חברים במאפיה 1: נירו

NIRO_imud-1

1

לעזוב את בית הספר

אֵל ישבה בשיעור ספרדית ובהתה בשעון. היא הייתה בטוחה שהטמפרטורה בכיתה עמדה על ארבעים מעלות לכל הפחות.

עוד שלוש דקות להפסקת הצהריים והיא כבר התגעגעה לחופשת חג המולד. לאורך כל החופשה, היא לא הרגישה, אפילו לא פעם אחת, את תחושה האבדון הזו שמתערבלת כעת בבטנה. לא משנה כמה פעמים תחושת האבדון הזו השתלטה עליה, היא מעולם לא הצליחה להתרגל אליה.

אֵל שנאה את בית הספר. לא, נכון יותר לומר שהיא תיעבה את בית הספר עם כל הלב והנשמה. הסיבה היחידה שבגללה שרדה את תיכון ׳לֵגָאסִי פְּרֶפ׳ הייתה בגלל קלואי מַסְטֵרְס, החברה היחידה שלה בעולם.

קלואי הייתה זקוקה לה. זה נכון שלשתיהן הציקו, אבל בקלואי ממש התעללו ואֵל הייתה מוכנה לעשות הכול כדי להגן עליה. במיוחד לאחר כל מה שקרה.

למזלה של אֵל, ציוניה זיכו אותה במלגה ששילמה את מרבית שכר הלימוד. את היתרה אֵל מימנה באמצעות חסכונותיה מעבודתה בחופשת חג המולד בדיינר. אלמלא כן, היו מעיפים אותה והיא הייתה משאירה את קלואי חסרת הגנה - דבר שלא הייתה מסוגלת להעלות על דעתה.

עוד שתי דקות עד הפסקת הצהריים. ואני חשבתי שאם בוהים בשעון הזמן עובר לאט יותר.

אֵל פחדה מהפסקת הצהריים. לתלמידים לא יצא להציק לה ולקלואי מאז היום האחרון לפני חופשת החג, וזה אמר שהם עמדו להוציא את כל האגרסיות העצורות שלהם עליהן. שאלוהים יעזור להן.

כשנותרה עוד דקה להפסקת הצהריים, אֵל נטשה את הבהייה בשעון שלא הביאה לה תועלת, וסובבה את ראשה כדי להביט בקלואי. ליבה נשבר מעט. קלואי ישבה עם ראשה מורכן ופיתלה את ידיה בחיקה. פעולה שנהגה לעשות בכל פעם שהייתה לחוצה.

היא דמיינה את פניה המתוקות מתחת לשערה העבות, מצולקות בחתכים עמוקים; צלקת אחת שהתחילה כחמישה סנטימטרים מעל הגבה ונמתחה עד לשקע לחייה, וצלקת שנייה שהייתה כשניים וחצי סנטימטרים מעל ומתחת לשפתיה. שתיהן בצידו הימני של פניה.

אֵל קפצה בבהלה כשהפעמון צלצל להפסקת הצהריים, היא הרימה את תיקה ונעמדה.

את יכולה לעשות את זה. הבעיה הייתה שאֵל לא באמת האמינה שיש ביכולתה להתמודד עם הפסקת הצהריים הקרובה, ולכן גם תחושת האבדון הזו ליוותה אותה לאורך היום. אֵל ניגשה לדלת הכיתה והרגישה את קלואי עומדת צמודה אליה, מאחורי גבהּ. הן למדו, לצערן, שהליכה במסדרונות בית הספר, זו לצד זו, פירושה חשיפה גדולה יותר להטרדות והצקות, ולכן בשלוש וחצי השנים האחרונות הקפידה קלואי להתקרב לאֵל עד שזה נעשה למקומה הקבוע - דבוקה לגבה.

היא עקפה את ההמולה שהייתה במסדרון, וצעדה באיטיות לעבר הקפטריה. אֵל פיתחה שיטה להתמודד עם ההפסקות ב'לגאסי פרפ'. בהפסקות הקצרות, אלו שבין שיעור אחד לאחר, היא נהגה ללכת במסלול הקצר ביותר לשיעור הבא אלא אם כן המסדרון היה עמוס בקהל - ובקהל היא התכוונה לאלו שהציקו לה כמו קסנדרה המלכה של בית הספר. היא למדה לא להשתהות בדרך ולהגיע מייד לכיתת השיעור הבא, כי בדרך כלל, בהפסקות שבין השיעורים, המורים נותרו בכיתות ממתינים לשיעור הבא. בהפסקות הארוכות, כמו הפסקת הצהריים שהמתינה לה, היא נהגה להרכין את ראשה ולא להסתכל לאף אחד בעיניים - מה שנגד את אופייה לחלוטין. אבל רק כך הצעידה במסדרון עברה באופן יחסי בביטחון, לעומת הקפטריה שטמנה בחובה סכנות הרבה יותר גדולות עבורה ועבור קלואי.

אֵל הגיעה לאולם הקפטריה ובחנה את שני התורים שהיו מולה. תור אחד ארוך היה מול העמדה שהארוחות שהוגשו בה השתנו מדי יום, והתור השני, הקצר יותר, היה מול העמדה שהארוחה שהוגשה בה הייתה תמיד אותו הדבר. לשתיהן לא באמת הייתה אפשרות בחירה, והן תמיד עמדו בתור שהיו בו את הכי פחות אנשים מפחידים, מה שבהכרח הוביל לכך שהן נתקעו, בדרך כלל, עם ארוחת צהריים לא טעימה במיוחד. אֵל ניגשה לתור הקצר ובזווית עינה העיפה מבט לתור הארוך ולעמדת האוכל שמולו. אין ספק שכל מי שעמד שם צדק, אפשרויות הבחירה היו טובות יותר.

הרבה יותר עדיף, היא חשבה.

אֵל ראתה שתי דמויות עוקפות את התור הארוך, לא מתייחסות לכל מי שעמד שם. היא וקלואי לא הגיבו כלל, עדיף לא למשוך תשומת לב.

"לא התקשרת או שלחת הודעה אפילו פעם אחת במהלך החופשה. לא התגעגעת אליי?" קסנדרה כרכה את זרועותיה סביב צווארו של נירו.

נירו אחז במותניה. "מצטער, בייב. הייתי עסוק."

נירו קָרוּסוֹ. הוא היה התגלמות ההגדרה של גבר יפה תואר; גבוה, כהה וחתיך, גופו רזה ושרירי יותר מכמעט כל התלמידים בי"ב. היא שמה לב שבמהלך החופשה הוא הסתפר ונראה לה שונה כעת. מאז שראתה אותו לראשונה, הוא תמיד היה עם שיער ארוך שנהג לסרק לאחור. כעת, כששערו היה הרבה יותר קצר, הייתה בו מין תנועתיות, ובעצם היא העדיפה אותו כך. "זה אומר שאתה עסוק מדי ולא תהיה איתי הערב?" אֵל יכלה לראות את החזה של קסנדרה עולה ויורד עם כל נשימה.

רגע אחרי, תפס נירו את אֵל בוהה בו. הוא החזיר לה מבט עם עיניו הירוקות ונשען קדימה כדי ללחוש משהו באוזנה של קסנדרה.

"תמצאו חדר!" מישהו צעק בתור.

כשקסנדרה סובבה את ראשה לאחור, היא ראתה אותם מתבוננים זה בזה, ונעצה באֵל מבט מאיים. האיום הזה סייע לה לנתק את מבטה, והיא הרגישה נבוכה על שנתפסה בוהה בהם. היא לימדה את עצמה לא להסתכל לאף אחד מהתלמידים בעיניים, במיוחד בשעה שהפגינו חיבה בציבור.

אלוהים, מה עובר עליי היום? אֵל חשבה לעצמה, כל מה שהיה חסר לה זה לעצבן את קסנדרה. היא רדפה אותה מהיום הראשון שהגיעה לתיכון, כשאחד הבנים, שקסנדרה כנראה חיבבה, החמיא לאֵל על שערה. מאז אותו היום קסנדרה הפכה את אֵל למטרה בבית הספר, והבחור מאותו הרגע לא התייחס אליה יותר.

כשהתור התקדם, הן סוף־סוף הצליחו לקחת מגש: לזניה, שעועית ירוקה, ורוטב תפוחים. האמת, זה יכול היה להיות גרוע יותר.

היא הוציאה מים מהמקרר, ניגשה לקופאית ונתנה לה את מספר ארוחת הצהריים שלה. "1089".

"אֵל, שימי לב שאת יכולה לרשום רק בשבוע הראשון. בהמשך תצטרכי להכניס כסף לחשבון שלך או להביא איתך כסף כל יום." הקופאית דיברה בקול רם יותר ממה שאֵל חשבה שהיה נחוץ. "לא נעבור את זה שוב השנה."

אֵל לא חשבה שאפשר להרגיש נורא יותר. "אוקיי." היא השפילה את מבטה וזזה הצידה כדי שקלואי תוכל לתת את המספר שלה.

"1072." אֵל הבינה מייד שאפשר להרגיש נורא יותר כשהביטה על פניה המפוחדות של קלואי בשעה שזו הלכה באיטיות לשולחן הקבוע שלהן.

השולחנות בקפטריה היו מפוזרים מסביב. התלמידים החכמים ישבו בשולחנות הקרובים ביותר לעמדות האוכל, והם למען האמת, לא הציקו להן רק התעלמו מהן. בקצה האחורי של הקפטריה היו השולחנות של המקובלים. אֵל וקלואי אכלו תמיד באותו השולחן בשלוש וחצי השנים האחרונות - השולחן הקרוב ביותר לדלת. השולחן הזה היה ממוקם בין שני הצדדים, אך קרוב יותר לצד של החכמים. רק שולחן הרובוטים שהיה מלא בחנונים הפריד בין קלואי ואֵל לתלמידים המקובלים.

אֵל ישבה עם גבה לדלת. היא אהבה שכל הקפטריה הייתה פרושה מול עיניה. קלואי ישבה מולה, מעדיפה להפנות את הגב לשאר העולם.

"הצלחת להירדם אתמול בלילה?" אֵל שאלה עם דאגה בקולה. היא ידעה שקלואי לא ישנה הרבה בגלל הסיוטים, אבל היום נראה כאילו לא ישנה אפילו שעה אחת. פניה היו חיוורות, שערה השחור שניסה להסתיר את הצד המצולק של פניה היה חסר ברק ועיניה האפורות שקועות.

"לא ממש. המחשבות על החזרה ללימודים לא עשו לי טוב." קלואי הכריחה את עצמה לחייך למען חברתה.

אֵל הסתכלה על קלואי באהדה. "אל תדאגי. זה הסמסטר האחרון שלנו בתיכון, ויותר לא נצטרך לראות את הפרצופים שלהם לעולם. חוץ מזה, אולי הפעם, ארבעים וחמש הדקות של השיעור יעברו מהר יותר."

"היינו בחופשה שלושה שבועות, אֵל, לא שלוש שנים," קלואי ענתה בשקט.

"היי, הרבה דברים יכולים לקרות בשלושה שבועות. אולי הרובוטים ביקשו לקבל לב בחופש."

"אם זה המקרה אז כל תקופת התיכון שלי הייתה בסך הכול חלום מסויט ואני עומדת להתעורר ממש עוד רגע..." קלואי עצמה עיניים בחוזקה ופקחה אותן שנייה לאחר מכן. "טובבב, נראה שאף אחד לא ביקש את עזרתה של גלנדה המכשפה הטובה." אֵל צחקה כשראתה את קלואי משתחררת מעט ומגחכת.

שתיהן אכלו את ארוחת הצהריים, ואֵל הסתכלה בזהירות לצד השני של הקפטריה. בפועל הצד ההוא היה די מגוון. היו מספר שולחנות של אתלטים שכללו שולחן מלא שחקני פוטבול, ועוד שולחנות בודדים שאכלסו שחקני בייסבול, כדורשת, כדורסל וכדורגל.

השולחן הכי שנוא עליה היה של הפשניסטות, אלו שקנו אך ורק מותגים של מעצבים, וכלל ברובו מעודדות ואת קסנדרה שישבה בראש השולחן. סמוך לשולחן של קסנדרה היה השולחן של העשירים במיוחד, ואני מתכוונת לעשירים ממש. ישבו שם רק בנים שבראשם עמד סבסטיאן, אחיה התאום של קסנדרה, והסיוט של אל שאפילו צליל שמו הפחיד אותה.

וזה הותיר את השולחן האחרון שאותו אֵל לא ממש יכלה לתאר. שלושה בחורים ישבו שם, תמיד. נירו שהיה למעשה המלך של 'לגאסי פרפ', ועוד שניים. הגדול יותר היה אִמוֹ והקטן יותר היה וינסנט, כולם בי"ב. אך היום, אֵל הבחינה בבחור חדש שישב איתם ותהתה מי הוא.

הוא כנראה בכיתה י'. הדבר היחיד שהצליחה לראות מאחור זה שיער בלונדיני כהה.

היא המשיכה לנעוץ את מבטיה ביושבים שם כשהרגישה לפתע נוכחות של מישהו מעליה, ונחרדה.

"חיפשתי אותך כל היום. יש כאן לכלוך ואני צריכה שמלצרית תנקה בשבילי." ובמילים האלה קסנדרה העיפה את הצלחת של אֵל מהשולחן, והרימה את קולה. "קדימה, מלצרית, נקי את זה."

דומייה נפלה בקפטריה כשכל התלמידים השתתקו. המילה הזו מלצרית, גרמה לאֵל להצטמרר, אבל מצד שני היא ידעה שהם התייחסו אליה כאילו זה אכן היה שמה מלידה.

אֵל חשבה על האפשרויות העומדות מולה. האחת - להתעלם מזה בכוונה או להעמיד פנים שלא שמעה. השנייה - לענות בתגובה מתחכמת או בכמה מילים בוטות. היא בחרה באפשרות הראשונה, אך כשהסתכלה על קלואי וראתה את הפניקה שעל פניה, היא הצטערה שבחרה כך.

"כלבה, אני יודעת ששמעת אותי." קסנדרה לקחה את הצלחת של קלואי והחזיקה אותה מעל לראשה. קלואי ניסתה לזוז הצידה, אך שתי הפרחות של קסנדרה עם הבלונד המזויף, נעמדו משני צידיה והכריחו אותה להמשיך לשבת. "נקי את הבלגן בדיוק כמו שמלצרית אמורה לעשות, או שלמוזרה הזאת כאן יהיה בלגן משלה לנקות."

פריק הייתה המילה היחידה האחרת שגרמה לה להצטמרר יותר ממלצרית.

אֵל הרגישה את הסמרטוט פוגע בפניה - באדיבותו של סבסטיאן. היא השתהתה לרגע והתבוננה בקלואי ששפשפה את ידיה זו בזו וראשה מורכן. היא לא רצתה בזה עבורה.

לעזאזל, דווקא היום יש את האוכל הכי מלכלך. אֵל בלעה את גאוותה והרימה את הסמרטוט. ואז היא באמת בלעה את גאוותה כשירדה לרצפה וניקתה את הלכלוך.

וכשסיימה לבייש את עצמה, היא ניגשה לקלואי והושיטה לה יד. "בואי נלך." היא ידעה שקלואי לעולם לא תיגע בידה אבל זו הייתה הדרך היחידה להעביר את המסר הבהול - החוצה, עכשיו ומהר.

"מצטערת, פספסת נקודה." וכשקסנדרה עמדה לשפוך את תוכן הצלחת על קלואי, אֵל עשתה את הדבר היחיד שאפשר היה לעשות במקרים מעין אלה ודחפה את הצלחת חזק יותר לכיוון השני, לפניה של קסנדרה.

הקפטריה התמלאה ברגשות מעורבים. חלק לא הצליחו להתאפק והחלו לצחוק, בזמן שאחרים היו יותר מדי בהלם ממה שקרה, ולא הצליחו להגיב כלל. אֵל הרגישה בחילה נוראית כמו שלא הרגישה מעולם, וכמעט עמדה להקיא את מעט המזון שהצליחה לאכול עד עכשיו.

"כלבה מזדיינת!" קולה הצורם של קסנדרה טיפס לדציבלים שבן אנוש לא מסוגל להם. "הלך עלייך."

אֵל ידעה שבפניה עומדת אך ורק אפשרות אחת והיא לברוח. היא אחזה בדחיפות בחולצתה של קלואי מאחור, משכה אותה איתה ורצה היישר לדלתות הקפטריה. מזל שעל אף שקלואי הייתה בהלם מוחלט, היא הבינה את האסטרטגיה.

זו הייתה הסיבה שבגללה הן ישבו תמיד ליד השולחן הכי קרוב לדלתות.

בדיוק כשעמדה לצאת, היא הבחינה במר אוונס עומד בכניסה. מר אוונס היה המורה שלה לאנגלית והיחידי שהאמין שאכן ניתן להיות יצירתי באנגלית. שלא לדבר על זה שהוא גם היה נאה בדרכו המבוגרת, וכל הבנות היו דלוקות עליו מאז החל ללמד בבית הספר, בתחילת השנה.

לעזאזל, היא הייתה לכודה. אֵל עמדה שם וידעה שהלך עליה. אין סיכוי שמישהו יעשה משהו לקסנדרה ויצליח לחמוק מזה.

"אֵל, קלואי, חזרו לכיתה," מר אוונס דיבר בקול רגוע, אולי מדי רגוע, אבל אֵל לא התכוונה לוותר על המתנה שהוא העניק לה, ממש כאילו זכתה בלוטו.

הן ברחו במהירות מהקפטריה, ובדרכן החוצה שמעה אֵל את מר אוונס אומר, "מיס רוס, נקי את הלכלוך שעשית. אני לא יכול להרשות לעצמי שתלמידים אחרים יחשבו שהם יכולים להתנהג כך, נכון? אה, וכשתסיימי, תפגשי אותי במשרדו של סגן המנ —״ קולו התפוגג.

הלך עליי. נדפקתי בענק.

כשהן הגיעו לכיתה והדלת נסגרה מאחוריהן, אֵל דיברה ראשונה.

"אני כל־כך מצטערת, קלואי. זו הייתה רק תגובה, לא רציתי שהיא תוציא את זה עלייך."

"ברור לך שהיא הולכת להרוג אותנו עכשיו. את יודעת את זה. מה נעשה?" קלואי התנשפה ואֵל, שלא הצליחה להבין האם זה בגלל הדאגה לחייהן או מהריצה המהירה לכיתה, התיישבה באנחה על יד השולחן והורידה את ראשה.

"אין לי מושג." היא הסתכלה חזרה על קלואי. "יש לך הצעות?"

"כן, אנחנו צריכות לעזוב את בית הספר." קלואי אולי נשמעה צינית, אבל זה בהחלט נשמע כמו הפתרון הנכון.