ופגשנו בנות בבני עקיבא. נהגתי לפי מה שכתוב ב’שולחן ערוך’ והתלבשתי מתחת לסדין או מגבת כדי לא לראות את עצמי בעירום. התחלתי ללכת למקווה כל יום שישי לפני שבת. לא עשיתי את מה שכל נער בגיל ההתבגרות עושה. זו היתה מלחמה קשה, מלחמה בלתי פוסקת, והלכתי על המלחמה הזו. הייתי הראשון בשבט שלי בבני עקיבא שהלך לים לחוף נפרד. היה ברור שישיבה גבוהה זה השלב הבא, ולא שום פשרה באמצע, כמו ישיבת הסדר. דחיתי את הגיוס לצבא והלכתי לשנת ישיבה, השנה הזו לא היתה שנה פוֹר גרנטֶד; זה היה ללמוד קודם כל שנה, ואז לראות מה הלאה. אולי שנה אולי שנתיים אולי עשר, אולי להקדיש את כל החיים לתורה.

איך שהגעתי לישיבה סימנתי שני אנשים, שקראתי להם ביני לבין עצמי המלאכים, רציתי להיות כמותם. למדתי והשקעתי, כמעט לא יצאתי מהישיבה. בית-המדרש, חדר-האוכל והמגורים - הכל נמצא תחת קורת גג אחת, והיו שבועות שלמים שלא ראיתי את השמש. אחרי חצי שנה בישיבה, קרתה נקודת הציון הראשונה. זה היה קטע טיפשי, אבל בשבילי זו היתה מכה עצומה. קיבלתי מתנה, מכונת גילוח, מדוד שלי, ומישהו בישיבה זרק לי, שלא בטוח שמותר להתגלח במכונה, כי אם הרשת דקה מדי אז הסכין נוגעת בעור ולכן זה כמו גילוח בתער. אמרתי טוב, כנראה שיש בזה משהו. עשיתי את הדבר הכי טבעי ולקחתי את המכונה, והלכתי לשאול את הר”מ שלי. הוא אמר לי, “תשמע, אני לא מתמצא בזה, תלך לראש הישיבה ותשאל אותו”. היו לנו שני ראשי ישיבה שיכולנו לגשת אליהם, דמויות מאוד מפורסמות ומאוד נחשבות. הלכתי לראש הישיבה הראשון ועמדתי כמו עני בפתח עם מכונת הגילוח ביד. הוא פשוט נפנף אותי, זה לא עניין אותו, הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, “לך דבר עם ראש הישיבה השני”. התת-טקסט של מה שהוא אמר היה, מה אתה בא אלי עם השטויות האלו, אני מתעסק עם שלמות הארץ ושלמות העם ותהליך הגאולה, הדברים החשובים באמת, מה אתה בא אלי עם מכונת גילוח?

הלכתי לראש הישיבה השני, והוא העיף אותי עוד יותר בגסות, הוא בכלל לא התייחס אלי. זה היה פשוט משפיל.

בישיבה כל הזמן אמרו את הציטוט מהמדרש, “אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות קבלו תורה מפיו, ואם לאו אל תקבלו תורה מפיו”. פתאום בום, אני עומד עם המכונה הזאת, והנה, ראשי הישיבה, הטופ שבטופ, מלאכי ה’ צבאות, וזה בכלל לא מעניין אותם. מה שהקצין את הפגיעה שלי היה שביום ראשון בבוקר אחרי התפילה הלכתי לרב השכונתי שלנו. הוא עבד על המכונה אולי ארבע שעות. הוא פירק, הרכיב, הסתכל בספרים, הוא מרח על הלחי שלי גירים לראות אם המכונה תוריד אותם. זה לא הספיק לו. הוא הזמין אותי הביתה והמשיך לבדוק, ובסוף אמר לי, בסדר, תתגלח, אבל לא חזק מדי. התפיסה בישיבה היתה שראשי הישיבה הם הרבנים שמובילים לא רק את הישיבה, אלא את העם כולו. “העם לא יודע מה הוא רוצה, העם לא יודע את הדרך הרוחנית, העם לא מבין שהוא בתהליך של אתחלתא דגאולה. אנחנו עמוד האש הרוחני ההולך לפני המחנה להראות לו את הדרך.” היה שם ביטחון עצמי עצום בצדקת הדרך, לא רק בנושא המאבק על ארץ-ישראל, הכל שם נשפך על גדותיו. וראש החץ הזה משפיל אותך ולא מעניין אותו לענות על שאלות הלכתיות קטנות.

היה לי קשה עם הביטחון העצמי המופרז, אבל המשכתי ללמוד. ואז קרתה נקודת הציון השנייה. מיבצע ליטני היה בפורים, וחבר טוב שלי נהרג. זה הפיל אותי לקרשים. אתה פה מתלבט, מתייסר, מחפש, אליהו הנביא, רוחניות, סיפורים ואגדות, ובזמן שאתה מסתובב סביב הזנב של עצמך, חברים שלך מתים בלבנון. זו היתה תחושה קיצונית, כי מילא אם הייתי מצליח ללמוד כמו שצריך, אז מילא, אבל אני עוד נובר, לא מצליח להתרומם מעל המים, לא אליהו הנביא ולא שום דבר דומה לזה. אמרתי, רגע, אני צריך לחשוב על כל העניין מחדש, לא בעניין של אם להיות דתי או לא דתי, אלא אם להישאר בישיבה או ללכת לצבא.

המלחמה המתמדת ביצר, השאיפה להיות טהור, נמשכה כל הזמן. באחד ממוצאי שבת הלכתי לשיעור של אחד הרבנים, אצלו בבית. היה לי חבר שעבד בפיצרייה בעיר, ובסוף השיעור הלכתי אליו כדי להחליף איתו כמה מילים. היו שם שתי בחורות אנגליות ממכון גולד, כאלו שההורים שלהם שולחים אותם לשנה לארץ כדי ללמוד קצת יהדות. אחת מהן, מאוד יפה, ממש התחילה איתי. התקרבה, דיברה, פה ושם נגיעות כאילו מקריות. ליד הקופה היא התחככה בי, זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי מישהי עם השדיים נוגעת בי. לא עמדתי בזה, יצאתי מהאיזון לגמרי. חזרתי לישיבה, הגוף שלי רתח, הדם שלי בער, עליתי לחדר, ואסור לך לעשות כלום עם עצמך. אני זוכר את עצמי שוכב על המיטה, מזיע, מחזיק את הברזלים של המיטה כמו צלוב. הייתי מתוח כמו אני לא יודע מה, כל הגוף היה מכווץ, זה היה ממש עד זוב דם, כמו בסיפורים. בתוכי התנהל מאבק איתנים שהתבטא במאמץ פיסי מתיש. לקראת הבוקר נרדמתי באפיסת כוחות, קמתי בן-אדם אחר, כאילו עמדתי מול השטן וניצחתי אותו.

בגלל שהרגשתי שאני לא לומד מספיק טוב, החלטתי לנסות ללמוד בישיבה שחורה חדשה בנגב הצפוני. דווקא שם הרבה יותר התחברתי ללימוד תורה. זה היה מקום קטן, עם מעט תלמידים, בלב המידבר, וזה לא היה ראש החץ של עם ישראל, פשוט למדו כמו שצריך. אבל המוות של החבר וההתלבטות לגבי הצבא הציקו לי מאוד. אחרי חודשיים חזרתי לישיבה בירושלים. לילה אחד שכבר לא יכולתי יותר, הלכתי לגן סאקר. התבודדתי כל הלילה מתחת לפנס עם דף נייר, וכתבתי את הבעד והנגד. עשיתי חשבון נפש, ובבוקר קיבלתי החלטה שאני מתגייס לצבא. ההתלבטות היתה כל-כך משמעותית, שכתבתי לי על פתק שאני מתחייב אחרי הצבא לחזור לישיבה לפחות לתקופה. מה שלא יהיה, איפה שאני לא אהיה, ואיך שאני לא אהיה. הטיעון המכריע לטובת הגיוס היה שאם חברים שלי נהרגים, אז אני גם מוכרח להיות שם. אמרתי לעצמי אדרבה, אני אמשיך להיות דתי בצבא ואני אקדש את השם ואחזור אחר-כך לישיבה. הטיעון השני היה, שבישיבה ממילא לא הצלחתי להתרומם למה שחשבתי שאגיע, והיתה לי אכזבה גדולה מעצמי ואכזבה גדולה מהישיבה.

התגייסתי ליחידה מובחרת של גולני, אם צבא אז עד הסוף. המוטו שתמיד הוביל אותי, ובמובן מסוים מוביל אותי גם היום, הוא לעשות משהו שייזכר. עד היום אני מחפש את המשהו הזה שישנה דברים בעולם, עדיין לא השתחררתי מזה. בישיבה רציתי להציל את המדינה ורציתי למות באוהלה של תורה. בצבא רציתי להציל את המדינה ולמות על קידוש השם באוהל סיירים. אני יודע שזה מקומם לפעמים אנשים דתיים, אבל אין ספק שהמסר בישיבות הגבוהות, ובמיוחד בישיבות התיכוניות, הוא שהנוער הדתי-לאומי הוא נוער הזהב, הוא הכי טוב, הוא זה שאכפת לו מהמדינה. החילונים, הם ריקים מתוכן, כל מה שהם יודעים לעשות זה לרחוץ את האוטו בשבת וללכת לים. אין להם מוסר, אין להם ערכים. אם זה היה תלוי בהם אז לא היינו חיים בכלל בארץ-ישראל. המסר הזה עובר בכל מיני צורות ומוטמע מאוד חזק, החילונים לא מבינים עד כמה המסר הזה שולט.

בצבא חטפתי את המכה השלישית. מטבע הדברים היו ביחידה אנשים מאוד איכותיים. פתאום פגשתי אנשים לא פחות מוסריים ממני, לא פחות טובים ממני, לא פחות מחוברים ממני לארץ-ישראל. חברים ממש טובים שמוכנים למות בשבילי אם צריך ואני מוכן למות בשבילם, וזה עומד ממש במבחן אמיתי. הרבה יותר מהאנשים שהיו איתי בישיבה. מה שהדהים אותי במיוחד זה שאין להם בעיות, הכל פשוט, הכל זורם. אין להם את התסבוכות שכל-כך טחנתי את עצמי בהן. הם לא מתייסרים בכל הנושא של יחסים בין גברים ונשים שנלחמתי בו עד זוב דם. לא יכולתי להגיד “אני ראש החץ והם לא”, הם ראש החץ בדיוק כמוני. אמרתי, רגע, אם כך למה אני מסתבך כל-כך עם עצמי?

אין בעיה מעשית להיות דתי בצבא, זה לא סיפור לשמור על ההלכה. הקפדתי על הכל, לא היה יום שלא הנחתי תפילין, לא היתה תפילה שפספסתי ולא היתה ברכה שלא בירכתי. אפילו שבת, בסדר, אז אתה לא נוסע עם הצוות שלך לים ונשאר בבסיס. אדרבה, אתה מרגיש אפילו גיבור כי אתה שומר על העקרונות שלך. אבל יש דברים שאתה מרגיש נחות לעומתם, כמו התקשורת עם נשים. אני אפילו לא ידעתי את השפה, לא יכולתי לתקשר עם בחורה, לא הבנתי מסרים שקיבלתי, לא ידעתי בכלל שקיבלתי מסרים ובטח לא לפענח אותם. היינו במידבר יהודה בתרגיל, זה היה ראש השנה האזרחית ויצאנו לאפטר בירושלים. הלכנו לשתות כל הצוות בפאב. כולם שתו בירה ואני שתיתי תה. לא הייתי מסוגל לשתות בירה. בפאב היו כמה בנות ונהיה שתים-עשרה בלילה וכולם התנשקו והתחבקו בטבעיות, ואני ישבתי לי עם כוס התה והרגשתי אאוטסיידר מוחלט.

בצבא התחלתי גם לתפוס דברים אחרת מבחינה פוליטית. בגלל אופי היחידה, לא היה לי הרבה מגע צבאי אלים עם ערבים בשטחים, אבל עשינו שם הרבה מאוד ניווטים. נתקלתי בערבים מאחורי המחרשה בשדה, מעבדים את האדמה, שותים תה בכפר, פגשתי אותם בגובה העיניים. זה היה כל-כך שונה מההתייחסות שהיתה לי בישיבה. הרגשתי את השינוי מאוד חזק כשקרוב משפחה שלי התחתן והגעתי לשבע ברכות שנערכו בקריית-ארבע. היו שם הרבה חברים שלי מהישיבה. זה היה בפורים. חצי מהאנשים השתכרו, איבדו את המעצורים. הדיבורים היו על גבול האלימות, שהערבים נחשבים לגר תושב ולכן אסור לתת להם זכויות, ושהם צריכים להיות חוטבי העצים ושואבי המים של היהודים. הרגשתי כל-כך לא שייך, זה זעק בתוכי, הם לא יודעים על מה הם מדברים. זה לא כמו שזה נראה מספסלי הישיבה והעיסוק בכתבי הרב צבי יהודה. עדיין לא היו לי תשובות, לא הייתי שמאלני, אבל כבר היה לי ברור שהעסק הרבה יותר מורכב מהפשטות שבה הוא מוצג בעולם הדתי-לאומי.

אחד הדברים הנוספים שהיו הפתעה עצומה בשבילי בצבא היה המפגש עם התרבות הישראלית. מדהים שלמרות שאתה גדל בחברה יחסית פתוחה כמו בני עקיבא, אתה כל-כך מנותק מהתרבות הישראלית. בסידרת חינוך בצבא לקחו אותנו לראות הצגת תיאטרון, ‘אופניים לשנה’ של נוֹלה צֶ’לטוֹן. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שהייתי בהצגת תיאטרון אמיתית. יצאתי מההצגה בהלם, זו היתה חוויה מדהימה בשבילי. פתאום הבנתי מה החסרתי. התחלתי לקרוא ספרים. אחותי, נעמה, דאגה לי לספרים. היו לי חבילות של ספרים בחדר, בתיק, בכל מקום אפשרי. טחנתי ספרים כמו משוגע, אחד אחרי השני. אני חושב שקראתי את כל הסידרה של ‘עם עובד’. גיליתי שיש עולם שלם בחוץ שבכלל לא הכרתי.

חזרנו ממארבים בלבנון לאימון באל פורן ברמת הגולן. זה היה אמצע הלילה, כל המאהל היה מכוסה בערפילים. המ”פ הביא מערכת מהבית ושם תקליט של הפּינק פלויד, Wish You Were Here, ואני יורד מהמשאית והמוסיקה בפול ווליום. עמדתי נדהם, זה חישמל אותי, ואני אומר ככה בקול “אלוהים, מי כתב את המוסיקה הזאת?” עד היום התקליט הזה מחשמל אותי, ועד היום אני מנסה להשלים פערים.

בתקופת הישיבה, באחד ממוצאי יום כיפור, יצא לי במקרה לנסוע באוטובוס שעבר ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. ואני זוכר את עצמי יושב באוטובוס מביט מהחלון ורואה את הרחוב, את החנויות, את הבגדים, את האנשים, וחושב, מה, כל זה כלום? כל היצירה הזו, כל המאמצים, כל המאוויים של האנשים, הכל זה אפס? שריטה על מים? הבל הבלים? לא יכול להיות, יש פה משהו שאני לא מבין. את המשהו הזה גיליתי בצבא.

אחרי שנתיים בצבא נפער הבקיע הראשון. הצוות שלנו סופח לגדוד לצורך תרגיל גדול. המג”ד של הגדוד היה דמות מיתולוגית, מפקד בעל רקורד שחזר בתשובה והפך לאגדה בעולם הדתי. עוד כשלמדתי בישיבה לא הפסקנו לדבר על “מפקד הסיירת שחזר בתשובה”. בשבילנו זו היתה עוד הוכחה שהדתיים מובילים את העם.

התרגיל היה אמור להתחיל במוצאי שבת באמצע הלילה והיה כרוך בהמון הכנות ציוד לכל מיני פעילויות מיוחדות. בשיחה ביום שישי המג”ד זרק לכל הגדוד שבמוצאי שבת בשעה תשע בערב כל הציוד צריך להיות מוכן פיקס ונסע הביתה לשבת. המשמעות היתה שכל החיילים עובדים על הציוד בשבת למרות שזה חילול שבת. וזה מה שקרה. ההתארגנות היתה על חוף הים. לא היה עירוב, אז לא יכולתי לאכול כלום כי היו מוציאים אוכל מהמטבח ומטלטלים אותו לחדר-אוכל. לא היה לי שום היתר הלכתי, כי זה היה רק תרגיל. ניסיתי לאכול במטבח, הטבחים אמרו לי, “תעוף מפה, אל תבלבל לנו בשכל עם העירוב שלך”. לא אכלתי כלום כל השבת. אבל מה שהיה הרבה יותר גרוע זה שכל הצוות שלי, שמונה אנשים, עבדו כמו חמורים על הציודים, ולא יכולתי לעזור להם. זו הרגשה מאוד לא נעימה. החבר’ה שלי ראו שמשהו לא בסדר איתי, שאני לא אוכל, שאני מסתובב, הולך לים וחוזר, לא יודע מה לעשות עם עצמי. הם הציעו להביא לי אוכל, אבל לך תסביר להם, אתה לא יכול להסביר להם מה עובר עליך. והשעות עוברות, וזה שבת של קיץ, חם, והזמן נמרח, עוד שעה ועוד שעה. רגע ההחלטה עולה בך, ההצטברות של המישקעים שהתחילו כבר בישיבה הגבוהה, הזעם, התיסכול, הכל פרץ באותו רגע החוצה. בארבע בצהריים, הכל התבקע אצלי. ניגשתי לנגמ”ש ממש באטרף, “טוב, תגידו לי מה צריך לעשות, מה צריך לקחת, מה צריך להבריג”. התחלתי לעבוד כמו מטורף, נכנסתי ממש לטראנס. ממש התנפלתי על הנגמ”ש. שמתי את כל האיסורים ההלכתיים בצד. היה בזה המון כעס והתרסה. המג”ד היה הדמות שבסיטואציה הזו סימלה בעיני את כל העולם הדתי. כל ‘ספר דיני צבא ומלחמה’ שלמדנו, כל הדיבורים הגדולים על קידוש השם. השארתם אותי בברוך הזה לבד, הכל עומד במבחן עכשיו, ואתה, המג”ד, הסמל החדש של הדתיים, חיפפת, נכשלת, השארת אותי לבד במילכוד הזה ונסעת הביתה לשבת. מבחינתי, המג”ד היה זה שחילל את השבת בהוראה שהוא ידע את המשמעות שלה. במוצאי שבת הורדתי את הכיפה, דחפתי את התפילין בזעם לעומק התרמיל, הכל היה זועם מאוד, בלהכעיס. זה היה משהו כוללני. התרגיל התחיל במוצאי שבת ונגמר ביום חמישי, זו היתה הפעם הראשונה מאז הבר-מצווה שלא הנחתי תפילין.

אחרי התרגיל התייצבתי בחזרה. עדיין לא שברתי את כל הכלים, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. התחלתי לעזוב לאט לאט. באיזשהו שלב הפסקתי עם התפילין, והרשיתי לעצמי לעבור על הלכות, שלפני כן ממש החזקתי בשיניים. אבא שלי שם לב לאן הרוח נושבת. הוא ראה את התפילין בבית, ואמר לי משפט שאני לא אשכח: “נדמה לי שאתה עוזב דרך אחת בלי שקיבלת אלטרנטיבה מספיק טובה בעולם האחר.” הוא צדק במידה מסוימת, כי עדיין לא היה לי גב מוסרי. הייתי במצב של חוטא שצריך להתנצל על זה שהוא חוטא ומתישהו אמור לחזור בתשובה. גררתי את זה כך עד סוף הצבא בלי החלטה ברורה, עם איזושהי דעיכה איטית מתמשכת ועם ביקורת גוברת.

מייד אחרי השיחרור הלכתי ללמוד בישיבה, כמו שהתחייבתי לעצמי תחת הפנס בגן סאקר. הלכתי לאותה ישיבה בנגב שהייתי בה בעבר. היו לי חודשיים עד תחילת הלימודים באוניברסיטה. זו היתה אחת התקופות הטובות שלי מבחינת לימוד גמרא, הייתי הרבה יותר בוגר, בגרות של אחרי צבא. כבר לא הייתי הטיפשון המוחלט שהייתי בישיבה. בעולם הדתי אתה במידה מסוימת תמיד חסר ביטחון בסיסי בעצמך. אתה תמיד נלחם נגד משהו, אתה תמיד צריך לתקן משהו, היצר הרע הרי תמיד אורב בפתח. הצבא היה בשבילי תקופה פשוט פנטסטית. קיבלתי ביטחון עצמי פיסי ונפשי. הייתי מסוגל להגן על עצמי ועל הקרובים לי, הייתי מסוגל לפגוע בבן-אדם בין העיניים ממאה מטר. עמדתי בלחצים עצומים נפשיים, באתי לישיבה הרבה יותר שליו ובלטתי בלימוד. בגלל שהייתי בדרך לאוניברסיטה, הרבנים לקחו אותי כפרויקט. עבדו עלי מאוד קשה, טחנו אותי עד דק. הסדקים שנפערו בתוכי התחילו להיסגר ולהתכסות. אני זוכר את הלילה האחרון בישיבה שאמרתי לרב, “מחר אני הולך ללמוד באוניברסיטה”. הרב הוציא את פנקס הצ’קים שלו ואמר לי: “עכשיו, אני משלם לך כל מה ששילמת, את כל שכר הלימוד - תישאר.” אמרתי: “לא, אני הולך.” ואז הוא אמר לי: “אם אתה הולך, אני אומר לך דבר אחד. אתה אולי תישאר דתי, אבל הילדים שלך כבר לא יהיו דתיים, אני מבטיח לך את זה.” ואני נלחמתי בזה. אמרתי לו, מה פתאום, הילדים שלי יישארו דתיים, אפילו אז עוד לא חשבתי שאהיה לא-דתי.

מלחמת לבנון היתה תקופה קצרה אחרי שהשתחררתי. זה כבר היה שלב מאוד מתקדם בתהליך ההתפכחות שלי. אם בתור חייל בסדיר הייתי בטוח ביכולת שלי להכריע את הכף במצבי קונפליקט, אז המלחמה הוכיחה לי שאני בורג קטן, אפס, ושהמקריות שלטת בכל. ביום האחרון של המלחמה, יום שישי, ממש לפני הפסקת האש, היינו בנקודה הכי קיצונית של הכוחות הלוחמים מול כביש ביירות-דמשק. מצאתי את עצמי שוכב על איזה פיסטין וצופה במשקפת על בונקר סורי שכל צה”ל החליט משום-מה להפציץ דווקא אותו. מסוקי קרב, מטוסי קרב, טנקים וארטילריה, כל העולם יורה על בונקר סורי מיסכן. ואני מסתכל ואומר, ואללה, טוחנים אותם, הם לא יוצאים משם בחיים. בשתים-עשרה בצהריים, פאף, הכל נפסק, דממה, הפסקת אש. ואני רואה במשקפת שמתוך הבונקר יוצאים אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, כולם שלמים ובריאים, בלי שריטה, ורצים ככה על הכביש. ואני אומר לעצמי, ואללה, אלה מעכשיו ועד סוף חייהם עוברים בכל בתי-הספר בסוריה ומספרים על הנס הגלוי שאללה עשה להם, שכל צה”ל ירה עליהם ושערה משערות ראשם לא נפלה. כמו בכל הסיפורים שטחנו אותנו בהם בישיבה. גדלנו על הניסים האלה. כשהתחלתי בעבודה שלי, הגעתי יום אחד לנווה דקלים בגוש קטיף. הייתי צריך לבדוק בדיקה של גובה מי התהום. ואני חופר, מודד, ומתעסק עם הקרקע, ופתאום אני פוגש בחור שהיה הצדיק של המחזור שלנו. היינו חברים מאוד טובים. אני והוא היינו קמים כל בוקר לפני התפילה ולומדים את הלכות שמירת הלשון של החפץ חיים. אם היה מישהו שרציתי להידמות אליו בישיבה התיכונית, זה היה הוא. אהלן, אהלן, מה העניינים, ואז הוא ככה מסתכל מסביב על היישובים והנוף ואומר לי: “נו, פלאי פלאים, אתה לא יכול להגיד שמה שקורה פה זה לא נס גלוי, כמו שכתוב ‘ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל, ואמר ר’ אבא אין לך קץ מגולה מזה’.” ואני מסתכל עליו ככה, ואומר לו כן-כן, וחושב בראש איפה אתה ואיפה אני, נשארת ילד, תראה מה נשאר מימית, תראה איך המציאות דפקה לכם ולנו על המוח עם השטויות שלכם, עם כל הפלאי פלאים והניסים הגלויים של אתחלתא דגאולה. פתאום הרגשתי כמה הם יכולים להיות תלושים מהמציאות, כמה אני עברתי, איזה דרך ארוכה עשיתי מאז הישיבה התיכונית.

את הבסיס לשבור את הכלים קיבלתי בתחילת הלימודים באוניברסיטה. זה היה קטע מאוד נקודתי. עבדתי בהרצליה בפרויקט עם ילדים נכים. פרויקט ייחודי ואינטנסיבי, עם אנשים מאוד איכותיים ויוצאי-דופן, דתיים וחילונים ביחד. זה היה מאוד שונה מהמושגים שהכרתי בעולם הדתי של צדקה ועזרה לזולת, זה לא היה לעזור - זה היה להיות עם ילדים נכים עשרים וארבע שעות. הייתי מדריך בכיר ואחראי על קבוצה. באחת השבתות עמדנו לצאת לטיול שבת ברגל לים. איך שאנו עומדים לצאת, לאחד הילדים נשברה העגלה והתפרק הגלגל, בעיה טכנית ממש קטנה. עמדתי בפני דילמה, או שהילד הזה לא יוצא לטיול או שאני לוקח פלייר, מחלל את השבת ומתקן את הגלגל. ואני עומד על המרפסת של הבית עם הילד שמסתכל בי, ואני רואה למטה את כל הילדים על המדרכה מחכים בעגלות לצאת לטיול. קרה לי מה שמעולם לא קרה לי לפני כן, ידעתי מה הדבר הנכון לעשות, ידעתי שאני צריך לקחת את המברג ואת הפלייר ולתקן לעזאזל את הגלגל הזה, ושהילד ייסע לטיול עם כולם. כל ישותי אמרה, אדוני, זה הדבר שצריך לעשות עכשיו. זו לא יכולה להיות טעות. תיקנתי את הגלגל ויצאנו לטייל.

יש את הפסוק “לא תסורו ממנו ימין ושמאל”. אומרת הגמרא: “אפילו הוא אומר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל.” יש את ההיגיון שלך ויש את ההיגיון של התורה, ובסופו של דבר, כאדם דתי, כשאתה מגיע לדרך ללא מוצא או לסתירה - ההיגיון של התורה קובע. על המרפסת בהרצליה, קיבלתי את הבסיס, הפעם הראשונה בחיים שלי שלא התנצלתי, שלא הרגשתי חוטא שעושה משהו בניגוד להיגיון של התורה. מעכשיו אני עומד ברשות עצמי ומפעיל את ההיגיון שלי באופן עצמאי. ברגע שאתה מפעיל את ההיגיון שלך בניגוד להלכה, חצית את הקו ואתה כבר לא דתי.

הורדת הכיפה עצמה עדיין לקחה זמן, היתה תקופה שהלכתי עם כיפה, היתה תקופה שהורדתי את הכיפה. היה, ויש לי עד היום, מוטו שאפשר להתווכח עליו: אני לא עושה דברים בגלל עקרונות. לא התעקשתי ללכת בלי כיפה, רק בגלל שאני כבר לא דתי ושימות כל העולם. גם לא רציתי להיכנס לוויכוחים, לא הרגשתי מספיק יציב כדי להסביר את עצמי. משום-מה הייתי משוכנע שמה שמעניין את כל העולם ואשתו זה אם אני דתי או לא. התחלתי למצוא את עצמי שם את הכיפה על הראש בהזדמנויות מסוימות ומוריד את הכיפה ושם בכיס בהזדמנויות אחרות, תלוי במקום, באנשים ובסיטואציה. עד שפעם אחת תפסתי את עצמי יושב באוטו באיזה מקום ולא מצליח להיזכר אם פה זה המקום שאני אמור להיות עם כיפה או בלי כיפה. זה שבר אותי לחלוטין. הורדתי את הכיפה. חודשיים אחרי זה עוד הלכתי צמוד לקירות כדי לא לבלוט, ובזה הסתיים העניין. כשהייתי מגיע להורים, הייתי חובש כיפה והולך לבית-כנסת. אני גם עושה את זה היום. עד היום יש כאלו בשכונה ובמשפחה שלא ממש ברור להם אם אני דתי או לא. הם יודעים שאני אחר, אין לי מושג מה חושבים עלי ולא ממש אכפת לי.

מאמצע הצבא ועד הרבה אחרי שעזבתי את הדת, הייתי מאוד בודד. בדידות איומה מלוּוה בייסורים קשים, כי מצד אחד עזבתי עולם, ומצד שני אני לא שייך לכלום. צָפְתי, ממש צפתי. השנה הראשונה באוניבר- סיטה היתה מאוד קשה. לא ידעתי בכלל את השפה, לא ידעתי איך יוצרים קשר עם אנשים, גרתי בדירה שכורה לבד, הייתי נוסע עם אופניים ללימודים וחוזר הביתה. לא היה לי את מי לשתף, לא היו לי חברים. לא היתה לי חברה, הדבר היחיד שהיה לי זה החברים מהצבא - שבמילואים היינו מדברים עד השעות הקטנות, אבל הם לא יכלו לעזור לי, כי הם באו מהצד השני. זה הוקל במקצת אחרי שהיתה לי חברה והרגשתי ביטחון.

אף פעם לא למדתי את השפה של העולם החילוני. לא ידעתי איך מחזרים, איך מתקרבים, מה מותר ומה אסור. עד היום במצבים כאלו אני מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה. תפסתי את זה רק כשהייתי בהשתלמות מקצועית בארצות-הברית. הייתי לבד במלון וחיפשתי בלילה מקום לשתות, לא יודע איך התגלגלתי למקום הזה, אבל נפלתי על פאב-מועדון שכשנכנסתי הרגשתי שאני נמצא בכוכב אחר. בחורות רקדו על השולחנות, אנשים שלחו ידיים אחד לשני, גברים לנשים, נשים לנשים, גברים לגברים, הם התערטלו כמעט לגמרי. ואני זר, לא מבין מה קורה פה, לא יודע איך צריך להתנהג. אולי כולם מכירים אחד את השני? אולי זה חוקי? אולי זה הנורמה? לא ידעתי מה לחשוב. אני יכול לשים את היד שלי על הישבן של מישהי ולמצוא את עצמי או בבית-הסוהר או איתה במיטה. זה היכה בי מאוד חזק.

ההתנסות המינית הראשונה שלי היתה רק כשהייתי באוניברסיטה. היתה בחורה שלמדה איתי וקצת התקרבנו. יצאנו יחד לשתות וחזרנו אליה הביתה. אין לי ספק שזה לא היה קורה והייתי נשאר בתול עוד תקופה ארוכה אילולא הלכתי למטבח להכין קפה, וכשחזרתי היא חיכתה לי בלי בגדים. הייתי בן עשרים ושתיים. אני מרגיש שהחמצתי את הקטע הפיסי. היו לי אולי שתי מערכות יחסים משמעותיות. היום אני נשוי, אז זה לא ממש בעיה, אבל תחושת ההחמצה עדיין מלווה אותי.

אני מאוד אוהב הזדמנויות שבהן אני יכול לרקוד ולהתפרק, אבל אני צריך להשתכר כדי לאבד את המעצורים, וזה קורה רק פעם בשנתיים- שלוש. אני לא יודע לרקוד, לא יודע להזיז רגל. בעקבות החוויה החזקה של הביקור בתיאטרון בצבא השתתפתי באוניברסיטה בחוג תיאטרון שהתפתח לקבוצת תיאטרון. הגענו לשישי-שבת לפנימייה חקלאית כדי להעביר להם סדנת תיאטרון, היה נחמד. בערב הם הזמינו אותנו למסיבת ריקודים במועדון. זו היתה אולי אחת הפעמים הראשונות בחיים שלי שרקדתי. רקדתי עם ילדונת בת שבע-עשרה. באיזה שהוא שלב היא עצרה את הריקוד שלה ואמרה לי “תפסיק להציג, תרקוד, אתה כבר לא בהצגה, תרקוד.” זה הפיל אותי לקרשים, זה הכניס אותי ממש לדיכאון. עד היום ההבחנה שלה הורגת אותי.

כשאחותי נעמה נהייתה לא דתייה, אני עוד למדתי בישיבה והייתי מאוד דתי. היו לי ויכוחים מאוד קשים איתה על דת ופוליטיקה. והיא מחצה אותי בוויכוחים ולא תמיד היו לי תשובות. זה יצר אצלי מתחים מאוד קשים. באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא מסוגל להתמודד איתה, ויצרתי נתק מכוון. המשכנו לדבר על הכל, חוץ מהנושא הדתי שהיה טאבו בינינו.

בכל תקופת ההתלבטות הארוכה שלי משום-מה גם לא דיברנו, למרות שהיא כבר היתה לא דתייה. הנושא המשיך להיות טאבו וזה עבר על ידנו. היום כשאני חושב על זה, זה מוזר, כי אני ואחותי מאוד קרובים אחד לשני. יכול להיות שהיה לי קשה בגלל שהיו כרוכים בזה דברים מאוד אינטימיים, שלא הייתי מסוגל אפילו להוציא מהפה, ובוודאי שלא להגיד לאחותי, רק מעצם העובדה שהיא בת. כנראה שזה תהליך שכל אחד צריך לעשות אותו לבד עם עצמו.

ברצח רבין היינו בדרך ושמענו ברדיו שהיו יריות. בטלוויזיה עוד לא אמרו שהוא מת, אבל הבנתי שהוא מת, כי המצלמה עברה על פני האנשים באיכילוב והתעכבה אולי לשנייה על איזה פאראמֶדיק, בחור צעיר, בייבי פייס, שנשען על אוטו ובכה בכי תמרורים. לא אמרתי לאשתי כלום, אבל חשבתי, הוא כבר יודע, ככה בוכים על מישהו שמת. לא יכולתי להישאר בבית ויצאתי החוצה להסתובב ולקנות סיגריות. המוכרת אמרה לי, “הוא מת מיריות של יהודי”, ואני זוכר את עצמי הולך, מצד אחד רציתי נורא לבכות אבל מצד שני פתאום באה לי ההכרה. קשה לי להגיד את זה, וזה קצת אבסורדי, אני לא יודע אם כל אחד יבין את זה, אבל פתאום הרגשתי הקלה. הרגשתי שהנה יש לי את ההוכחה האחרונה והסופית שבחרתי בדרך הנכונה, “ניצחתי אתכם סופית. אני כבר לא שייך אליכם, ומזל שאני לא שייך אליכם”.

העולם הדתי-לאומי אומר לך: תיכנס לפס הייצור שלנו, תשמור על כל הכללים, תצא בסוף מושלם, תצא הטופ של הטופ, סיירת מטכ”ל של האנושות. פתאום אחד התוצרים של פס הייצור הזה רוצח את ראש הממשלה. מה שאנשים לא מבינים שזה לא למרות פס הייצור, זה לא בגלל ההסתה של ביבי, זה לא “העשבים השוטים”. זה בגלל מהות התפיסה הגוש-אמונית. זה התחיל ביתד הראשונה שתקעו בסבסטיה, המשיך בפינוי ימית ובמחתרת היהודית והגיע לשיאו ברצח רבין, ואולי גם יגיע למלחמת אחים. זה מרתיח אותי שהרבנים אומרים: אנחנו? אנחנו? מה אתם רוצים מאיתנו? זה מעצם העניין, יגאל עמיר - מאיפה הוא בא? מאיפה הוא שאב את זה? אם המירשם הדתי-לאומי הוציא את המוטציה הזו, אז משהו דפוק במירשם עצמו. אני לא איזה הוגה דעות שיכול להעמיד תורה מאוד מבוססת, ובוודאי שזה לא היהדות כולה, אבל הענף של היהדות הדתית-לאומית סטה סטייה גדולה מהדרך, שיכול להיות שבטווח של חמישים שנה, ואולי מאתיים שנה, תתברר כקטסטרופה. לדעתי, חלק ממנהיגי היהדות הדתית-לאומית ייזכרו ביהדות לדראון עולם, כמו שזוכרים היום את שבתאי צבי.

בשבתות וחגים אני נמצא קבוע עם המשפחה המורחבת. אבא של אשתי הוא מאוד דתי, ואמא שלי דתייה. אני לוקח את הילדים לבית-כנסת ואני מדבר איתם על פרשת השבוע. יש דברים שאני רוצה לשמור כי הם בעיני יפים. אני לא אוהב את המילה יפים, כי בתור דתי בזתי לאנשים כאלה שאמרו, “יש דברים יפים ונורא נחמדים ביהדות, קידוש, הדלקת נרות, שולחן שבת, חנוכה”. זה נראָה לי נתעב. מה, אתה עושה מה שנוח לך? תחליט - או שאתה שם או שאתה לא שם. ביהדות האשכנזית יש רק שחור ולבן, או הכל או לא כלום. לא קיים כזה דבר כמו ביהדות הספרדית שאתה הולך לבית-כנסת עם האבא ביום שישי, ואחרי זה פותח את הטלוויזיה ורואה חדשות ובלילה יוצא עם החברים לפאב, ואתה לא מרגיש שום סתירה. בארצות-הברית היינו בקהילה קונסרווטיבית. החוויה הכי יפה שהיתה לנו בכל השבוע היתה לנסוע לבית-הכנסת, להיכנס עם כל המשפחה, לשבת עם האשה והילדים. אני לא רוצה לאבד את החוויה הזו. אני עובר במרכז הבידורי המסחרי לא רחוק מהבית, ואני רואה את הילדות בנות השתים-עשרה עם המכנסונים והחולצות החשופות האלו בליל שישי, לא הייתי רוצה לראות את הילדה שלי מסתובבת ככה. בלי המסורת אני מרגיש שאני הולך על אוויר, לא מחובר לכלום. מה שאני יודע מעשיר אותי, והעשיר אותי. יש בי הרבה כעס ותחושות החמצה על מה שהפסדתי, אבל יש המון דברים שהרווחתי ואני לא רוצה לאבד אותם.

את בעיית חינוך הילדים אנחנו טוחנים עד דק. התגלגלנו למקום שאין בו אלטרנטיבות-ביניים חינוכיות כמו שיש בירושלים. בסוף החלטנו על בית-ספר יסודי דתי. אנחנו בדילמה עצומה, איך לעשות את זה בלי לפגוע בילדים. אנחנו נוסעים בשבת, שומעים רדיו, רואים טלוויזיה, ואנחנו יוצאים לואדי לקטוף פרחים. אשתי גם חוזרת בשאלה, אבל אצלה הכל יותר פשוט, אין לה את כל הסיבוכים שלי. אבל זו לא מישהי שגדלה חילונית שבכלל לא מבינה מה הבעיה שלך אם הילדה שלך תצא בערב למרכז המסחרי. בסוף חתכנו, ולו רק בגלל התמונה הזאת בראש של הילדות בנות השתים-עשרה במרכז המסחרי. זו לא החלטה לוגית, בהחלט פועל פה משהו רגשי. אני לא יכול לעמוד בזה שהילדים שלי לא יידעו כלום על היהדות. אני מדבר איתם על זה: “תשמעו, יש חוקים ברורים, כמו לא לגנוב, ויש דברים יחסיים שנתונים לוויכוח, כמו לנסוע בשבת. ושיהיה לכם ברור שאנחנו כן נוסעים בשבת.” אני אומר להם: “תהיו גאים בזה, אבל אתם לא צריכים לעשות שלום לחברים שלכם מהאוטו בדיוק כשהם יוצאים מבית-הכנסת.” בינתיים זה עובד לא רע, למרות המסרים האחרים שהם מקבלים בבית-הספר. ברור לנו שבאיזשהו שלב לקראת התיכון נצטרך לחתוך את זה. בעתיד הם יצטרכו לבחור לבד, ואני חושב ומקווה שיהיו להם מספיק כלים להחליט. אני מאוד גאה שבחרתי בדרך שלישית ועצמאית, אני מקווה שזה יעבוד, ימים יגידו.

השאלה, מה יש שם למעלה, מה נכון, מה לא נכון - לא תיפתר אצלי כנראה עד יום מותי. היו תקופות שאמרתי שבגיל שמונה-עשרה זה ייפתר, שבגיל עשרים זה ייפתר, כשאני אתחתן זה ייפתר, כשיהיו לי ילדים זה ייפתר. זה הגיע לקיצוניות כזו, שכשעמדתי בפני סכנת מוות בסדיר ובמילואים, אמרתי לעצמי שזה לא יהיה נורא כל-כך למות, רק בשביל לפתור פעם אחת ולתמיד את החידה הזאת. אני, אין לי סיכוי מול חמשת אלפי שנות מחשבה, אין לי סיכוי נגד הרמב”ם, הרמח”ל והגמרא. אני לא מנסה אפילו להתחיל להתמודד מולם. זה משאיר אותי במצב שלא הוכחתי שזה לא נכון. וכל זמן שלא הוכחתי, אז הסיכוי הזה של אחד למיליון קיים, ויש עליו עומס גדול של רגשות אשמה, של הרגלים, של דברים שהם כבר זורמים בדם שלך.

ניסיתי ממש בכוח להגיד אין אלוהים, ולא הצלחתי. לא הצלחתי גם להגיד שיש אלוהים. כל הדלקת אור בשבת היא כמעט החלטה מחדש. זה לא שכל הדלקת אור בשבת גורמת לי לשקול את הכל מחדש, כי אני לא מקבל את הפרשנות של היהדות. אבל אני ממשיך לחפש, אני ממשיך לייסר את עצמי על דברים לא מוסריים שאני עושה. אני אומר לעצמי: “הנה, פה אתה מתחיל להתנוון, שם אתה מתחיל להתנוון.” ברור לי היום שהיהדות היא לא המתכון היחיד, אבל גם לא ברור לי מה כן המתכון. נשארתי בתיקו, כנראה לכל החיים.