זה קרה בדרך לאדינבורו

פרק 1

אם אישה צעירה משתרכת בגשם בחצות כדי לדפוק על דלתו של השטן, לכל הפחות אפשר לצפות שהוא יהיה מושחת מספיק — אם לא הגון מספיק — כדי לפתוח לה.

מינרווה אספה את שולי האדרת ביד אחת והידקה אותה, כאשר משב רוח קר ועז הכה בה שוב. היא הביטה בייאוש בדלת הסגורה, ואז הכתה בה ביד פתוחה.

"לורד פִֵיין," היא צעקה, בתקווה שקולה יחדור מבעד לקורות האלון העבות. "גש בבקשה לדלת! כאן העלמה הַייווּד." אחרי רגע היא הבהירה, "העלמה מִינֶרוָוה הייווד."

מגוחך שהיא צריכה להצהיר מי היא בדיוק מבין העלמות הייווד. בעיניה של מינרווה הדבר היה אמור להיות ברור מאליו. אחותה הצעירה, שרלוט, היתה תוססת, אבל רק בת חמש־עשרה. והאחות הבכורה, דיאנה, ניחנה ביופי מלאכי, אך גם במזג תואם. אף אחת משתיהן לא היתה מתגנבת ממיטתה בלילה ויורדת חרש במדרגות בית ההארחה כדי לצאת למפגש סתרים עם הולל ידוע לשמצה.

אבל מינרווה היתה שונה. היא תמיד היתה שונה. מבין שלוש האחיות הייווד היא היתה היחידה ששערה כהה, היחידה שהרכיבה משקפיים, היחידה שהעדיפה נעליים גבוהות עם שרוכים עבים על נעלי משי עדינות, והיחידה שהיה אכפת לה כהוא זה מההבדלים בין סלעי משקע וסלעי התמרה.

היחידה שלא היו לה סיכויים להינשא, או שם טוב לשמור עליו.

דיאנה ושרלוט יסתדרו מצוין, אבל מינרווה? סתמית למראה, שקועה בספרים, פזורת דעת, מגושמת בחברת ג'נטלמנים. אין לה סיכוי. בקיצור, חסרת תקנה.

כך כתבה עליה אימא שלה במכתב ששלחה לאחרונה לדודניתן. מינרווה לא גילתה את התיאור הזה כשחיטטה במכתביה הפרטיים, לא ולא. האמת האיומה היתה שהיא כתבה את הדברים במו ידה, מפיה של אימה.

אימא שלה בעצמה הכתיבה לה אותם.

הרוח תפסה את ברדס האדרת ומשכה אותו לאחור. גשם קר הוסיף חטא על פשע ודקר בעורפה.

מינרווה הרחיקה את השיער שנצמד ללחייה והרימה מבט לצריח האבן העתיק שהיה אחד מארבעת הביצורים של טירת רַייקְלִיף. מהפתח שבראשו היתמר עשן.

היא הרימה שוב את אגרופה וחבטה בדלת בכוח מחודש. "לורד פיין, אני יודעת שאתה שם."

איש מתועב, חסר כבוד.

מינרווה תכה שורש במקום הזה עד שהוא יפתח לה את הדלת, גם אם תירטב עד לשד עצמותיה מגשם האביב הקר. היא עברה את הדרך הארוכה והתלולה מהכפר לטירה, החליקה על ציצות טחב וחצתה פלגי בוץ בחושך, והיא לא היתה מוכנה לחזור על עקבותיה בתבוסה.

אבל אחרי דקה שלמה של דפיקות ללא מענה, העייפות מהמסע השתלטה עליה, שרירי שוקיה התכווצו ועמוד השדרה שלה כאב. מינרווה נשמטה קדימה. מצחה נתקל בעץ בחבטה עמומה. אגרופה נשאר מעל ראשה והמשיך להלום בדלת במקצב סדיר ועיקש. היא אולי סתמית למראה, שקועה בספרים, פזורת דעת ומגושמת — אבל היא היתה נחושה בדעתה. נחושה בדעתה לזכות בהכרה, נחושה בדעתה להישמע.

נחושה בדעתה להגן על אחותה בכל מחיר.

היפתחי, היא ניסתה לכפות על הדלת את רצונה. היפתחי. היפתחי. היפ—

הדלת נפתחה. מהר, בקול רחש קצר ונחרץ.

"בשם כל הציצים בעולם, ת'וֹרְן. זה לא יכול לחכות ל—"

"אההה." מינרווה איבדה את שיווי המשקל ומעדה קדימה. אגרופה הלם לרגע — לא בדלת, אלא בחזה.

חזהו של לורד פיין. חזהו הגברי השרירי והעירום, שהיה מוצק כמעט כמו לוח עץ אלון. המכה נחתה היישר על הפטמה הגברית השטוחה, כאילו היתה מקוש הדלת של השטן.

לפחות הפעם השטן ענה.

"טוב." המילה הקודרת טלטלה את זרועה. "את לא ת'ורן."

"א־אתה לא לבוש." ואני נוגעת בחזה החשוף שלך. הו... אלוהים.

מחשבה מייסרת עלתה בראשה — אולי הוא לא לובש גם מכנסיים. היא הזדקפה. כשהסירה את משקפיה באצבעות קרות ורועדות, היא הבחינה בפס מעודד של צמר כהה מתחת לכתם הבהיר של פלג גופו העליון. היא נשפה על שני עיגולי הזכוכית המחוברים במסגרת פליז, ניגבה מהם את האדים בקפל יבש בבטנת האדרת ואז החזירה אותם אל פניה.

הוא עדיין היה עירום למחצה. ועכשיו היא ראתה אותו היטב. לשונות שטניות של אור אש ליטפו את פניו הנאות והדגישו אותן.

"היכנסי, אם את רוצה." הוא נרתע ממשב רוח נושא כפור. "אני סוגר את הדלת בכל מקרה."

היא התקדמה. הדלת נסגרה מאחוריה בקול כבד ונחרץ.

מינרווה בלעה רוק בכוח.

"אני חייב לומר, מלינדה, שזאת הפתעה של ממש."

"שמי מינרווה."

"כן, כמובן." הוא הטה את ראשו. "לא זיהיתי את פנייך בלי ספר לפניהן."

היא נשפה ומתחה את גבולות סבלנותה. ומתחה אותם עוד יותר. עד שהיו רחבים מספיק להכיל הולל לגלגן עם זיכרון של מסננת. וכתפיים רחבות להדהים.

"אני מודה," הוא אמר, "זאת ממש לא הפעם הראשונה שפתחתי את הדלת באמצע הלילה ומצאתי אישה מחכה מצידה האחר. אבל את בהחלט הכי פחות צפויה מכולן." הוא בחן במבטו את פלג גופה התחתון. "והכי מכוסה nבבוץ."

היא בחנה בתוגה את נעליה המלוכלכות בבוץ ואת שולי השמלה המרוטים. הופעתה ממש לא התאימה לפיתוי של חצות. "זה לא ביקור כזה."

"תני לי רגע להתמודד עם האכזבה."

"אני מעדיפה לתת לך רגע להתלבש." מינרווה חצתה את החדר העגול שקירות האבן שלו היו נטולי חלונות, וניגשה אל האח. היא התירה לאט את סרטי הקטיפה של האדרת, ולאחר מכן תלתה אותה על הכיסא היחיד בחדר.

מתברר שפיין לא בזבז את כל החודשים שהעביר כאן, בסְפִּינְדֶל קוֹב. מישהו השקיע עבודה רבה והפך את גליל האבן לבית חמים וכמעט נוח. אח האבן המקורית נוקתה והוחזרה למצב פעיל. בערה בתוכה אש גדולה ועזה, שגם לוחם נורמני היה מתגאה בה. נוסף על הכורסא המרופדת היו בחדר העגול שולחן עץ ושרפרפים. פשוטים אבל איכותיים.

לא היתה שם מיטה.

משונה. היא העבירה את מבטה סביב. הולל ידוע לשמצה לא צריך מיטה?

בסופו של דבר היא הרימה מבט. התשובה ריחפה מעל. הוא עיצב מעין עליית גג לשינה, שאפשר היה להגיע אליה בסולם. וילונות פאר הסתירו את המיטה שככל הנראה היתה שם. מעל הגומחה ההיא נישאו קירות האבן לחלל שחור וריק.

מינרווה החליטה שנתנה לו די זמן למצוא חולצה כך שיהיה ראוי להיראות בחברה. היא כחכחה והסתובבה לאט. "באתי לבקש —" הוא עדיין היה עירום למחצה.

הוא לא ניצל את הזמן כדי להיות ראוי להיראות בחברה. הוא ניצל אותו כדי למזוג משקה. הוא עמד כשצדודיתו פונה אליה, וצמצם את עיניו מול כוס יין כדי לבדוק אם היא נקייה.

"יין?" הוא שאל.

היא נדה בראשה לשלילה. הופעתו המופקרת כבר הביאה לכך שסומק עז צרב את עורה. הוא טיפס לאורך צווארה, כיסה את לחייה והמשיך לקו השיער. היא ממש לא צריכה להוסיף יין ללהבות.

כשמזג כוס לעצמו היא נעצה מבט בעל כורחה בשרירי חזהו הבולטים, שאור האש הדגיש. היא תמיד חשבה עליו כעל שטן, אבל היה לו גוף של אל. אליל. לא כמו של זאוס או פוסידון, ענקים שריריים במופרז, אלא כמו אפולו או מרקורי, ספורטיביים וגמישים. גוף שלא נבנה להכות באַלה אלא לצוד. לא לדרוס, אלא לרוץ. לא להכניע נימפות תמימות במקום שהן מתרחצות בו, אלא...

לפתות אותן.

הוא הרים מבט. היא הסבה עיניים.

"אני מצטערת שהערתי אותך," היא אמרה.

"לא הערת אותי."

"באמת?" היא קימטה את המצח. "אם כך... בכל הזמן שלקח לך לפתוח את הדלת, יכולת ללבוש משהו."

הוא חייך חיוך מרושע והצביע על המכנסיים. "התלבשתי."

נו. עכשיו לחייה ממש עלו באש. היא צנחה לכורסא והשתוקקה להיעלם בין הכריות.

בשם אלוהים, מינרווה, קחי את עצמך בידיים. עתידה של דיאנה מוטל על הכף.

הוא הניח את היין על השולחן וניגש למדפי עץ שככל הנראה שימשו כארון הבגדים שלו. לצידם היו בגדי היציאה שלו, תלויים על שורה של ווים. ז'קט אדום של קצין במיליציה המקומית שהוא עמד בראשה, בהיעדרו של רוזן רייקליף. כמה ז'קטים לונדוניים מחויטים שנראו יקרים להחריד. מעיל עליון מצמר אפור כהה.

הוא פסח על כל אלה, לקח חולצת כותנה פשוטה ומשך אותה מעל ראשו. אחרי שתחב את זרועותיו לשרוולים הוא פשט אותן לשני הצדדים כדי לקבל את חוות דעתה. "טוב יותר?"

לא ממש. פתח הצווארון הפעור עדיין חשף חלק ניכר מחזהו — אבל בקריצה חושנית במקום במבט גלוי. הוא נראה מופקר עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל. פחות כמו אל מפוסל ומרוחק, יותר כמו מלך פיראטים שובב.

"הנה." הוא הסיר את מעיל הצמר מהוו והביא לה אותו. "לפחות הוא יבש."

אחרי שפרש את המעיל על ברכיה הוא דחק לידה את כוס היין. טבעת חותם הבהיקה על זרת ידו והשתקפה בפס זהב דרך רגל הכוסית.

"אל תתווכחי. את רועדת, אני שומע את שינייך נוקשות. האש והמעיל עוזרים, אבל הם לא יכולים לחמם אותך מבפנים."

מינרווה קיבלה את הכוס ולגמה בזהירות. אצבעותיה אכן רעדו, אבל לא רק מהקור.

הוא משך שרפרף, התיישב עליו ותלה בה מבט מלא ציפייה. "אז."

"אז," היא חזרה אחריו בטיפשות.

אימה צדקה מהבחינה הזאת. מינרווה סברה שהיא בעלת תבונה סבירה, אבל אלוהים אדירים... מול גברים נאים היא הפכה לטיפשה. היא איבדה את העשתונות בחברתם, ולא ידעה לאן להביט או מה לומר. כל תשובה שהתכוונה שתהיה שנונה ומתוחכמת יצאה מפיה מרירה או עלובה. לפעמים הערה מקניטה מצידו של לורד פיין סתמה לה את הפה לחלוטין. רק ימים אחר כך, בזמן שחבטה בפטיש סלעים בפני צוק, היה עולה על דעתה המענה המושלם.

נפלא. ככל שנעצה בו מבט ארוך יותר עכשיו, כך הרגישה איך תבונתה מידלדלת, פשוטו כמשמעו. הזיפים שצמחו על פניו במשך היום רק הדגישו את לסתו האיתנה. שערו החום הפרוע היה מתולתל קלות, בסגנון הולל. ועיניו... היו לו עיניים כמו יהלומי בריסטול. גֶאוֹדוֹת קטנות ועגולות, שנחצו ומורקו לכדי בוהק. טבעת חיצונית בצבע חום־ירקרק כצור הקיפה הבזקים קרירים של קוורץ. מאות גוני קריסטל, ענבר ואפור.

היא עצמה עיניים בכוח. מספיק להתעכב. "אתה מתכוון להתחתן עם אחותי?"

שניות חלפו. "איזו מהן?"

"דיאנה," היא הרימה את קולה. "דיאנה, כמובן. שרלוט בקושי בת חמש־עשרה."

הוא משך בכתפיו. "יש גברים שמעדיפים כלה צעירה."

"יש גברים שנשבעו לא להתחתן בכלל. אמרת לי שאתה אחד מהם."

"אמרתי לך את זה? מתי?"

"אתה ודאי זוכר. בלילה ההוא."

הוא הביט בה באדישות. "היה לנו 'לילה'?"

"לא מה שאתה חושב." לפני חודשים היא התעמתה איתו בגני סַמֶרְפִילד בנוגע לשערוריות שחולל על ימין ועל שמאל ועל כוונותיו ביחס לאחותה. הם התנגשו. ואז התגוששו. ונפרדו בכמה עלבונות חדים.

לצערה, טבעה המדעי נטה לזכור כל נתון לדיראון עולם. מינרווה סלדה מהפרטים שהבחינה בהם באותם רגעים. הוא לא צריך לדעת שהכפתור התחתון של המותנייה שלו היה בדיוק בגובה החולייה החמישית בעמוד השדרה שלה, או שהיה לו ניחוח קל של חפצי עור ותבלין ציפורן. גם עכשיו, חודשים לאחר מכן, היא לא הצליחה להיפטר מהמידע הזה.

בעיקר לא כשישבה מכורבלת במעילו, אפופה בחום השאול ממנו ובאותו ניחוח גברי עז.

ברור שהוא שכח את התקרית לגמרי. זה לא מפתיע. ברוב הימים הוא לא הצליח אפילו לזכור את שמה של מינרווה. אם הוא דיבר איתה בכלל, הוא עשה זאת רק כדי להקניט אותה.

"בקיץ האחרון," היא הזכירה לו, "אמרת לי שאין לך כוונה להציע נישואים לדיאנה. או לאף אחת אחרת. אבל היום, הרכילות בכפר אומרת אחרת."

"באמת?" הוא סובב את טבעת החותם. "ובכן, אחותך מקסימה ואלגנטית. ואימך לא הסתירה שתקבל את השידוך בברכה."

מינרווה כיווצה את אצבעות רגליה בנעליים הגבוהות. "בלשון המעטה."

בנות הייווד הגיעו לכפר שעל החוף לחופשת קיץ בשנה שעברה. אוויר הים אמור היה לשפר את מצב בריאותה של דיאנה. ובכן, בריאותה של דיאנה השתפרה מזמן והקיץ כבר עבר, אבל בנות הייווד נשארו — בשל תקוותיה של מאמא לשידוך בין דיאנה לוויקונט המקסים הזה. כל עוד לורד פיין נמצא בספינדל קוב, מאמא סירבה לשמוע על חזרה הביתה. היא אפילו פיתחה אופטימיות לא אופיינית ומדי בוקר בזמן שבחשה את משקה השוקולדה שלה, הכריזה, "אני מרגישה שזה יקרה, בנות. היום הוא יציע נישואים."

ואף על פי שמינרווה ידעה שלורד פיין הוא הגרוע שבגרועים, היא מעולם לא מצאה בעצמה כוח להתנגד לדבריה. כי היא אהבה לחיות כאן. היא לא רצתה לעזוב. בספינדל קוב היא סוף־סוף הרגישה... שייכת.

כאן, בגן העדן הפרטי שלה, היא חקרה את החוף הסלעי וזרוּע המאוּבּנים, חופשייה מפיקוח או ביקורת, וקִטלגה ממצאים שיכלו לחולל מהפך בקהילה המדעית באנגליה. הדבר היחיד שמנע ממנה אושר מושלם היה נוכחותו של לורד פיין — ובאופן אירוני, נוכחותו היא שאפשרה את המשך שהותה שם.

נראה שלא ייגרם שום נזק אם תניח למאמא לקוות שהוד מעלתו יציע נישואים. מינרווה ידעה בוודאות שלא תהיה הצעה כזאת.

עד לבוקר הזה, שבו הוודאות התפוררה.

"הבוקר הייתי בחנות," היא פתחה. "בדרך כלל אני מתעלמת מהרכילות של סאלי ברייט, אבל היום..." היא בלעה רוק בכוח ואז הביטה בעיניו. "היא אמרה שנתת הנחיות להעביר את הדואר שלך ללונדון החל מהשבוע הבא. היא חושבת שאתה עוזב את ספינדל קוב."

"ואת הסקת מכך שאתחתן עם אחותך."

"כולם מודעים למצבך. אילו היו לך שילינג או שניים, היית עוזב לפני חודשים. אתה חייב לשהות כאן עד שרכושך ישתחרר מקרן הנאמנות ביום הולדתך, אלא אם כן..." היא בלעה בכוח. "אלא אם כן תתחתן לפני כן."

"הכול אמת."

היא רכנה קדימה בכורסא. "אלך מכאן מייד אם רק תחזור על המילים שאמרת לי בקיץ שעבר. שאין לך שום כוונות לגבי דיאנה."

"אבל זה היה בקיץ שעבר. עכשיו אפריל. לא ייתכן ששיניתי את דעתי?"

"לא."

"למה?" הוא נקש באצבעותיו. "אני יודע. את חושבת שאין לי די שכל לשנות את דעתי. זאת הבעיה?"

היא נעה קדימה במושבה. "אתה לא יכול לשנות את דעתך כי אתה לא השתנית. אתה הולל רמאי ומוליך שולל שמפלרטט עם גבירות תמימות ביום ומתרועע עם נשותיהם של גברים אחרים בלילה."

הוא נאנח. "שמעי, מירנדה. מאז שפיונה לאנג עזבה את הכפר, לא —" מינרווה הרימה יד. היא לא רצתה לשמוע על האהבהבים שלו עם גברת לאנג. היא שמעה על כך מספיק מהאישה עצמה, שראתה בעצמה משוררת. מינרווה הצטערה שאינה יכולה למחות את השירים הללו מזיכרונה. שירי הלל מתפייטים וגסים מעט, שניצלו עד תום כל חרוז אפשרי ל"רטט" ו"מתק".

"אתה לא יכול להתחתן עם אחותי," היא אמרה לו בתוקף. "אני לא אסכים לזה."

כפי שאימן אהבה כל כך לספר לכל מי שהסכים להקשיב, דיאנה הייווד היא מופת לגבירה הצעירה שיכולה לשאוף לנישואים עם בן אצולה נאה. אבל יופייה החיצוני של דיאנה החוויר לעומת אופייה המתוק והנדיב והאומץ השקט שבו התמודדה כל חייה עם החולי.

אין ספק שדיאנה יכולה לתפוס ויקונט. אבל אסור לה להתחתן עם הוויקונט הזה.

"אתה לא ראוי לה," היא אמרה ללורד פיין.

"זה נכון. אבל אף אחד לא מקבל בחיים את מה שראוי לו באמת. זו הדרך של אלוהים להשתעשע." הוא לקח ממנה את הכוס ולגם בעצלתיים מהיין.

"היא לא אוהבת אותך."

"היא לא סולדת ממני. אין צורך באהבה." הוא רכן קדימה והניח יד על ברכו. "דיאנה תהיה מנומסת מדי ולא תסרב. אימך תהיה המאושרת באדם. דודני ישלח את הרישיון המיוחד בִּן רגע. נוכל להיות נשואים עוד השבוע. תוכלי לקרוא לי 'אחי' כבר ביום ראשון."

לא. כל גופה צעק במחאה. כל תא בו.

היא זרקה מעליה את המעיל השאול, קמה בקפיצה והתחילה לצעוד הלוך ושוב על השטיח. קפלי חצאיתה הרטובים הסתבכו תוך כדי הליכה. "אסור שזה יקרה. אסור. זה לא יקרה." נהמה קטנה נפלטה מבין שיניה החשוקות.

היא אגרפה את כפות ידיה. "חסכתי עשרים ושתיים לירות שטרלינג מכסף הכיס שלי. ועוד כמה אגורות. הכסף שלך, כולו, אם תבטיח לעזוב את דיאנה לנפשה."

"עשרים ושתיים לירות?" הוא נד בראשו. "הקורבן שאת מוכנה להעלות למען אחותך נוגע ללב. אבל הסכום הזה לא יפרנס אותי בלונדון לשבוע. בהתחשב באורח החיים שלי."

היא נשכה את שפתה. היא ציפתה לתשובה הזאת, אבל הניחה שלא יזיק לנסות קודם כול שוחד. זה היה הפתרון הקל.

היא נשמה נשימה עמוקה והרימה את סנטרה. זהו זה — הסיכוי האחרון שלה לשכנע אותו לוותר. "אז תברח איתי במקומה."

אחרי שתיקת תדהמה של רגע, הוא פרץ בצחוק לבבי.

היא הניחה לקולות המזלזלים לחלוף מעליה ורק חיכתה בזרועות שלובות. עד שצחוקו דעך והסתיים בשיעול חנוק.

"אלוהים אדירים," הוא אמר. "את רצינית?"

"רצינית לגמרי. עזוב את דיאנה וברח איתי."

הוא רוקן את כוס היין והניח אותה. ואז כחכח בגרונו ופתח, "אמיץ מצידך, חמודה, להציע להתחתן איתי במקום אחותך. אבל באמת, אני —"

"שמי מינרווה. אני לא חמודה. ואתה מטורף אם אתה חושב שאתחתן איתך."

"אבל חשבתי שאמרת —"

"אני אברח איתך. להתחתן איתך?" היא השמיעה קול עמוק של שאט נפש. "באמת!"

הוא מצמץ אליה.

"אני רואה שאתה מבולבל."

"אוי, יופי. הייתי מודה בכך, אבל אני יודע כמה את נהנית להצביע על ליקויַי האינטלקטואליים."

היא פשפשה בכיס הפנימי של האדרת שלה ומצאה את העותק של כתב העת המדעי שטמנה בו. היא פתחה אותו בעמוד ההודעות והושיטה לו את הדף. "בסוף החודש תתקיים פגישה של האגודה הגיאולוגית המלכותית. כנס. אם תסכים לבוא איתי, חסכונותיי יספיקו למימון הנסיעה."

"כנס בגיאולוגיה." הוא העיף מבט אל כתב העת. "זאת ההצעה השערורייתית שלך בחצות הלילה? בשביל זה באת עד לכאן בחושך, בקור וברטיבות? את מזמינה אותי לכנס בגיאולוגיה, אם אעזוב את אחותך לנפשה?"

"מה ציפית שאציע? שבעה לילות של עונג בשרים מושחת במיטתך?"

היא התבדחה, אבל הוא לא צחק. במקום זה הוא בחן את שמלתה ספוגת המים.

מינרווה האדימה מתחתיה כמו לובסטר. לכל הרוחות. היא תמיד אמרה את הדבר הלא־נכון.

"ההצעה הזאת היתה מפתה אותי יותר," הוא אמר.

באמת? היא נשכה את לשונה כדי לא לומר זאת בקול. כמה משפיל, להודות עד כמה ההערה האגבית מפיו ריגשה אותה. הייתי מעדיף תענוגות בשר איתך על הרצאה על עפר. איזו מחמאה!

"כנס בגיאולוגיה," הוא חזר לעצמו. "הייתי צריך לדעת שיהיו סלעים בתחתית הדבר."

"יש סלעים בתחתית כל דבר. משום כך הם כל כך מעניינים אותנו, הגיאולוגים. בכל אופן, אני לא מפתה אותך בכנס עצמו. אני מפתה אותך בהבטחה של חמש מאות גיניאות."

עכשיו תשומת ליבו היתה נתונה לה. מבטו התמקד. "חמש מאות גיניאות?"

"כן. זה הפרס על ההרצאה הטובה ביותר. אם תיקח אותי לשם ותעזור לי להציג את ממצאיי בפני האגודה, תקבל הכול. חמש מאות גיניאות יספיקו לך לשכרות והוללות בלונדון עד ליום הולדתך, אני מקווה?"

הוא הנהן. "אם אנהל את התקציב בתבונה. אולי אצטרך להימנע מרכישת מגפיים חדשים, אבל חייבים להעלות קורבן פה ושם." הוא קם והתייצב מולה. "אבל יש בעיה אחת. איך את יכולה להיות בטוחה שתזכי בפרס?"

"אני אזכה. אוכל להסביר לך את ממצאיי בפרוטרוט, אבל יהיו כרוכות בכך הרבה מילים מרובות הברות. אני לא בטוחה שתהיה מסוגל להתמודד איתן כרגע. דע לך שאני בטוחה, וזהו."

הוא בחן אותה במבטו ומינרווה אזרה כוח לפגוש אותו במבט משלה. מאוזן, בטוח, ללא מצמוצים.

אחרי רגע, עיניו התחממו בניצוץ לא מוכר. היה בהן רגש שהיא לא ראתה אצלו מעולם.

היא חשבה שזה אולי... כבוד כלפיה.

"יפה," הוא אמר. "הוודאות הולמת אותך."

ליבה התכווץ בפרפור משונה. זה היה הדבר הנחמד ביותר שהוא אי־פעם אמר לה. היא חשבה שזה אולי הדבר הנחמד ביותר שמישהו אמר לה אי־פעם.

הוודאות הולמת אותך.

ופתאום הכול היה שונה. מעט היין שלגמה התפשט בבטנה, חימם והרגיע אותה. מוסס את המבוכה שחשה. היא הרגישה בנוח במקום שהיתה בו, כמעט כמו אשת העולם הגדול, או לפחות הבינוני. כאילו זה הדבר הטבעי ביותר עלי אדמות, לנהל שיחת חצות בצריח עם הולל עירום למחצה.

היא שקעה בנינוחות בכורסא והרימה את ידיה אל שערה, מצאה את הסיכות המעטות שעוד היו בו והוציאה אותן. היא הברישה את התלתלים הרטובים באצבעותיה, בתנועות איטיות וחולמניות, וסידרה אותם סביב כתפיה כדי שיתייבשו בצורה אחידה יותר.

הוא עמד בשקט והביט בה לרגע. ואז ניגש למזוג עוד יין.

זרם חושני של יין קלרט הסתחרר לתוך הכוס. "שימי לב, אני לא מסכים למזימה שלך. אני כלל לא מעלה על דעתי להסכים לה. אבל רק מתוך סקרנות, איך חשבת שהיא תתנהל בדיוק? בוקר אחד נקום ונצא לנו ללונדון ביחד?"

"לא, לא ללונדון. הכנס נערך באדינבורו."

"אדינבורו." הבקבוק נחת על השולחן בנקישה. "אדינבורו נמצאת בסקוטלנד."

היא הנהנה.

"חשבתי שאמרת שזאת האגודה הגיאולוגית המלכותית."

"נכון." היא נופפה לעברו בכתב העת. "האגודה הגיאולוגית המלכותית של סקוטלנד. לא ידעת? המחקרים המעניינים ביותר מתרחשים באדינבורו."

הוא חצה את החדר בחזרה אליה והביט בכתב העת. "בשם אלוהים, הוא מתקיים בעוד פחות משבועיים. מרייטה, יש לך מושג מה כרוך במסע לסקוטלנד? את מדברת על נסיעה של שבועיים לפחות."

"ארבעה ימים מלונדון בכרכרת הדואר. כבר בדקתי."

"כרכרת דואר? חמודה, ויקונטים לא נוסעים בכרכרת דואר." הוא נד בראשו והתיישב מולה. "ואיך תקבל אימך היקרה את החדשות, כשתגלה שנשאת רגליים לסקוטלנד עם אציל רדוף שערוריות?"

"היא תהיה מאושרת. לא אכפת לה מי מבנותיה תתחתן איתך." מינרווה חלצה בזהירות את הנעליים הרטובות והמכוסות בבוץ ומשכה את רגליה אל תוך חצאיותיה, כשהיא תוחבת את העקבים הקפואים מתחת לישבנה. "זה מושלם, אתה מבין? נעמיד פנים שאנחנו בורחים כדי להינשא. אימא שלי לא תאמר דבר, וגם לא לורד רייקליף. הוא ישמח מאוד לחשוב שאתה סוף־סוף מתחתן. ניסע לסקוטלנד, נציג את הממצאים שלי, נקבל את הפרס. ואז נגיד לכולם שזה פשוט לא הסתדר."

ככל שהסבירה יותר את הרעיונות שלה, כך המילים עלו בקלות רבה יותר על שפתיה והיא התלהבה יותר. זה יכול לעבוד. באמת.

"אז את פשוט תחזרי אל ספינדל קוב לא נשואה, אחרי שבועות שנדדת איתי בדרכים? את לא מבינה ש..."

"אהרוס את שמי הטוב בחברה? אני יודעת." היא הביטה לתוך האש הבוערת באח. "אני מוכנה לקבל את הגורל הזה. ממילא לא היה לי שום רצון לנישואים בקרב החברה הגבוהה." לא היה לה סיכוי לנישואים כאלה, ליתר דיוק. היא לא היתה מרוצה מהמחשבה על שערורייה ורכילות. אבל האם להיות מנודה מהחברה האופנתית יהיה באמת גרוע יותר מהתחושה התמידית שהיא נמצאת כל הזמן בשוליה?

"ומה עם האחיות שלך? גם שמן הטוב יוכתם בשל קרבתן אלייך."

ההערה הזאת עצרה אותה לרגע. לא שהיא לא חשבה על האפשרות הזאת. נהפוך הוא, היא שקלה אותה בכובד ראש.

"שרלוט תצא לחברה רק בעוד כמה שנים," היא אמרה. "היא תשרוד שערורייה קטנה. אשר לדיאנה... לפעמים אני חושבת שהדבר המועיל ביותר שאני יכולה לעשות בשביל אחותי הוא להרוס את סיכוייה לנישואים 'טובים'. כדי שתוכל להתחתן מתוך אהבה."

הוא לגם מהיין ונראה מהורהר. "אני שמח שהכול מוסדר לשביעות רצונך. אין לך שום נקיפות מצפון על הרס המוניטין שלך או של אחיותייך. אבל לא הקדשת ולו רגע של מחשבה למוניטין שלי, מה?"

"מה? המוניטין שלך?" היא צחקה. "יש לך מוניטין איום ונורא."

לחייו האדימו מעט. "אני לא חושב שהוא איום ונורא."

היא זקפה אצבע אחת. "אחת. אתה הולל מופקר."

"כן." הוא משך את המילה.

היא זקפה עוד אצבע. "שתיים. שמך הוא שם נרדף להרס. קטטות בברים, שערוריות... פיצוצים, פשוטו כמשמעו. תוהו ובוהו רודף אותך בכל אשר תלך."

"את החלק הזה אני לא עושה בכוונה. הוא פשוט... קורה." הוא העביר יד על פניו.

"ובכל זאת אתה חושש שהמזימה הזאת תכתים את המוניטין שלך?"

"כמובן." הוא רכן לעברה והשעין את מרפקיו על ברכיו. הוא החווה ביד שהחזיקה את כוס היין. "אני אוהב נשים, נכון." הוא הרים את היד הריקה. "וכן, מתקבל הרושם שאני שובר כל מה שאני נוגע בו. אבל עד כה הצלחתי להפריד בין שתי הנטיות האלה, את מבינה. אני מבלה לילות עם נשים ואני הורס דברים, אבל מעולם לא הרסתי את שמה הטוב של אישה תמימה."

"נראה לי שזה היה פשוט מקרי."

הוא צחק קלות. "אולי. אבל אין לי רצון לעשות זאת בכוונה תחילה."

עיניו פגשו את עיניה בכנות חסרת מגננות. ודבר משונה קרה. מינרווה האמינה לו. את המכשול הזה היא לא שקלה כלל. התנגדות אפשרית מצידו מתוך עיקרון. היא לא חשבה שיש לו מצפון שעלול להציק לו.

אבל נראה שיש לו. והוא חושף אותו בפניה, מראה לה את צפונות ליבו. כאילו הם חברים, והוא סומך עליה שתבין.

משהו השתנה ביניהם בעשר הדקות שעברו מאז חבטה על דלתו.

היא נשענה לאחור בכורסא ובחנה אותו. "אתה אדם אחר בלילה."

"נכון," הוא הסכים בפשטות. "וגם את."

היא נדה בראשה. "אני תמיד כזאת, בפנים. פשוט..." איכשהו, אני אף פעם לא מצליחה להיות כזאת איתך. ככל שאני מנסה יותר, אני מסתבכת יותר.

"שמעי, לכבוד לי שהזמנת אותי, אבל הטיול הזה שהצעת לא יכול לצאת אל הפועל. אחזור ממנו בתור מפתה ונבל גרוע שבגרועים. ובצדק. ברנש שיצא למסע תענוגות עם גבירה צעירה ותמימה ואז זרק אותה כלאחר יד?"

"למה אני לא יכולה להיות זאת שזרקה אותך?"

צחקוק קצרצר נפלט מפיו. "אבל מי יוכל להאמ—" הוא קטע את תשובתו. רגע אחד מאוחר מדי.

"מי יוכל להאמין לזה," היא סיימה במקומו. "מי, באמת?"

הוא קילל והניח את כוס היין. "נו, באמת. אל תיעלבי."

לפני עשר דקות היא היתה מצפה שיצחק. היא היתה מוכנה לספוג לעג, והיא לא היתה מניחה לו לראות כמה פגע בה. אבל המצב השתנה. היא קיבלה ממנו מעיל ויין. יותר מזה, היא קיבלה ממנו כנות. היא הורידה את המגננות. ועכשיו זה.

סכין בלב.

עיניה עקצצו. "לא יעלה על הדעת. אני מבינה מה אתה אומר. מה כולם יאמרו. לא יעלה על הדעת שגבר כמוך ית—" היא בלעה. "יישבה בקסמיה של מישהי כמוני."

"לא לזה התכוונתי."

"ודאי שכן. זה לגמרי מופרך. מגוחך. האפשרות שאתה תרצה אותי ואני אדחה אותך? אני סתמית. שקועה בספרים, פזורת דעת, מגושמת בחברה. חסרת תקנה." קולה נשבר. "איש לא היה מאמין לזה, גם לאורך עידן גיאולוגי שלם."

היא פיתלה את כפות רגליה והכניסה אותן לנעליים. ואז קמה בכבדות והושיטה יד לאדרת.

הוא קם ואחז בידה. היא משכה אותה, אבל לא מספיק מהר. אצבעותיו נסגרו סביב אמתה.

"יאמינו," הוא אמר. "אני יכול לשכנע את כולם."

"אתה רשע מתעלל. אתה אפילו לא זוכר מה שמי." היא נאבקה להיחלץ מאחיזתו.

הוא הידק אותה. "מינרווה."

גופה התאבן. הנשימה צרבה בריאותיה כאילו היא מפלסת דרך בשלג עד למותניה.

"הקשיבי לי עכשיו," הוא אמר בקול חלק ונמוך. "אני יכול לשכנע. לא אעשה את זה, כי אני חושב שהמזימה הזאת היא רעיון גרוע להפליא. אבל אני יכול. אילו הייתי בוחר לעשות זאת, יכולתי לשכנע את ספינדל קוב כולה — את אנגליה כולה — שאני מאוהב בך עד מעל לראש."

היא משכה באף. "נו, באמת."

הוא חייך. "לא, באמת. זה יהיה קל מאוד. קודם כול אביט בך בתשומת לב, כשלא תשימי לב. אגניב אלייך מבטים כשתהיי שקועה במחשבות, או כשראשך יהיה רכון מעל ספר. אתפעל משערך הכהה הפרוע שתמיד חומק מסיכות הראש ויורד על עורפך." בידו הפנויה הוא תפס קווצה לחה משערה בקצות אצבעותיו ותחב אותה מאחורי אוזנה. ואז העביר מגע קליל על לחייה. "אבחין בזוהר החמים של עורך אחרי שהשמש נישקה אותו. והשפתיים האלה. בחיי. אני חושב שאצטרך לפתח אובססיה לשפתיים שלך."

אגודלו ריחף מעל פיה, הקניט אותה באפשרויות. היא ייחלה למגעו, השתוקקה אליו עד אומללות. כזה... רצון לא רצוי.

"לא יידרש זמן רב. במהרה כל הסובבים אותנו יבחינו בעניין מצידי," הוא אמר. "הם יאמינו שאני נמשך אלייך."

"אתה מקניט אותי בלי רחמים כבר חודשים. אף אחד לא ישכח את זה."

"הכול חלק מההתאהבות. את לא חושבת? אדם עשוי לפלרטט מתוך חוסר עניין, אפילו שאט נפש. אבל הוא לא מקניט בלי חיבה."

"אני לא מאמינה לך."

"האמיני. אחרים יאמינו." הוא הניח ידיים על כתפיה. מבטו חלף על גופה מן הנעליים עד לשיער הפזור. "אני יכול לשכנע אותם שאני אחוז בלהט תשוקה עזה ומפלחת קרביים לברייה המכשפת ששערה שחור כעורב ושפתיה מתוקות כפרי. שאני מתפעל ממסירותה הנחרצת לאחיותיה, מעוז רוחה ותושייתה. שאני מאבד את שפיותי מול רמזים על תשוקה עמוקה ונסתרת החומקת מדי פעם מהקונכייה שלה, כשהיא מעיזה להיחלץ מתוכה." ידיו החזקות הונחו משני צידי פניה. עיניו הנוצצות כיהלומי בריסטול החזיקו את מבטה. "שאני רואה בה יפהפייה פראית נדירה, שגברים אחרים החמיצו משום־מה את קסמיה. ואני רוצה אותה. נואשות. לעצמי ולי בלבד. אני יכול לשכנע אותם בכל זה."

זרם המילים העשיר והעמוק הפעיל עליה מעין קסם. היא עמדה כמאובנת, ולא יכלה לזוז או לדבר.

זה לא אמיתי, היא הזכירה לעצמה. אין שום משמעות לאף אחת מהמילים שאמר.

אבל הליטוף שלו היה אמיתי. אמיתי וחמים, ועדין. יכלה להיות לו משמעות רבה, אם רק היתה מניחה לזה לקרות. חושיה הזהירו אותה להתרחק ממנו.

אבל היא הניחה יד קלה ורוטטה על כתפו. יד מטופשת. אצבעות מטופשות.

"אם הייתי רוצה," הוא מלמל, משך אותה אליו והטה את פניה אליו, "יכולתי לשכנע את כולם שהסיבה האמיתית לשהותי המתמשכת בספינדל קוב — חודשים מעבר לנקודת השבירה הצפויה שלי — לא קשורה בשום אופן לדודני או למצבי הכלכלי." קולו העמיק. "הסיבה היא אַת, מינרווה." הוא ליטף את לחייה, במתיקות שהכאיבה לליבה. "את, מאז ומתמיד."

עיניו היו כנות, חסרות הגנה. לא היה שמץ של אירוניה בקולו. כמעט נדמה שהוא שכנע את עצמו.

ליבה הלם בעוז בחזה. היא שמעה אך ורק את המקצב המתופף בטירוף.

עד שהגיע לאוזניה קול נוסף.

צחוק. צחוק של אישה. הוא נטף מלמעלה, כמפל של מים קפואים. והיא נתקפה הלם חד.

אלוהים.

"לכל הרוחות." הוא הרים מבט לגומחת השינה בעליית הגג.

מינרווה עקבה אחרי מבטו. מאחורי וילונות המיטה צחקה שוב האישה הנסתרת. צחקה עליה.

אלוהים. אלוהים.

איך יכלה להיות טיפשה כל כך? ברור מאליו שהוא לא לבד. הוא הרי אמר לה את זה כמעט בפירוש. לקח לו נצח לפתוח את הדלת, אבל הוא לא ישן. הוא היה צריך קודם כול...

ללבוש מכנסיים.

אלוהים אלוהים אלוהים.

כל הזמן. האישה שנמצאת שם הקשיבה להם מההתחלה.

מינרווה גיששה בעיוורון אחרי האדרת ומשכה אותה עליה באצבעות רועדות. החום והעשן מהאח היו פתאום סמיכים. מחניקים. היא חייבת ללכת מכאן. היא עומדת להקיא.

"חכי," הוא אמר והלך אחריה לדלת. "זה לא כמו שזה נראה." היא נעצה בו מבט מקפיא.

"טוב, זה די כמו שזה נראה. אבל אני נשבע, שכחתי בכלל שהיא כאן."

היא הפסיקה להיאבק בבריח. "וזה אמור לשפר את דעתי עליך?"

"לא." הוא נאנח. "זה אמור לשפר את דעתך עלייך. לזה התכוונתי. כדי שתרגישי טוב יותר עם עצמך."

מדהים, איך בהערה אחת קצרה הוא הפך מצב מזוויע לגרוע פי שלושה־עשר.

"אני מבינה. בדרך כלל אתה שומר את המחמאות הכוזבות למאהבות שלך. אבל הפעם ריחמת עליי." הוא התחיל לענות, אבל היא קטעה אותו. היא הרימה מבט קצר. "מי היא?"

"זה משנה?"

"זה משנה?" היא פתחה את הדלת בכוח. "בשם אלוהים. אין לנשים פנים או זהות מבחינתך? אתה פשוט... מאבד את הפרטים מתחת לכריות המיטה, כמו מטבעות? אני לא מאמינה ש—"

דמעה חמה זלגה על לחייה. היא שנאה את הדמעה הזאת. שנאה את העובדה שהוא ראה אותה. גבר כמוהו לא שווה שיבכו עליו. פשוט... לרגע אחד ליד האח, אחרי שנים של התעלמות, היא הרגישה סוף־סוף שמישהו רואה אותה. מעריך אותה.

רוצה אותה.

והכול היה שקר. רק בדיחה, סיבה לצחוק.

הוא לבש את המעיל. "תני לי לפחות ללוות אותך הביתה."

"אל תבוא. אל תתקרב אליי או לאחיותיי." היא הרחיקה אותו ביד מושטת ונסוגה מבעד לפתח. "אתה רמאי, רשע, נבזה ומתועב, מעולם לא הצטערתי יותר להכיר אדם. איך אתה ישן בלילה?"

תשובתו נשמעה ברגע שטרקה את הדלת.

"אני לא ישן בלילה."