זהויות מתנגשות – כרך א

מבוא

בית הכנסת 'בני ישורון' (או BJ בעגה הניו־יורקית) הוא אחד מאבני הפינה של בתי הכנסת במנהטן1. ב־2017 נטלו על עצמם מנהיגי הקהילה2 להעביר את עדתם מהלך הבוחן את דרכי ההתמודדות הראויות לסוגיית נישואי תערובת. בערב מיוחד שהוקדש לכך עלה על הבמה בחור צעיר, שאוּל נתן־קציץ (להלן: שאוּל), עם עלייתו ניתן היה לחוש את המתח באוויר3, הוא פתח ואמר:

לפני כארבעה חודשים חברתי ואני הלכנו לטייל בסנטרל פארק (Central Park), [...] ואז במקום שבו נפגשתי בה לפני שבע שנים [...] ניצבו נגנים, ולצלילי המוזיקה ביקשתי ממנה להינשא לי. מסיבה כלשהי היא אמרה "כן".4

הדובר היה שמח אם הקהל היה מגיב בחום לדבריו, אולם השקט נשמר; ואז הוסיף ואמר: "ועכשיו יש לי ארוסה"; ושוב דבריו נשארו תלויים באוויר וסביבו דממה מעיקה. שאול חתם: "אולם כפי שאתם מנחשים, שהרי אני עומד כאן ומדבר אליכם, היא לא־יהודייה".5

שאוּל מתאר את עצמו כסיפור של הצלחה חינוכית של בית כנסת 'בני ישורון', וכאבו אמיתי: "אני הייתי חבר בבני ישורון מאז שאני זוכר את עצמי". שאול חבר פעיל של הקהילה; בה הוא חגג את טקס הבר מצווה שלו ועימה חוגג את מועדי ישראל המרכזיים; בתיאורו: "מצאתי את זהותי היהודית במקום הנפלא הזה"6. גם ארוסתו נוטלת חלק בחיי בית הכנסת, "מגיעה לארוחות שבת, לסדרים של פסח, לתפילות שאני מוביל, והיא באמת הפכה לחלק מחיי היהודיים. כשאמרתי לה שאני רוצה חתונה יהודית היא מיד הסכימה וללא היסוס מוכנה להיות בחתונה המובלת על ידי רב, אבל היא אתאיסטית, והיא חשה שזה יהיה לא מכבד ולא ראוי שהיא תתגייר לדת שהיא לא מאמינה בה. וכמו שהיא כה תומכת ביהדות שלי, אני תומך ומכבד את החלטותיה ואמונותיה"7.

שאוּל מבקש אהדה אך למעשה דורש כנות קהילתית פנימית: לא ייתכן, הוא

טוען, שקהילה היודעת להזמין ולהכיל זוגות מעורבים של יהודים ולא־יהודים,

ולתת להם תחושת בית בכל המובנים, תשמור את מאור פניה רק לזוגות מעורבים שנישאו מחוץ לקהילה; ואילו חבר הנאמן לקהילה, עת הוא מבקש להינשא

לבחירת לבו, ייתקל בכתף קרה ורבני הקהילה לא ייענו לבקשתו להוביל את נישואיו ולהעמיד את חופתו. וכי מה אתם מבקשים?! תוהה שאוּל, לדחות אותי ושאעזוב את בית הכנסת והקהילה?! מבחינתו המסר של מהלך זה הוא דחיפה החוצה של בני גילו הנמצאים במצב דומה8. ומה בעצם הבעיה?! 'ההלכה'? הצלחתם למצוא "חלל פנוי עבור זוגות הומו־לסביים ונשים רבניות" אבל כשמגיעים לנישואי תערובת "החלטתם למתוח את הקווים עלי"?!...9

סיפורו של שאוּל נפוץ ומקובל בקרב רבים מאוד בקהילה היהודית.

תיאור תמציתי של מצב זה נמצא במאמרו של גל בקרמן בניו־יורק טיימס (שנכתב לאחר טבח 11 מתפללי בית הכנסת הקונסרבטיבי בפיטסבורג בנובמבר 2018)10. לטענת בקרמן 'שלא נתבלבל': יהודי ארה"ב אינם חווים אנטישמיות אלא התבוללות; השיח המוביל הוא של אהבה והכלה; 72% בקרב הלא אורתודוקסים מתחתנים עם לא־יהודים; בתי הכנסת ומוסדות יהודיים ננטשים; מדינת ישראל – שבעבר הייתה מוקד השראה, הפכה (בעיקר לצעירים) – למוקד מְנַכֵּר.

לא ניתן אפוא להתעלם ולהגיד 'לא ראיתי' ו'לא שמעתי'; זו המציאות של הרוב המוחלט של היהודים הצעירים בארה"ב. נשוב לשאוּל העומד מול קהילתו ונשמע את טענתו הצודקת, שהקהילה הובילה אותו למצבו הנוכחי.11 מי שמקבל חינוך פתוח המעוֹרב עם העולם הגדול; מי שמבלה את רוב חייו עם אנשים ממגוון רקעים דתיים, באופן פשוט וטבעי ימצא אהבה עם חבריו לחיים – יהודים ולא־יהודים. מה התגובה הנכונה מול כל זה? תוהה שאוּל, תשובתו פשוטה: החובה להכיל. לדידו זו גם תשובה פרגמטית, שהרי "מה מרוויחה הקהילה בכך שהיא מפנה עורף לי ולארוסתי [...] כיצד התנהגות כזו של הקהילה מאפשרת

לקהילה להישאר מגוונת?" והרי הגיוון הוא נשמת אפה של הקהילה והבסיס לערכי החינוך בהם היא אוחזת.

סיפורו של שאוּל הוא קצה הקרחון של האתגר הפילוסופי, התיאולוגי והחינוכי, שאני מבקש לשים על השולחן.

הספר שלפניכם הוא מסע אינטלקטואלי-רוחני של כותבו; מסע בתוך חידת הקיום הגדולה של העולם היהודי כפי שמשתקפת בסוף המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21. אתמצת את הדברים בשני משפטים, שיפורקו בהמשך לסוגיות משנה רבות: ספר זה מבקש לבחון מבחינה פילוסופית, תיאולוגית ופילוסופית-חינוכית את הִתכנוּת וטעם המשך קיומו של העם היהודי. להלן אטען, שאם מאמצים באופן עמוק (ובלעדי) את התובנות והשיח המערבי המצוי, אזי אין אפשרות להצדיק את המשך קיומו של העם היהודי כעם. נמצא אפוא שסוגיית 'נישואי תערובת' אינה רק איום 'דמוגרפי' אלא התקפה פילוסופית על עצם הצדקת המשך קיומה של יהדות שיש לה עם מובחן.

מהתרשמותי, רוב האנשים והנשים שסוגיה זו נוגעת אליהם, אינם נכנסים בעובי הקורה. כבני אדם רגילים אין הם שוקעים בסוגיות פילוסופיות כבדות משקל. החיים לכאורה זורמים, ויש לזרום עימם. תמונת תשליל לאדישות זו אני מוצא בתגובות אורתודוקסיות, שאינן שותפות להנחות היסוד של המערב. יש נטייה בקרב חוגים מסוימים באורתודוקסיה לפתור את הבעיה הנדונה כאן בקלילות. לדידם, אין כלל בעיה. הזרמים היהודיים המכילים נישואי תערובת הם קוּרְיוֹז שעתיד לחלוף. אין מה לחשוש, הבעיה נמוגה עם היטמעותם של המתבוללים12. אולם הרוגע הזה אינו מתאים לי אישיותית וערכית, תרבותית ופילוסופית.

אני זוכר שיחה שקיימתי בתחילת שנות האלפיים (לפני כמעט שני עשורים), עם דמוגרף בכיר של העם היהודי שתיאר את מגמות ההתבוללות בעולם היהודי. טענתי בפניו שהנתונים שהציג בהרצאתו מטרידים ביותר; שיש להתמודד עימם באופן שורשי; שלא ניתן פשוט לשבת ולחכות לגל צונמי שעתיד להגיע. הוא התבונן בי בחיוך סלחני ואמר: "לא צריכים להיבהל כל כך; המצב אינו כה חמור; העם היהודי מתמודד עם סוגיה זו" ו"יהיה בסדר". השיחה בינינו הניחה, שנישואי תערובת הם 'בעיה'. ואולם עתה, גל הצונמי אכן הגיע; זוהי עובדה קיימת יטען רוב מוחלט של הסוציולוגים; אין אפשרות להעלימה; וכיוון שאנו אנשים פרגמטים – יטענו רבים מאוד מהאישים ששוחחתי עימם – זו לא 'בעיה' ולא ראוי לכנות זאת כך כי [1] לא יאה להעליב את כל מי שסביבך (כי נישואי תערובת מצויים בכל אתר ואתר); [2] המחשבה שמדובר ב'בעיה' הופכת אותך (הדובר) ל'בעיה'. במילים אחרות: לא ראוי לדבר על מה שלא ניתן להגן עליו והוא לא P.C. (פוליטיקלי קורקט).

בספר זה אבקש אפוא להעמיד סוגיה זו במוקד הדיון, על שלל השלכותיה (וההשלכות, כפי שנראה, רחבות ביותר). אין באפשרותי להקיף את הנושא מכל צדדיו ואינני מתיימר להתייחס לכל דבר שנכתב ונאמר בתחום זה. ברור לי, שתוך כדי כתיבת שורות אלה נכתבים מאמרים וספרים, נערכים סרטים ומועלים על הבמה מחזות, נעשים תחקירים ונחוות חוויות – וכולם עוסקים, באופן זה או אחר בנישואי תערובת (או בלשון שיותר מקובלת בחוגים מסוימים: נישואי חוץ). ברור לי שהשמטתי ביודעין ובלא יודעין חומרים רבים. ואולם, דומני, שהתובנות שיובאו להלן חובקות (כמעט) את כל מגוון העמדות, שמצויות – לעניות דעתי – בתחום זה.

ספר זה נכתב כמחקר שעוסק בהגות היהודית בעת החדשה, והוא משלב תובנות מתחום הפילוסופיה של ההלכה בת זמננו וההגות הפילוסופית חינוכית של אמצע המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21. מהלך מרכזי המצוי בו הוא הצבעה על העירוב המצוי (ובדין) בין 'מחקר' ל'עמדה תרבותית'. במילים אחרות: אין מחקר שאינו מהווה חלק מאג'נדה או שאינו משויך לזרם תרבותי. אין מחקר שאין לו השלכות נורמטיביות וחינוכיות. ברור אפוא, שגם לי, כמו לעמיתיי, יש הנחות יסוד תרבותיות. כל עמדה מעלה שאלות ומוצאת תשובות מזוויות שונות. התעלמות מכך מתעלמת מתובנות תורת הפרשנות (שעל אודותיה – לחיוב ולשלילה – נעיר להלן). הנחות היסוד השונות, שמובאות לידי ביטוי בספר זה, הן חלק מוויכוח מתמשך (כפי שיוּבע בפרק ח') על טיבו של מפעל 'חוכמת ישראל'. ספר זה הוא אפוא הן מחקרי והן הגותי.

למה נישואי תערובת? לכאורה זו רק עוד סוגיה בשרשרת דיונים על אתגרי העם היהודי והיהדות בזמננו. ולא היא! לדעתי, נושא זה הוא 'קו פרשת מים'. קו פרשת מים אשר עתיד לשנות את כללי המשחק, וכפי שנראה להלן למעשה הוא כבר שינה אותם. סוגיית נישואי תערובת אינה עוסקת בבעיית נישואי התערובת; היא עוסקת בסוגיה הרבה יותר עמוקה ותשתיתית ביחס של העם היהודי לסובב אותו ולעצמו. ממילא, היחס ל'אחר' החיצוני ולתרבותו, והיכולת להכילו, לשלבו, להיות דומה לו – הן שאלות יסוד של תחום 'מחשבת ישראל', והן עומדות בתשתית הדיון של ספר זה. שורשי הסוגיה הנדונה כאן נוגעים בליבת אתגרי13 החינוך היהודי מאז העת העתיקה וימי הביניים, אך בעיקר מתחילת האמנציפציה של המאה ה־18.14

אנסה להראות שסוגיית נישואי תערובת דוחפת את הפרויקט היהודי לפינה; דוחקת ותובעת ממנו – ככותרת מאמרו של בקרמן המוזכר לעיל: Create

Meaning or Fade Away – "צור משמעות או היעלם". היא מחדדת טיעונים, שהתרגלנו לשמוע על כל צעד ושעל (והם תמיד נראו 'בסדר' ו'לא מזיקים') ועתה, לדעתי – לאור הסוגיה הפילוסופית של נישואי תערובת – טיעונים של העבר יהפכו לחלק מרעידת אדמה שעוסק בה ספר זה ויידרשו בחינה מחודשת.

כתוצאה מכך, טיעונים חדשים שלא נשמעו בעבר לטובת נישואי תערובת, צפים על פני השטח. טיעונים אלה, כפי שאראה, אינם חדשים, הם היו שם כל העת. החלל והזמן של ההווה מציפים אותם. וכך, ההווה מבהיר ומחדד את הטמון והסמוי בהגות היהודית. רכיבים אלה, שלפתע יהוו בסיס לאיפשור נישואי תערובת, היו חלק מההגות היהודית כבר שנים רבות. כל זה, כפי שאראה, דחף אותי לבחון את החלופות של שיח יהודי, שנעלמו, נאלמו או שצריכות להיווצר, ובדברי אנסה לגעת בפוטנציאל שיש בחלופות המוצעות לאתגרים הנוכחיים.

אני מזמין אפוא את קוראי הספר למסע. המסע מרובד מהיסטוריה, ניתוחים אנליטיים, הַמְשַׂגוֹת, רגשות, סיפורים, ובעיקר: ניסיון להימנע מלראות את העולם באופן דיכוטומי ובינרי של 'או־או'. להלן גם אַרְאֶה, שרבים מהדוברים הרשמיים של 'ריבוי דעות' מבורך (=פלורליסטים) הם הם מי שיסמנו עמדות 'אחרות', כלא לגיטימיות, ויגדירו מהו 'השיח הבלתי־תקני' (זה שאינו P.C.). לעומת זאת, כפי שנראה, עמדות שנתפסות על פי רוב כ'חשוכות' ו'סגורות' הן אלה שבאופן מוּבְנה ינסו למצוא קו של זכות במה ששונה מהן. יש משהו עמוק בתמונה מבלבלת זו ואשתהה עליה לאורך חיבורי.

האם ספר זה נושא בחובו את פתרונו של האתגר המתואר כאן? ניתן היה לענות על כך בלשונו של אלברט איינשטיין, שטען, בְּמִכְתָם ידוע שלו, ש"ניסוח הבעיה חיוני לפעמים יותר מפתרונה" ו"כדי לפתור בעיה כבדת משקל עלינו להגיע אל רמת חשיבה גבוהה מזו שבה היינו כשיצרנו את הבעיה". ניסיתי לאמץ גישה זו. אולם כדי להגיע לכך המסע דרש ממני כניסה לליבת הסוגיה, להכירה על שלל צדדיה ובעיקר להיפגש פנים אל פנים עם אלה הרואים בנישואי תערובת דבר חיובי, ולנסות להבין את עומק הגיון דבריהם.

פרקי המסע אליהם אני מבקש להזמינכם הם אלה:

פרק א מציע את תיאור המציאות הסוציולוגית, לשם כך אני נסמך על המחקר המגוון שעומד לרשותנו. ללא נתונים אלו לא ניתן להבין על מה מדובר וּלְמָה מִתְכַוֵון מי שאומר שיש כאן 'אתגר' או 'בעיה'.

פרק ב מניח על השולחן את כלי ההמשגה. בפרק זה נשאל: מהי 'זהות'? ומהן דרכי הקניית ה'זהות'? בפרק זה גם עמדתי על כשל השפה (המערבית) המבקשת לפתור את הבעיה (מבחינת העם היהודי) שהיא עצמה יצרה.

פרק ג חוזר לנקודת המוצא: היכן הכול התחיל? כיצד עוצב האתוס של שבט ועם? על בסיס איזה טקסטים, ומה נאמר בהם? הפרק מתחיל בסיפורי וחוקי התורה, ועַבוֹר בספרוּת העת העתיקה וימי הביניים. פרק זה עוקב אחר תנועת המטוטלת של הסתגרות מול הכלה, פרטיקולריזם והסתייגות מ'האחר' מול אוניברסליזם. בסקירה זו בולטת העובדה, שלמרות תנועת המטוטלת, כל המקורות היהודיים נטלו חלק במאבק עיקש לקיים, למרות הפתיחות, עַם מוּבְחָן, שיש לו תרבות מוּבְחֶנת, גם אם לא ממודרת, מכלל העולם. להפך: הוא ניהל זיקה דיאלקטית של לימוד, רכישה, ביקורת, הכלה והיבדלות15.

הפרק עובר עם קוראיו את מסעות הצלב וההמרה, וההתמודדות של חכמים עם 'היוצאים' (הממירים את דתם) והגיון ההתעקשות להמשיך לראותם כבני

משפחה. בד בבד, נוצרו גם נתיבי זיקה והשתוות ללא־יהודי – הגוי באשר הוא אדם מוסרי וראוי – צלם אלוהים. ושוב: זיקה שאינה יוצרת טשטוש בין ישראל לעמים. פרק זה גם עוקב אחר המהפכה של העת החדשה; החילון וההשכלה; ריקון הדת מנשגבותה ו'מסע הצלב' החדש של ההמרה לתבונה האוניברסלית. מחיר החילון: איבוד כוחה של היהדות להגן על המשך קיומה; והפרק עומד על ייחודו של אתגר זה בארה"ב על חזון החירות הגלום בו, היעדרה, לכאורה, של אנטישמיות וייחודו של האתגר להמשך שרידותה של היהדות.

פרקים ד-ו נכנסים בעובי הקורה של ההגיון הליברלי, שבתחילה יכיל ולבסוף יראה בחיוב את נישואי התערובת. זהו מסע אל הכרת הזרם המרכזי של המחשבה הליברלית והצבעה על השלכותיו התרבותיות והחינוכיות.

פרק ד עוקב אחר דרכי ההצדקה לקיומו של הפרטיקולריזם היהודי עבוּר

מי שאימץ את קטגוריות החשיבה של המערב. כאן נכיר את טענת

'היהדות כתרבות', 'היהדות כדת מוסרית', 'היהדות כדת התבונה', 'היהדות כציוויליזציה' – ששימשו, בזמנן, ככלים והסבר להצדקת המשך המוּבְחָנוּת היהודית. הפרק יעקוב אחר עלייתם של טיעונים אלה והקשיים החינוכיים הגלומים בהם. כל הטיעונים הללו, כפי שנראה, מתקשים לשכנע את קהל המאזינים. לקראת סוף המאה ה־20 הולכת ומתפתחת תהייה: מדוע חיוני להמשיך את קיומו של הפרטיקולרי? האוניברסליות 'מספקת את הסחורה', לכאורה, והנבדלות הופכת למוזרה ואף בעייתית מבחינה ערכית.

פרק ה מעמיק מהלך זה ועוקב אחר הפילוסופיה החינוכית כגורם מרכזי המאפשר את מגמת ההשתלבות ב'אוניברסלי' או במרחב הכללי. הפרק מתרכז במשנתם הליברלית של ההוגים החינוכיים סימור פוקס ויוסף שוואב. הפרק מראה שהמבנה של מחשבה חינוכית זו מתקשה להגן – בסופו של דבר – על הַנִבְדָלוּת היהודית (למרות, שעליה הוא ביקש להגן מלכתחילה ולשם כך הוא נוצר בהקשריו היהודיים).

בד בבד, הפרק מנתח את משנתו של דוד הרטמן, ששימש כהוגה וכקטליזטור ליצירה ליברלית על שלל גווניה. דרך משנת הרטמן מודגמות דרכי התעצמותם של טיעונים אוניברסליים על חשבון אפיונים פרטיקולריים, והפיכתו של שיח אתני יהודי וייחוד תרבותי לשיח בעייתי.

פרק ו עושה צעד נוסף; הוא עוקב אחר התפתחות ההגות היהודית בת זמננו שנבנית על האינטואיציה שהמשך שמירת הנבדלות הוא דבר מוּזָר עד בלתי־תִקְנִי. הגות זו שוללת את הרעיון שיש בעיה בנישואי תערובת. אין בעיה, להפך, הבעיה טמונה במי שחושבים שיש כאן בעיה. הפרק מציג שלל הוגים עכשווים הרואים באור חיובי את נישואי התערובת. אנו נתוודע לעמדה זו המצויה בְּלִיבַּת המחשבה הליברלית בארץ ובארה"ב – הן כתיאולוגיה הן כשיח הלכתי.

פרקים ז-ח הם מסע הַחוּצָה, היפרדות ממה שנראה בעיני מלכודת השיח המערבי (כמודגם לעיל). כאן אני מתחיל את מסע החזרה הביתה מהעולם המערבי, ואולם מסע זה מתעקש שלא לתת גט כריתות למערב (וטיבה של התעקשות זו תובהר בסופו של הספר).

פרק ז מעלה נקודות מחלוקת עמוקות בין השיח הליברלי-מערבי לבין תובנות המצויות בליבת השיח היהודי. הפרק יעסוק בתנועה שבין חשיבה חברתית לשיח אינדיווידואלי; יתהה על מושג 'הקדושה' ואופני הבנתו; יעלה ביקורת כלפי אתוס האדם האוטונומי של קאנט; השלכותיו ההרמנויטיות והמחיר שגלום בכל זה: בדידות, ניכור ואיבוד יכולת המיעוט לשמר את זהותו וגבולותיו.

פרק ח נוטל הוגים מרכזיים שמובילים את הביקורת על המערב הליברלי וביניהם צ'ארלס טיילור ואדם סליגמן מהכיוונים הפילוסופיים, האתיים והתיאולוגיים; ג'ונתן היידט מהכיוון הפסיכולוגי; וניסים מזרחי מהפרספקטיבה הסוציולוגית-תרבותית ישראלית. אישים אלה משמיעים קולות ביקורתיים נגד ההגיונות והנחות היסוד שהוצגו בפרקים הראשונים של הספר. אסיים את הפרק בעיון במשנתו של מיכאל רוזנק בהקשריו הפילוסופיים-חינוכיים יהודיים. פרספקטיבה זו תצביע על ביקורת יהודית פנים־ליברלית, שהצביעה לפני עשרות שנים על תהליכי ההיעלמות ההכרחיים של שיח פרטיקולרי יהודי במרחב הליברלי.

הוגים אלה יוצרים סדקים, שמאפשרים לדון ב'דברים שלא ניתן לדבר עליהם'. נוכח אלה נוצרים פרקים ט-יא. בנקודה זו מגיעים אנו לסופו של המסע. בפרקים אלו מוצב מודל משולש המכיל תובנות חלופיות המבקשות לאתגר את השיח המערבי שתואר עד כה.

אני מודע לכך שהספר ארוך, יש יאמרו ארוך מדי. אני מודע לחלוטין לחיסרון הבולט – מבחינה שיווקית – של אריכות זו. אם יש לך מה לומר, יטענו נגדי, אמור זאת בקיצור ובבהירות, וחסוך מאיתנו מאות עמודים. אולם אני רואה בספר זה סוג של מסע, מסע שאינו רק מבקש לטעון טענה אלא גם מבקש לאחוז בידו של הקורא במסע מפותל ומשמעותי. מסע המעלה שאלות זהותיות ואינטלקטואליות שאמורות לעניין את הקורא. הספר הוא הן מחקרי והן בעל אג'נדה. ברצוני שהקורא יעבור חוויה, ושתיווצר תנועה ברוח. אני מזמינכם לטייל במרחבי עולם הרוח ולהתבונן עימי בתמונות חיים ומחשבה רבות, שהן חיוניות לדעתי, לקריאת שלושת הפרקים האחרונים של הספר. הצגת שלושת הפרקים האחרונים כשלעצמם, ללא מסע זה, אינה עושה את העבודה. זהו מהלך שדורש זמן וסבלנות.

אני מודע לכך שבשל האמור לעיל, חלק מהקוראים עלולים לנטוש את הספר בטרם יגיעו לקו הסיום, אחרים יחליטו להסתפק בדברי המבוא והסיכום או בתקציר שמישהו אחר יכתוב. איני סבור שניתן למצות את הבנת הכתוב ואת כוונתי בו ללא השלמת מסע הקריאה, דרכי הקיצור עלולות להיות למכשול. אם אתלוצץ מעט על עצמי אומר, שנמצא, שאני כותב על נושא לא פופולרי ובצורה לא פופולרית. ניתן להתנחם אפוא, שלפחות מבחינה זו יש הרמוניה בין התוכן לצורה.

ספר זה הוא אחד מבין כמה חיבורים, שמבצבצים בזמננו, בניסיון להצביע על בעייתיות השיח המערבי-ליברלי המצוי, והצורך בגיוונו אם לא בשינויו.

אבקש להודות בכל לבי לנשים ואנשים, חברות וחברים, עמיתות ועמיתים יקרים שהיו עמי בשיחה על ספר זה ומהם למדתי חוכמה ותבונה. שיחותיי עימהם העשירו אותי לקראת הכתיבה ובתהליך הכתיבה. התפנותם למשכי זמן משמעותיים לשיח, מפגש, מחשבה והתלבטות היו עבורי יקרים מפז; מהם זכיתי לגילוי לב מרגש וחשבון נפש נוקב. אני מודה בכל לבי לפרופ' ארנולד אייזן, אברהם אינפלד, הרב פרופ' דוד אלינסון, הרבה תמר אלעד אפלבוים, ד"ר יקיר אנגלנדר, פרופ' מאיר בוזגלו, פרופ' אלן בריל, פרופ' יהודה גלמן, הרב פרופ' ארתור (ארט) גרין, פרופ' גרשון גרינברג, הרב פרופ' יצחק (ייץ) גרינברג, פרופ' חנוך דגן, פרופ' אלי הולצר, הרב רא"ם הכהן, פרופ' סם הילמן, פרופ' שלמה וד"ר רותם וגנר, ד"ר שי ווזנר, הרב שי זרחי, ד"ר אלי חדד, הרב איתן טאקר, הרב בצלאל כהן, פרופ' יונתן כהן, הרב עמיחי לאו־לביא, ד"ר משה מאיר, הרבה ד"ר דליה מארקס, פרופ' מיכל מושקט־ברקן, פרופ' יהודה מירסקי, הרב אליעזר מלמד, הרב דניאל ניבס, פרופ' יונתן סרנה, פרופ' נחמיה פולין, ד"ר שלמה פישר, הרב ד"ר אהרן פנקין ז"ל, הרב שמואל פפנהיים ז"ל, הרבה נעמה קלמן, הרב אורי קרויזר, פרופ' תמר רוס, הרב פרופ' ג'ואל רות', הרב פרופ' חיים ריכניצר, פרופ' אבי שגיא, ד"ר אלון שוורץ, פרופ' ידידיה שטרן, הרב פרופ' ד"ר יעקב ג' שכטר, במבי שלג ז"ל, עו"ד ריקי שפירא. למדתי והתעשרתי מכולם, וכולם הפכו לחלק מפסיפס הקולות שעומדים ברקע של חיבור זה.

עבודה זו לוותה בשלושה עוזרי מחקר: מורדי מילר, מיכה ספיר ויותם חדד. עזרתם הייתה לי אוצר בלום של חוכמה, תבונה ועידוד. תודה מיוחדת למורדי מילר על התקופה הארוכה שליווה ספר זה ועל תרומתו המשמעותית לחיזוק התשתית המחקרית שמצויה בבסיס חיבור זה.

תודות לתלמידתי טל קנדלר, לחבריי ד"ר יובל ריבלין ולד"ר אליק אייזקס, שקראו את כתב היד והעירו הערות מועילות ופוריות. בהקשר זה תודות מיוחדות לרותי ואביעזר רביצקי שנחשפו לספר זה בקריאה משותפת שלי עמם והערותיהם הענייניות והלשוניות שיפרו את כתב היד. תודה מיוחדת לידידי הווארד רוזן שליווה אותי בכתיבה וחשף אותי לשלל מקורות שהיו לי לעזר רב.

תודות מקרב לב לעורכת הלשונית מיכל כהן־הטב על עבודתה המסורה והקפדנית, המורכבת והמאתגרת; שנעשתה ברוח טובה ובדייקנות ראויה. תודות על כל המאמצים להבאת ספר זה להשלמתו הטובה.

שלמי תודה לאנשי ההוצאה לאור של הוצאת כרמל על עזרתם בהוצאתו של ספר זה לאור ביד אמונה, שום שכל ומאור פנים, ובמיוחד עבודת הסדרת הספר לדפוס של ציפי פישר על עבודתה המסורה, המדויקת והקפדנית.

אני מודה לידידי הטוב פרופ' אבי שגיא עורך הסדרה, על הליווי הנאמן, השיחות, הדיונים, הרוח הטובה ומאור הפנים שליוו ספר זה להשלמתו הטובה.

תודות מקרב לב לחבריי וידידי נפשי שרון לשם־זינגר וגיסי ד"ר אליק אייזקס, שמסענו המשותף ביוזמת 'שיח שלום' ליוו את צמיחתו של הספר. השיחות עימם הם חלק מרכיביו העמוקים ביותר של חיבור זה, תובנות שגובשו לאורך שנים של עבודה משותפת, שיחות, חברות, הקשבה, לימוד וצמיחה. תודות מקרב לב על המסע הרוחני והאינטלקטואלי שאתם מצויים בתשתיתו ובני לוויה נפלאים לו.

ספר זה יצא לאור בעזרת הקרן ע"ש דורה שוורץ, המכון למדעי היהדות ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים; הקרן ע"ש אריה (ליאו) לובין ז"ל של המכון למדעי היהדות ובית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס שבאוניברסיטה העברית, הקתדרה לחינוך יהודי ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים ופורום קהלת. תודות מקרב לב לכל המסייעים.

אחרונים חביבים תודות מקרב לב לבני משפחתי. ילדי: נועה, אבשלום, דניאל ומאל, חֲתָנַי: אברהם ויוספי, שמצאו עצמם במשך שנים מול מי שנושא השיחה המרכזי שלו סובב סביב סוגיית ספר זה. הם היו לי הד למחשבות שהפרו ספר זה והם וחבריהם הינם בני שיח וחלק מקהל היעד של חיבור זה.

ומעל כולם, בתיה רעייתי ואהובתי. רק היא יודעת עד כמה כתיבתו של ספר זה הוא מסע פנימי של כותבו, ועד כמה הדברים המשוקעים בו לוו באינספור שעות של מחשבה, התלבטות, תהייה, ייאוש ותקווה, כל אלה משוקעים בין דפי חיבור זה. אין לי מילים שמכילות את רגשות התודה על שאיפשרה לחיבור זה להתהוות.

ספר זה מוקדש באהבה אין קץ לאמי גאולה רוזנק, שטוב ליבה, עיניה המאירות, נכונותה לסייע בכל עת איפשרו גם הם את כתיבתו. ספר זה לא היה בא לעולם ללא כור המחצב בו גדלתי ושהיא הייתה אמונה עליו; אמי שתבדל"א ואבי ז"ל פרופ' מיכאל רוזנק, מצויים ברקע הכתיבה והמחשבה החינוכית המשוקעות בכל שורה של חיבור זה.

כל ההדגשות בציטוטים הן שלי אלא אם מצוין אחרת.

1. 'בני ישורון' ממוקם ב־257 West 88th Street שהוא מהמרכזים התוססים של היהדות הליברלית במנהטן. אתרו: https://www.bj.org/.

2. הרבנים פליסיה סול, רולנדו מטלון ומרסלו ברונשטיין. על אודותיהם ראו: https://www.bj. org/about-bj/rabbis-hazzan.

3. תיעוד המפגש כולו נמצא באתר זה. ראו: שאול, ישורון.

4. שם, דקה: 1:05-0:42. (כל הטקסטים והתמלולים מאנגלית תורגמו על ידי לעברית).

5. שם, עד דקה: 1:13.

6. שם, דקה: 2:16-1:52.

7. שם, דקה: 3:07-2:36.

8. שם, דקה: 4:45-3:10.

9. שם, דקה: 5:22-5:10.

10. ראו: בקרמן, יהודים אמריקאים.

11. על אודות הטבח בארה"ב בנובמבר 2018 ראו: רוברסטון, מל וטברניס, טבח.

12. וזו לשונו של הרב שמואל אליהו: "אני לא חושש. עוד 50 שנה לא יהיו רפורמים בעולם. זה עוד קוריוז שיימחק. אנחנו יודעים זאת, זו לא המצאה חדשה. מספרית אפשר לראות איך הם נמוגים. קרחון שנמס בים, ועוד מעט איננו. ההתמודדות היא לא עם הרפורמים. הם מסכנים וחלשים. צריך לרחם עליהם" (קליין, אין ליהודי).

13. רוזנק א', הגיונות, עמ' 26-13.

14. וראו להלן פרק ג, עמ' 182-173.

15. על אודות דרכי ההבחנה בין דת אוניברסלית לדת פרטיקולרית וגלגולי מונחים אלה ראו: סמית, קבוצות.