זה שהיה כאן קודם

הנה מה שקרה קצת לפני שהעולם שלו נמחק.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, סוף משמרת עמוסה ורועשת באינטרפול. המקום כבר היה ריק מלקוחות. יוני עמד מאחורי הבר וניקה את משטח השיש השחור והארוך במטלית ספוגה באלכוהול תשעים אחוז. הלילה היה תורו לסגור את המקום.

כך עבדו מהיום שהקימו את הבר – בימים שבהם יוני פתח משמרת, יותם סגר, ולהפך. יותם קבע את סידור העבודה הזה, הוא גם מי שראיין את העובדים, ניהל את הכספים, את הקניות, את המטבח ובחר את המוזיקה. גם הרעיון לפתוח בר היה שלו. יוני התלבט במשך יום והסכים. למה לא, בעצם? אפשר להירשם לאוניברסיטה גם בשנה הבאה. הוא לקח על עצמו את נושא האלכוהול ולמד את העבודה תוך כדי מזיגת משקאות איומים, מתנסה על בשרם של האורחים הראשונים. כאלה היו מאז ימי בית הספר היסודי – יותם יוזם ויוני מצטרף ומתאים את עצמו, משלימים זה את זה באופן לא שוויוני.

יוני סיים לסגור קופה, לספור את הכסף ולהכניס אותו לשקית ההפקדות, את רשימת הקניות למחר השאיר צמודה לדלת המקרר הגדול עבור חנה הטבחית שלהם. הוא כבר אסף את כל הכוסות השטופות מהכיור במטבח, הבריק ותלה אותן הפוכות על מתלה העץ הישן שמעל הבר. בדרך כלל הוא לא מיהר כשהיה צריך לסגור. באותו לילה כן.

עמית מילאה בינתיים שקיות סוכר וסוכרזית בקעריות חרסינה קטנות שנשאו בחזיתן את הכתובת 'אינטרפול' באותיות לועזיות, הכניסה מפיות לדיספנסרים, הבריקה סכו״מים וסידרה אותם בתוך המגירה. גם היא עבדה מהר. הוא אהב לראות אותה עובדת, תנועותיה היו חזקות ובטוחות ממש כמוה, שערה הארוך והבהיר היה אסוף. לראשונה מאז הכירו, לפני כמה חודשים, הם תכננו לחזור לדירה שלו יחד. הערב, אחרי כמה שבועות שבהם לא ידע איך להגיד לה מה הוא מרגיש כלפיה, הפתיע אותה וגם קצת את עצמו, ממש בשיא העבודה, כשהגיש לה מעבר לבר שתי כוסות של שליש וכוס אחת של חצי ליטר גולדסטאר, במקום להגיד לה, "שולחן ארבע־עשרה, שני שליש, אחד חצי," הוא אמר שישמח מאוד אם תבוא אליו הלילה אחרי המשמרת. "זה יכול להיות משהו שאפשר לנסות אולי," הוא סיכם במגושמות אופיינית. ועמית, חצי נעלבת חצי צוחקת שאלה, "משהו שאפשר לנסות אולי?" היא לקחה את הבירות לשולחן ארבע־עשרה ולא רמזה במילה או במבט אם היא מעוניינת או לא. רק בסוף המשמרת, כמה דקות אחרי שהתרוקן המקום, כשעזרה לו לסגור קופה, היא אמרה, "אבל אם המשהו הזה שאפשר לנסות אולי, לא יצליח, אתה לא מפטר אותי. אני צריכה את העבודה כאן."

הוא המשיך לנקות את הבר, ליבו פעם מהתרגשות. היה בה משהו יוצא דופן בעיניו, מין קשיחות חיובית שכל כך חיפש אצל אנשים. ביטחון עצמי ברור אך נטול שחצנות. רק ארבעה חודשים קודם לכן היא נכנסה לבר קצת לפני שעת הפתיחה ושאלה אם צריך מלצריות. הוא יצא אליה מהמטבח בידיים רטובות, בחן אותה במבט ארוך ואמר שיותם השותף שלו, "שאחראי בעצם על העובדים פה, צריך עוד מעט להגיע, וכדאי שתחכי לו." בעודו מדבר, היא הושיטה יד וסידרה בלי משים את צווארון חולצתו העקום במין אינטימיות שהפתיעה אותו. היו לה כתפיים רחבות, ידיים חזקות, עצמות לחיים גבוהות ומבט מבין בעיניה הצלולות, כזה שאומר – אני יודעת מה עובר עליך ואני איתך.

לימים למד להכיר שכך תמיד נהגה באנשים. הייתה בה ישירות פשוטה ולא מתחנחנת. עמית עשתה מה שחשבה לנכון, אמרה את הדברים כמו שהם ולא הלכה מסביב. כך גם הדרך שבה השיבה להצעה שלו לבוא אליו הערב, כאילו זה היה ברור מראש לשניהם. הוא היה מאוהב בה מהיום שבו סידרה את צווארון חולצתו בלי לחכות לאישור או לשאול אם זה בסדר.

הוא זכר בבירור את האור המהבהב של הפיצוצייה ממול משתקף בלוח השיש של הבר בשעה שהבריק אותו, את השיער הבהיר שלה משנה צבע מירוק לאדום לפי צבעי הניאון של השלט שהאירו מבעד לחלון. הוא זכר שהיא חייכה אליו כשקלטה שהוא בוהה בה, יותר מכול אהב את החיוך שלה. אחת משתי שיניה הקדמיות הייתה שבורה במקצת, מין שבר אלכסוני קטן, כמעט בלתי נראה, שקלקל את הסימטריה המושלמת של פניה והקנה לה מראה של ילדת רחוב חצופה. הוא חשב שאולי השבר הקטן הזה הוא שהפיל אותו בפח. אולי בגללו התאהב בה. ואז באבחה אחת, כמו במכה חדה, ירד עליו מסך שחור, והכול החשיך ונעלם. 

כשהתעורר, היה הכאב חזק מנשוא. הוא ניסה להזיז את ראשו אבל גילה שהוא מקובע בדרך כלשהי למיטה או לקרש שעליו שכב. פתיחה מאומצת של העיניים גילתה חדר חשוך ותקרה לבנה מעליו. ריח של בית חולים הגיע לאפו, צפצוף מוניטור נשמע בחלל החדר. הוא לא הצליח להזיז את ידיו ואת רגליו. בתחילה חשב בבהלה שהוא משותק, אבל אז הבין שהוא קשור למיטה. הוא הרגיש את אצבעות ידיו ורגליו ואת הלחץ שמפעילים החבקים שקשרו אותו למיטה. אני לא משותק, זה טוב, הייתה המחשבה האחרונה שחלפה במוחו לפני שהחשיך העולם והסתחרר סביבו, עיניו נעצמו, ותודעתו נעלמה שוב.

ביומיים הראשונים, בין ערנות לעילפון, בין בחילות קשות לכאבי ראש מערפלי חושים, בקושי הצליח לשמוע את קולות החדר המעומעמים ולראות את פני האנשים שנכנסו לתוך שדה הראייה המוגבל שלו. הוא לא הבין כלל איפה הוא נמצא ומי האנשים האלה. משום מה גם איבד את יכולת הדיבור שלו. לשאלה "כואב לך, אדון נבות?" הוא מצמץ בעיניו פעם אחת כשהתשובה הייתה כן, ופעמיים כשהייתה לא. כאן כואב? מצמוץ. וכאן? שני מצמוצים. וכאן? מצמוץ. הכאבים כולם התרכזו באזור הראש והצוואר. אז למה קשרו אותו?

הוא לא הכיר אף אחד מהאנשים שהקיפו אותו. הוא שכב בוודאות בבית חולים בישראל, כולם ידעו מי הוא, אבל לא היה שם אף אדם שהכיר. איפה הוריו? איפה דודי אחיו, איפה יותם השותף שלו, איפה עמית, ובכלל, איפה כולם?

רופאים נכנסו לחדרו ויצאו ממנו, בדקו את עיניו, את ראשו, הסיעו את המיטה שלו לרנטגן ולסריקות שונות והחזירו, מיששו, בחנו, לקחו דם, הציצו לתוך אישוני עיניו בפנסים ולא הפסיקו לדבר עליו כאילו לא היה שם. רוב הזמן ישן. כשהתעורר מדי פעם, היה נאנק מרוב כאבים, ומישהו תמיד מיהר לגשת אליו, מנסה לקרוא לו כדי לבדוק אם הוא מגיב, ושואל, "מה אתה צריך, יוני, מה אפשר לעשות בשבילך?" אבל הוא לא הצליח לענות. אישה אחת, כבת חמישים, נמוכה ומלאה, שערה קצר ואפור ועיניה כחולות ועצובות, כמעט לא משה ממיטתו. הוא חשב שהיא האישה האפורה ביותר שראה בחייו. היא החזיקה בידו וליטפה אותה תוך כדי שהיא אומרת, "אני כל כך מצטערת, יוני. כל כך מצטערת." משהו בה הזכיר לו את אחת מחברותיה של אימו, רבקה א', כך קראו לה הוריו, כנראה בגלל רבקה אחרת שהצטרפה לחבורה שלהם מאוחר יותר. מגעה היה אינטימי, כאילו הם מכירים שנים, כאילו היא רגילה לאחוז בידו מאז ומעולם. בכל פעם שנכנס רופא לחדר היא שאלה, "יש חדש, דוקטור? הוא לא מתקדם. אני ממש דואגת."