זה לא סיפור

יוצא מהמקלחת, שעת לילה מאוחרת, רק קרן אור אחת בוקעת ממעמקי המסדרון ומאירה לי את פנים חדר השינה לכדי תאורת התמצאות חיוורת. הולך מספר צעדים, ידיי שלוחות קדימה, מגשש כסומא ומוצא לבסוף את דרכי לעבר ארון הבגדים. טראח. זה כאב! ברכי מתנגשת בעוצמה בפינת כורסת ההנקה הנמצאת, איך לא, בדיוק ביני לבין יעדי.

"ססס... אמק," אני מסנן קללה חרישית, מי לעזאזל הניח אותה דווקא כאן?! תקועה לה באמצע מרחב חיי כמו רוצה להכעיס. מתיישב על קצה המיטה ומשפשף קלות את מקום המכה. מניע את ברכי הלוך ושוב, נותן לעיניי להתרגל אט אט לחשכה סביב. הצללים השחורים מכל עבריי מתחילים לעטות צורה ומשמעות, חדר השינה חוזר לדמותו המוכרת כל כך ואיתו מתעורר מעיוורונו גם חוש ההתמצאות שלי.

נדנודי הכורסה גוועים לאיטם תוך השמעת חריקות קלות הלוקחות ומחזירות אותי בזמן ארבע עשרה שנים אחורה. בערגה נזכר בשעות הרבות שבהן ישבה אשתי על אותה כורסה ממש, מערסלת את בתנו הקטנה בזרועותיה העוטפות. לוחשת, שרה לה שירים שקטים ונושקת קלות בזווית עיניה. ואיך היו אותן עיניים נעצמות עת היתה בתי שוקעת בנים לא נים למקצב הנדנוד המרגיע והאין-סופי.

היתה זו מתנתי הצנועה לאשתי והתוספת האחרונה לקן, עליו עמלה לקראת בואה של הבכורה. מאז ובמשך השנים זכתה כורסה זו לחבק רבים מפעוטות משפחתנו המורחבת. מחליפה ידיים ומשפחות, מביאה מזור לזוגות עייפים וטרוטי עיניים, הופכת לילות ארוכים לנסבלים קצת יותר. סבבה ולבסוף מצאה דרכה חזרה אלינו, עם ריפוד שאיבד מחינו ומפרקים שידעו ימים טובים יותר. התייצבה חזרה במקומה המיועד, נרתמה ללא שהות לעבודה, ובמרץ מחודש הרעיפה ממנעמיה גם על בננו האחרון להגיע, וכאן גם שלחה שורש.

מבטי ננעץ במעויניה הכהים. כורסה שנזנחה והפכה ברבות הימים למתלה בגדים מזדמן, ועדיין נמצאת במקומה לצד המיטה, בדיוק היכן שהנחתי אותה אני לפני שנים. עתה עמוסה היא פרטי אופנה עכשווית. בני כבר בן 3 ואינני מצליח להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שממש השתמשנו בה.

"הכורסה במצבה הנוכחי, אם תלך, תלך מכאן רק למקום אחד..." אני מהרהר. ובאמת, מדוע שלא אקח אותה עכשיו, בזה הרגע, ואוציא אותה סוף סוף מחדר השינה? עולה בי מחשבה זדונית. תועלת אמיתית הרי אין בה, מה גם שהיא סתם תופסת מקום. זו יכולה להיות נקמה מתוקה.

"שלא תעז," עונה לעצמי. כל כך הרבה זיכרונות, כל כך הרבה משמעות יש לכורסה זו עבורך. עבור שניכם. עם השנים הפכה לחלק מנוף הילדות, מפרטי העיצוב המאפיינים את הבית ומקנים לו את אופיו ואת זהותו. אני נזכר ב"משל הרבי והעז" ומחליט בנחישות להתחיל לגבש אסטרטגיה עבור מבצע "סילוק הכורסה". זה לא שאיני מעריך את כל מה שיש לי, ובכל זאת, להוציא את העז הזו החוצה מחדר השינה, מביתי, מחיי, כנראה יהיה מעשה בעל ערך אמיתי.

ואם כבר מבצע אז למה לעצור בכורסה של אשתי? כמה דברים נוספים בעלי משמעות נוסטלגית שאין לנו עוד צורך בהם מסתתרים בארונות הבית, מוצאים מקלט בינות המדפים? כמה חפצים יש גם לי, בקודש הקדושים במחסן, וייתכן שאני הוא שצריך לאזור אומץ ולזרוק אותם, או לפחות למסור ליד שנייה? סך הכול נאה דורש נאה מקיים, הלא משנה זו בדיוק אני משנן לילדיי?

עניין המיטה המתקפלת, זו הצפונה במעמקי המחסן, עולה בזיכרוני. זו שאשתי כבר מתה לזרוק. זו שמעלה אבק ותופסת נדל"ן יקר, ואילו אני בהתרסה אופיינית מתעקש לשמור. בנאמנות מטפל ובגופי מגונן על קפיציה החלודים כבר עשרים שנה. ממשיך וצופן את ברזליה, אולי בשל אותו חסד נעורים עמום ונשכח, טורח תמיד ומנופף כנגד זוגתי עם משפט המחץ של האוגרים הבלתי נלאים - "בהחלט שנעשה בה שימוש פעם, את עוד תראי."

גם אותה, נודה, נראה שאפשר כבר למסור, וכמוה פריטים רבים נוספים התקועים במקומם מכוח ההרגל. לפנות, לנקות ולאפשר לחפצים אחרים לתפוס את המקומות הפנויים בביתי, בחיינו. ההיגיון הבריא מוסיף ואומר שזהו רק חפץ, ושהדבר שבאמת מונע ממני לקום עכשיו ובצליעה קלה להעיף את זו החורקת החוצה, הוא בסך הכול מחשבה. סיפור פנימי שאני מספר לעצמי בזכות אותה כורסה מסכנה. טוב, ואולי גם חשש קל מזעמה של אשתי... אני מודה.

סוף סוף בינות הסדינים מתכסה בשמיכת הפוך. מעיף מבט אחרון לעברה, הכורסה הסוררת, ומגייס את הנחישות לקראת המבצע של יום המחרת. וכן, גם לקראת השיחה המתבקשת עם אשתי. עוצם את העיניים ומתחיל לספור עזים. סופר עזי חפצים, עזי מחשבות ואת עזי תפיסות עולמי המעכבות. הרגלי התודעה והפרדיגמות של חיי. סופר וסופר ומחשבה אחת מנקרת במוחי, ממאנת להרפות גם כשעיניי נעצמות וסוף סוף אני נרדם.

העז.

נ.ב. למחרת אכן העזתי והצלחתי להוציא את הכורסה מחדר השינה. אמנם בינתיים רק עד למסדרון אך היד עוד נטויה, מה שלא הפריע כמובן לאשתי להכניס מיד כיסא במקומה. מתלה לבגדים הרי צריך שיהיה בחדר, לא?