א
זה היה בשלהי שנת 1851.
בערב קר של נובמבר נכנס חאג'י מוראט רכוב על סוסו לאאוּל1 הצ'צ'ני העוין מאחקט, האפוף עשן קיזיאק2 מעלה ניחוח.
זה עתה נדמה קריאתו המתוחה של המוּאזין, ובאוויר ההרים הצלול, הרווי בניחוחו של עשן הקיזיאק, נשמעו בבירור, מבעד לגעיית הפרות ופעיית הכבשים שהתפזרו בין הסאקלות3 של האאול הדבוקות זו לזו כתאי כוורת, הצלילים הגרוניים של קולות הגברים המתווכחים וקולות הנשים והילדים שהגיעו מלמטה, מן המעיין.
אותו חאג'י מוראט המפורסם במעלליו היה הנאיב4 של שאמיל,5 והוא לא יצא לרכוב אלא בנס מונף ובליווי עשרות מוּרידים6 הדוהרים סביבו ומפגינים את אומנות הרכיבה שלהם. עתה, מעוטף בברדס ובחמילה, שרובה הזדקר מתחתיה, הוא רכב עם מוריד אחד, משתדל להתבלט פחות ככל האפשר, נועץ מבט זהיר בעיניו השחורות הזריזות בפני התושבים שנקרו בדרכו.
משהגיע אל מרכז האאול, לא רכב חאג'י מוראט ברחוב המוליך לכיכר, אלא פנה שמאלה, לסמטה צרה. כשקרב לסאקלה השנייה בסמטה, הכרויה במחצית ההר, הוא עצר והתבונן לצדדים. מתחת לסככה שבחזית הסאקלה לא היה איש, ורק על הגג, מאחורי ארובת החומר שטויחה זה עתה, שכב בן־אדם מכוסה במעיל מפרוות כבשים. חאג'י מוראט נגע קלות בניצב שוטו באיש השוכב על הגג, וצקצק בלשונו. מתחת לפרווה הזדקף זקן במצנפת לילה ובבּשמט7 קרוע ומרובב. עיניו חסרות הריסים של הזקן היו אדומות ולחות, והוא מצמץ כדי לפקוח אותן. חאג'י מוראט מלמל כמקובל: "סלאם עליכום", וגילה את פניו.
"עליכום סלאם", אמר הזקן, וכשזיהה את חאג'י מוראט חייך בפה חסר שיניים. הוא קם על רגליו הרזות, והחל להכניסן לנעליים בעלות עקבי העץ, שעמדו ליד הארובה. לאחר שנעל את נעליו, תחב בלא חיפזון את ידיו לשרוולי מעיל פרוות הכבשים חסר הבִטנה והמקומט שלו, וירד בסולם שהיה מוצמד אל הגג, בגבו אל המדרגות. ובעת שהתלבש וירד, נענע הזקן בראשו על צווארו הדקיק, השזוף, חרוש הקמטים, ולעלע ללא הפסק בפיו חסר השיניים. כשירד לארץ, הוא תפס בתנועה של הכנסת־אורחים נדיבה ברסן סוסו של חאג'י מוראט ובארכובתו הימנית, אך המוריד החזק והזריז של חאג'י מוראט, שמיהר לרדת מסוסו, נחפז והרחיק מעט את הזקן ובא במקומו.
חאג'י מוראט ירד מסוסו ונכנס, צולע קלות, אל מתחת לסככה. נער כבן חמש־עשרה יצא חיש לקראתו מפתח הדלת, ונעץ בפתיעה באורחים את עיניו הבורקות, השחורות כדמדמניות בשלות.
"רוץ למסגד וקרא לאביך", ציווה עליו הזקן, שהקדים את חאג'י מוראט ופתח בפניו את הדלת הקלה והחורקת אל תוך הסאקלה. בעת שחאג'י מוראט נכנס, יצאה מן הדלת הפנימית אשה לא צעירה, דקיקה, רזה, בבשמט אדום על חולצתה הצהובה ובאברקיים כחולים, נושאת כרים.
"בואך בשעה טובה", אמרה, השתחוותה אפיים והחלה להניח את הכרים ליד הקיר הקדמי, כדי שהאורח יתרווח עליהם.
"ולוואי שבנייך יאריכו ימים", השיב חאג'י מוראט, השיל מעליו את החמילה הארוכה, הסיר את הרובה ואת החרב ומסר אותם לזקן.
הזקן תלה בזהירות את הרובה ואת החרב על מסמר, סמוך לכלי נשקו של בעל־הבית, בין שתי גיגיות גדולות שהבריקו על הקיר המטויח והמסויד למשעי.
חאג'י מוראט סידר את אקדחו שהיה נתון מאחורי גבו, ניגש אל הכרים שהניחה האישה, ולאחר שקיפל את כנפות החלוק הצ'רקסי8 שלו, התיישב עליהן. הזקן התיישב למולו על עקביו היחפים, עצם את עיניו ונשא את כפות ידיו מעלה. חאג'י מוראט עשה כמוהו. לאחר מכן, משאמרו את תפילתם, החליקו שניהם בידיהם על פניהם, בהצמידם אותן בקצות זקניהם.
"ני חאבּאר?", שאל חאג'י מוראט את הזקן, כלומר, "מה חדש?".
"חאבאר יוק" – "אין חדש", השיב הזקן, שלא הביט בפניו של חאג'י מוראט אלא בחזהו, בעיניו האדומות, נטולות החיים. "אני גר במכוורת ורק היום באתי לבקר את הבן. הוא יודע".
חאג'י מוראט הבין שהזקן אינו רוצה לומר את אשר הוא יודע ואשר נחוץ לו לחאג'י מוראט לדעת, הנהן קלות בראשו ולא הוסיף לשאול.
"אין שום חדשות טובות", פתח ודיבר הזקן, "רק זאת, שכל הארנבים זוממים כיצד לגרש את הנשרים, ואילו הנשרים ממשיכים לקרוע לגזרים פעם את זה ופעם את זה. בשבוע שעבר שרפו הכלבים הרוסים את הגורן של אנשי מיצ'יצְק, שייקרע להם הפרצוף!", חרחר הזקן בזעם.
נכנס המוריד של חאג'י מוראט, פוסע ברגליו החזקות ברכות, בצעדים גדולים על פני רצפת העפר. הוא הסיר, ממש כמו חאג'י מוראט, את חמילתו, את רובהו ואת חרבו, ולאחר שנשארו עליו רק פגיונו ואקדחו, תלה אותם בעצמו על אותם המסמרים שעליהם היה תלוי נשקו של חאג'י מוראט.
"ומי הוא?", שאל הזקן את חאג'י מוראט, והצביע על הנכנס.
"המוריד שלי, אלדאר שמו", אמר חאג'י מוראט.
"טוב", אמר הזקן והורה לאלדאר בידו לשבת על שטיח הלבד, לצדו של חאג'י מוראט.
אלדאר התיישב ישיבה מזרחית בשיכול רגליים, ונעץ בשתיקה את עיני האיל היפות שלו בפניו של הזקן, שהחל לדבר באריכות ובחופשיות. הזקן סיפר כיצד, בשבוע שעבר, הבחורים שלהם תפסו שני חיילים: אחד מהם הרגו, ואת השני שלחו לווידינו,9 אל שאמיל. חאג'י מוראט הקשיב בפיזור נפש, מציץ אל הדלת ומטה אוזן לצלילים הבוקעים מבחוץ. מתחת לסככה שבחזית הסאקלה נשמעו צעדים, הדלת חרקה ונכנס בעל־הבית.
בעל הסאקלה, סעדוֹ, היה אדם כבן ארבעים, זקנקנו קטן, אפו ארוך ועיניו שחורות, אם כי לא בורקות כעיני בנו, הנער בן החמש־עשרה, שהתרוצץ אחריו ונכנס עתה לסאקלה יחד עם אביו והתיישב ליד הדלת. בעל־הבית חלץ את קבקבי העץ שלו בפתח, הסיט אל עורפו, שלא גולח מזמן והלך והתכסה שיער שחור סמיך, את כובע הפרווה הישן והבלוי ומיהר להתיישב על בהונותיו מול חאג'י מוראט.
כמו הזקן, עצם גם הוא את עיניו, נשא את כפות ידיו מעלה, אמר תפילה, העביר את ידיו על פניו ורק אז פתח בדברים. הוא אמר שיצאה פקודה מאת שאמיל לעצור את חאג'י מוראט, חי או מת, שרק אתמול יצאו שליחיו של שאמיל רכובים לדרכם, ושהעם פוחד להמרות את פי שאמיל, ושעל כן יש להיות זהירים.
"אצלי בביתי", אמר סעדו, "כל עוד אני חי, לא יאונה רע לקונאק10 שלי. אבל מה יהיה בשדה? צריך לתת על זה את הדעת".
חאג'י מוראט הקשיב רוב קשב והנהנן בראשו לאות הסכמה. כשסעדו סיים את דבריו, הוא אמר:
"טוב. כעת צריך לשגר אל הרוסים אדם עם איגרת. המוריד שלי ילך, אבל נחוץ לו מלווה".
"אשלח את בּאטא אחי", אמר סעדו. "קרא לבאטא", פנה הוא אל בנו.
הנער זינק כקפיץ מתוח על רגליו הזריזות ומיהר לצאת מהסאקלה, מנפנף בידיו. לאחר כעשר דקות הוא חזר עם צ'צ'ני שעורו השחים והשחיר כמעט מהשמש, שרירי וקצר רגליים, בצ'רקסייה צהובה נפרמת, ששרווליה כה קרועים עד שנעשו גדילים־גדילים, ובחותלות עור שחורות משולשלות. חאג'י מוראט בירך לשלום את הנכנס, ומיד, בלי להכביר במילים, אמר קצרות:
"תוכל להוביל את המוריד שלי אל הרוסים?".
"אפשר", הפטיר באטא מהר ובעליצות, "הכול אפשר. במקומות שאני עובר בהם, שום צ'צ'ני אחר לא יעבור. יש שילכו, יפזרו הבטחות ולא יעשו דבר. ואני יכול גם יכול".
"בסדר", אמר חאג'י מוראט. "על עמלך תקבל שלושה", אמר וזקף שלוש אצבעות.
באטא הנהן בראשו כרוצה לומר שהבין, אך הוסיף שלא למען בצע כסף הוא טורח, אלא הוא נכון לשרת את חאג'י מוראט בשל הכבוד שבדבר. כל אנשי ההר מכירים את חאג'י מוראט וזוכרים כיצד היכה את החזירים הרוסים שוק על ירך...
"טוב", אמר חאג'י מוראט, "החבל יפה כשהוא ארוך, והדיבור כשהוא קצר".
"טוב, אשתוק".
"במקום שהארגוּן11 מתעקל, מול המצוק, יש מערה־יער, שם עומדות שתי ערימות של חציר. מכיר?".
"מכיר".
"שם, שלושה מפרשיי מחכים לי", אמר חאג'י מוראט.
"אָיָה",12 אמר באטא, מהנהן בראשו.
"תשאל את חאן מגומה. חאן מגומה יודע מה לעשות ומה לומר. צריך להוביל אותו אל המפקד הרוסי, אל וורונצוב,13 הנסיך, התוכל?".
"אוביל".
"להוביל ולהביא בחזרה, התוכל?".
"אפשר".
"לאחר שתביאו שמה, תשוב אל היער. גם אני אהיה שם".
"הכול אעשה", אמר באטא, וקם ויצא, בהצמידו את ידיו אל חזהו.
"עוד בן־אדם צריך לשלוח לגֵחה", אמר חאג'י מוראט לבעל־הבית כשבאטא יצא, "ובגחה, מה שצריך זה ככה", כבר החל הוא לומר, תופס באחת מלולאות הצ'רקסייה שלו, אך כיוון שראה שתי נשים הנכנסות לסאקלה, מיד שמט את ידו והשתתק.
האחת היתה אשתו של סעדו, אותה אשה מבוגרת, רזה, שהניחה את הכרים. האחרת היתה נערה צעירה, בשרוואל אדום ובבשמט ירוק, ומין רעלה ממטבעות של כסף כיסתה את כל חזהּ. בקצה צמתה השחורה, הלא ארוכה אך העבה וקשה, שנחה בין שכמות גבה הרזה, היה תלוי רובל של כסף. עיניה השחורות, עיני דמדמניות כשל אביה ואחיה, ברקו בעליצות בפניה הצעירות, שהתאמצו לשמור על סבר חמור. היא לא הביטה באורחים, אך ניכר היה שחשה בנוכחותם.
אשתו של סעדו נשאה שרפרף נמוך ועגול, ועליו תה, כופתאות, לביבות מטוגנות בחמאה, גבינה, צ'וּרֵק, הלוא הוא לחם דק ושטוח, ודבש. הנערה נשאה גיגית, קנקן נחושת ומגבת.
סעדו וחאג'י מוראט שתקו שניהם כל זמן שהנשים, שנעו חרישית באנפילאותיהן האדומות וחסרות הסוליה, הניחו את התקרובת לפני האורחים. ואילו אלדאר קבע את עיני האיל שלו ברגליו המשוכלות, ונשאר חסר ניע כפסל כל עוד הנשים היו בסאקלה. ורק כשהנשים יצאו וצעדיהן הרכים נדמו מעבר לדלת, נאנח אלדאר בהקלה, ואילו חאג'י מוראט תפס באחת מלולאות הצ'רקסייה שלו, הוציא מתוכה את הכדור הנעוץ בה, ומתחת לכדור הוציא פתק מגולגל לסליל.
"למסור לבני", הוא אמר, והצביע על הפתק.
"ואת התשובה לאן למסור?", שאל סעדו.
"לך, ואתה תעביר לי".
"כן ייעשה", אמר סעדו והעביר את הפתק ללולאת הצ'רקסייה שלו. אחר־כך נטל לידיו את הקנקן וקירב אל חאג'י מוראט את הגיגית. חאג'י מוראט הפשיל את שרוולי הבשמט על ידיו השריריות, הלבנות מכפות ידיו ומעלה, והניחן מתחת לזרם המים הקרים והצלולים שסעדו יצק מן הקנקן. לאחר שניגב את ידיו במגבת פשתן נקייה, קרב חאג'י מוראט אל המאכלים. כמוהו עשה גם אלדאר. בשעה שהאורחים אכלו, ישב סעדו מולם ושב והודה להם על הביקור. הנער, שישב ליד הדלת בלי להסיר את עיניו השחורות הבורקות מחאג'י מוראט, חייך כמאשר בחיוכו את דברי אביו.
אף על פי שחאג'י מוראט לא טעם דבר יותר מיממה, הוא אכל רק מעט מן הלחם והגבינה, אחר־כך הוציא אולר מתחת לפגיונו, דלה קצת דבש ומרח אותו על הלחם.
"הדבש שלנו דבש טוב הוא. השנה משובח הדבש מבכל השנים – מרובה ומעולה כאחד", אמר הזקן, מרוצה בעליל מכך שחאג'י מוראט אכל מדבשו.
"תודה", אמר חאג'י מוראט, והסיט עצמו מהמאכלים.
אלדאר עוד רצה לאכול, אבל גם הוא, כמו המוּרשיד14 שלו, התרחק מהשולחן והגיש לחאג'י מוראט את הגיגית והקנקן.
סעדו ידע שבאירוחו של חאג'י מוראט הוא מסכן את חייו, כיוון שלאחר המריבה של שאמיל עם חאג'י מוראט נצטוו כל תושבי צ'צ'ניה, באיומי עונש מוות, לא לתת מחסה לחאג'י מוראט. הוא ידע שתושבי האאול עלולים לגלות בכל רגע שחאג'י מוראט שרוי בביתו ולדרוש את הסגרתו. אך לא רק שהדבר לא החרידו; אדרבה, הוא שימח אותו. סעדו חשב לחובתו להגן על האורח והקונאק שלו, ולו גם במחיר חייו. והוא שמח בעצמו, והיה גאה שהוא נוהג כראוי.
"כל עוד אתה בביתי וראשי על כתפי, איש לא ייגע בך לרעה", חזר הוא ואמר באוזני חאג'י מוראט.
חאג'י מוראט התבונן היטב אל תוך עיניו הבורקות, הבין שהוא דובר אמת ואמר בנעימה חגיגית משהו:
"מי ייתן ותזכה לשמחה ולאריכות ימים".
סעדו לחץ דומם את ידו אל חזהו לאות תודה על מלותיו הטובות.
סעדו הגיף את תריסי הסאקלה, הצית את הזרדים באח ויצא במצב־רוח מרומם ונפעם במיוחד מחדר האורחים, ונכנס לאותו מדור בסאקלה שבו גרה כל משפחתו. הנשים לא ישנו עדיין ושוחחו על האורחים המסוכנים שלנו בחדר האורחים שלהם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.