זמן תום

עכשיו הם מטפלים בי.

תום ויריב. אני בוערת מחום.

איך הגעתי למצב הזה בכלל, איך הרשיתי שיקרה?

תום מביאה מטפחת טבולה במים קרים בשביל המצח וכדור בשביל הפה. יריב מביא כוס תה רותח.

אני שותה, אבל הכדור נתקע. לא נבלע ולא נפלט.

״אמא, שתי עוד תה, את חייבת, זה ירד לך בגרון... אמא, נו, בסוף את תקיאי.״

כן, אני צריכה להקיא הכול, את כל מה שנצרתי במשך השנים וחשבתי שלא משנה כבר.

אין ברירה. אצלנו זכרים תמיד מעוררים זֶכֶר. פותחים סכר. גורמים הרס.

רק שיריב יעוף מפה כבר, נתקע פה כל סוף השבוע... ועכשיו, הכתם הזה, כתם הדם על הבד.

משהו השתנה. משהו עומד להשתנות, אני יכולה להריח את זה מקרוב.

אני עוצמת עיניים והכול נמלא אודם.

אודם.

אודם השפתון שגנבה לי.

אודם הפושה בלחייה.

אודם עלי הכותרת שקטפה והצמידה לשערה בסיכה.

יותר מדי אודם.

בלילה שעבר חלמתי אותה שוב בחדר הלידה ונזכרתי בכול.

כמו אווזה תועה הילכתי, כרסי בין שיניי, עד שהגעתי לאמצע תשיעי והיא פתאום החליטה לצאת. היה לה ״אפגר״ עשר, אבל האפגר שלי, לו היה לי כזה, היה בוודאי שואף לאפס.

״משהו לא בסדר,״ הצביעה עליי האחות, ״היא עומדת להתעלף.״

״שתי מנות דם, דחוף!״ ציווה הרופא ופתאום המון חלוקים זרמו מכל החדרים וסבו סביב מיטתי.

בקושי ראיתי אותם. הייתי כבר באזור הדמדומים.

רק כעבור יממה, כשפקחתי עיניים, ראיתי את פניה החיוורות של אמי אל מול מיטתי.

״הנה היא קמה,״ מלמלה לעצמה, ״אמא חדשה.״

אמא? אני?

בשארית כוחותיי ניסיתי להתרומם ולהתיישב במיטה. היא קרבה אליי וספקה כפיים בבהלה.

״אוי, מאמי, את כל כך חיוורת... טוב, ככה זה כשיולדים בת, היא לוקחת את כל היופי.״

הבוקר, כשהקצתי מהחלום, לקח לי כמה שניות להיזכר שהתינוקת שלי, תום, כבר לא תינוקת. מי הייתה מאמינה. איך השנים אצות רצות להן זו בעקבות זו כמו עדר, עד שפתאום נעצרות ומכריזות שהן צריכות חזייה אדומה. ככה זה התחיל. מאז חלפו כמה שנים, אבל אני עדיין זוכרת את יריית הפתיחה שנורתה במטבח, כאילו זה היה אתמול.

אצבעותיי, שאינן דקות כשלה אבל לפחות ארוכות, השתהו מעל הסכין לרגע, ובמשנהו המשיכו לפרוס את הגמבה האדומה לפרוסות דקות. עקבתי אחריהן בסיפוק כשהתקמרו מעל כל פרוסה, תפסו אחת-אחת ושמטו אל תוך הקערה. ציפורניי נותרו אדומות עוד מיום האתמול, הלק לא הכזיב הפעם. טוב, זה בגלל שלא שטפתי כלים עדיין, אשטוף אותם ואניח במדיח לאחר שאסיים.

״שמעת מה שאמרתי?״ היא התקרבה אל השיש. קול של ילדה, בחיי, ופתאום - חזייה.

״אבל למה אדומה?״ נפלטה לי מבין השפתיים השאלה הלא נכונה.

״ככה אני אוהבת.״

עיניי התרוממו אליה, ״אבל תמיד אהבת תכלת...״

״עכשיו אדום.״ הניחה זוג ידיים ענוגות על מתניה, ״דברים משתנים.״

ידיי נשמטו לצדי גופי, ״את מתכוונת, גברים משתנים.״

״גברים?״ היא כאילו לא הבינה.

״נערים, נו,״ איבדתי סבלנות, ״תגלי לי על מי שמת עין.״

היא נעצה בי מבט מוזר, ״על מה את מדברת?״

״רק לפני שבוע ראיתי סרט בכבלים,״ הצבעתי על הטלוויזיה, ״הנערה שם ביקשה מאבא שלה שיקנה לה חזייה.״

״מאבא שלה?״ תום הרימה גבות בפליאה.

״זאת לא הנקודה, עוד לא היה לה כלום,״ עיניי נדדו אל חולצתה.

״את לא יכולה לראות, החולצה מטשטשת,״ תום מחתה.

נשמתי עמוק. ״הנערה ביקשה חזייה כי רצתה שאיזה בן בשכבה יראה שהיא מפותחת...״

״נראה לך שאני...?״ האדימה תום בכעס.

״כן.״

״תמשיכי לחלום.״

שבועיים שלמים עקבתי אחריה, תרה אחר גבשושיות בחולצתה, בוחנת את צדודיתה, את צלליתה בימי שמש. ניצנים נראו בארץ כבר מזמן, אבל מבחינתי עת זמיר טרם הגיעה, שום זמיר לא יתקבל בברכה פה.

״מה את חושבת?״ התקשרתי אל פז, חברתי משכבר הימים.

היא צחקקה, ״הניצנים הפכו לראשי הרים.״

״הרים, השתגעת? את צריכה משקפיים?״

״טוב, הרים זה אצלך, אצלה זה כמו...״

״תפוחים?״ השלמתי את המשפט.

״תפוחים?״ השתוממה פז, ״מאיפה צצו תפוחים?״

תפוחים... בן רגע צללתי אל מחוזות נעוריי. אל חדר הכיתה, אל שיעור ספרות, אל תפוחי הסתיו של ביאליק: ״והממזרת, זו מארינקא, עובדת בחצר וּבגן, הולכת וּגבוהה מיום ליום, נחבטת מדי לילה וּלחייה מאדימות כפרחי פרג. מחֲלַפְתָהּ עבתה ושמנה ושָדיה כתפוחי סתיו. זאטוטי הקצפים התחילו באים עם כלביהם מן השדה לריחה. אורבים הם לה בליל אביב וקיץ מאחורי הגן מן הצד השני, ממקום שהוא כָּלֶה שם אל השדה...״*

״כן, חזי, הצבעת. רצית לומר משהו?״

״ביאליק הגזים לגמרי בסיפור הזה שלו, 'מאחורי הגדר',״ אומר חזי, ואורלי, המורה לספרות מרימה גבות מצוירות בתמיהה: ״למה?״

״מי בכלל מתלהב מתפוחי סתיו,״ הוא מגחך, ״אפילו פה בכיתה יש כבר אחת עם אשכוליות.״

לחיי מאדימות כפרחי פרג. כל הכיתה מסתכלת, גועה בצחוק. אשכוליות או לא להיות.

בד אטום מכסה את תא ההלבשה, מסתיר את תום המכסה את תפוחיה, מסתירה בבד אדום.

אדום זה מסתיר? אז למה מנפנפים בו בפני עדר שוורים?

״שלא תעזי להיכנס, אמא!״

אני לא נכנסת.

״אני נכנסת לרכוס לך את החזייה, טוב חמודה?״ המוכרת מסתננת אל תוך התא.

אישה זרה ולא אני. מה יש להתבייש בתפוחים?

אולי היא חשה בניצני המבוכה שלי?

״אמא, אני קונה אותה, היא יפה עליי. לא, לא, אל תיכנסי!״

אני מושכת כתפיים בעלבון.

בפנים אישה זרה מושכת כתפייה אחת.

״היא בול עלייך, בחרת צבע נהדר, בדיוק עכשיו במבצע.״

בכל זאת, יש בי הקלה על שאישה זרה שם בפנים ולא אני.

שנה שלמה הבשילו תפוחיה של תום ותפחו מעט. שנה שלמה שבה נוספו לה שלוש חזיות, אבל האדומה נשארה המועדפת.

״תום, תעצרי מיד.״

״מה?״

״החולצה לבנה ורואים את האדום מתחת.״

״שאר החולצות בכביסה, תכבסי יותר אז יהיה,״ היא מחייכת חיוך של מנצחת.

״ומה זה המכנסונים האלה?״

״ככה כולם.״

״מה קורה לדור שלכם? טיפת צניעות אין לכם.״

״ומה קורה לך, הדור שלך לא שמרני כמוך.״

אני מתבוננת בה. היא לא ממש יפה אבל כמעט. מעולם לא הייתה הילדה הכי יפה בגן. ולו הייתה הכי יפה - באילו עיניים הייתי מתבוננת בה? בעיניים חרדות? מגוננות? מקנאות?

חוצפנית אחת עם עיניים בורקות וסנטר מתריס. כמה חוצפה - ככה תמימות, שתי תכונות הנעות בה זו לצד זו, ואני אמורה ללוות את שתיהן ולא יודעת איך.

״תמר...״

אני שבה אל ההווה, אל הגרון היבש, אל הראש הכואב, אל הגוף הלאה. עיניו של יריב בן השבע-עשרה, יריב של תום, חודרות אליי דרך חריץ האור המסנוור שנפער כשפתח את הדלת. ״התעוררת? לא רצינו להפריע לך.״

״אז אל תפריעו.״

אני שבה ועוצמת עיניים. העיניים שלו חודרניות.

הורסות כל חלקה טובה.

כמו של בן.

שערו פחות חלק מזה של בן בנעוריו ונוטה לגלי, אך לשניהם ״קארה״ מפואר הגולש על שרוולי החולצה. לפחות עכשיו לבש חולצה, אבל זו צמודה ואך בקושי מסתירה את חזהו השרירי והבוטח, שהוא כל כך אוהב לחשוף.

״יריב,״ אני פוקחת עין.

״כן?״

״אתה לא מתכוון להסתפר לעולם?״

״להסתפר?״ הוא מנענע שערו מצד לצד, ״לא, אני אוהב את השיער שלי ככה. להביא לך מים? לאכול?״

״לא,״ עיניי שוב עצומות. גם אני אוהבת ככה.

הוא סוגר אט-אט את הדלת.

מה מצא בתום שלי? פניה בוגרות מכפי גילה, רגליה ארוכות, גופה רזה, אך אגנה רחב. מה מצא בעיני הדבש הבורקות, בעסיס שדיה, בפלחי ישבנה, בסבך תלתליה הפראיים הנישאים ברוח, לא כמו תלתליי המבויתים, המשוחים בג'ל למן השורש ועד קצות השערה.

מה מצא בה?

גן חדש ופתוח, זה מה שמצא.

מה יש בו, בעסיס הנעורים, שמטריף את גופי ואת נפשי כל כך? ולו הייתי חוזרת לנעוריי שלי - מה הייתי משנה?

״אמא,״ קולה של תום מפלח בין הרקות, ״שבי לרגע במיטה, הרופא צריך לבדוק אותך.״

מה פתאום רופא? אני לא חולה, זה רק שאני זקוקה לקצת מנוחה... אבל תום מתעקשת וגם יריב. עיניו חודרות, חדורות מטרה, שרירי לסתו קשוחים, יופי, כולו נער בן שבע-עשרה וכבר נוהם כמו זכר אלפא שעל פיו יישק דבר. לחדר נכנס גבר גוץ עם קרחת, פנים חמורות סבר ותיק שחור. הוא מקיף את מיטתי ונעמד לידי. תום ויריב נראים מרוצים, יוצאים וסוגרים אחריהם את הדלת.

״שלום, אני דוקטור זפרוצקי,״ הוא אומר במבטא רוסי, ״ממה את סובלת?״

״הבת שלי כבר אמרה לך הכול,״ אני חמוצת פנים.

״לשבת בבקשה. להרים חולצה,״ הוא מוציא סטטוסקופ.

אני מרימה רק קצת. פתאום שוב ערה לגופי, למצחי הכואב, לרגליי הארוכות, העייפות, לשדיים הענקיים שלי ולקפלי העור תחתיהם. הוא מתיישב לימיני בקצה המיטה, תיכף ירים את חולצתי בידיו המגושמות ויחשוב: וואו, אפילו בתור רופא ותיק לא יצא לי לראות כאלה. אמנם יש קמטים בפניה וצלוליטיס רב בירכיה, הגוף שלה מלא מדי וכתמים רבים מדי פזורים על זרועותיה, אבל השדיים... אוהו, השדיים - נותרו פאר היצירה. אבל הוא לא מתבונן ולא שואל, מכניס בעדינות את הסטטוסקופ שלו מתחת לחולצה, ״תנשמי עמוק... עוד נשימה... אוקיי, הריאות נקיות,״ הוא פוסק ומוציא את המכשיר.

הוא מסיים לבדוק גם את הגרון ואת האוזניים כשתום ויריב נכנסים לחדר. ״סיימת?״

״לאמא שלך יש וירוס.״

״אז למה היא נראית נורא?״ מקשה תום.

״ככה הווירוס,״ הוא מוציא טופס, מניח על הכיסא, מתכופף וממלא את כל הפרטים.

תום נראית לא מרוצה אבל יריב מאחוריה, מלטף את עורפה ואת כתפיה. ״עכשיו נרגעת?״ הוא שואל בזמן שכל כך ניכר שלא, ״הכול בסדר, יעבור לה.״

איזה מין דור חסר בושה הוא זה שמתמזמז ככה בפני ההורים?

יריב מלווה את הרופא אל הדלת, ותום מניחה עוד בקבוק מים מינרלים על השידה לצדי.

״את רואה?״ אני אומרת.

״רואה מה?״

״וירוס הוא שם קוד ל'שום דבר', אין לי כלום בעצם.״

״וירוס הוא שם קוד ל'לא יודע',״ מוחה תום, ״הרופא פשוט לא יודע מה יש לך.״

״יריב הוא הווירוס שחדר אל הבית שלנו,״ אני לוחשת.

״מה? אמרת משהו?״

״כלום,״ אני אומרת, ״תנו לי לנוח בשקט.״

היא סוגרת אחריה את הדלת.

סוף-סוף.

״יש שיפור קל בלימודים,״ אמרה המחנכת הצעירה שלה, ״אבל היא נורא עסוקה בתחום החברתי, החברות מסיחות את דעתה מהעיקר.״

הגבות הדקות שלי, שעליהן עמלתי זמן רב באותו בוקר, התרוממו בתמיהה. הרי אני כבת כמעט ארבעים שנה ועדיין לא מצאתי מה העיקר ואת, שנראית צעירונת שכזו - את כבר יודעת? מה פספסתי כל החיים?

״העיקר - זו בת האיכר, והעיקר - שהאיכר לא בבית,״ נהג בן לחזור על אותה בדיחה נדושה ואותו חיוך זחוח עלה על שפתיו שוב ושוב. ואולי צדק. אולי סקס הוא העיקר. העולם סובב סביבו. הנה, תראו איך יריב סובב וסובב סביב תום שלי כמו סביבון שבכל ארבע פאותיו חקוקה האות ז'.

״אולי יש לה הפרעת קשב וריכוז, שווה לשקול אבחון,״ אמרה המורונת.

״מה יש לאבחן?״ אמרתי, ״היא פשוט אחת שחשוב לה להיות במרכז, ובנות הן... בנות.״

מה רע בבעיות קשב? בימיי לא היו שום אבחונים, אלוהים ברא את ההיפראקטיביים כדי שיאתגרו אותו במהירות ובהספק הפיזי שלהם; חיים על פס רחב, שותים את העולם כאילו היה כד מלא במים גועשים. גם תום, פצצת אנרגיה שכמוה, רקדה בילדותה בלט וכעבור שנתיים עזבה בטענה שהמורות קשוחות מדי, ועברה לחוג לטניס, מפליאה לרוץ ולהרים להנחתה.

החלטתי לדחות את האבחון. תום הייתה קטנה מכדי שאניח למילה 'הפרעה' לחדור אל תוך ביתנו. שתגדל קצת, עוד חזון למועד.

עכשיו אני שומעת אותה מצחקקת בחדר הסמוך.

רק קיר אחד מפריד בינינו, קיר של חסד. עבה מכדי שאשמע הכול, ודק מכדי שלא אשמע דבר. עכשיו גם יריב מצחקק, בטח שלח את כפו הרחבה אל תפוחי הסתיו שלה, תפוחים שתפחו עם הזמן אבל לעולם לא יהיו גדולים כשלי. אני שולחת יד אל שדי הימני ומלטפת סביב-סביב. איך זה מרגיש כשעורך עדיין בוסר ויד בוסרית מגששת את דרכה אליו? לעולם לא אדע. אומרים שחזה קטן מרגיש הרבה יותר, נקודות העונג צפופות בו. חזה קטן - בשבילך את, חזה גדול - בשביל הגברים.