זיכרון כמעט מלא

החזן כבר סיים להתפתל מעלה ב"לְךָ אלי תשוקתי", פיוט אחד שמתחיל כשכולם עדיין ביום חולין, ומסתיים חצי שעה אחר כך בתחושת הקדוּשה של יום הכיפורים. בתוך הקדושה החגיגית והדחוסה הזאת תתחיל עכשיו מכירת המצוות של "כל נדרי" בבית הכנסת של הטורקים. יש כאלו שבאים לבית הכנסת ביום הכיפורים רק בגלל זה, אבל הם מעטים. אבא של אליהו ודאי אינו כזה.

אלעזר הגבאי מתחיל למכור את המצוות, ויש הרבה: פתיחת ההיכל, החזקת ספרי התורה, הלבשת הרימונים, הכתרים ולוחות הכסף, אבל כולם מחכים למכירה של "כל נדרי". כל שנה שוברים שיאים חדשים בבית הכנסת. המחיר של "כל נדרי" עולה, אבל בסוף הפָּרְסִי הוא שזוכה.

ערב לפני כן, אבא אמר שהשנה הוא ישים לזה סוף. עכשיו הוא מעיף מבט בפרסי שמגיע לבית הכנסת פעם בשנה, ביום כיפור, ומצליח תמיד לקנות את מצוות החזקת ספר "כל נדרי". לא רק אבא יודע עד כמה קשוח ונחוש הפרסי. כולם יודעים שאין הרבה סיכוי להתחרות בו. הפרסי מרגיש את המבטים הננעצים בו ומתעלם מכולם. בינו לבין עצמו הוא בוחן את האפשרויות. הוא מזיע קלות מתחת לחליפה ההדורה בעוד שאר המתפללים רטובים לגמרי מתחת לחולצות הדיאולן הלבנות ולטליתות הצמר.

לפרסי זה אף פעם לא קל, כי זה לא רק העניין של הכסף. הפרסי יודע שהוא צריך גם לגמור את זה יפה. כולם מדברים עליו. הוא לא טיפש. הוא צריך להיזהר מלהתנהג בגסות יתרה. הוא צריך להראות שגם לו קשה, שהוא לא יכול כל כך בקלות להעלות עוד ועוד את המחיר בכל פעם. זה ממש לא מדגדג לו, הסכומים שנזרקים לחלל בית הכנסת. הוא יכול להרשות את זה לעצמו בלי שום בעיה. אבל הוא יודע שצריך להראות קושי, לא רק קשיחות. זו רק השאלה איך הוא יצליח לזכות שוב, בלי להיראות עשיר מדי בעיני האחרים.

אליהו שמע את אבא מדבר על זה עם אמא אתמול בערב. "צריך לשים לזה סוף," אמר לה אבא, והוא לא ידע למי צריך ולְמה. גם אמא שאלה.

"מה אכפת לךָ, זה לא עניין שלך, אתה תורם כל השנה."

"את לא מבינה. בפעם אחת הוא בא ולוקח את כל הכבוד. אנחנו כל השנה, כל יום, בוקר וערב, שחרית ומנחה, שמים את החמישה גרוש שלנו בקופות הצדקה ותורמים יותר ממנו, והוא בא לבית הכנסת פעם אחת בשנה, ביום כיפור, ומקבל את כל הכבוד."

אמא לא ויתרה: "אז זה עניין של כבוד? זה הכול?"

"כבוד זה לא סתם. יש אנשים שזה כל מה שיש להם."

אמא ידעה שאבא לא מדבר על עצמו. הוא הרי לא רודף כבוד. לא במובן של להראות מה שיש לך דווקא בבית הכנסת. "אתה הרי לא מדבר על עצמך. אני לא מבינה למה אתה נכנס לזה."

ואחרי שתי שניות של הפסקה, הוסיפה: "אז אולי בכל זאת יש כאן עניין של כבוד?"

אבא שתק והסיר ממנה את עיניו, חושב שאולי באמת יש כאן איזה ילד קטן שהשתלט עליו. היא מכירה אותי טוב, הוא אומר לעצמו. אולי זה מה שהיא באמת חושבת, ואולי יש איזה סיכוי קטן שזה גם נכון. אבל תחת זאת בחר לומר לה:

"זה מה שאת חושבת עליי?"

שניהם השתתקו, אולי כי בחרו לברוח מהמריבה, אולי כי אליהו היה לא רחוק ושמע, ואולי כי אין באמת סיבה לריב.

ראשונה הייתה אמא לפייס את אבא. אבל מחווֹת של "סליחה" או "מצטערת" היו ברורות מדי, ישירות מדי, וכאלו אין בבית. לא בגלל הישירוּת ולא בגלל שחששה לומר לו שהיא מצטערת. זה פשוט כבר חרג ממסכת התכליתיות שבה התנהל הבית ושבה חיו את חייהם. כל זוג וסף המריבה שלו, כל זוג ודרכי ההתפייסות שלו. הוויכוח הקטן הזה, יותר משהיה ריב, היה ככלות הכול גם נושא לסתם שיחה, הכנסתה של אמא לעולמו של אבא שהיה רחוק ממנה. הוא אולי לא התכוון, ואולי אפילו התחרט כשגילה מה היא אולי חושבת עליו, אבל כשם שידעו להבעיר את המדורה, אולי אפילו בלי כוונה, ידעו שניהם גם לכבות אותה.

אמא מגישה לו את כוס הקפה השחור ומתיישבת לידו, כמו שהם עושים כל יום אחרי שהוא חוזר מן העבודה. היום חזר מוקדם כי היה צריך לשחוט את העופות לכפרות. דוֹד יוסף, אח של אמא, אמר שיש לו הרבה שחיטות ושצריך להספיק כמה שיותר מוקדם, כי הוא לא אוהב לשחוט בחושך כשבקושי אפשר לראות. הם סיימו זה מכבר את השחיטה, שלחו את העופות למריטה והתיישבו ללגום כוס קפה.

אמא חושבת שאולי דיבור על ההוצאה הכספית הגבוהה הצפויה ימנע ממנו את ההרפתקה.

"אתה בטוח שאנחנו יכולים להוציא כזה סכום כסף?" שאלה.

אבא לא ענה לה מיד. מהחדר הסמוך למטבח הגדול שמע אליהו את השיחה וחשב על כך שמעולם לא שמע את אמא מדברת עם אבא על כסף.

אבא הנמיך מעט את קולו: "אני לא הולך לעשות משהו שיסכן אותנו. בשביל זה אנחנו כאן מדברים. אני לא בטוח שכל אחד שזורק סכומים שם, בבית הכנסת, מדבר על זה בכלל עם אשתו."

"אני בטוחה שלא," אמרה אמא, למרות שנרתעה לרגע מהרמז ששלח לעברה. אבא לא הרגיש והמשיך:

"ואם זה יצא הרבה, נסתדר אִתם. נחלק את זה לכמה חודשים. לא יודע. אני בטוח שעוד אנשים ירצו להשתתף אתי."

אבל לזה אמא לא הסכימה.

"בסדר גמור. אני אקבע ביני לבין עצמי את המקסימום שאני אציע."

אמא עדיין לא הייתה רגועה לגמרי. "אתה יודע, זה לא רק הכסף. אני חושבת שאפשר לא להגיע לסכומים גדולים, אם תעשה את זה בחוכמה. על כמה חשבת?"

אבא לא הבין לרגע את השאלה. "את מתכוונת — מה המקסימום שאני אציע?"

"כן," אמרה אמא בהחלטיות, מרגישה שהיא שוב נכנסת מבלי משים אל שדה המוקשים וכעת אולי כבר מאוחר מדי. אבל גם אבא היה עייף מלריב ואמר בפשטות:

"האמת, לא חשבתי על זה. צריך להחליט עכשיו?"

אמא הרגישה את ההיסוס בקולו וידעה שאולי עברה את הגבול. היא לא רצתה להמשיך במה שחשבה להשפלה מיותרת של אבא.

אבא והפרסי יושבים לא רחוק זה מזה. אבא לובש חליפה, כבכל שנה ביום הכיפורים. הכובע שעל ראשו עדיין קיצי, מאוּורר יותר. בדרך כלל רק בחנוכה אמא מחליפה לו לַכובע החורפי מלֶבֶד, זה שהוא חובש בשבתות ושממש מחמם את הראש. אז הוא גם יתחיל ללכת עם כובע הברט מצמר, המשוך על ראשו כלפי מטה, כמו כומתה.

אליהו זוכר את הצעדים של אבא על השביל בדרך הביתה אחרי התפילה בבוקר, המניין הראשון בחמש וחצי. קצת לפני שבע אבא ייכנס הביתה. לפני זה יספיק לעבור במכולת לקנות לחם וביסקוויטים, ואמא כבר מחכה לו עם כוס הקפה. שנייה לפני שיישמע רעש סגירת הדלת הוא ישמע את אבא אומר "בואנוס דיאס" ואת חריקת הכיסא של אמא, שֶקמה לקראתו במטבח. אמא תשב אתו כמה דקות בטרם תפנה להעיר את הילדים הקטנים לבית הספר.

בחורף, עוד לפני הקפה, אבא מדליק את תנור הנפט. הוא צריך לתדלק אותו לפני ההדלקה הראשונה בבוקר. פחי הנפט עומדים בכניסה לבית. פעם בשבוע עובר עגלון עם מכלית קטנה רתומה לסוס עייף וממלא את הפחים. הוא מודיע על בואו בצלצול פעמון שנמצא על העגלה, אולי אפילו על הסוס עצמו. אבא מוזג מתוך הפחים אל המכל של התנור, סוגר אותו, ואז הופך בעדינות ומניח על הפייה של התנור. אל החדר של אליהו ושל בנימין התנור יגיע כאשר כובע הרשת הכתום לוהט כמעט כולו, ולוהטת אתו הסביבה המבהיקה של פְּנים התנור, שמעצימה פי כמה את החום הקורן מן התנור. לא יחלפו דקות רבות והחדר הקפוא יפשיר ויאפשר את הקימה אל הבוקר הקר.

הם באים למטבח — אמא עדיין יושבת בו עם אבא — ומחכים שהיא תגיש להם אל השולחן את כוסות הקקאו, שלתוכן הם יטביעו כמעט חבילה שלמה של ביסקוויטים.

אלעזר הגבאי עובר בין האנשים בסיבובים מסביב לבימה, מדרבן. פה הוא מושיט לאחד טבק הרחה, ושם מחייך לאליהו או אל ילד אחר, צובט אותם בלחי. אליהו יושב מצדו האחד של אבא, ומצדו השני של האב יושב בנימין, אחיו הקטן. שניהם עטופים בטליתות המשי הלבנות, עם ציצים מחוט עדין שתפורים לשולי כל הטלית, חוץ מארבע הציציות שבכנפות הטלית. אליהו מחליק את הציצים הקטנים כל הזמן בין הידיים, כמו הטורקים הזקנים שיושבים בשוק של העיירה וממוללים ביד מחרוזת של גולות צבעוניות, מעבירים אחת ועוד אחת ועוד אחת הלאה, בשרשרת שלא נגמרת לעולם.

למרות הדחיפוּת והתזזיתיות שיש השנה באוויר, ואולי בגללה, בית הכנסת מלא מפה לפה. אומרים שיש משהו, מכוניות צבאיות מסתובבות בכבישים כבר מאז כניסת החג, וכולם שואלים מה קורה. מישהו אומר תרגיל, אבל כולם יודעים שלא עושים תרגילים ביום כיפור. חלק מהפרצופים הרגילים של בית הכנסת חסרים, דבר שמעלה סימן שאלה אצל חלק מהאנשים. "משהו מתבשל," הם אומרים זה לזה.

אלעזר קורא בקול גדול: "מי שמוסיף, מוסיפים לו." פרנסה כל השנה, בריאות, הצלחה לילדים ולמשפחה. מעטים בקהל נענים בהתלהבות, מוסיפים ומעלים את המחיר, והרוב צופים במתרחש כמו במחזה שבו השחקנים קבועים והתפאורה לא משתנה, רק סכומי הכסף שנזרקים לחלל האוויר גדלים משנה לשנה.

לאחר שהגבאי אומר מספר פעמים "מי שמוסיף, מוסיפים לו," איש אינו יכול להישאר אדיש. מי שיכול מוסיף, וסכומים גבוהים יותר ויותר נשמעים. ספר "כל נדרי" — המצווה, כמו שקוראים לה בבית הכנסת — לא נמכר בזול. כמה מאות טובות של לירות, לפעמים אלף, אלף וקצת. ויש כאלו שסתם מעלים את המחיר, כדי לעשות לפרסי חיים קשים יותר.

הפרסי לוקח את כל העניין בקלילות. מדי פעם הוא מחייך מאוזן לאוזן, מדושן עונג. שום שריר לא זע בפניו חוץ מעווית הצחוק הקבועה לו מעל לשפמו. הוא לא ממהר להוסיף ולא צועק.

אבא מנסה להתרווח במקומו, מנסה לשלוט במתרחש, לתת לפרסי את ההרגשה שהשנה הולכת להיות מלחמה. זה לא הולך להיות פשוט.

קודם כול להיראות רגוע. אסור להראות שום לחץ, שלא יחשוב שאני אחד מאלו שמעלים סתם את המחיר. אבא אומר זאת לעצמו, אבל הילדים כמעט יכולים לשמוע. הם יושבים בשקט גמור, מביטים בעניין במתרחש. הם לא ממש קטנים מכדי לשבת כמה שעות בבית הכנסת, הם כבר הולכים עם אבא לבית הכנסת. אבא מעיף מבט כלפי מעלה, אל אמא שנמצאת בעזרת הנשים, מנסה ללכוד את מבטה. אמא יושבת בשורה הראשונה, אבל מאחורי פרגוד התחרה העדין אי אפשר לראות את תווי פניה. הוא יודע בדיוק היכן היא יושבת, והוא יודע שאם מסתכלים למקום מסוים במשך כמה שניות, בטח אם מסתכלים על אדם מסוים, ובטח ובטח על אדם אהוב, אותו אחד ירגיש מתישהו שמסתכלים עליו. אמא ידעה כמובן מה התוכניות, וגם ידעה שעכשיו זה מתחיל. הוא רק רצה לראות את פניה לפני שהוא באמת נכנס למשחק, לקבל קצת כוחות גם ממנה. הוא רואה לפתע איך וילון התחרה העדין מוסט לרגע הצידה, ומולו מבצבץ הכובע שאמא חובשת רק כשהיא באה לבית הכנסת, בחגים. פניה הציצו אליו ומבעד למשקפיה הוא רואה איך היא מחייכת אליו, אולי אפילו ממלמלת משהו. זה כל מה שהוא היה צריך. היא מחזירה את הווילון למקומו ומשאירה סדק קטן דרכו תוכל להביט אל אבא, למקרה שעיניו יקראו לה שוב.

אבא בוחר אסטרטגיה פשוטה: התשה. הפרסי מעלה את המחיר ומסביבו מעלים עוד אנשים את המחיר, אולי כדי להכביד על הפרסי, אבל אבא לא מצטרף עדיין למירוץ. כשסתם מישהו מעלה את המחיר, אבל אלעזר יודע שאין ביכולתו לשלם את הסכום, אלעזר מביט בו בעיניים נוזפות ומתעלם מהמחיר החדש. אבל ההוא נעלב וצועק שוב בקול. מי שלא שמע עד עכשיו לא יוכל להתעלם. קריאות הקהל לא מותירות לאלעזר הגבאי ברירה, והוא קובע את המחיר החדש בהתאם להצעה של ההוא.

אבא הוא ממקימי בית הכנסת. מקומו וכבודו קבועים ויציבים. מחר בבוקר הוא אפילו יהיה חזן, ואחר כך יתקע בשופר בסוף תפילת נעילה. השנה הוא החליט שהוא נלחם את המלחמה של כולם, של כל אלו שבאים בוקר בוקר לשחרית, עם בגדי העבודה ושקית האוכל ועוד לפני שמסתיימת התפילה הם כבר חייבים לרוץ לאוטובוס הממהר לתל אביב או לפתח תקווה. קיץ וחורף הם יתייצבו במועד הקבוע בבוקר בבית הכנסת, ואחר הצהריים גם למנחה ולערבית. כמה גרושים לקופת הצדקה, או כמה לירות בכל פעם שמעלים אותם לתורה, בחישוב שנתי, יוצאים לא פחות ואולי אף יותר מהסכום האגדי שהפרסי משלם על "כל נדרי" פעם בשנה. רק של"כל נדרי" יש את הכבוד שלו, ואת העלייה המכובדת מחר בבוקר, מיד אחרי הכהן והלוי, ולגרושים וללירות של כל השנה אין עדים. ואבא החליט: זה לא שהוא רוצה את העלייה הזו. הוא ייתן אותה לאלעזר הגבאי. מה יש? לא מגיע לו? כל השנה הוא מראשוני המגיעים לבית הכנסת, וחוץ מזה, משא הציבור על כתפיו. מגיע לו. אבא החליט לקנות את "כל נדרי" ולהעניק את זכות החזקת ספר "כל נדרי" היום בערב ואת העלייה מחר בבוקר לאלעזר הגבאי.

אצל אבא כל מה שהוא תרומה לבית הכנסת אף פעם לא נכנס תחת ההגדרה של הוצאה. "זו תרומה," הוא נוהג לומר, "מי יחזיק את בית הכנסת אם לא אנחנו? זו ברכה. אנחנו נקבל הכול בחזרה." ואמא יודעת בתוך תוכה שהוא צודק.

"מי שמוסיף מוסיפים לו," אומר הגבאי, והוא מתכוון שיאריכו לו ימים ושנים, ויעשו לו "מי שברך" מיוחד למצווה, עם "יתעלה ויתרומם ויתנשא" והוא כמובן גם יתכבד בנשיאת הספר הראשון, ספר "כל נדרי", וגם בעלייה מחר בבוקר, בשלישי, מיד אחרי הכהן והלוי.

הפרסי מחכה שאלעזר הגבאי יעבור על ידו, יגיע ממש עד אליו, כדי להוסיף את מאה הלירות שלו למחיר. הוא לא אומר מילה. הוא רק מניד בראשו באלכסון כלפי מטה, כמאשר לאלעזר שהוא ממשיך במשחק, ושָׂם עוד מטבעות על השולחן.

האוויר דחוס ומעט הקדוּשה שעוד נותרה אחרי הרגעים הנשגבים של "לך אלי תשוקתי" התאדתה מזמן השמיימה בחום המהביל. כל החלונות פתוחים והמאווררים התלויים מעל שועטים אנה ואנה בכל צורות הסיבוב האפשריות, לייבש את הזיעה שממהרת להגיח במקום זו המתייבשת. אולם הערב היורד מכחיש את כוחו של החום המעיק וכיפורים־אוקטובר של השנה כבר פחות חם מזה של שנה שעברה וגם מזה של לפני כחצי שעה, כשהגבאי החל את המכירות.

הפנים של אלעזר מעט קודרות היום. הדבר ניכר לעין כשהוא עובר ליד אבא או כשהוא נותן למתפללים לגעת קלות בקצות האצבע והאגודל וליטול מעט מטבק ההרחה שבקופסת הכסף הקטנה. אומרים שאשתו חולה, חולה מאוד, אבל הוא משתדל להמשיך לשחק את המשחק. הוא יעשה כל שביכולתו כדי שבנייתו של בית הכנסת תסתיים סוף סוף. הוא עובר בין כולם, מפלס דרכו בין המושבים הרגילים והכיסאות שהוכנסו בצפיפות במעברים אל תוככי בית הכנסת, לדרבן ולהשיג תרומות נוספות. הרי בשבת רגילה הוא רק עומד שם, על הבימה שבמרכז, מסתובב על מקומו, מחפש תורמים וכאלו שירימו את המחיר הנוכחי מעלה. אבל כעת, ערב יום הכיפורים, אחת לשנה, הוא פשוט מסתובב בין האנשים, נמנע מלהישיר מבט אל אלו שממילא לא יכולים לתרום, למרות שחלק מהם, החצופים, מעלים את המחיר סתם כך, העיקר שהפרסי ישלם יותר בסוף.

"מי שמוסיף, מוסיפים לו," הוא ממשיך, והמחיר עולה. עוד מעט אלף לירות ומי יודע לכמה יגיע השנה.

אבא נע בחוסר נוחות על מקומו ותוהה אם זה הזמן להצטרף. זו תהיה הפתעה. הוא מעולם לא נטל חלק בקרקס הזה, כך היה מכנה את זה כל השנים. הוא יודע שברגע שיצטרף למשחק כל החוקים ישתנו. הפרסי יסתובב אליו, יזוז סוף סוף מהמקום, להסתכל מי זה שמפריע לו השנה. הוא מכיר את אבא, הוא יודע שהוא לא כמו הזבובים הטורדניים שסתם מעלים את המחיר ושעוד מעט אפילו אלעזר או שאר המתפללים לא יוכלו לחפות על חוסר תום הלב שלהם.

אבא אומר "אלף מאה" והס מושלך בבית הכנסת לשנייה אחת, שאחריה קמה המולה קטנה. אלעזר מבקש שקט כמה פעמים, ומזכיר לקהל שהם נמצאים בתוך בית כנסת. אבא לא זורק מבט אל הפרסי שהסתובב אליו ומיד החזיר את ראשו. פניו של אבא אדומים לגמרי. גם המתפללים שלצדו לא יכולים להסתיר את התרגשותם. הם מחייכים לעברו אבל הוא מתוח מאוד ולא יכול להסיר את עיניו מההתרחשות, מִפחד שיאבד את הריכוז.

לאחר שהחזיר את מבטו מאבא, הפכו הפנים המופתעות של הפרסי למפויסות ומחויכות. כיוון שאלעזר כבר על ידו, הוא מנצל את הרגע ואומר מיד, הפעם בפה ולא בניד הראש המזלזל, "אלף חמש מאות," ולא נותן לאבא ליהנות אפילו לחצי שנייה מההצעה שלו.

היה משהו משפיל בהקפצה המהירה הזו של הפרסי, ואולי זה היה גם רגע של חולשה לפרסי. אבא הבין את זה מיד. הוא נתן לאלעזר לעשות סיבוב נוסף, הפרסי שוב מתרווח על מקומו, ועוד חצי סיבוב, ואז — כשאלעזר נמצא בקצה השני של בית הכנסת — אבא צועק בקול, ממרחק:

"אלף שמונה מאות."

הפרסי מחכה שאלעזר יגיע קרוב אליו ואומר: "אלף תשע מאות."

השכן שלידו ממלמל שבשנה שעברה זה נגמר באלף. עכשיו זה כבר אלף תשע מאות. לאן נגיע השנה?

מלמעלה, מאחורי הפרגוד של עזרת הנשים, מביטה אמא במתרחש. גם בעזרה מבינים שקורה משהו והמלמולים הבלתי פוסקים מתגברים. אמא לא יודעת אם לחייך או לא, אבל כולן מסתכלות עליה והיא חייבת להיראות שמחה על המתרחש, מה גם שיש לה חלק בזה. הפעם זו היא שמנסה ללכוד בעיניה את אבא, והיא שוקלת אם להסיט לרגע את הווילון, אבל כשהיא רואה את עיניו המרוכזות, המתאמצות לשלוט במתרחש, ואת לחימתו הבלתי מתפשרת מול הפרסי, לבה נכמר. היא יודעת שאסור לה להפריע לו עכשיו. הסכום עדיין סביר, ואולי, היא אומרת לעצמה, אולי באמת יש סיכוי שנזכה במצווה.

האחים סְטֵמַטִי שרועים על מושביהם המרווחים, כיפות משי לבנות לראשיהם, משקפיים עבי עדשות מורכבים על קצות אפיהם הגדולים. הם משוחחים ביניהם, אי אפשר לשמוע על מה. אחד מהם מניד בראשו לשני. אולי הם מדברים על ההצטרפות המפתיעה של אבא למשחק.

מהומת מה מתרחשת במבואת בית הכנסת. אליהו מביט לשם אבל לא רואה כלום. עוד ועוד אנשים מנסים להגיע אל פְּנים בית הכנסת, מקום שבו הם אולי קרובים יותר.

"מי שמוסיף, מוסיפים לו," ממשיך אלעזר הגבאי לצעוק. הוא קורא בקול, אבל גם הוא כבר מתחיל להתעייף. כשהוא עובר ליד האחים סטמטי הם משפילים את מבטם, יראים מלהסתכל בפניו.

אבא מרים את ראשו לעבר עזרת הנשים, מחפש בעיניו את אמא. הפרסי יושב לפניו ולא אכפת לאבא לשלוח את מבטו כלפי מעלה. הוא יודע שהפרסי לא רואה אותו מבקש עידוד מעזרת הנשים. שוב זז הווילון ואמא מהנהנת אליו קלות. היא אתו. אבא מחכה שאלעזר יעשה סיבוב אחד נוסף, ושוב, כשהוא בקצה הנגדי של בית הכנסת, המקום המרוחק ביותר מהמקום בו הוא יושב, מעלה אבא לאלפיים. שוב הסטה קטנה של הווילון למעלה, ושוב הפרסי עושה את אותה טעות ומגיב מהר מדי ומקפיץ לאלפיים ומאה, בצעקה, כשאלעזר לא לידו. הייתה זו הפעם הראשונה בה הרים את הקול במכירה אי פעם, והערב בפרט, ואולי גם הפעם הראשונה בה רבים מהמתפללים שומעים את קולו.

בנו הגדול של אלעזר הגבאי לא נמצא בבית הכנסת. מוזר. ערב יום הכיפורים והוא לא כאן. אלעזר מוסיף להסתובב. עכשיו מתמודד הפרסי רק מול אבא, והמחיר עדיין אלפיים מאה, ובצד של הפרסי.

אבא מתרווח על מקומו, יודע שזה מתקרב. אלעזר כבר מתחיל לקרוא את שלוש הפעמים שצריך לקרוא, "אלפיים מאה פעם ראשונה," כשבין פעם לפעם הוא משלים הקפה נוספת של בית הכנסת. זה הזמן, אומר אבא לעצמו. צריך גם לרחם קצת על אלעזר. הוא ודאי כבר עייף מכל הסיבובים הללו.

אבא יודע שהכול ישתנה אחר כך, הוא לא יודע מה ואיך, אבל הוא יודע שבית הכנסת ייראה אחרת. זו לא רק הזכייה המתקרבת. הוא היה רוצה להיות בטוח שהיא אכן מתקרבת, אבל אף אחד לא יכול להבטיח לו את זה. הוא עושה את זה למען הכלל, ואת זה הוא יודע היטב. זו גם לא ההתרגשות שעכשיו. הוא יודע שגדולה ממנה עוד תבוא. יש בו עכשיו מין שלווה כזו, של הרגע לפני. הוא מרגיש שהוא שולט במציאות, ושזה רגע כזה של שינוי מציאות, של, אולי, בריאת עולם, יצירה חדשה. זה דבר שעוד לא היה אף פעם. שנה אחרי שנה בא לפה הפרסי, מקבל את החיוכים הכי גדולים שאלעזר יכול לחייך. מה כבר אפשר לעשות? הוא תורם נכבד, אי אפשר להתעלם מזה. הבניין כבר בנוי. תורם לארון הקודש כבר יש, וכבר עשו את רוב העבודה. כעת נשאר רק הטיח החיצוני והשפריץ. בפנים כבר הכול כמעט גמור. אבל טיח חיצוני ושפריץ זו הוצאה גדולה. הם לא ממש אמרו את זה, אבל הם ידעו שם, בבית הכנסת של הטורקים, שהם לא ישאירו את בית הכנסת שלהם עירום ועריה כמו חלק מבתי הכנסת האחרים שבעיירה, אלו שמלאים שלטי זיכרון להנצחות קרובים על כל מאוורר או נברשת בתוך בית הכנסת, אבל לא מטויחים מבחוץ, או, להבדיל, ללא שירותים ראויים. את אחזקת בית הכנסת השוטפת מממנים מקופות הצדקה ומהתרומות בעלייה לתורה כל השנה. כל הטורקים נרתמו לבניין הבית, ואבא יודע שהוא עושה זאת בשביל כולם.

שנה אחרי שנה הוא בא, הפרסי, מתיישב במקום שבכל ימות השנה יושבים בו אנשים אחרים, שעכשיו צריכים לפנות אותו. ואבא רואה ושותק. אבא מברך אותו תמיד, ובאמת שאין לו שום דבר נגדו, אבל כנראה שזה צריך להיפסק, ואם אף אחד לא עשה את זה, אז הוא יעשה את זה. מבפנים כבר עולה בו התרגשות. הוא מביט אל שני הילדים הקטנים שיושבים לידו והם מביטים בו בחזרה. הילדים לא יודעים מה עומד להתרחש ובדרך כלל הם מפריעים לאלעזר. הם רק רוצים שייגמר כבר. ברור שרוצים שייגמר כשיודעים שכל שנה זה נגמר באותה צורה, שהפרסי מנצח. הפעם הם רואים שגם אבא משתתף, ונמצא חזק בתמונה. הם שותקים כי הם כבר רוצים לראות את הסוף, למרות שבתוך תוכם הם יודעים שאם אבא נכנס לתוך זה, הוא יֵצא מזה וידו על העליונה.

מאחורי העורף, באמצע הגב, זורם נחל שלם של זיעה בתוך החליפה של אבא, עד למעמקי אחורי הגוף, לרטיבות בתוך הלבנים והמכנסיים. עולה בו תשוקה עצומה להסיר לרגע את הכובע ולמחות מהראש את הזיעה בממחטה היפה שבתוך כיס החליפה, אבל הוא יודע שאסור להראות שום סימן של חולשה, לאף אחד מהמתפללים שנועצים בו את מבטיהם, אפילו לא לאלעזר שעובר עכשיו לידו. מחיית זיעה היא רגע של חולשה, אבא ידע את זה בעצמו, כי כשהוא ראה את הפרסי זע סוף סוף באי נוחות על מקומו, מתכופף מצד לצד כדי לחפש באיזה כיס של המכנסיים נמצאת הממחטה שלו — גם הוא רצה למחות את הזיעה — הוא הבין שהקרב הזה הולך להסתיים, ולטובתו.

אבא לא התייעץ עם אלעזר לפני ההחלטה להשתתף השנה ב"כל נדרי". הוא ידע שגם אלעזר צריך להיות מופתע. בכל פעם שאלעזר עובר לידו, אחרי שאבא נכנס למכירה, הוא מנסה ללכוד את עיניו של אבא, להבין ממנו מה מתרחש ומה מצופה ממנו, מאלעזר. אבל אבא יודע שהוא צריך לשמור את זה כהפתעה לכולם. הוא חושש מן המלעיזים, ומפחד שיחשבו שהייתה כאן איזו קנוניה בינו לבין אלעזר. יש תמיד אנשים שיחשבו את זה, אולי אפילו מי מבניו הגדולים של הפרסי. לכן אבא לא משתף פעולה עם המבטים של אלעזר, ודואג להעלות את המחיר בכל פעם רק כשאלעזר היה רחוק ממנו, בקצה השני של בית הכנסת.

גם האחים סטמטי, שישבו מול אבא, עם הפנים אליו, היו מופתעים כשהוא נכנס למכירה. הם לא ציפו לזה. האחים סטמטי, שניהם בגיל העמידה, חָלקוּ בית דו משפחתי בהמשך הרחוב שבו התגורר אלעזר. הם יצאו מהבית שלהם הרבה אחרי אלעזר, שבערב יום כיפור צריך לצאת מוקדם מהבית כדי להכין בבית הכנסת את הכול. הם עברו ליד הבית של אלעזר שהיה בדרכם לבית הכנסת, וראו את התכונה שהתרגשה ליד הבית, ואת האמבולנס שהחליק אל תוך הרחוב, בלי שום צפירה, אבל לא יכלו להגיד לו כלום. הם חששו להבהיל את אלעזר, וגם ידעו שלהפריע לאלעזר במכירה של ערב יום כיפור אפשר רק במקרים מיוחדים. הם לא ידעו אם זה מקרה מיוחד.

במקום למחות את הזיעה, או אולי בשביל להסוות אותה, אבא מסתובב עכשיו אל בנימין, בנו הקטן שיושב לידו, ומחייך אליו. הוא יודע שגם לחיוך יש לפעמים משמעות ברורה של לחץ, אבל החיוך של אבא לא היה לחוץ בכלל. הוא היה חיוך משוחרר, אולי כי הוא יודע שאיך שלא יהיה, יהיו תוצאות הקרב הזה על "כל נדרי" אשר יהיו, השנה הזאת היא התחלה של משהו אחר. אבל בעודו חושב את המחשבה הזאת הוא מבין שזהו סדק של חולשה, מה שהוא עושה עכשיו לעצמו, כי למה לו לחשוב על אפשרות אחרת מלבד ניצחון סוחף, ולמה הוא צריך לנחם את עצמו כבר עכשיו על הפסד. הוא מבין עכשיו עד כמה כל העוויית פנים שלו, כל חיוך או מחווה, יכולים להתפרש לא נכון. הוא יודע שאפילו שהפרסי נמצא וגבו אליו — מה שהעניק לו יתרון גדול כי הוא יכול היה לראות כל הזמן את הפרסי אבל הפרסי לא יכול היה לראות אותו — שום דבר לא מובטח לו. רק עכשיו, לקראת רגעי ההכרעה, הבין אבא שהחלק החשוב ביותר בגופו של הפרסי — פניו — נסתר ממנו, ומצד שני, פניו שלו עצמו גלויים לכל מתפללי בית הכנסת.

אבא יודע שהרגע מתקרב, הוא לא יכול ככה להמשיך ולטרטר את אלעזר. עכשיו זה הרגע, הוא יודע, והוא מרגיש אותו בהפסקה פתאומית של זרם הזיעה במורד גבו, בהתייצבות מפתיעה של קצב דפיקות הלב, בַּרוגע שננסך עליו. הוא מחכה שאלעזר שוב יתרחק ממנו, ויגיע לקצה השני של בית הכנסת. הפרסי עסוק בלמחות את זיעתו מתחת לכובע, ומִשוּלי פניו ושפמו, ואבא נותן מרחוק את הקריאה האחרונה — "שלושת אלפים."

המתפללים המומים, והתגובה בבית הכנסת מתחלפת במהירות מקריאת הפתעה קצרצרה לשקט, ואחריו — להמולת רעש הדיבורים של כולם. אלעזר מנסה להסות את הרעש, וכך עושה גם החזן, שמזכיר לכולם מעל התיבה שאנחנו בבית כנסת, ושאסור לדבר בבית הכנסת, אבל הקהל בשלו. אלעזר שמע היטב את קריאת ה"שלושת אלפים" של אבא, אבל לפני שהכריז על ההצעה בעצמו, התכופף קלות אל אחד המתפללים, לוודא שהוא שמע נכון, ושאכן אבא הוא בעל ההצעה הגבוהה כרגע.

אבא נרגש ומזיע כולו. הוא לא יודע אם כוחו יעמוד לו למכת ניצחון נוספת בערב הזה. את כל כוחותיו וערמומיותו, שלמד עוד בעסקים בטורקיה, הטיל אל הקריאה הזו, האחרונה, של ה"שלושת אלפים". הוא מרגיש שהוא כבר אחרי השיא. בעודו רואה שוב איך וילון התחרה זז שוב שם למעלה, ופניה של אמא ניבטים אליו מבעד לסדק הקטן בחיוך עגום, הוא מרשה לעצמו להסיר לרגע את הכובע המיוזע, לפרוש על ראשו את המטפחת היפה שאמא כיבסה, גיהצה והניחה בכיס הקדמי של החליפה, ולנגב אתה את הזיעה. מסביבו של אבא ההמולה שוככת, אבל קריאות עידוד וברכות "מזל טוב" מגיעות אליו מכל עבר, כבר עכשיו, אף ששום דבר עדיין לא נגמר.

גם סביב אמא זורמות הברכות. היא מחייכת לכל המבָרכוֹת, בעוד היא עצמה עדיין במתח, לא בטוחה בכלל שכך הייתה רוצה שתסתיים המכירה, או שהיא מעוניינת להיות מעורבת בה. כל השנים, היא אומרת לעצמה, הוא לא רצה להשתתף בזה. לא רצה לתפוס כותרות, לא רצה לעמוד בחזית. שלא ידברו עלינו, שלא תהיה עין הרע, הוא היה אומר. ומה קרה עכשיו, השנה? מה היה כל כך חשוב לו לקנות את המצווה? חסרות דרכים לתרום לבית הכנסת? היא שאלה את עצמה למה לא עמד לה כוחה להתנגד לו קצת יותר, ולא ידעה את התשובה. היא הסתכלה למטה וחשבה איך הוא כל הזמן מחפש את החיוך שלה מלמטה, ושהיא צריכה להיות כאן בשבילו, אבל היא לא יכולה.

הפרסי לא מאבד את שלוותו. גם כשהוא עומד להפסיד פניו נטולות תו אחד של מתח, מלבד זה שהסגיר קודם את המתח בו היה נתון — ניגוב הזיעה. הפרסי רגיל למשחק הזה, אבל האם הוא יכול להצליח גם השנה? כל שנה הוא מצליח לנפנף את כולם. אולי כי הוא יודע שהם באים רק בשביל להפריע; שברגע שמגיעים לסכומים הגדולים באמת, הם מתאדים, בורחים, זזים הצידה, מפחדים שמא יחמוד לצון וישאיר אותם עם ההצעה הגבוהה שלהם. הוא ידע לזהות את הרגעים הללו, ותמיד הצליח מולם. הפעם זה לא כך. אבא משחק לאט ומורט את עצביו. תמיד היה הוא הרגוע והאחרים — ובראש ובראשונה אלעזר — תחת לחץ. הפעם הוא מרגיש שזה שונה. הוא מרגיש את השינוי קודם כול בלחץ שלו־עצמו.

ומה שהפרסי לא ידע — וכאן טעותו הגדולה ביותר — זה ששלושת אלפים היה הסכום המקסימלי של אבא, זה שעד אליו החליט להגיע. הפרסי חשב שאם מישהו מעלה מאלפיים ומאה ישירות לשלושת אלפים, בהקפצה אחת, כנראה שיש לו עוד עתודות כספיות, או תוכניות לערב של מכירה בלתי נגמרת. אבל השלושת אלפים של אבא היו כוחותיו האחרונים, וההצעה הגבוהה ביותר שיכול היה להציע. הפרסי לא ידע זאת והחליט לפרוש. לא בגלל הכסף אלא כי הוא מרגיש שהוא לא נמצא במגרש הרגיל שלו. זה סוג אחר של משחק, זה משהו שהוא לא התכונן אליו. אולי בשנה הבאה.

החזן מתחיל לאבד את הסבלנות ומנסה לסמן לאלעזר הגבאי שיביט בשעון. צריך כבר לסיים. "שלושת אלפים," אלעזר קורא מיד, שוב. "פעם ראשונה, שלושת אלפים," והוא עושה עוד סיבוב.

בעוד הוא קורא שוב, בפעם המי יודע כמה, "מי שמוסיף, מוסיפים לו," ואומר "שלושת אלפים, פעם שנייה," אפשר לראות לפתע — אי אפשר לפספס את זה — שביל שנפתח כמו מאליו במבואת בית הכנסת. האנשים זזים לצדדים, מפנים את המעבר לבן הגדול של אלעזר הגבאי שנכנס בצעדים מהירים ודחופים פנימה. אלעזר לא שם לב לבנו, וכבר עומד לו על קצה הלשון "שלושת אלפים, פעם שלישית — בכבוד מי שברך," לסיים את המכירה ולהודיע על נצחונו של אבא. האחים סטמטי שוב משפילים את מבטם בעוד הבן של אלעזר פונה אל אביו ולוקח אותו הצידה. אלעזר מסתודד עם בנו באמצע בית הכנסת, באמצע המכירה של "כל נדרי". כולם כבר רוצים לשמוע את הקריאה "שלושת אלפים, פעם שלישית" יוצאת מפיו של אלעזר, והוא עסוק עכשיו עם הבן שלו.

מרקו סטמטי, אחד האחים, קם ממקומו, הולך לאבא ולוחש משהו באוזנו. שבתאי, האח השני, קם ומתקדם אל עבר אלעזר ובנו. פניו של אלעזר מחווירות, והוא מחזיק את ראשו בין ידיו, כממאן להאמין.

"נו..." עולה קריאה מהקהל, "נו..." אומר גם החזן ויורד ממקומו על הבימה והולך לאלעזר, לברר מה קורה.

הפרסי מאבד עניין במתרחש. הוא מחכה שרק יסתיים הסיוט הזה שאליו לא היה מוכן. הוא מטיל עצמו על הכיסא, וכמו בלון שיצא ממנו כל האוויר, הוא מתרפט על המושב. ילדיו באים אליו ומנסים לעודד אותו, אבל הוא מנפנף אותם, מתעשת במהירות ומזדקף בחזרה על מקום מושבו. זה לא שהוא לוקח את זה כל כך קשה. הוא פשוט לא היה מוכן לזה. אבל הפרסי יודע שהוא לא יכול להיראות חלש, בפעם היחידה בשנה שבה הוא מגיע אל בית הכנסת. על התדמית שלו הוא חייב לשמור. זה לא יום הכיפורים האחרון. יהיו עוד. עוד מעט נגיד בתפילה "מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא עלינו לשלום, ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא, שיבוא עלינו לשלום." בשנה הבאה הוא יבוא מוכן. עכשיו, כשהוא יודע מי מולו, הוא יתכונן לזה אחרת.

אלעזר עדיין שם עם בנו. את ההמולה של קריאות ה"נו," וקריאות השמחה וההשתאות לרגל זכייתו הקרובה של אבא במצווה קורעת פתאום יבבתו של אלעזר הגבאי, חלושה, עייפה, מיוסרת. בצעדים כושלים הוא הולך אחרי בנו והם יוצאים מבית הכנסת.

הקהל לא מבין מה קורה והס מושלך בבית הכנסת. אבא קם עם מרקו סטמטי אבל החזן תופס בידו באמצע הדרך וקורא בקול: "שלושת אלפים פעם שלישית. מזל טוב, תזכה למצוות," ומתחיל לברך את ה"מי שברך" המיוחד לזה שזוכה במצוות "כל נדרי".

אבא משתחרר ממנו ורץ אחרי אלעזר החוצה, לשאול מה קרה, אבל מרקו ושבתאי סטמטי תופסים אותו ביד, ואומרים לו: "מואיז, תישאר, זכית במצווה."

בלי קול, בעיניים קרועות, שואל אבא: "אבל למה הוא יצא באמצע, דווקא עכשיו?"

מרקו ושבתאי סטמטי מביטים זה בזה, ומרקו, הבכור, שאוחז באבא בעדינות, לוחש באוזנו: "זהו. זה נגמר. אשתו של אלעזר נפטרה."