זאב בחלוק לבן

בדומה לרבים מבני דורי, גם אני לא חשבתי שצריך לחקור ולחפש את שורשי המשפחה שלי. לא שאלנו שאלות, והורינו, שהיו עסוקים בעיקר בהישרדות, גם לא התנדבו לספר. לא נדרשנו להכין "עץ משפחה" לבית הספר, ואת המעט שאני יודע ליקטתי בתפזורת ובאקראי. מן היקב ומן הגורן. אבל תמונה מלאה מעולם לא היתה לי, וככל הנראה גם לא תהיה. לא ידעתי אילו עולמות נשארו מאחור, בעולם הישן שאותו עזבו אבותי כדי לפתוח דף חדש במקום החדש במזרח התיכון, שרבים לא ניבאו לו עתיד מזהיר. לא שאלתי, לא סיפרו לי, וכשכבר רציתי לשאול - לא היה את מי.

מה כן ידעתי?

סבי מצד אבי, ישראל צבי, ילד בן שש, הגיע לארץ ישראל ב־1905 יחד עם אמו, איטה־רויזע רוטשטיין. אביו, סבא־רבא שלי, נפטר כנראה עוד בפולין. מקור המשפחה הוא באחת העיירות שבפולין, ומיד לאחר שהגיעו לארץ ישראל, האֵם הכניסה את סבי לבית היתומים דיסקין שבירושלים, מוסד שהוקם ב־1880 על ידי הרב יהושע לייב דיסקין, מראשי הקהילה היהודית בליטא, ונועד לשמש בית לעשרות יתומים יהודים שהיו אז בירושלים. אלה היו שנים מאוד קשות בעיר. עוני, רעב ומחלות שהותירו ילדים רבים בלא משפחה. אלה, כדוגמת סבי, הגיעו לבית היתומים שהיה היחיד שקיבל ילדים יהודים. בשנים הראשונות בית היתומים היה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, ובהמשך עבר לרחוב הנביאים, מחוץ לחומות.

לאחר שהפקידה את בנה בבית היתומים, נכנסה איטה־רויזע למושב זקנים בירושלים, שם חיה עד יום מותה. אבי, נתנאל, זכר אותה היטב מביקוריו אצלה. היא קבורה בהר הזיתים שבירושלים.

על הצד השני של "העץ המשפחתי" של אבי, הצד של סבתי אסתר, אני יודע קצת יותר: תמיד טרגדיות מספרות סיפור, והסיפור הנו בזכות הבריטים, הטורקים ותחנת הרכבת שבבאר שבע.

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהצבא הבריטי חצה את תעלת סואץ והגיע לאזור רצועת עזה, הפכו הטורקים את העיר באר שבע לבסיס צבא קדמי שלהם. העיירה הקטנה שימשה מעתה בסיס לוגיסטי שחִייב הקמת סדנאות, בתי מלאכה, כבישים וגשרים חדשים, וגם תחנת רכבת שהוקמה בתחילת 1916, ואשר שימשה בעיקר את הצבא הטורקי. רוב עבודות הבנייה בעיר נעשו בידי יהודים, רבים מהם מירושלים וממרכז הארץ. מובטלים, עניים, שנשכרו בידי הקבלנים היהודים שהיו אחראים על הקמת המבנים והמרכזים החדשים שנבנו בעיר.

בין אותם פועלים היה גם שאול נחום ברזובסקי, אחיו של סבא־רבא שלי, אברהם. שאול ברזובסקי נולד בעיר קמניץ שברוסיה, ולאחר פרעות תרמ"א, שכונו סופות בנגב, פרעות ביהודים בתגובה לרצח הצאר הרוסי, אלכסנדר השני, החליט לעלות לארץ ישראל יחד עם שני אחיו, אברהם ומרדכי. ציונים אמיתיים שהקדימו בשנה את אנשי ביל"ו והעלייה הראשונה, שההיסטוריה רואה בהם את תחילתו של תהליך שיבת ציון. שאול שהגיע לארץ ישראל עם אשתו, התיישב בירושלים, ושם גידל שמונה ילדים. ב־1916, כשהוא כבר מתקרב לגיל 60, הצטרף לקבוצת עבודה בבאר שבע. בבית נשארו אשתו ושמונת ילדיהם, שהצעירה שבהם בת שבע.

הבריטים, שנערכו להבקיע את קו ההגנה הטורקי באזור באר שבע, החלו להפציץ מהאוויר את העיירה, שבה התרכז עתה עיקר הכוח הצבאי הטורקי. המטוסים הבריטיים המריאו משדה תעופה מאולתר ליד אל־עריש וההפצצות כוונו בעיקר לשדה תעופה טורקי שהיה סמוך לעיירה ולתחנת הרכבת, שדרכה עברו כל המטענים ששימשו לבניית הבסיסים הלוגיסטיים. מאימת ההפצצות והמלחמה המתקרבת, רבים מן היהודים שהועסקו בעבודות בעיירה החליטו לחזור לבתיהם שבמרכז ובירושלים.

ב־17 בינואר 1917, בלילה שבין יום ראשון לשני, המריאו שלושה מטוסים בריטיים מאל־עריש. אחד מהם מהם תקף את שדה התעופה הטורקי, ומטוס אחר הטיל פצצה אחת במשקל 45 קילוגרם, שפגעה סמוך לקרון רכבת נטוש שעמד בתחנה. הפצצה נחתה מטר אחד מן הקרון שהתפרק מיד לרסיסים. באותו זמן היו בקרון כ־20 בני אדם, כולם יהודים עובדי הקבלן, שחיכו לרכבת הבוקר כדי לעזוב את באר שבע. ינואר, חורף, קור עז, וכל הקבוצה החליטה להיכנס לאחד הקרונות הנטושים ולהתחמם שם עד שאפשר יהיה לעלות על הרכבת. 16 מהם, ביניהם שאול נחום ברזובסקי, נהרגו במקום. אני משער שבלא הטרגדיה הזו היו שורשי משפחתי נשארים עלומים, טרגדיה שהעלתה כי מקור משפחתי מצד אמו של אבי הוא בעיר קמיניץ שבאוקראינה. לאבי המשפחה, דוד יעקב ברזובסקי, ואשתו שינה־גיטל, שלושה בנים שעלו ארצה עם משפחותיהם הצעירות ב־1840 לערך והתיישבו בירושלים: אברהם ברזובסקי, אבי סבתי אסתר, מרדכי ברזובסקי ושאול נחום ברזובסקי, נשוא הסיפור הטרגי.

המשפחות מרובות הילדים גם התחתנו בתוך המשפחה, כך שהערבוביה גדלה. כך, למשל, אחיה של סבתי, פייבל, שהתחתן עם בת דודתו בשקה, בתו של שאול נחום, גם בנה את ביתו ביחד עם גיסו, הלוא הוא סבי, ובאופן זה הקִרבה המשפחתית הפכה גם לקרבה פיזית של שכנים.

אסתר, לימים סבתי, שנישאה כאמור לאותו יתום מבית היתומים דיסקין בעיר, ישראל צבי, איחדה את רוטשטיין עם ברזובסקי. מהנישואים האלה נולדו בקריית משה, בבית המשפחה, אבי, נתנאל רוטשטיין, צבר ירושלמי, ועוד שתי בנות, צעירות ממנו, שרה ומלכה.

אביה של אמי, זאב (וולף) יהושע אפטר, שעל שמו אני נקרא, היה בין היהודים החכמים - בודדים מדי למרבה הצער - שקראו את המפה, ראו לאן גרמניה הנאצית מתקדמת, והחליטו לעזוב הכול מאחור ולעלות לארץ ישראל.

סבי מצד אמי הגיע בתחילת המאה ה־20 מגליציה לגרמניה עם הוריו. אביו מאיר היה אחד מאותם יהודים שנקראו אוסט־יודן, יהודֵי המזרח. לצערי, אין לי מידע מהיכן בדיוק הוא הגיע, את מי השאיר מאחור ומה עלה בגורלם. סבי התיישב בברלין עם שני אחיו, שבתאי ויוסף, וביחד הם הקימו עסק משפחתי גדול של מסחר בטקסטיל שנקרא האחים אפטר (Apter's Bruders). אומרים על העסק שהיה בית כלבו שהשתרע על פני שלוש קומות ושהיה שם דבר למסחר בדים בברלין של לפני תקופת היטלר. אין לי ממש מידע מה קרה שם בתקופת האינפלציה הנוראה ועד עליית הנאצים לשלטון, אבל ניתן לנחש! האחים ומשפחותיהם התגוררו בבית סמוך בן שלוש קומות, כשלכל משפחה קומה. ממש אוליגרכים.

המשפחתולוגיה של סבי זאב יהושע לא פחות מורכבת מהעץ המשפחתי של אבי. סבי התחתן עם מרים ונולדו לו ארבעה ילדים: ארנה, חנה, רוזה ויחזקאל. אשתו מרים נפטרה מעט לאחר הלידה הרביעית. כמנהג התקופה, סבי התחתן עם אחות אשתו שרה ולזוג החדש נולדו עוד ארבעה ילדים: משה, פאני, זלמה, ואחרונה־חביבה והצעירה - אמי טובה.

מספרים על אחות אמי, חנה, שהיתה בחורה יפהפייה ומוכשרת. היא התחתנה עם יהודי בשם ברגר מפולין ונולדו להם שלוש בנות. בזמן המלחמה חזרה עמן לפולין, רוזה אחותה התחתנה ונשארה עם בעלה ובנה אלפרד בעיר המבורג, משם הם כנראה גורשו אל מותם במסגרת הגירוש הידוע בשם גירוש זבונשטיין. שתי דודותי אלה נספו בשואה עם ילדיהן.

המפנה הגדול התרחש סביב "ליל הבדולח", 7 בנובמבר 1938 - הפרעות ביהודי גרמניה, בהובלת בכירי המפלגה הנאצית, בתגובה להתנקשות של צעיר יהודי בדיפלומט גרמני בשגרירות הגרמנית שבפריז. בעקבות המראות הקשים, שריפת בתי כנסת בכל רחבי גרמניה, ניפוץ חלונות הראווה של בתי עסק יהודיים - מכאן השם "קריסטל־נאכט" לציון הזגוגיות השבורות שמילאו את הרחובות - רצח מאות יהודים וכליאתם של עשרות אלפים במחנות ריכוז, וסביב כל מה שקרה אז בברלין, החליט סבי לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל. למזלו הרב, למרות שנאלץ לוותר על העסק המצליח שלו, נשאר לו מספיק כסף כדי לקנות סרטיפיקט במסלול שנקרא אז "סרטיפיקאט הקפיטליסטים": תשלום של כ־1,000 לירות שטרלינג לכל עולה (שווה ערך ליותר מ־100 אלף לירות שטרלינג בערכים של היום), שהועבר לשלטונות המנדט כדי להבטיח שלא ייפול למעמסה לכשיגיע לפלשתינה. הכספים, שהופקדו בבנק בריטי, הקנו לו ולמשפחתו היתר עלייה.

המשפחה ארזה את חפציה, נדדה בכבישי אירופה והפליגה באונייה לארץ ישראל, שעגנה בנמל חיפה. משם הגיעה המשפחה לפתח תקווה, שם כבר גרה ארנה בלונדר, בתו הגדולה של סבא, עם משפחתה. ארנה שכרה עבור המשפחה צריף עץ פשוט ושילבה את אחיותיה, זלמה ואמי טובה, בשטיפת כלים במטבח הפועלים "בלונדר" שאותו ניהלה בשוק של פתח תקווה.

בהשוואה לבית המפואר בברלין היה נראה לסבי שהצריף, למרות שהיה מרוצף, אינו ראוי למגורי אדם. הציפיות והתקוות הגדולות לקראת חיים חדשים בפלשתינה התנפצו אל מול חיי העוני והדלות בצריף, הפרנסה הדחוקה, החום הכבד של הקיץ והדאגה של סבא לבנותיו ולמשפחותיהן שנשארו מאחור. כל אלה פגעו קשה בבריאותו.

מסופר על סבא זאב יהושע, שכל בוקר היה רץ לחכות לדוור ושואל אם יש מכתב מבנותיו. המכתב האחרון שהגיע היה מרוזה, בספטמבר 1938, ואליו צירפה תמונה שלה ושל בעלה מהמבורג. רוזה הוסיפה בכתב יד, בגרמנית, את המילים: "שִֹמחה קטנה מאיתנו, המבורג 1938". יותר לא שמעה המשפחה מחנה ומרוזה עד שהתברר, לאחר המלחמה, שגם הן בין הנספים. לסבא לא עמד לבו והוא נפטר עוד באותה שנה. קברו, ליד עץ הדקל על הגבעה בבית העלמין "סגולה" שבפתח תקווה, מסמל עבורי מעבר בין שואה לתקומה בארצנו.

מספרים במשפחה כי הרכוש המשפחתי של שלושת האחים נותר תקוע בגרמניה המזרחית לאחר המלחמה. בירור שערכנו העלה כי ב־1971 התייצב אחד האחים, שבתאי אפטר, בגרמניה, תבע ואף קיבל לידו חלק מהרכוש.

אמי טובה היתה בת שבע כשהמשפחה הגיעה לפתח תקווה. לאחר הצריף, רכשה המשפחה כולה בית גדול בעיר, ברחוב שטמפפר 68, ככל הנראה מן הכספים שחולצו מגרמניה, וכל המשפחה גרה שם. בגיל עשר, אמי החלה כאמור לעבוד כשוטפת כלים במסעדה של אחותה הגדולה, בשוק שבפתח תקווה. היא לא למדה בצורה מסודרת, ובכל זאת, בלי לימודים, החלה מאוחר יותר לעבוד בהנהלת חשבונות, ולמדה את המקצוע תוך כדי עבודתה.

אין לי הרבה מידע על שנות ילדותו של אבי, נתנאל רוטשטיין. הוא נולד ב־1921 בירושלים, סמוך לתחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. שתי המשפחות, משפחתו של סבי ומשפחתה של אח סבתי, גרו בבית אחד בקריית משה שבירושלים, בית שסבי בנה ב־1926 יחד עם גיסו פייבל, אחיה של סבתי. מטבע הדברים, חברו הטוב של אבי מילדותו היה בן דודו, שאול נחום ברזובסקי ג'וניור, שהיה גם שכנו בבית שאותו חלקו המשפחות, וגם בן גילו. מגיל צעיר מאוד אבי היה איש עבודה וציוני. הוא, כמו רבים מצעירי העיר, הצטרף בסוף שנות ה־30 וה־40 למחתרת אצ"ל. הוא לא סיפר מה היה תפקידו במחתרת, אבל הצלחתי לקבל קצת מידע על הדרך שבה שילב בין עבודתו כאיש טלפוניה של הדואר לבין פעילותו במחתרת.

אבא החל לעבוד בגיל צעיר בשירות הדואר של המנדט, וכבר בגיל 13 היה שוליה בבית המלאכה לטלפונים. הוא התמחה בהרכבת טלפונים ומרכזיות, ובהמשך היה אחראי על חלקים מהתקשורת הקווית בין ירושלים לבין מרכז הארץ: מספרים שהיה רץ וסולל קווי טלפון בתעלות שנחפרו סביב העמדות בירושלים. בית המלאכה שכן בתוך מתחם שנקרא "בווינגרד". בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד ב־22 ביולי 1946 ביצרו הבריטים את כל האזור שסביב מגרש הרוסים בירושלים (כולל בניין ג'נרלי), שהפך למתחם מגודר ושמור, ובתוכו רוב סמלי ומוסדות שלטון המנדט: מפקדה צבאית ראשית, משטרה, בית המשפט, בית הסוהר המרכזי, שבו היו כלואים רבים מחברי המחתרות, לצד משרדים נוספים. המתחם כולו כונה בלעג על ידי היהודים כמצודת בווין או "בווינגרד", על שם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין.

אבא עבד בתוך המתחם הזה, בבית המלאכה של הטלפוניה הבריטית, וסיפר לי שאחד התפקידים שלו, כחבר המחתרת, היה להבריח נשק לתוך המתחם השמור כדי שישמש את לוחמי האצ"ל אם יתברר כי לקראת סיום המנדט הבריטים ינסו להעביר את האזור כולו לידי הערבים. את הנשק, סיפר, הבריח על גופו בחלקים מפורקים, והסליק אותם ברחבי בית המלאכה. הוא מעולם לא נתפס או נעצר, למרות שבשלב מסוים הבריטים סימנו אותו כיעד מודיעיני חשוד. "הכלניות" אף פשטו כמה פעמים על הבית שבו התגורר לאחר נישואיו בשכונת מקור ברוך, כדי לחפש נשק או חומרים אחרים של המחתרת.

במהלך תקופת המנדט פשטו לוחמי אצ"ל פעמיים על המתחם המבוצר, בווינגרד: בנובמבר 1946 הותקפה המפקדה הצבאית של הבריטים, ובמרס 1947 הותקף מועדון קצינים בריטים, אירוע שבו נהרגו 17 חיילים בריטים. לדבריו של אבי, הוא היה שותף שולי בתקיפות כחלק מ"כוח רזיאל", שנקרא על שמו של מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, שנהרג בעיראק במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא לא פירט מה היה תפקידו בכוח.

במבצע "קלשון", מיד עם צאת הבריטים מהארץ ב־1948, כוחות ההגנה והאצ"ל שילבו ידיים, בין השאר כדי להשתלט על הבניינים השייכים ליהודים, שהוחרמו על ידי הבריטים, כדי להקים את בווינגרד. המקום שוחרר מבחוץ ובעזרת פעילים מתוך המתחם עצמו, שאחד מהם היה אבי.

באחד הימים, עדיין בתקופת המנדט, יצא אבי לנופש בנהריה. שם, כנראה על פי השמועה, הכיר בשפת הים את אמי, טובה אפטר, אותה ילדה בת שבע שהגיעה עם הוריה מגרמניה לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938. ההיכרות הובילה במהירות שיא לחברות, הקשר התהדק, ושני הצעירים קבעו מועד לחתונה שאמורה היתה להתקיים בפתח תקווה, מקום מגורי משפחתה של אמי. רצה הגורל וסמוך ליום החתונה הוכרז על עוצר כללי, אין יוצא ואין בא. כל שירותי הרכבות והאוטובוסים הופסקו גם הם. ומה עשה אבי מול תקלה שכזאת, שאיימה להשבית את נישואיו? גילה תושייה! הוא יצא את ירושלים ועשה ברגל את כל הדרך לפתח תקווה. כל הלילה לבדו! איש מבני משפחתו או חבריו לא יכול היה להצטרף לאירוע. החתונה התקיימה בלא מוזמנים מצד החתן. כמה שבועות לאחר מכן, כשהוסר העוצר, החליט הזוג הצעיר לקיים חתונה נוספת, הפעם עם כל בני המשפחה והמוזמנים משני הצדדים. הורי, אם כן, נישאו פעמיים (טוב, גם זה קרה לנו), סימן לקשר טוב ובר־קיימא בין בני הזוג הצעיר...