חברים במאפיה 2: וינסנט

1

ברוכים הבאים למעמקי הגיהינום

לֶייק עצמה את עיניה כאשר שמעה את רעש האגזוז של המכונית משתפשף בכביש. הקדילאק הישנה הייתה המכונית של אביה, ונזקקה לשיפוץ דחוף. גרוטאה רצינית.

איכשהו אביה הצליח לגרום למכונית לעבוד כשתיקן אותה בעצמו, והשתמש בחלקים ממכוניות שונות ואפילו הכין חלקים בעצמו. לייק אהבה לקרוא לה פרנקנלאק.*

היא חשבה שהוא יקנה מכונית חדשה מתישהו בין השנים 1981 ו-2014, אבל לא. היו לו דרכים טובות יותר לבזבז את הכסף שלו; כמו להמר על סוס או על צ'יפים בשולחן פוקר.

אף על פי שאביה היה מהמר ברמה שתיים־עשרה בסולם ריכטר, היא לא הייתה מחליפה אותו בעד שום הון שבעולם – הצד השני של המטבע היה מוכר לה היטב.

היא הניעה את ראשה, מנסה לא לחשוב על סוף השבוע המתקרב. רוב בני הנוער שמחו שיום שישי הגיע, אבל לייק לא הייתה ביניהם. עבורה, סופי השבוע היו עינוי. ממש.

אביה הגיע סוף־סוף ליעד והחנה את המכונית. "אוקיי, ילדונת. שיהיה לך יום מקסים. נתראה ביום שני."

לייק שמבטה היה נעוץ בחלון שלידה, הפנתה את ראשה ופגשה את חיוכו של אביה. "גם לך, אבא. נתראה בשני." לקראת סוף המשפט היא גם הצליחה לחייך מעט.

היא פתחה את הדלת ויצאה מהמכונית עם התיק שלה.

"אוהב אותך, ילדונת."

הפעם, לייק לא הייתה צריכה להתאמץ לחייך. "אוהבת אותך, אבא."

אביה התרחק מהמקום ולייק יכלה לשמוע את רעש המתכת המשתפשפת בכביש. היא הסתובבה והסתכלה על כל מי שהיה שם. למען האמת, זה לא היה כזה גרוע. היו להם תמיד דברים הרבה יותר חשובים לדבר עליהם. שלא נדבר על יכולת ריכוז קצרה.

אתם מבינים, לייק לא הייתה פופולרית או לא פופולרית. היא פשוט הייתה... לייק.

בום!

לרגע אחד הייתה שתיקה רועמת, ואז האוויר התמלא בקולות של צחוק יחד עם העשן השחור שנפלט ממכוניתו של אביה. היא הורידה את ראשה והרימה את הכובע בקפוצ'ון שלה בניסיון להסתיר את פניה.

נפלא. לא יכול להיות יותר גרוע מזה, נכון? היא צעדה בחניון דרך המכוניות והאנשים.

מוזיקה קולנית נשמעה מאחוריה, ולייק סובבה את ראשה רק כדי לראות את הג׳יפ הלבן הגדול שנסע לעברה. היא נאלצה לקפוץ הצידה כדי לא להיפגע מהג'יפ שעצר בחריקת בלמים.

היא קפאה במקומה בהלם מהמפגש הכמעט קטלני, וליבה השתולל. היא ידעה בדיוק מי ישבה במושב הנהג עוד בטרם ירדה עם שלוש חברותיה.

אשלי. היה לה קשה להגיד את שמה של אשלי, אפילו לעצמה.

"אלוהים אדירים, לא ראיתי אותך בכלל," אשלי גיחכה בבוז.

לייק החליטה לנצל את הזדמנות הפז ולענות לה. לא היו לה הרבה הזדמנויות כאלה.

"אוי ואבוי, באמת? אולי את צריכה משקפיים. מהר, כמה אצבעות אני מרימה?" היא הרימה את האצבע האמצעית שלה ושמעה צחוק מעומעם.

אשלי הזעיפה פנים ואמרה בקול רם במיוחד. "מצטערת, אני לא דוברת את השפה של זבל לבן."

וכך בדיוק רוב העולם ראה אותה – חתיכת זבל. זבל לבן, ליתר דיוק.

לייק עמדה שם והתבוננה בבנות המצחקקות בקולן הצווחני. זה מייד גרם לה להבין שהתגובה שלה לאשלי בעצם כן יכולה להחריף את המצב.

היא התעלמה מתחושת הבטן שלה והחליטה להמשיך ללכת. היא קיוותה מאוד שלא תתחרט על ההתפרצות הקטנה שלה על אשלי. עם זאת, באותו רגע, היא הרגישה גאה בעצמה ורצתה ליהנות מזה. לעת עתה, בכל אופן.

לייק התקרבה לדלתות הכניסה, והרימה את עיניה לשלט הצהוב שהכריז 'ברוכים הבאים' מעל המילים 'תיכון איסטרן הילז'. לדעתה, אמור היה להיות כתוב שם משהו בסגנון של 'ברוכים הבאים למעמקי הגיהינום'.

היא הייתה, סוף־סוף, בכיתה י״ב בגיהינום הזה, תודה לאל, ובדיוק התחילה את השבוע הראשון שלאחר חופשת חג המולד.

היא נכנסה לבית הספר ומייד הודתה על החום ששרר בו. היה קר בקנזס סיטי, מיזורי, כך שהחום שהפשיר את אפה ולחייה, היה מבורך.

כימיה היה השיעור הראשון שלה, והיא הלכה היישר לכיתה וניגשה לכיסא שלה. ברגע שהתיישבה נשמע הצלצול שהכריז על תחילת השיעור.

לייק בהתה בכיסא הריק שלידה וחייכה כשהיא מנידה בראשה.

כל יום מחדש.

בדקות הבאות היא בהתה בשעון, בלי לשמוע מילה ממה שהמורה אמר, עד ששמעה את הדלת נפתחת. ברונטית כהה הופיעה וניסתה לתפוס את מקומה בשקט כדי לא למשוך תשומת לב.

הבחורה התיישבה ליד לייק ולחשה, "את חושבת שהוא שם לב?"

"את כל יום מאחרת, אדלין," אמר המורה, מחליף נושא באמצע המשפט כדי להתייחס לאיחור.

"נראה לי שכן," לייק לחשה.

אדלין שחררה נשיפה גדולה והתחילה את הסיפור שלה. "אני מתנצלת, מר ווייד. אתה מבין, עבר עליי שבוע נוראי כי אלוהים החליט להעניש את כל הנשים מאז שחווה אכלה את התפוח. ועכשיו, דודה שלי פלו באה לביקור—"

"בסדר, אני מבין." מר ווייד הרים את ידיו בתבוסה.

לייק ניסתה נואשות לא לצחוק. וזו הסיבה שהיא החברה הכי טובה שלי.

היא ואדלין היו חברות כמעט מרגע לידתן. אבותיהן עבדו באותו תחום, ואימא של אדלין שמרה עליה, כשההורים שלה רצו לצאת. לפני שהם נפרדו.

כשהוריה של לייק נפרדו לפני שנים רבות, היא מצאה את עצמה מבלה שבוע אחד עם אביה, ושבוע אחד עם אימה. טוב, עד שאימא מצאה חבר והתחתנה איתו כעבור כמה חודשים. אחרי זה בילתה לייק את אמצע השבוע עם אביה, ואת סופי השבוע עם אימה.

לייק שפשפה את רקותיה בניסיון לא לחשוב על סוף השבוע המתקרב. אל תחשבי על זה או שתהרסי לעצמך את היום.

עד הצלצול האחרון היא חופשייה. לאחר מכן יהיה לה מספיק זמן להצטער.

טיננג.

"וואו, מתי הם מתכוונים לתקן את הפעמון העלוב הזה?" אדלין שאלה כשנעמדה והתמתחה.

לייק התקשתה להאמין שהשיעור כבר נגמר. "אדלין, את יודעת שאנחנו לומדות בבית ספר ציבורי, נכון?"

אדלין הניחה את ידיה על מותניה. "אז? ההורים שלי משלמים מיסים."

"רגע, כספי המיסים בכלל מגיעים לבתי ספר ציבוריים?" לייק שאלה.

"אין לי שמץ של מושג. סביר להניח שהעירייה שומרת אותם לעצמה.״

לייק התבוננה בכיתה המלוכלכת. "כן, את צודקת." שתיהן יצאו מהכיתה למסדרונות שהיו מלוכלכים לא פחות.

הן נעצרו ליד הלוקרים שלהן, ולייק הקישה את הקוד ולקחה מתוכו את חומרי הלימוד לשיעורים הבאים.

"אוי, תראי! השטן בדרך אלינו, ואני חייבת להגיד שהפרצוף שלה נראה אומלל יותר מהרגיל." אדלין טרקה את דלת הלוקר, ונשענה עליו כשעל פניה המבט הכי כלבתי שאפשר.

לייק עשתה כמוה וניסתה גם היא להיראות הכי כלבתית, אף כי היה לה ברור שהיא ככל הנראה נכשלה. "זה כנראה בגלל שהפניתי לעברה אצבע משולשת הבוקר, כשהיא ניסתה לדרוס אותי."

אדלין פרצה בצחוק.

"על מה לעזאזל, אתן צוחקות, כלבות?" אשלי שאלה והעיפה את שערה מכתפה.

אדלין בקושי הצליחה לדבר מרוב צחוק, "רק ניסיתי לדמיין את הפנים המכוערות שלך כשלייק נפנפה אותך." אשלי עיוותה את פניה והיא המשיכה, "אה, רגע, הינה זה!"

אל תצחקי, אל תצחקי. לייק צחקה.

"את ממש דורשת את זה, נכון, אחותי? לא רציתי להרוס לך את הכיף, אבל אימא יוצאת עם חברים הלילה."

המזל התאכזר ללייק כשאימה התחתנה עם אביה של השטן, והפכה אותן לאחיות חורגות.

והעובדה שאימה לא תהיה בבית הערב, אומרת ש... שיט, לא, לא, לא, לא.

החיוך המרושע שנמתח על פניה של אשלי, הכריח את לייק להגיב במהירות. "מצטערת, לאדלין ולי כבר יש תוכניות."

אשלי גיחכה. "כן, כאילו שאתן הולכות לאן שהוא, כלבות."

לייק, שעברה מספיק להיום, התכוונה להראות לאשלי. "טוב, אני מקווה שתיהני מערב שקט בבית בזמן שאדלין ואני נהיה ב׳פויזן׳.״

אשלי וחברותיה התבוננו בהן בתדהמה, ולייק חייכה חיוך רחב. לשם שינוי, היא גרמה לאשלי להיאלם דום.

עכשיו! זה הזמן ללכת!

לייק לא הייתה טיפשה, היא ידעה מתי לברוח. במיוחד מרוע. היא אחזה בידה של אדלין ומשכה אותה מול פניה ההמומות של אשלי.

"אהה... לייק, מתי החלטנו ללכת לשם?" פניה של אדלין היו המומות באותה מידה.

לייק התחרטה מייד על מה שאמרה. "לא יכולתי להתאפק. זה פשוט נפלט לי!" היא החלה להילחץ, כשההבנה של מה שאמרה – הכתה בה. "אנחנו חייבות ללכת. את יודעת שהיא עוקבת אחרינו בפייסבוק, אם לא נעלה תמונות לעמוד שלנו, הלך עלינו."

כל נערה בבית הספר רצתה ללכת ל׳פויזן׳, שהיה לאונג' בר יקר בטירוף לבני נוער, רק כדי שתוכל להעלות תמונות לדף הפייסבוק שלה. אך למרביתן לא הרשו להתקרב למקום, וגם אם כן, הן לא הצליחו למצוא דייט ללכת איתו. הבנים בבית ספר ציבורי, לא היו יכולים להרשות לעצמם לשבת במקום כל־כך יקר, או שלא רצו לבזבז את כספם על מישהי, אלא אם כן ידעו בוודאות שיקבלו זיון בסוף הערב.

"תקשיבי, את יודעת שאני בעד לדחוף לה את ה׳פויזן׳ לפרצוף, אבל איך לעזאזל נוכל להרשות לעצמנו להיכנס לשם? ההורים שלי בדיוק קנו לי נייד חדש ובגדים חדשים לתחילת הסמסטר. הם לא ייתנו לי מקדמה נוספת על חשבון דמי הכיס שלי." אדלין החלה להילחץ כמו לייק.

יש רק דרך אחת להיכנס...

לייק אחזה בכתפיה של חברתה, "אדלין, כמה את אוהבת אותי?"

* צירוף המילים פרנקנשטיין וקדילאק