זכרונות אפלים

"האם אתה, דמיאן הליבורטון, לוקח את צ'לסי לונדון להיות אשתך החוקית?"

המילים של הכומר התערבבו לזמזום חדגוני ומעיק כשכיילב, בתפקיד השושבין של חברו ושותפו לעסקים, זע בחוסר מנוחה, חנק פיהוק, והעמיד פנים כמיטב יכולתו שהוא מאזין בתשומת לב.

"בכל נפשי ומאודי," אמר דמיאן, קולו עמוק וכן, עיניו מרותקות לכלה הנפלאה והחדשה שלו.

אף על פי שהוא לא יכול היה להכחיש שדמיאן נראה מאושר יותר מאז שצ'לסי נכנסה לתמונה, כיילב החליט מזמן שסוג האושר הזה נועד לטיפשים. לא רק שזה היה זמני, ברגע שזה נגמר, אתה גם מאבד חלק מעצמך.

וכיילב אהב את עצמו על כל חלקיו.

הוא נהנה מחיי המותרות והמעמד שלו. הוא אהב את התחביבים שבאו כחלק מסגנון החיים: טניס, שיט, גולף, משקאות במועדון. גם האפשרות לבלות סופי שבוע על חוף פרטי לא הייתה רעה.

הוא שגשג בעבודתו. הוא נהנה מאוד לעשות את מה שהיה צריך לעשות כדי להשיג לקוחות קשים להשגה עבור חברת המסחר היומי קפלר, ג'ונס ומורגנשטרן. אנשים אחרים בתחום חשבו שהוא חסר רחמים בראייה הצרה שלו שהייתה ממוקדת לגמרי במרדף אחרי הדגים השמנים. אבל העובדה הפשוטה הייתה שתמיד היה לו קל לגרום לאנשים להגיד לו כן.

נאמר לו על ידי מישהי שהצטרפה אליו לאחד מסופי השבוע הקודמים שזה היה קשור לניצוץ בעיניו שסנוור אנשים לעובדה שהוא מעולם לא עצר, תמיד-תמיד הוא חיפש דרך כדי לצאת כשידו על העליונה.

צריך להגיד לזכותה שלקחו לו כמה שניות להבין שהיא לא התכוונה לזה כמחמאה, או כהזמנה, ועד אז היא כבר הספיקה לצעוד אל מחוץ לדלתו ולא שבה מעולם.

כיילב הציץ מעבר למזבח ותפס את עינה של קנסי, שושבינה, שהייתה גם אחותה הגדולה של צ'לסי. היא הייתה כהה בניגוד לצ'לסי הבהירה, והוא תמיד העדיף ברונטיות.

הוא עשה לה עיניים.

עיניה של קנסי התרחבו לפני שהניעה את אצבע הטבעת שלה מתחת לזר שאחזה. טבעת נישואין זהובה התנוצצה לכיוונו.

חיוכו רק התרחב כשמשך בכתפיו במקום התנצלות, אבל כשמבטו נע הצידה החיוך הפך לעווית. האם כל העולם מתחתן?

הוא טפח לעצמו על השכם על שהחליט לא להביא בת זוג לאירוע. חתונות עוררו כל מיני רגשות לא רציונליים אצל אנשים. הוא כבר ראה את זה בעבר. גברים הגיוניים לגמרי שנפלו בגלל התערובת המסחררת של ריחות פרחים, כמויות מסנוורות של סטן ורוד, והגזמה בתכולת הפחמימות של ציפויי העוגות.

הוא גילה שהנעת אצבעות הרגליים שלו לא הסיחה את דעתו מספיק על מנת למנוע פיהוקים, והתבונן בקהל הרב שגדש את הכנסייה העירונית האלגנטית.

הוא גייס את הרדאר המיומן שלו כדי לנחש את מי מהאורחים הוא יחתים כלקוח עד סוף הלילה.

ההורים הגרושים אך המיודדים של החתן ישבו בשורה הראשונה והתייפחו זה על זו. אם הם לא יחדשו את שבועות הנישואין שלהם עד סוף החודש הוא יאכל את כובעו. אבל הם היו כבר הלקוחות של דמיאן כך שהם לא נחשבו.

ההורים שלו, הזוג גילקרייסט, זוג שלקח את חלק עד שהמוות יפריד בינינו של שבועת הנישואין כל כך ברצינות שהוא לא יהיה מופתע אם יום אחד הם יחנקו אחד את השני, השיגו לעצמם את המקומות השניים בטיבם בכנסייה, שורה שנייה, על יד המעבר. ללא ספק הם היו הזוג העשיר ביותר בחדר, אבל הם מעולם לא שכחו את השנה שבה איבד את כל כסף הכיס שלו על ידי ארגון רשת התערבויות כשהיה בחטיבת הביניים. כך שהם לעולם לא ייפרדו אפילו מסנט אחד מכספם היקר.

דודה גלאדיס של דמיאן נופפה לו מהשורה החמישית. כיילב קרץ בחזרה והיא כמעט התעלפה במקום. הוא ידע ללא צל של ספק שהיא הייתה נותנת לו צ'ק תוך חמש דקות של חיזור. אבל איזה אתגר הוא יוכל למצוא כאן?

כמויות של פנים אחרות שהוא מעולם לא ראה ולא במיוחד רצה לראות שוב עברו מול עיניו בערפל צבעוני.

עד שמוחו הדביק לאט את עיניו והוא קלט שעבר על פני גלי שיער ברונטיים ארוכים בצד השמאלי של הכנסייה, עם הקומבינציה המדהימה של עיניים כחולות רכות ממוסגרות על ידי ריסים ארוכים להפליא, והפה הוורוד והרך שכל גבר שפוי יהרוג עבורו. ימות בגללו.

אווה...

שמה זינק אל מרכז המודעות הלא מצפה שלו ממקום כלשהו בתוכו כמו טיל מונחה שתעה בדרכו.

עיניו שחזרו את מסען על פני הקהל הצבעוני, סורקות שורה אחרי שורה, אף על פי שהוא ידע שלא יתכן שראה אותה.

טוב, בעצם, מבחינה הגיונית זה כן היה אפשרי. היא הייתה אחותו של דמיאן. אבל החתן לא הזכיר שאחותו חוזרת מבוסטון הביתה לחתונה, בפעם הראשונה מזה כעשור. אם הוא היה מזכיר זאת, זו לא הייתה פיסת מידע שכיילב עשוי היה לשכוח.

אבל הוא לא ראה דבר מלבד ים של פנים לא מוכרות, שלא גרמו לו את אותה התכווצות בבטן כפי שעושים פניה. או יותר נכון כפי שעשו פניה. פעם, בגלקסיה רחוקה-רחוקה...

בפעם האחרונה שראה אותה הוא היה בוגר מנהל עסקים בן עשרים ושתיים ששמח מאוד להשתמש בשם ובקשרים המשפחתיים שלו כדי להצליח. בעוד שהיא הייתה בת תשע-עשרה, ילדת פלא במדעי הרוח שהייתה מוכנה להרחיק עד קצה העולם למקום שבו איש לא הכיר את שם משפחתה.

הם היו ידידים מאז בית הספר התיכון, התקוטטו זה עם זו מאז, והיו נאהבים למשך לילה אחד בלבד, יום לפני שעזבה כדי לקבל מלגה בהארוורד, האוניברסיטה הראשונה מבין האוניברסיטאות המעולות שבהן למדה מאז, בלי להסתכל לאחור.

היא מעולם לא שלחה לו גלויה, או מכתב או מייל. לא שלחה יונת דואר ולא התקשרה לחפש אותו.

הוא קימט את מצחו ופיתל את אצבעות רגליו בנעלי העור השחורות והחדשות שלו עד שכאבו. הוא חיפש בין כל השורות ולא הצליח למצוא את גלי השיער הברונטי, העיניים הכחולות המעושנות, או הפה הרחב והורוד. הוא כנראה בכל זאת דמיין אותה. טיפש מגודל כפי שהיה תמיד באשר לנושא של אווה הליבורטון...

"כיילב?"

כיילב התבונן בחתן באטימות לצלילי הצחוק מהקהל.

"תורך, חבר," דמיאן אמר.

"במה בדיוק?"

"הטבעת?" דמיאן אמר, החיוך הטעון שעל שפתיו הורה לכיילב שהוא קרא בשמו מספר פעמים.

"כן," כיילב אמר. "אני מתנצל. הייתי במרחק של אלפי קילומטרים מכאן."

ולפני מיליון שנים.

"לא בדיוק מה שאני רוצה לשמוע עכשיו." החיוך של דמיאן נשאר במקומו, אבל כיילב הכיר אותו מספיק כדי לדעת שהוא מאבד את סבלנותו.

כיילב הכניס את אצבעו לתוך כיס קטן בווסט שלו והוציא טבעת זהב דקה משובצת יהלומים. הוא מיהר להפיל את הטבעת אל תוך כף ידו המושטת של דמיאן, שמא הרומנטיות של הטבעת תדבק גם בו.

ומכאן הטקס הגיע אל סיומו המהיר.

הנשיקה הייתה החלק הטוב ביותר. דמיאן אחז בצ'לסי במותניה, כופף אותה בכיוון הרצפה ונטע עליה אחת שגרמה לקהל של מאתיים האיש להריע בקול.

זה הבחור שלי, כיילב חשב, שמח שהחבר שלו לא הפך לחנון מוחלט עכשיו שהתמסד.

כיילב הלך בעקבות הזוג במעבר, יד ביד עם אחותה של צ'לסי, שהוא יכול היה לראות מזווית העין שהיא מחייכת אליו. הוא העמיד פנים משועממות והתבונן קדימה מול האורות של מצלמת הוידיאו שבסוף המעבר.

"לרגע חששתי שאתה עומד להתעלף," קנסי אמרה.

הוא הוציא מעצמו חצי חיוך. "שאני אתעלף? פשוט אין לי את היכולת, מתוקה."

"אז אתה אוהב חתונות כנסייה גדולות?"

"אין שום מקום אחר שבו אני מעדיף להיות בשבת בלילה."

"באמת? זה כנראה התאורה שגרמה לך להראות כאילו ראית רוח רפאים."

"כנראה," כיילב אמר.

אם כי הוא לא היה מסוגל להימנע מלהסתכל שמאלה בחיפוש אחרי עיניים תכולות כשמים ושיער ארוך וכהה.

טיפש ארור.

אחרי שעה ארוכה של צילומים בסביבת חוף ברייטון, כיילב יצא לבסוף מהלימוזינה שלו לפני בית הליבורטון בקצה העליון של סטונינגטון דרייב.

הוא מתח את ידיו מעל ראשו, שחרר אנחה נלווית, ואחרי שהשושבינים האחרים, הגיס של צ'לסי ואחד מבני הדודים של דמיאן, נכנסו פנימה אל הבית, הוא הניח למבטו להחליק היישר אל חלון בקומה השנייה, השלישי מימין.

חלון חדר השינה של אווה.

תוך שתי פעימות לב הוא השתנה מגבר מנוסה בן שלושים ושתיים לבחור שהיה שוב בן עשרים מלא בהורמונים, ושלא הצליח להימנע מבהייה בווילונות בצבע השמנת, ומהתהייה אם אווה נמצאת שם, ישנה, לומדת, מתלבשת, מתפשטת...

היום החלון היה סגור. לא נראו אורות מאחוריו. הוקל לו.

ההורמונים שלו היו בעיה אחרת.

הוא רץ לצד הבית הענק, וקיווה שהתרגול יפוגג חלק מהמתח שנשא איתו מהכנסייה.

המדשאה האחורית המטופחת של משפחת הליבורטון נכבשה על ידי שני אוהלים לבנים גדולים ומוארים. הם נראו כמו אוהלים בדוויים. ביניהם הושאר מרווח של עשרה מטרים שישמש כרצפת שעם מאולתרת לריקודים מתחת לכיפת השמים. סרטים עבים וארגמניים היו כרוכים סביב המאתיים וכמה כיסאות הברונזה העתיקים והשולחנות העגולים היו עמוסים בורדים לבנים, כוסות קריסטל וסכו"ם כסף מנצנץ.

הוא הזכיר לעצמו לא לעמוד ישר מתחת לאחת משתיים עשרה הנברשות. הוא לא היה מהנדס אבל לא יכול היה להבין איך הדברים הכבדים האלו לא יתמוטטו על ראשי האורחים.

הוא לקח נשימה עמוקה, הכניס את ידיו אל כיסי הטוקסידו שלו ונכנס פנימה לאוהל, בודק את כל היציאות, מתיידד עם מלצר חולף כך שתהיה לו בחירה של מתאבנים, לפני שניגש אל הבר הקרוב.

הוא הזמין משהו כבד ולא מהול. הנוזל הבוער בקושי נגע בשפתיו כשקול נשי מוכר מדי מאחוריו אמר, "כיילב גילקרייסט, שאני אמות."

הכוס שלו נקשה בשיניו כשהוא לגם יותר מכפי שהיה הגיוני לגמרי על בטן ריקה.

"נו, אם זו לא אווה הליבורטון, בכל תפארתה," הוא אמר כשהוא הסתובב, חיוך קליל דבוק לפניו.

ואכן, איזו תפארת.

שערה הכהה והארוך נפל משני צדי השביל שלה, בדיוק כפי שהיה מסורק כשהייתה בת תשע-עשרה, והוא היה עדיין סתור בצורה סקסית, כאילו בילתה שעות, בוחשת בו באצבעות מתוחות. עיניה הכחולות קרנו בפניה העגולות שתמיד גרמו לה להראות צעירה מגילה.

חיוך רחב היה נסוך בחשש על שפתיה ולחייה היו סמוקות.

כוס השמפניה שהחזיקה בין אצבעותיה גילתה ציפורניים כסוסות מאוד. היא לבשה שמלה חסרת שרוולים ונטולת צורה מתחרה ורודה כהה שהסתיימה ממש מתחת לברכיה. זה לא היה מקובל, השמלה הייתה מעט גדולה מדי ולא ממש חגיגית מספיק לאירוע.

היא לא השתנתה בכלל.

קרובה רחוקה כלשהי הופיעה משום מקום כדי ללכוד את תשומת לבה של אווה. היא שלחה אל כיילב מבט מתנצל קצר והסתובבה אל הרבה צביטות לחיים והערות נוסטלגיות.

כיילב התרחק מעט לעבר הבר, היכן שהניח את הכוס ושמח על דחיית ההתמודדות.

אווה הליבורטון. עבר זמן מאז שהשם גרם לו לנעוץ ציפורניים בכפות ידיו.

בגיל עשרים ושתיים, מבולבל ומאוהב, ואחרי הלילה העדין, מלא התשוקה והמפתיע ביותר של חייו, הוא נסע אחריה אל שדה התעופה, וחמש דקות לפני שעמדה לעלות על מטוס הטיפש שהוא היה אז ביקש ממנה להישאר למענו.

והוא היה רציני. באותו רגע מטורף הוא היה מוכן לוותר על המחשבה להיות אי פעם עם אישה אחרת אם יוכל לקבל אותה.

בגלל שבזרועותיה החמות והנלהבות הוא חשב בפעם הראשונה בחייו הצעירים שזכה להצצה באושר.

כן, אושר, מלכודת הדבש העתיקה הזו.

וזה לקח לה בערך חצי שנייה לסרב ולהימלט.

הוא הכין את עצמו לסבול את התסכול הבלתי נסבל שקישר עם הזיכרון הזה זמן ממושך אחרי שעזבה אותו עומד באמצע מסוף הנוסעים.

אבל ההסתערות לא הגיעה.

אף על פי שהיא נראתה כאילו ירדה מדפי ספר המחזור של התיכון שלה, השנים שחלפו שינו אותו כל כך שהוא היה איש אחר. דבר ראשון הוא הרבה פחות התרגש בגלל דברים כמו קסם ומתיקות ועיני חדר מיטות תכולות.

אם הוא היה במצב רוח ליפות דברים, אולי הוא היה אומר שהיא עשתה אותו חסין לכל זה, גרמה לו לחפש את חברתן של נשים שלא יוכלו לגעת בו ככה. אבל הוא לא היה במצב רוח כזה. לכן הוא החליט שבעשר השנים האחרונות היה לו מזל להתנסות עם מספיק נשים מקסימות, מתוקות ועם מספיק זוגות עיניים מכל צבע כדי לא להיות מושפע שוב אי פעם כפי שהושפע על ידיה ועל ידי עזיבתה.

זה היה עד שידה החופשית של אווה, זו שלא טלטלה בהיפנוטיות את השמפניה בתוך הגביע, שלחה אצבע אל רצועת עור צרה שעל צווארה.

רצועה צרה וארוכה של עור חום. שנראתה דומה מאוד לזו שהייה תלוי עליה תליון משכית מעץ שהוא נתן לה פעם כמתנת יום הולדת.

הוא שם בפנים תמונה שלו, כבדיחה. היא השאירה את התמונה בתוך המשכית. במשך שנים.

הפעם האחרונה שראה את התליון הייתה בלילה ההוא, הלילה היחיד שהם בילו ביחד. על ערימה של מגבות נקיות ושמיכות תרמיות בתוך קיאק במחסן הסירות באוניברסיטת מלבורן בליל חורף קר, מתחממים אחד בזרועות השני, הוא פתח את המשכית. ראה את התמונה שלו. ואת עתידו. או שככה הוא חשב.

הרעיון שאולי היא עדיין לא הוציאה משם את התמונה כרסם בו וסירב להניח לו.

עיניו של כיילב נשארו מרותקות על האצבעות המשחקות עם רצועת העור. הרצועה התרחקה מעט מהמחשוף הלבן שלה ואז חזרה שום פנימה. הוא תהה עם העור התחמם בגלל כל הבשר הנשי הזה.

קצות אצבעותיו החלו לעקצץ.

הוא עקב אחרי קו הצוואר שלה וגילה שהרצועה מסתתרת מתחת למחשוף הוי של שמלתה של אווה. אין לדעת מה היא החזיקה שם עכשיו, מתערסל בין שדיה.

הוא הניח לעצמו לשקוע במחשבה לרגע. במיוחד בגלל שבמשך עשר השנים האחרונות אווה הליבורטון הקטנה התמלאה מעט יותר מכפי שקלט תחילה. אף על פי שהוא ידע שזה מהלך של הרס עצמי הוא נשא תפילת תודה קטנה לאל שהחליט על דברים כאלו.

קרובת המשפחה הרחוקה המשיכה הלאה ואווה פנתה בחזרה אל כיילב, כשחיוך על פיה הרחב. לפתע התליון לא ריתק אותו כפי שריתקו אותו השפתיים הללו, שבזמן מסוים במהלך השיחה עם בת הדוד התלחלחו.

כיילב נטה מעט על עקביו. אם הוא חשב שהאצבעות שלו עקצצו, הן לא יכלו להתחרות בשפתו התחתונה. הוא העביר עליה את שיניו כאילו הוא מנסה למחוק את הזיכרון החושי שנשאר עצור שם.

"זה היה טקס יפהפה, אתה לא חושב?" אווה שאלה, פונה הצידה ולוקחת איתה את רצועת העור שלה, את המחשוף שלה ואת שפתיה ממבטו, בזמן שעיניה נדדו על פני הקהל הרועש.

היא שיחקה אותה בקרירות, לא? טוב, היא בדיוק נתקלה באלוף הקרירות. תכיני את עצמך לגל קור, ילדה.

"נפלא," הוא אמר, טון קולו מקפיא.

"והאם ראית אי פעם כוכבים כאלו?"

"כשהרמתי את עיני למעלה. בטח."

"זה לילה מושלם לקבלת פנים בחוץ." היא עקמה את אפה. "אם כי בקרוב ירד גשם."

"האם יש לך ברומטר מתחת לשמלה?"

פיה התעקל. "אני לא צריכה כזה. טלאי העננים הזה במזרח. זה ענן קומולונימבוס, מביא הגשם. אבל הגשם לא יגיע אלא בשעת לילה מאוחרת. הוריי לא היו מסכימים לשום דבר אחר." היא נשענה מעט לעברו והנמיכה את קולה. "והאם ראית את הנברשות?"

"את מתכוונת לסיוט הביטוח," הוא ענה.

"כן!" היא אמרה, מסתובבת לעמוד מולו, מחייכת ומצביעה אל חזהו. "זה בדיוק מה שחשבתי. הם מהווים תזכורת לפנטום האופרה."

הוא צחק. נכון, זה צחוק שקט, אבל בכל זאת זה היה רחוק מלהיות קריר.

על מי הוא מנסה לעבוד? הוא מעולם לא היה קריר על ידה. מה היה הטעם? היא יכלה לדבר כמה וכמה שפות אבל הדקויות של קרירות אוסטרלית עברו לה מעל הראש.

כיילב יישר את כתפיו עד שהרגיש חמימות מעט לא נעימה מחלחלת אל תוך שריריו, אבל היא הספיקה כדי לגרום לו להתחיל להירגע. נינוחות הייתה בדרך כלל המצב הקבוע שלו. הוא מעולם לא היה צריך לעבוד על כך קשה כל כך.

הוא הפנה את ברכו הימנית בכיוונה. "בואי נקווה לטובת מארגנת החתונות שלא ירד גשם או שאימא שלך ללא ספק תסרב לשלם בזמן שאביך יתבצר במשרד למשך חודש וישמח על התירוץ לעשות זאת."

במקום חיוך רחב בתמורה למאמציו, החיוך של אווה היה קצר. העובדה שהמשיכה לסחרר את השמפניה בגביעה היתה סימן נוסף שהיא לא הייתה קלילה ועליזה כפי שהעמידה פנים.

היא התאמצה בשיחה הזו לא פחות ממנו.

הוא הסתכל הצידה כדי שהיא לא תפענח אותו באותה קלות.

ואיפה המלצר עם המתאבנים כשהוא צריך אותו?