זייפנית האמנות
ב.א. שפירו
₪ 35.00
תקציר
כמעט עשרים וחמש שנים אחרי השוד הידוע לשמצה במוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר שבבוסטון – שנותר שוד האמנות הבלתי מפוענח הגדול בהיסטוריה – אחד מציורי דגה הגנובים מובא לסטודיו של אמנית צעירה.
קלייר רות’ נכנסת לעסקה שטנית עם בעל גלריה רב עוצמה ומסכימה לזייף את הציור תמורת תערוכת יחיד בגלריה המפורסמת שלו. אבל כאשר היא מתחילה לעבוד, היא מתחילה לחשוד שיצירת המופת החסרה – זאת שהייתה תלויה במוזיאון גרדנר במשך מאה שנים – אפשר שהיא עצמה מזויפת…
“זייפנית האמנות” הוא רומן מסעיר על אודות חשיפה – והתעלמות מהסודות המתחבאים מאחורי הבד.
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 320
יצא לאור ב: 2016
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
קוראים כותבים (5)
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 320
יצא לאור ב: 2016
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
פרק ראשון
אני פוסעת לאחור ובוחנת את הציורים. 11 מהם, אף שיש לי מאות, אלפים אולי. אני מתכננת להראות לו רק יצירות מסדרת החלונות שלי. או לא. אני מוציאה את הסלולרי מכיסי, בודקת את השעה. אני יכולה עדיין לשנות את דעתי. אני מסלקת את מגדל, ציור ריאליסטי מאוד של השתקפויות השמשות של בניין הנקוק, ומניחה במקומו את מדרכה, ציור מופשט של שדרת קומונוולת’ מבעד לחלון צרפתי שבטרקלין, ומחליפה שוב ביניהם.
אני עובדת על סדרת החלונות במשך יותר משנתיים, משוטטת בעיר עם פנקס הרישומים ומצלמת הניקון שלי. חלונות של כנסיות, השתקפויות בחלונות, חלונות המפרץ הרבים של בוסטון. גדולים, קטנים, עתיקים, שבורים, ממוסגרים בעץ ומתכת. חלונות במבט מהחוץ פנימה ומהפנים החוצה. בפרט חביבים עליי חלונות חורפיים בשעות אחר צהריים מאוחרות, לפני שמישהו בפנים הבחין בשמים המתכהים וסגר את הווילונות.
תליתי את מדרכה לצד מגדל. עכשיו הם תריסר, מספר עגול נחמד. אבל האם נכון? יותר מדי עלולים להציף אותו. פחות מדי - והוא יחמיץ את רוחב יריעתי, בתוכן ובסגנון. קשה כל כך לבחור. אחת מסיבות רבות שמעוררות בי עצבנות רבה לקראת ביקורים בסטודיו.
ומה בעצם מטרת הביקור הזה בכלל? אני מנודה בעולם האמנות, מכונה “המתחזה הגדולה.” כך כבר כמעט שלוש שנים. ולפתע איידן מָרקל, בעל הגלריה, מרקל ג., המפורסמת בכל העולם, בדרכו אל הלופט שלי. איידן מרקל, שרק לפני חודשים אחדים כמעט התעלם מנוכחותי כאשר נכנסתי אל הגלריה להתבונן במיצב חדש. ועתה הוא ידידותי לפתע, מחמיא, מבקש להתבונן בעבודותיי האחרונות, נוטש את הגלריה האופנתית שלו ברחוב ניוברי ויורד אל העם ברובע האמנים שבדרום העיר כדי לבחון את ציוריי, “באתר”, כדבריו.
אני מסתכלת מעבר לחדר בשני הציורים המונחים על כני-ציור. אישה יוצאת מהאמבט, עירום של אישה יוצאת מהאמבט ונעזרת במשרתת לבושה, צויר בידי אדגר דגה בשלהי המאה ה-19; גרסה זאת צוירה בידי קלייר רוֹת’ בראשית המאה ה-21. הציור האחר גמור רק למחצה: גן ירקות עם עצים בפריחה, אביב, פונטואז, של קמי פיסארו, נוסח רות’. רפרודוקציות.קום משלמים לי לצייר אותם ומוכרים את הציורים אונליין כ”העתקים מושלמים” ש”את מקורם יכול לזהות רק היסטוריון אמנות” עבור פי עשרה משכרי. אלה עבודותיי האחרונות.
אני שבה אל חלונותיי, פוסעת, מצרה את עיניי, חוזרת לצעוד. הם פשוט יצטרכו להספיק. אני משליכה שמיכה מקסיקנית בלויה על המזרון המקומט בפינה ואוספת את הכלים המלוכלכים המפוזרים בסטודיו ומניחה אותם בכיור. אני שוקלת לשטוף אותם, מחליטה לוותר. אם איידן מרקל רוצה “באתר,” אתן לו “באתר.” אבל אני כן ממלאה קערה בפיצוחים ושולפת בקבוק יין לבן - לעולם לא אדום לביקור בסטודיו - וזוג כוסות.
אני ניגשת אל קדמת הסטודיו ומתבוננת מבעד לשורת החלונות אל שדרת הריסון. נוף זהה לזה של לופט. אני מבלה זמן רב בנקודה זאת, מתיימרת לעבוד על הפרויקט הנוכחי, אבל על פי רוב חולמת בהקיץ, צופה, משתהה. אני בקומה רביעית, וכל אחד מששת החלונות שלפניי משתרע משישים סנטימטרים מעל הרצפה עד שישים סנטימטרים מתחת לתקרה שגובהה כחמישה מטרים.
בניין זה היה פעם בית חרושת - לממחטות, אמר לי ותיק אחד. אבל הוותיקים אינם ידועים בדייקנותם, לכן אפשר שייצרו כאן כובעים או ביריות או שהמקום לא היה כלל בית חרושת. עכשיו זאת שפָנייה של אמנים. אחדים מהם, כמוני, מתגוררים בסטודיו. לא חוקי, כמובן, אבל זול.
על פי מהומת התקשורת, האזור שדרומה לרחוב וושינגטון הוא הרובע האופנתי החדש בדרום הקצה הדרומי של בוסטון. לפני כעשור נחשב הצפון לאזור האופנתי. אבל עבורי ועבור כל מי שמבלה כאן זמן מה, האזור בקושי על הסף. מחסנים, שיכונים, בית מחסה מפורסם לחסרי בית ומגרשי כדורסל נטושים מהווים את בסיסה של השכונה, המנוקדת פה ושם במסעדות יוקרה, גלריות אמנות ומגדלי מגורים מפוארים המוגנים על ידי מאבטחים. שאגת כביש I-93, שאינה חדלה לרגע, נשמעת לי כשקט. לא הייתי רוצה לגור בשום מקום אחר.
למטה, איידן מרקל פונה מרחוב ברקלי מזרח בהילוכו הקופצני, החינני. אפילו ממרחק אני יכולה לראות שהוא לובש מכנסיים מחויטים היטב - פשתן קרוב לוודאי - וחולצה שמחירה כנראה 500 דולר. הטמפרטורה קרובה לשלושים מעלות בשלהי אחר צהריים קיצי, והאיש נראה כמי שיצא מדירתו היוקרתית בבוקר ספטמבר קריר. הוא שולף את הסלולרי שלו, מסתכל בבניין שלי ונוגע במסך. הטלפון שלי מצלצל.
אין מעלית או מיזוג אוויר במסדרונות ובחדר המדרגות. בהגיעו לקומה הרביעית, קצב נשימתו של מרקל יציב ובגדיו כאילו יצאו מאריזתם. האיש מבלה בברור זמן רב בחדר כושר. שלא להזכיר את זאת שהוא לא חדל לדבר מאז חצה את המפתן. איש לא ינחש שבקושי החלפנו מילה בשלוש השנים האחרונות.
“הייתי מעבר לפינה ממש שלשום,” מרקל אומר, ממשיך בשיחת חולין. “פינת דדהאם והריסון. הסתכלתי בפרויקט האחרון של פט הירסי. מכירה אותו, נכון?”
הנדתי בראשי לשלילה.
“הוא עובד עם אבני ריצוף עגלגלות. מתוחכם מאוד.”
אני פותחת את דלת הפלדה הרחבה בשתי ידיים.
מרקל נכנס פנימה, נושם נשימה עמוקה ועוצם את עיניו. “אין כמו הריח של אמן בעבודתו.” עיניו נותרות עצומות, לא בדיוק מה שאני רוצה שיעשה; הוא אמור להיות כאן כדי להתבונן בציוריי, להתאהב בהם ולארגן לי תערוכת יחיד בגלריה מרקל ג. רייט. כאילו שזה עומד לקרות. אף שאין לי באמת מושג מה הולך לקרות או מה מעשיו כאן.
“מה בדבר כוס יין?” אני שואלת.
הוא פוקח את עיניו לבסוף ומחייך אליי חיוך איטי, חם. “תצטרפי אליי?”
אני נאלצת להחזיר חיוך. הוא לא נאה בדיוק. תווי פניו בולטים מדי, אבל יש משהו באופן התנהלותו, בעיניו העמוקות, בגומת סנטרו, שמושך אותי. כריזמה, אני מנחשת. זאת וההיסטוריה המשותפת לנו.
“ברור.” אני חוטפת ערימת בדים, קנבסים, ששכחתי איכשהו על ספתי הבלויה ומשעינה אותם כנגד שולחן קפה מוכה וחבול אפילו יותר. לפעמים נדמה לי שאני פרודיה מהלכת של עצמי: האמנית התפרנית שישנה על מזרון בסטודיו כדי לחסוך שכר דירה.
מרקל אינו זז. הוא בוחן אותי ארוכות ומסיט את מבטו מעל כתפי, מבט נכסף בעיניו. אני יודעת שהוא חושב על אייזק. כנראה שעליי לומר משהו, אבל איני יודעת מה לומר. שאני מצטערת? שאני עדיין כועסת? שאיבדתי חבר גם כן?
אני מוזגת יין לתוך שתי כוסות מיץ בעודו מתיישב על הספה. לא פשוט מאחר שהיא מלאת גושים ושקועה מדי. אני חייבת להשיג אחת חדשה, או לפחות חדשה מיד שנייה, אבל בעל הבית בדיוק העלה את שכר הדירה, ואני פושטת רגל פחות או יותר.
אני יושבת בכיסא נדנדה מולו ורוכנת קדימה. “שמעתי שתערוכת ג’וסלין גמפ שלך הייתה הצלחה בלתי רגילה.”
הוא לוגם מהיין. “היציקות שלה. היא מכרה כל מה שהיה לה. פלוס שלוש הזמנות. איזו מדהימה. אמנית מדהימה. מהמֶט ביקשו לבקר בסטודיו שלה.”
מוצא חן בעיניי שהוא לא נוטל לעצמו שום קרדיט. “היא מכרה,” לא “אני מכרתי,” או אפילו “אנחנו מכרנו.” נדיר ביותר בקרב רוב הסוחרים ובעלי הגלריות בעלי האגו המנופח.
“הניו יורק טיימס לא מסקר לעתים קרובות תערוכה בבוסטון,” אני מתחנפת.
“כן, זה היה הישג רציני,” הוא מודה. “אני שמח לראות שאת ממשיכה לעקוב אחרי מה שקורה בעולם האמנות אפילו שאנחנו לא בדיוק מתעניינים בשלך.”
אני נותנת בו מבט חד. מה לעזאזל פירוש הדבר? אבל אני רואה חמלה בעיניו, אולי אפילו מעט אשם.
“עירום כתום של אייזק נמכר בשבוע שעבר,” הוא אומר.
אה. כידוע לכול, אני דגמנתי לעירום כתום. אפילו שהוא מופשט, אין לטעות בשיערי האדום הפרוע תמיד או בחיוורון עורי או בעיניי החומות. אלמלא השלכתי אותה החוצה כאשר נפרדנו, הייתי מתגוררת קרוב לוודאי בבית דירות יוקרתי במקום לשכור מקום במבנה תעשייתי בדרום העיר. אבל שוב, אני לא טיפוס יוקרתי. “אל תגיד לי כמה קיבלת עבורו.”
“אחסוך ממך את הכאב. אבל המכירה גרמה לי לחשוב עליך, על העוול שנעשה לך.”
אני מתאפקת מלהפגין הפתעה. בשלוש השנים האחרונות, איש למעט כמה חברים אמנים ואמי - שמעולם לא ירדה לעומק הסיפור - לא בחן את המצב מנקודת המבט שלי.
“אז החלטתי לבוא ולראות מה מעשייך,” הוא ממשיך. “אולי אוכל לעזור.”
לבי מזנק למשמע ההצעה, ואני קופצת על רגליי. “הוצאתי כמה מהסדרה האחרונה שלי.” אני מנופפת לעבר הציורים. “כמובן, חלונות.”
מרקל ניגש אל הציורים. “חלונות,” הוא חוזר אחריי, ומתבונן מרחוק בכל התריסר, וניגש לכל אחד מהם.
“אלה חלונות עירוניים, חלונות של בוסטון. בסגנון הוֹפר מבחינת הנושאים, אבל רב ממדיים יותר. לא רק פניה הציבוריים של הבדידות, אלא גם מי אנחנו בממדים רבים. לא נראים מבפנים, או נראים בהיסח הדעת. חשופים לעין כול, מעמידים פנים או שוכחים. פרידות, השתקפויות, השתברויות.”
“אור,” הוא לוחש. “אור נפלא.”
“זה, גם. בלי אור דבר אינו נראה. ואתו, עדיין כל כך הרבה מוחמץ.” ביקורים בסטודיו גורמים לי לדבר כמו מבקר אמנות נפוח.
“האור שלך מדהים. התמורות העדינות. כמעט כמו ורמיר.” הוא מצביע על לופט. “אני מתרשם מתמורות האור מהחלון השמאלי המרוחק ועד לחלונות שבימין.” הוא מתקרב. “כל אחד שונה במקצת, ועם זאת כל אחד חלק נוהר מהכול.”
גם אני שבעת רצון ממשחקי האור, אבל ורמיר, וירטואוז האור....
“כמה שכבות זיגוג את עושה?”
אני מתקשה להודות באמת. לא זו בלבד שאמנים מעטים מאוד משתמשים בטכניקות שמן קלסיות בימינו, אלא שאלה שכן עושים זאת רחוקים מאוד מהכפייתיות שלי לגבי הנחת שכבות. אני מושכת בכתפיי. “שמונה? תשע?” שזה למעשה מעט מבחינתי.
“זה מזכיר את האור הנשפך על רצפת האריחים השחורים לבנים בקונצרט. הוא מתקרב אל הלופט. “האור הניתז מהבניין כאן. כמעט כאילו הוא מלטף את היהלומים של החוליה בשרשרת.”
הוא פוסע לאחור, בוחן את הציורים מקרוב, כפי שאני עשיתי קודם לכן. “אני אוהב איך שאת משחקת עם הסגנון הקלסי ונושאים בני ימינו, עם הפשטה. אבל היצירות הריאליסטיות הן אלה שמרתקות אותי.” הוא מצביע בביטול על מדרכה. “המופשטים לא מתקרבים לעוצמה הזאת.”
“לא יותר מדי ‘מעל הספה?’” אני שואלת. “מעל הספה” בעגת אמנים, מונח מבזה לציור שנרכש על ידי לקוחות שרוצים שהאמנות תעלה בקנה אחד עם עיצוב הפנים של דירתם.
מרקל צוחק. “לא מתקרב אפילו. אני מנסה כבר שנים להסביר לאנשים שהריאליזם לא מת. ששום דבר לא יכול להתקרב לכישרון גדול בשמן קלסי.”
גל חמימות ממלא את גופי ומזנק אל פרצופי. זמן רב חלף מאז אמר מישהו דבר דומה לזה על אודותיי.
“יש לי עוד הרבה,” אני אומרת, פונה אל שלוש קומות המדפים שבניתי לאחסון ספרי האמנות והבדים שלי, אפילו שעכשיו מונחים עליהם רק בדים והספרים מוערמים איכשהו על הרצפה. המדפים מבולגנים, כמובן. אבל בלגן מוכר מקרוב.
אני מתחילה לשלוף ציורים לפני שהוא אומר שהוא רוצה לראות אותם. אני מסיעה את הסולם. אני זקוקה לו כדי שאוכל להגיע אל המדף הגבוה מכולם, שם אני מאחסנת את הציורים הריאליסטיים ביותר. אלה שהנחתי שאיש לא יתעניין בהם.
“אלה כמה מהרפרודוקציות שלך?” מרקל קורא מצדו האחר של החדר.
אני מסתכלת מעל כתפי. “אהה. בדרך כלל אין לי מוכנים כאלה כאן. אבל המשאית תפוסה כל השבוע, אז הדגה ימתין להובלה עד יום שישי.”
“רפרודוקציות.קום. אי-אפשר לא לאהוב את השם. ראיתי את המאמר בגלוב בחודש שעבר. חשיפה יפה שלך.” הוא מהסס. “אני משער?”
“לא בדיוק מהסוג שאני מחפשת.” בדיוק מה שנחוץ לי: שכולם ידעו שאני מתיימרת לצייר יצירת מופת של מישהו אחר. “ניסיתי להתחמק מהריאיון, אבל האתר לא הניח לי.”
“הם מצליחים כמו המהומה שהם מחוללים?”
“אפילו יותר, כנראה,” אני אומרת, אפילו שאני לא באמת מקשיבה ובכלל לא מתעניינת באתר. אני ממוקדת מדי בשליפת הציורים הטובים ביותר שלי, אבל לא יותר מדי. אור. תמורה מעניינת היא מה שהוא רוצה, עמוקה ושקופה למחצה. אני לוקחת אחד. לא מספיק חזק. ואחר.
“ובכן זה באמת מעל הספה, הוא אומר, מצביע על הפיסארו, שאפילו שאינו גמור, מלא כמובן מאליו עצים מכוסים גושי פריחה לבנה.
אני צוחקת. “למתיימרים.”
“אבל עניים,” הוא מוסיף.
אני יורדת בזהירות עם שלושה בדים מתחת זרועי. “לא כל כך עניים. הדברים האלה נמכרים באלפי דולרים. עשרות אלפים תמורת הגדולים יותר. לרוע מזלי, אני מקבלת רק שבריר מזה.”
אני מסירה במהירות את המופשטים יותר מהקירות. מחליפה אותם באלה שבחרתי. אני פונה אליו, אבל הוא מתבונן בדגה המזויף.
“את מעולה בזה.”
“יותר טוב מלמלצר.”
עיניו אינן מתנתקות מהביצוע שלי. “הייתי אומר.”
“העבודות המאוחרות של דגה לא קשות במיוחד להעתקה. לא כמו ציורי השמן המוקדמים. אלה עושים את המוות,” אני אומרת, מנסה להתנהג בנימוס כאשר כל כולי רוצה לאחוז במרקל ולגרור אותו לצד האחר של הסטודיו. “עם כל השכבות האלה. לצייר ולחכות. לצייר ולחכות. יכול לקחת חודשים, שנים אפילו.”
“ורפרודוקציות.קום מזמינים אותם ממך?”
“לא. אף פעם. ציור כזה יכול לעלות מאות אלפי דולרים.” אני קרבה לצדו. “דגה הוא המומחיות שלי, השמנים שלו במיוחד. אני למעשה מוסמכת - לא שאני יודעת מה פירוש הדבר - מטעם רפרו, אחרי שהשתתפתי בקורסים הנדרשים.” אני מצביעה על ערימת הספרים בפינה. “אני מכינה הצעה לספר על אודותיו. היחסים שלו עם אמנים אחרים, סוחרים, אספנים בזמנו. הזנה הדדית. נושאים כאלה. אבל אני לא עובדת עליה מספיק קשה.”
עיניו של מרקל נותרו דבוקות לרפרודוקציה של דגה. “זה נראה ניצול טוב יותר של הזמן שלך. הם מעריכים אותך?”
“לפעמים אני מקבלת בונוס כאשר מישהו מזמין דגה בתנאי שאני האמנית,” אני מושכת בכתפיי. “אפילו שקשה מאוד לכנות אמן מישהו שמעתיק יצירת מופת.”
הוא אינו סותר את דבריי, ואני מאותתת לו שוב לעבר עבודותיי האמיתיות. הוא מגניב מבט אחרון באישה יוצאת מהאמבט לפני שהוא מצטרף אליי.
אנו עומדים בשתיקה, מתבוננים בחלונות שלי. אני מאלצת את עצמי לשתוק, להניח לעבודות לדבר בעד עצמן.
אחרי שתי דקות שמרגישות כמו עשרים, מרקל נוגע בזרועי. “בואי נשב.”
אנחנו ניגשים אל הספה ויושבים בצדדים מנוגדים. הוא מסיים את היין ומוזג לעצמו כוס נוספת. אני דוחה את הצעתו למלא את כוסי, רוצה את היין, אבל חוששת שאני מתוחה מכדי לאחוז בכוס.
מרקל מכחכח בגרונו, לוגם שוב. “קלייר, ממש עכשיו הוענקה לי הזדמנות של פעם בחיים. הזדמנות לעשות טוב, טוב אמיתי להרבה אנשים. ואני מקווה שתרגישי אותו דבר בנוגע להזדמנות שאני עומד להעניק לך.” הוא משתתק. “אפילו שאני מניח שהאחת שלך דומה יותר לחתימת עסקה עם השטן.”
אין לי שמץ מושג על מה הוא מדבר, אבל אני נתלית במילה “הזדמנות.” “ואתה הוא השטן?”
הוא נד בראשו במרץ. “השטן הוא מי שהעניק לי את ההזדמנות. למרות שאין לי מושג מי הוא. הרבה רמות מעלי.”
“כמו דנטה?”
אפילו שהתלוצצתי, הוא מהרהר בשאלה, כמו פרופסור שמנסה להשיב לסטודנטית רגישה. “לא. אני משער שזה שגוי. רגלים בשחמט הם השוואה טובה יותר. אבל רגלים נבונים. כאלה שיכולים לאכול את המלכה. כך או כך, אני מערבב את המטפורות שלי.”
“אין לי בעיה עם השטן. אני אחת מאותם אנשים שחושבים שגן עדן הוא מקום משעמם. אבל תפקיד הרגלי אף פעם לא התאים לי.”
הפעם הוא צוחק, אבל צחוק מאולץ. “אז נישאר עם השטן.”
מספיק עם זה. “אוקיי,” אני אומרת. “על מה אנחנו מדברים?”
הוא נועל בעיניו את מבטי. “זה לא בדיוק בתום לב.”
אני לא קוטעת את המבט. “חשבתי שאמרת שזאת הזדמנות לעשות טוב?”
“המטרה טובה. זה רק שהאמצעים קצת מוטלים בספק.”
“לא חוקי?”
“יש לא חוקי ויש לא חוקי.”
“ועל איזה אנחנו מדברים?”
מרקל מסיט את מבטו אל הדגה והפיסארו.
ועכשיו הכול מתבהר. “הו” הוא כל מה שאני מסוגלת לומר.
הוא לוגם מהיין, שוקע בספה הגושית. מבחינתו החלק המביך ביותר של השיחה חלף בבירור.
אני משכלת את זרועותיי מעל חזי. “אני לא יכולה להאמין שאחרי כל מה שקרה, אתה, מכל האנשים, תשקול אפילו להציע לי לזייף ציור.”
“כמה משלמים לך רפרודוקציות.קום?”
“הם משלמים לי להעתיק לא לזייף.”
“אז אמרת שבריר. כמה אלפים לתמונה? קצת יותר?”
תכופות פחות מכך, אבל אני מהנהנת.
“אני אשלם לך חמישים אלף. פלוס הוצאות, כמובן. שליש מראש, שליש עם הסיום לשביעות רצוני ואת השליש האחרון אחרי האימות.”
“זה בגלל מה שקרה עם אייזק?”
“זה למרות מה שקרה עם אייזק.”
אני נדהמת למשמע התשובה, וכנראה שהדבר נראה על פני, כי הוא אומר, “את הכי טובה לפרויקט.”
“מכל אלפי האמנים שאתה מכיר?”
שוב הוא מתבונן לרוחב החדר ברפרודוקציה של דגה. “את היחידה שהייתי בוטח בה עם זה.”
“איך אתה יודע שלא אדבר?”
“זה לא הסגנון שלך,” הוא אומר, וזאת האמת. אנשים שנמצאו בצד השגוי של שמועה יודעים מתי לבלום את הפה.
“ומה בדבר להסגיר אותך? תמיד אוכל ללכת למשטרה.”
“לא כאשר תביני מה מונח על כפות המאזניים,” הוא אומר.
“אז תגיד לי.”
“התכוונתי למה שאמרתי בנוגע לציורים שלך, קלייר. יש לך כישרון ייחודי. תמיד היה לך. רק מפני שהצביעו נגדך לא אומר שאת לא מסוגלת לצייר.” הוא משתתק. “אני גם אשמח לארגן עבורך תערוכת יחיד בגלריה.”
אני מתקשה לא להתנשף.
“עוד שישה, תשעה חודשים,” הוא אומר. “אחרי שתסיימי את הפרויקט. את חושבת שתוכלי לסיים עשרים ציורים עד אז? ריאליסטיים, עם הרבה שכבות זיגוג?”
אני פונה הצידה להסתיר את תשוקתי. תערוכה משלי בגלריה מרקל. חלום בלתי אפשרי.
“אני בטוח למדי שאוכל לגייס את כתב הטיימס שכיסה את ג’וסלין גמפ לכתוב עליך,” הוא אומר.
הניו יורק טיימס. מכירות. הזמנות. ביקורים של אנשי המטרופוליטן בסטודיו. הלב שלי כואב ממש.
“קלייר, תסתכלי עליי בבקשה.” כאשר אני מפנה את מבטי, הוא אומר, “אני אגן עליך. כמו שאמרתי, מי שיודע משהו נמצא הרבה רמות מעלי, ואתה תהיי הרבה מתחתיי.”
“מה החלק שבו יוצא לנו לעשות מעשה טוב?”
“אספר לך את כל הפרטים אחרי שתצטרפי.”
“אין מצב שאסכים למשהו מסתורי כל כך.”
מרק קם על רגליו. “רק תחשבי על זה קצת.” הוא נוגע בכתפי. “אחזור אליך בשבוע הבא.”
“אתה באמת השטן, לא כך?”
“אם את מאמינה בשטן.”
מה שכמובן אני לא.
רבאב (בעלים מאומתים) –
זייפנית האומנות
ספר מעניין וקצת שונה. חובבי אומנות ייהנו ממנו מאוד. הספר חושף את הקורא לעולם הזייפנות באומנות, המעללים והתככים, ומגלגל את סיפורה של אומנית, האהבות והאכזבות שלה. מומלץ בחום!
רבאב (בעלים מאומתים) –
זייפנית האומנות
ספר מעניין וקצת שונה. חובבי אומנות ייהנו ממנו מאוד. הספר חושף את הקורא לעולם הזייפנות באומנות, המעללים והתככים, ומגלגל את סיפורה של אומנית, האהבות והאכזבות שלה. מומלץ בחום!
יוסף –
זייפנית האמנות
טעות בציון לא ניתן לתקן באפליקציה
ספר מעניין רווי פרטים מתחום האמנות וזיופה מומלץ מאד
יוסף –
זייפנית האמנות
טעות בציון לא ניתן לתקן באפליקציה
ספר מעניין רווי פרטים מתחום האמנות וזיופה מומלץ מאד
יוסף –
זייפנית האמנות
טעות בציון לא ניתן לתקן באפליקציה
ספר מעניין רווי פרטים מתחום האמנות וזיופה מומלץ מאד