חברים, מאהבות והדבר הגדול הנורא

1 הנוף

אף אחד אף פעם לא חושב שמשהו נורא יקרה לו. עד שזה קורה. ואף אחד לא חוזר ממצב של מעיים קרועים, דלקת ריאות תשניקית ומכונת אקמו. עד שמישהו חוזר.

אני חזרתי.

אני כותב את זה בבית השכור שלי שצופה אל האוקיינוס השקט. (הבית האמיתי שלי נמצא בהמשך הרחוב באמצע תהליך שיפוצים — אמרו לי שיידרשו לכך שישה חודשים, אז אני מניח שזה ייקח שנה.)

זוג ניצים אדומי־זנב חגים מתחתיי בגיא הצר שמוביל את הצוקים אל המים. זהו יום אביב מקסים בלוס אנג׳לס. הבוקר הייתי עסוק בתליית תמונות על הקירות (או יותר נכון, הסתכלתי על מי שתלה אותן, אני לא ממש מיומן בדברים כאלה). בשנים האחרונות ממש נכנסתי לקטע של אומנות, ואם תסתכלו מקרוב, תראו שיש לי ציור של האומן בנקסי או אפילו שניים. אני גם עובד על טיוטה שנייה של תסריט, הכוס שלי מלאה בדיאט קולה ויש לי חפיסת סיגריות ׳מרלבורו׳ שלמה בכיס. לפעמים הדברים האלה מספיקים.

לפעמים.

קו המחשבה שלי כל הזמן חוזר לעובדה הפשוטה שאין מנוס ממנה: אני חי. בהתחשב בסיכויים, שתי המילים האלה הן נס גדול יותר מכפי שניתן לתאר. עבורי יש להן איכות מוזרה, נוצצת, כמו אבנים שמביאים מאיזה כוכב רחוק. אף אחד לא יכול ממש להאמין לזה. משונה מאוד לחיות בעולם שבו אם היית מת, זה היה מכניס אנשים להלם, אבל לא מפתיע אף אחד.

הדבר העיקרי שממלא אותי בשתי המילים האלה — אני חי — מעל לכל שאר הדברים, הוא הכרת תודה עמוקה. כשהיית קרוב כל כך לאלוהות כמו שהייתי, אין לך באמת בחירה לגבי הכרת התודה. היא פשוט יושבת על השולחן בסלון שלך, כמו איזה ספר על שולחן קפה. אתה בקושי שם לב אליו, אבל הוא שם. ובהתעסקות עם הכרת התודה הזאת, שקבורה עמוק בתוך האניס החיוור והרמז של הלקריץ שבדיאט קולה, ומילוי הריאות שלי בכל יניקה מהסיגריה שלי, יש ייסורים שלא מרפים.

אני לא יכול שלא לשאול את עצמי את השאלה הגדולה: למה? למה אני חי? יש לי שמץ קטן בנוגע לתשובה, אבל היא עדיין לא מגובשת מספיק. זה קשור לעזרה לאנשים, את זה אני יודע, אבל אני לא יודע איך. הדבר הכי טוב אצלי, בלי שום ספק, זה שאם אלכוהוליסט בא אליי ושואל אם אני יכול לעזור לו להפסיק לשתות, אני יכול לומר כן, ובאמת לקיים את זה. אני יכול לעזור לאדם נואש להיעשות פיכח. אני מאמין שהתשובה ל״למה אני חי?״ נמצאת איפשהו שם. אחרי הכול, זה הדבר היחיד שמצאתי שבאמת גורם לי לתחושה טובה. אי אפשר להכחיש שאלוהים נמצא שם.

אבל, אתם מבינים, אני לא יכול לומר כן לשאלה ׳למה?׳ בזמן שאני מרגיש שאני לא מספיק. אי אפשר לתת למישהו משהו שאין לך. רוב הזמן יש בי את המחשבות הטורדניות האלה: אני לא מספיק, אני לא חשוב לאף אחד, אני יותר מדי נזקק. התחושות האלה גורמות לי אי נוחות. אני זקוק לאהבה, אבל אני לא סומך עליה. אם אפיל את המסכה שלי, את צ׳נדלר, ואראה לכם מי אני באמת, אולי תשימו לב אליי, וגרוע מזה, אולי תשימו לב אליי ותעזבו אותי. ואני לא יכול לאפשר לזה לקרות. אני לא אשרוד. לא עוד. זה יהפוך אותי לגרגיר אבק וישמיד אותי.

לכן אני אהיה זה שאעזוב אתכם קודם. אמציא במוחי שמשהו השתבש בכם, ואאמין בזה. ולבסוף אעזוב. אבל לא יכול להיות שמשהו השתבש אצל כולם, מת׳יו. מה המכנה המשותף פה?

ועכשיו יש את הצלקות על הבטן שלי. פרשיות האהבה המקולקלות. העזיבה של רייצ׳ל (לא ההיא. רייצ׳ל האמיתית. האקסית של חלומותיי, רייצ׳ל). כל אלה רודפים אותי בזמן שאני שוכב במיטה ער בשעה ארבע בבוקר בבית שלי שצופה אל הצוקים מול האוקיינוס השקט. אני בן חמישים ושתיים. זה כבר לא חמוד כל כך.

בכל בית שגרתי בו אי פעם היה נוף. זה הדבר הכי חשוב מבחינתי.

כשהייתי בן חמש, נשלחתי במטוס ממונטריאול שבקנדה, שם חייתי עם אימי, ללוס אנג׳לס שבקליפורניה, כדי לבקר את אבי. הייתי מה שנקרא ״קטין ללא ליווי״ (בשלב כלשהו, חשבתי על הביטוי בתור השם לספר הזה). בתקופה ההיא היה נורמלי לגמרי לשלוח את הילד שלך לבד למטוס, ולהטיס ילדים קטנים ללא ליווי הורה היה פשוט משהו שאנשים עשו. זה לא היה בסדר, אבל הם עשו את זה. חשבתי למשך אלפית שנייה שזאת תהיה הרפתקה מרגשת, ואז הבנתי שאני צעיר מכדי להיות לבד, ושכל המצב היה בעצם מפחיד מאוד (ולגמרי מטומטם). שמישהו יבוא לאסוף אותי! הייתי בן חמש. מה, כולם משוגעים?

מאות אלפי הדולרים שהוצאתי על טיפול בגלל הבחירה הזאת של ההורים שלי... אפשר לקבל אותם בחזרה, בבקשה?

אתה זוכה לקבל כל מיני צ׳ופרים כשאתה קטין ללא ליווי בטיסה. שלט קטן מסביב לצוואר שלך שעליו כתוב ״קטין ללא ליווי״, עלייה מוקדמת למטוס, אולם המתנה לילדים בלבד, ממתקים, מישהו שמלווה אותך למטוס... אולי זה היה אמור להיות נפלא, אני לא יודע (מאוחר יותר, כאדם מפורסם, קיבלתי את כל הצ׳ופרים האלה גם בנמלי תעופה, אבל בכל פעם זה הזכיר לי את הטיסה הראשונה ההיא, אז שנאתי אותם). הדיילות היו אמורות לטפל בי, אבל הן היו עסוקות בהגשת שמפניה במחלקת תיירים. (זה מה שעשו אז בשנות השבעים המשוגעות.)

המגבלה של שני משקאות בדיוק בוטלה באותה התקופה, כך שכל הטיסה הזאת הייתה שש שעות באווירה של סדום ועמורה. צחנת האלכוהול הייתה בכל מקום. הבחור שישב לידי שתה עשרה קוקטיילים. (הפסקתי לספור אחרי שעתיים) לא יכולתי להבין למה אדם מבוגר ירצה לשתות את אותו המשקה שוב ושוב... אחח, התמימות.

לחצתי על כפתור השירות הקטן כשהעזתי, וזה לא קרה לעיתים קרובות. הדיילות — במגפיים סקסיים של שנות השבעים ובמכנסיים קצרים — היו עוברות לידי, פורעות את שערי וממשיכות הלאה.

הייתי ממש מפוחד. ניסיתי לקרוא את מגזין ״היי־לייטס״, אבל בכל פעם שהמטוס היטלטל קצת, ידעתי שאני עומד למות. לא היה אף אחד שיגיד לי שהכול בסדר, לא היה לי על מי להסתכל כדי להירגע. כפות הרגליים שלי אפילו לא הגיעו לרצפה. הייתי מפוחד מדי מכדי להשעין לאחור את המושב ולהירדם, אז פשוט נשארתי ער, חיכיתי לטלטול הבא ותהיתי שוב ושוב איך ההרגשה ליפול מגובה עשרת אלפים מטר.

לא נפלתי. לפחות לא מילולית. בסופו של דבר המטוס החל לנחות ונגלה לפניי ערב קליפורני יפהפה. ראיתי את האורות מנצנצים, את הרחובות פרושים כמו שטיח קסום ונוצץ, כתמים כהים גדולים שהיום אני יודע שהיו הגבעות, והעיר כולה התקרבה אליי כשמעכתי את פרצופי הקטן אל חלון המטוס. אני זוכר היטב שחשבתי על כך שהמשמעות של כל האורות האלה וכל היופי הזה, היא שעומד להיות לי הורה.

העובדה שלא היה לי הורה בטיסה הזאת היא, בין היתר, משהו שהוביל לחיים שלמים של תחושת נטישה... אם הייתי מספיק, הם לא היו עוזבים אותי לבד, נכון? ככה זה אמור לעבוד, לא? לילדים האחרים היו הורים שליוו אותם. לי היה שלט עם השם שלי ומגזין.

זו הסיבה לכך שכשאני קונה בית חדש — והיו הרבה כאלה — הוא חייב לבוא עם נוף. אני רוצה את התחושה הזאת של להביט לעבר מקום בטוח, לעבר מקום כלשהו שבו מישהו חושב עליי, מקום שבו יש אהבה. שם למטה, איפשהו בעמק או באוקיינוס רחב הידיים ששוכן מעבר לכביש החוף המהיר או על הצבע הבוהק שבכנפיו של נץ אדום הזנב, שם נמצאת ההורות. שם נמצאת האהבה. שם הבית. עכשיו אני יכול להרגיש ביטחון.

למה הילד הקטן הזה היה לבד על המטוס? אולי תטוס לקנדה ותאסוף אותו בעצמך, לעזאזל? זאת שאלה שאני תוהה לגביה פעמים רבות, אבל מעולם לא העזתי לשאול.

אני לא חובב מושבע של עימותים.

אני שואל המון שאלות, אבל לא בקול רם.

במשך זמן רב ניסיתי להאשים כל אחד וכל דבר בבלגן הזה שכל הזמן שכן בתוכי.

ביליתי חלק נרחב מחיי בבתי חולים. אשפוז בבית חולים גורם גם לטובים שבינינו לרחם על עצמנו, ואני עושה את כל מאמציי לרחם על עצמי. בכל פעם שאני שוכב במיטת האשפוז, אני חושב על החיים שחייתי, הופך כל רגע בהם שוב ושוב, כאילו היו איזה ממצא מבלבל בחפירה ארכיאולוגית, מנסה למצוא סיבה לכך שביליתי כל כך הרבה זמן מחיי בתחושת חוסר שקט ובכאב רגשי. תמיד הבנתי מאיפה הגיע הכאב האמיתי. (ידעתי מה מקור הכאב הפיזי שלי — התשובה הייתה: טוב, אתה לא מסוגל לשתות כל כך הרבה, אידיוט.)

קודם כול, רציתי להאשים את הוריי האוהבים ומלאי הכוונות הטובות... אוהבים, מלאי כוונות טובות וגם מושכים באופן מהפנט.

בואו נחזור ליום שישי, עשרים ושמונה בינואר, 1966. הסצנה: אוניברסיטת ווטרלו לות׳רן שבאונטריו.

אנחנו בשנה החמישית של ׳תחרות מלכת השלג׳ השנתית, שמקבצת את כל הסטודנטים מהאוניברסיטאות הקנדיות (״המועמדות נשפטות על פי אינטליגנציה, השתתפות בפעילויות סטודנטיאליות ואישיות מלבבת כמו גם יופי״). הקנדים האלה לא חסכו באמצעים בטקס ההכרזה של מלכת השלג החדשה, היה אמור להיות מצעד לפידים, תהלוכה ומופע תזמורות נוסף לפיקניק גדול ולמשחק הוקי.

רשימת המועמדות באירוע הגדול כוללת בתוכה בחורה בשם סוזן לנגפורד — היא מועמדת מספר אחת־עשרה ומייצגת את אוניברסיטת טורונטו. התמודדו נגדה יפהפיות עם שמות נפלאים כמו רות׳ שייבר מבריטיש קולומביה, מרת׳ה קווייל מאוטווה ואפילו הלן ״צ׳יקי״ פיהרר ממק׳גיל, שככל הנראה הוסיפה את הכינוי ״צ׳יקי״ לשמה כדי להמתיק את שם המשפחה ה״בעייתי״ שלה, שני עשורים בלבד לאחר מלחמת העולם השנייה.

אבל הנשים הצעירות האלה לא היו יריבות ראויות לעלמה לנגפורד. באותו ערב קפוא של ינואר, המלכה הקודמת עזרה להכתיר את מלכת השלג החמישית של האוניברסיטאות, ועם הכבוד הזה הגיעו גם סרט סאטן יפה והרבה אחריות: בשנה הבאה תהיה זו מלאכתה של העלמה לנגפורד להעביר את הכתר למתמודדת הזוכה.

התחרות של שנת 1967 הייתה מרגשת באותה המידה.

בשנה ההיא היה אמור להתקיים קונצרט של להקת Serendipity Singers, מין להקה בסגנון של The Mamas & The Papas, שממש במקרה, הזמר המוביל שלה נקרא ג׳ון בנט פרי. ה־Serendipity Singers היו תופעה מוזרה במושגים של המוזיקה העממית הכבדה של שנות השישים. הלהיט הגדול ביותר שלהם (והיחיד) ״אל תיתנו לגשם לרדת״ היה, למעשה, עיבוד של שיר ילדים בריטי ובכל זאת הגיע למקום השני ברשימת השירים למבוגרים ולמקום השישי ברשימת מאה הלהיטים של חודש מאי בשנת 1964.

את ההישג הזה צריך לראות בפרספקטיבה המתאימה, משום שחמשת השירים הראשונים ברשימה היו להיטים של להקת ה־Beatles: ״Can't Buy Me Love״, ״Twist & Shout״, ״She Loves You״, ״I Want to Hold Your Hand״, ו־"Please, Please Me״.

זה לא שינה לג׳ון פרי. הוא נדד בדרכים עם הלהקה שלו, מוזיקאי עובד ששר למחייתו כדי לממן את ארוחת הערב שלו, ומה טוב יותר מלשיר בהופעה בתחרות מלכת השלג של האוניברסיטאות הקנדיות באונטריו? הוא הגיע לשם ושר לו בשמחה, ״האיש העקום הזה והחתול והעכבר העקומים שלו, וכולם חיים ביחד בבית הקטן והעקום שלו,״ ופלרטט בין מילות השיר עם מלכת השלג של השנה שעברה, סוזן לנגפורד. באותה התקופה, הם היו שני האנשים היפים ביותר על פני האדמה — אתם צריכים לראות תצלומים שלהם מהחתונה — כל מה שהתחשק לך זה לחבוט בפנים המפוסלות והמושלמות שלהם. לא היה להם סיכוי. כששני אנשים נראים טוב כל כך, הם פשוט מעוותים זה את זה.

הפלרטוט הפך לריקוד אחרי שג׳ון סיים לשיר, וייתכן שזה היה נגמר שם, אבל סופת שלג רצינית וגורלית בערב ההוא מנעה מ־Serendipity Singers לעזוב את העיר. כך יצא שזמר מוזיקה עממית ומלכת יופי התאהבו בעיר קנדית נצורה בגלל השלג בשנת 1967... הגבר הכי יפה בעולם פוגש את האישה הכי יפה בעולם. לכל שאר העולם לא היה סיכוי.

ג׳ון פרי בילה שם את הלילה, סוזן לנגפורד שמחה מאוד וכעבור שנה או שנתיים, אחרי סצנת רצף אירועים בחייהם בליווי מוזיקת רקע, היא מצאה את עצמה בוויליאמסטאון, מסצ׳וסטס, ביתו של ג׳ון, והתאים בתוך הרחם שלה התחלקו והתרבו.

אולי משהו בחלוקת התאים הפשוטה הזאת השתבש, אין לי מושג. כל מה שאני יודע זה שהתמכרות היא מחלה, וממש כמו שקרה להורים שלי כשהם נפגשו, גם לי לא היה שום סיכוי מחורבן.

נולדתי ב־19 באוגוסט, 1969, יום שלישי, בנם של ג׳ון בנט פרי, אחרון הזמרים של Serendipity Singers, וסוזן מרי לנגפורד, מלכת השלג לשעבר של אוניברסיטאות קנדה. סופה קשה השתוללה בלילה שבו נולדתי (ברור שהייתה) וכולם שיחקו מונופול וחיכו שאופיע (ברור שהם חיכו). הגעתי לעולם בערך חודש אחרי שאסטרונאוטים הגיעו לירח ויום אחד אחרי שפסטיבל וודסטוק נגמר — אז בין המושלמות הקוסמית של גרמי השמיים וכל החרא שקרה בחווה של מקס יַסְגוּר, קיבלתי חיים והרסתי למישהו את הסיכוי לבנות מלונות בטיילת.

יצאתי החוצה בצרחות, ולא הפסקתי לצרוח. במשך שבועות. סבלתי מגזים ועוויתות בקיבה — הבטן שלי הייתה בעייתית מההתחלה. ההורים שלי יצאו מדעתם בגלל כמות הבכי שלי. יצאו מדעתם? הם היו מודאגים, ולכן גררו אותי לרופא. השנה היא 1969, תקופה פרה־היסטורית יחסית להיום. עם זאת, אני לא יודע עד כמה האנושות אמורה להיות מפותחת יותר, כדי להבין שמתן פנוברביטל — סם הרגעה — לתינוק שנושם את האוויר האלוהי בכדור הארץ, הוא שגוי. הפתרון הזה היה לכל הפחות גישה מעניינת ברפואת ילדים. לא היה נדיר כל כך שרופאים בשנות השישים רשמו להורים עם תינוק שסובל מבעיות קיבה תרופת הרגעה רצינית שכזו, ורופאים מבוגרים יותר ממש המליצו על כך בכל ליבם וממש רשמו ״סם הרגעה חזק לתינוק רך שלא הפסיק לבכות.״

אני רוצה להיות ברור מאוד לגבי הנקודה הזאת.

אני לא מאשים את ההורים שלי בזה.

אם הילד שלך בוכה כל הזמן, ברור שמשהו לא בסדר, וזה רופא שנותן לך את מרשם. אתה מאמין לו כי זה לא הרופא היחיד שחושב שזה רעיון טוב, נותן את התרופה לילד והוא מפסיק לבכות. אלה היו זמנים אחרים.

כך יצא שישבתי על ברכי אימי הלחוצה וצרחתי מעל לכתף בת העשרים ואחת שנים שלה בזמן שאיזה דינוזאור במעיל לבן, שבקושי הרים את עיניו משולחן העץ הרחב שלו, צקצק מתחת לשפמו על ׳ההורים בעת האחרונה׳ וכתב מרשם לתרופת הרגעה.

הייתי רועש ותלותי, וזה נפתר בכדור (אממ, זה נשמע כמו שנות העשרים המחורבנות שלי).

נאמר לי שנטלתי פנוברביטל במשך החודש השני של חיי, כשהייתי בן שלושים עד שישים ימים. זה זמן חשוב מאוד בהתפתחות של תינוק, בעיקר בכל מה שקשור לשינה. (חמישים שנה אחר כך, אני עדיין לא ישן כמו שצריך.)

ברגע שנתנו לי את תרופת ההרגעה, הייתי פשוט מתעלף. מתברר שהייתי בוכה עד שהתרופה נכנסה פעולה ואז הייתי נרדם. זה גרם לאבא שלי לפרוץ בצחוק בכל פעם מחדש. הוא לא היה אכזרי. תינוקות מסוממים הם מצחיקים. יש תמונות שלי כתינוק שבהן אפשר לראות שאני ממש מסטול, מניע את הראש למעלה ולמטה, ממש כמו מכור, בגיל שבעה שבועות. די הולם לילד שנולד יום אחרי שפסטיבל וודסטוק נגמר, אני מניח.

הייתי תינוק תלותי, רחוק מהתינוק החמוד והמחייך שכולם מייחלים לו. אז פשוט אטול את זה ואסתום את הפה.

באופן אירוני, לתרופות הרגעה ולי יש יחסים מוזרים שהתפתחו במהלך השנים. אנשים יופתעו לדעת שהחל משנת 2001 רוב הזמן הייתי פיכח. למעט שישים או שבעים תאונות קטנות במהלך השנים. כשהתאונות האלה קורות, אם אתה רוצה להיות פיכח — דבר שתמיד רציתי — נותנים לך סמים כדי לעזור לך בזה. אילו סמים, אתם שואלים? ניחשתם נכון, פנוברביטל! סמי הרגעה משככים אותך בזמן שאתה מנסה להתגבר על חרא אחר שיש בגוף שלך, ואיזה מזל, התחלתי להשתמש בזה בגיל שלושים יום, אז כאדם בוגר פשוט המשכתי מהמקום שבו הפסקתי. בזמן גמילה, אני מאוד תלותי ולא נעים — צר לי לומר שאני המטופל הכי גרוע בעולם.

גמילה זה גיהינום.

גמילה זה לשכב במיטה, לראות את השניות עוברות ולדעת שאתה אפילו לא קרוב להרגשה טובה. כשאני עובר גמילה, אני מרגיש כמו אדם גוסס. אני מרגיש שזה לעולם לא ייגמר. האיברים הפנימיים שלי מנסים לצאת לי מתוך הגוף בזמן שאני רועד ומזיע. אני כמו התינוק ההוא שלא נתנו לו כדור כדי לשפר את המצב. בחרתי להיות מסטול במשך ארבע שעות בידיעה מלאה שאחר כך אבלה בגיהינום שבעה ימים. (אמרתי לכם שהחלק הזה אצלי משוגע, נכון?) לפעמים צריך לנעול אותי איפשהו במשך כמה חודשים רק כדי לשבור את המעגל הזה.

כשאני עובר תסמיני גמילה, המילה ׳בסדר׳ היא זיכרון רחוק או משהו ששמור לכרטיסי ברכה של הולמרק. אני מתחנן כמו ילד קטן לכל סוג תרופה שתקל על התסמינים. אותו אדם מבוגר, שמן הסתם נראה מעולה על שער ״פיפל מגזין״ באותו הרגע, מתחנן להקלה. אני מוכן לוותר על הכול — על כל מכונית, על כל בית, על כל דולר — רק כדי לגרום לזה להפסיק.

וכשתסמיני הגמילה מסתיימים סוף־סוף, אתה נשטף בהקלה ונשבע שוב ושוב שלעולם לא תעבור את זה שוב. עד שאתה עובר את זה שוב שלושה שבועות מאוחר יותר, בדיוק באותו המצב.

זה משוגע.

אני משוגע.

ממש כמו תינוק, לא רציתי לעשות את העבודה הפנימית בתוכי במשך זמן רב, כי אם כדור מתקן את זה... טוב, זה קל יותר. וזה מה שלימדו אותי.

כשהייתי בערך בן תשעה חודשים, ההורים שלי החליטו שנמאס להם להיות ביחד. הם הושיבו אותי במושב לתינוקות ברכב לפני שיצאנו מוויליאמסטאון, ושלושתנו נסענו לגבול הקנדי — חמש שעות וחצי. אני יכול רק לדמיין את הדממה שהייתה ברכב בנסיעה ההיא. אני לא דיברתי, כמובן, וזוג היונים שישבו מלפנים כבר דיברו די והותר לפני כן. ועדיין, הדממה ההיא הייתה כנראה מחרישת אוזניים. משהו ממש איום קרה שם. ברקע הניגון המרוחק של מפלי הניאגרה, סבי מצד אימי, וורן לנגפורד — הדמות הצבאית, חיכה לנו כשהוא פוסע הלוך ושוב, אולי כדי להתחמם ואולי מתוך תסכול, או אולי שניהם. הוא נופף לנו בידו כשהתקרבנו כאילו עמדנו לצאת לחופשה כיפית. אני מניח שהייתי נרגש לראות אותו. לפי מה שסיפרו לי אבא שלי שחרר אותי ממושב הבטיחות, הוציא אותי מהמכונית, העביר אותי אל זרועותיו של סבא ובשקט זנח אותי ואת אימי. לבסוף, אימא יצאה מהמכונית, ואני, היא וסבא עמדנו, הקשבנו למים המוטחים מהמפלים ושוצפים אל תוך ערוץ ניאגרה, וצפינו באבי ממהר להתרחק מאיתנו, לעד.

מתברר שלא עמדנו לחיות ׳בבית הקטן והעקום׳ אחרי הכול. אני מתאר לעצמי שסיפרו לי שאבא שלי יחזור בקרוב.

״אל תדאג,״ אימא בוודאי אמרה, ״הוא רק הלך לעבודה, מתצו. הוא יחזור.״

״בוא, בחור צעיר,״ סבא בוודאי אמר. ״בוא נלך לחפש את סבתא. היא הכינה את הספגטי שאתה אוהב לארוחת הערב.״

כל ההורים הולכים לעבודה, והם תמיד חוזרים. זו ההתנהלות השגרתית. אין מה לדאוג. אין שום דבר שיגרום להתקפת עיוותי קיבה או להתמכרות או לחיים שלמים של פחד מנטישה או להרגשה שאני לא מספיק או לחוסר מנוחה תמידי או לצורך נואש באהבה או לכך שאני לא חשוב לאף אחד.

אבא שלי ברח, אלוהים יודע לאן. הוא לא חזר מהעבודה ביום הראשון וגם לא ביום שני. קיוויתי שהוא יחזור הביתה אחרי שלושה ימים, אחר כך אחרי שבוע ואז אחרי חודש, אבל אחרי שישה שבועות בערך הפסקתי לקוות. הייתי צעיר מכדי להבין איפה זה קליפורניה, או מה זה אומר ׳ללכת אחרי החלומות שלך ולהיות שחקן׳. מה זה שחקן, לעזאזל? ואיפה אבא שלי, לכל הרוחות?

אבא שלי, שבשלב מאוחר יותר בחייו נעשה אבא נפלא, עזב את התינוק שלו לבד עם אישה בת עשרים ואחת, למרות שהוא ידע שהיא צעירה מדי מכדי להיות אימא לילד שלה. אימא שלי נפלאה ומלאת רגש, והיא הייתה פשוט צעירה מדי. גם היא, כמוני, ננטשה בדיוק באותו המקום, במגרש החניה שבגבול בין ארצות הברית לקנדה. היא נכנסה להיריון כשהייתה בת עשרים, וכשהייתה בת עשרים ואחת ואימא טרייה, היא הפכה לאם חד הורית. אם לי היה תינוק בגיל עשרים ואחת, הייתי מנסה לשתות אותו. היא עשתה כמיטב יכולתה, וזה אומר הרבה לגבי מי שהיא, אבל עדיין, היא פשוט לא הייתה מוכנה לאחריות הזאת, ואני לא הייתי מוכן להתמודד עם שום דבר, כי רק נולדתי וכל זה.

למעשה, אימא ואני ננטשנו לפני שבכלל למדנו להכיר זה את זה.

אחרי שאבא נעלם, הבנתי את התפקיד שלי בבית מהר מאוד. המשימה שלי הייתה לבדר, להצחיק, להקליל, לרפא, לרַצות ולהיות ליצן החצר של כולם.

גם אחרי שאיבדתי חלק שלם מהגוף שלי. למען האמת, בעיקר אז.

הפנוברביטל נותר בעבר, השימוש בו כבר התפוגג כמו זיכרון פניו של אבי, ועברתי במהירות את גיל הפעוטות, שבו למדתי איך להיות האדם המטפל.

כשהייתי בגן ילד אחד טרק את הדלת על היד שלי, ואחרי שזרזיפי הדם הפסיקו להתיז כמו זיקוקים, מישהו נזכר לחבוש את היד שלי ולקחת אותי לבית החולים, שם התברר שלמעשה איבדתי חתיכה מהאצבע השלישית שלי. מישהו התקשר לאימא שלי, שמיהרה להגיע לבית החולים. היא נכנסה אל החדר בבכי (בצדק) ומצאה אותי עומד על אלונקה עם תחבושת ענקית על היד. לפני שהספיקה לומר מילה אמרתי, ״את לא צריכה לבכות — אני לא בכיתי.״

כבר אז הייתי השחקן. האחד שמרַצה אנשים. (מי יודע? אולי כבר אז אמרתי את זה בסגנון צ׳נדלר בינג רק כדי לסחוט ממנה חיוך.)

בגיל שלוש כבר ידעתי שהייתי חייב להיות הגבר בבית. הייתי צריך לטפל באימא, גם אחרי שהאצבע שלי נכרתה חלקית. אני מניח שלמדתי כבר בגיל שלושים יום שאם אני בוכה, נותנים לי משהו שיטשטש אותי ויפיל אותי לגמרי, ולכן עדיף לא לבכות. או שידעתי שאני חייב לדאוג לכך שכולם, כולל אימא שלי, ירגישו בטוחים ובסדר. או שאולי זאת הייתה סתם אמירה מוצלחת שפעוט אמר בזמן שעמד על אלונקה כמו בוס.

לא הרבה השתנה מאז.

אם מישהו ייתן לי את כל האוקסיקונטין שגופי יכול לשאת, ארגיש שדואגים לי ומטפלים בי, וכשדואגים לי ומטפלים בי, אני יכול לדאוג ולטפל בכל אחד, להביט במישהו חיצוני ולשרת אותו. אבל בלי התרופה, אני מרגיש שפשוט אפלט לתוך ים של כלום ושום דבר.

מובן שזה אומר שאין בי שום תועלת או משמעות במערכת יחסים, משום שאני רק מנסה להגיע לדקה הבאה, לשעה הבאה, ליום הבא. תמיד מרחפת תחושת אי שקט של פחד, קורטוב של חוסר כשירות. קמצוץ מהסם הזה, טיפונת ממנו, ואני בסדר — הטעם של הכול נעלם כשאתה מסטול ממשהו.

בתקופה שלפני אחד־עשר בספטמבר 2001, הרשו לילדים — וגם למבוגרים סקרנים — להציץ אל תוך תא הטייס במטוס. כשהייתי בן תשע בערך, לקחו אותי לתא הטייס והוקסמתי מכל הכפתורים, מהקברניט ומכל המידע, עד ששכחתי להכניס את היד הפגועה שלי לכיס בפעם הראשונה אחרי שש שנים. מעולם לא הראיתי אותה לאף אחד. התביישתי כל כך.

הטייס שם לב אליה ואמר, ״תן לי לראות את כף היד שלך.״

הראיתי לו אותה במבוכה רבה. הוא הושיט אליי את ידו, ״בוא, תסתכל.״

מתברר שגם לו הייתה חסרה חתיכה מאצבע השלישית בדיוק באותו מקום ביד ימין.

הגבר הזה שלט על כל המטוס, ידע בדיוק מה תפקידו של כל כפתור והבין את כל המידע המרתק שקשור בתא הטייס, וגם לו הייתה חסרה חתיכה מהאצבע. מאז אותו יום — ואני בן חמישים ושתיים עכשיו — לא הסתרתי את היד שלי שוב. למעשה, מאחר שעישנתי במשך שנים רבות כל כך, המון אנשים הבחינו באצבע ושאלו אותי מה קרה.

לפחות יצאה לי בדיחה נחמדה מתקרית הדלת — במשך שנים ׳התלוננתי׳ שמאחר שאיבדתי חצי אצבע, יכולתי לומר לאנשים רק ׳לך תז–׳.

לא היה לי אבא וגם לא היו לי עשר אצבעות שלמות, אבל מה שכן היה לי כבר אז, זה מוח זריז ולשון חדה. אם משלבים את אלה עם אימא עסוקה וחשובה מאוד, שגם לה היו מוח ופה זריזים... טוב, היו ימים שבהם שמחתי להטיף מוסר לאימא שלי על חוסר תשומת ליבה אליי, ובואו נאמר שזה לא הלך טוב כל כך.

חשוב לי לציין ברגע זה שמעולם לא קיבלתי את כמות תשומת לב המספקת. לא משנה מה היא עשתה, זה אף פעם לא הספיק לי. ובל נשכח שהיא עשתה עבודה של שני אנשים בזמן שאבא׳לה היקר היה עסוק במאבק עם השדים והתשוקות שלו בלוס אנג׳לס.

סוזן פרי (היא שמרה את השם של אבא מבחינה מקצועית) עסקה במה שהדמות של אליסון ג׳ני מהסדרה ״הבית הלבן״ עוסקת — דוברת פוליטית. היא הייתה הדוברת של פייר טרודו, שהיה אז ראש ממשלת קנדה, וגם בת הלוויה שלו. (העיתון ״טורונטו סטאר״ פרסם תמונה של שניהם וכתב: ״יועצת העיתונות, סוזן פרי, עובדת עבור אחד הגברים המפורסמים ביותר בקנדה, ראש הממשלה פייר טרודו, אבל הופכת במהירות לידוענית בזכות עצמה בעצם הופעתה לצידו.״)

תארו לעצמכם: הפכתם לידוענים רק משום שעמדתם ליד פייר טרודו. הוא היה ראש ממשלה מתוחכם ומקושר חברתית שיצא פעם עם ברברה סטרייסנד, קים קטרל, מרגוט קידר... השגריר שלו לוושינגטון הבירה פעם התלונן שהוא לא הזמין בת זוג אחת, אלא שלוש בנות זוג שונות לארוחת ערב, כך שנדרש לבצע המון ספין תקשורתי עבור גבר שהיה מוקסם כל כך מנשים.

המשרה של אימא חייבה אותה לעבוד שעות רבות, ואני נאלצתי להתחרות נגד הדאגה המתמדת לדמוקרטיה המערבית והמנהיג הכריזמטי ונושא החרב שלה אם רציתי מעט תשומת לב. (למיטב זיכרוני הביטוי באותם הימים היה ׳ילד מפתח׳ — ביטוי סתמי ותפל לילד שפשוט נשאר לבד כל הזמן.) לפיכך למדתי להיות מצחיק (נפילות על הישבן, בדיחות של שורה אחת... אתם יודעים על מה אני מדבר), כי הייתי חייב להיות כזה.

אימא שלי הייתה לחוצה מאוד בעבודה המלחיצה שלה, ומאוד רגשנית (ונטושה), והעובדה שהייתי מצחיק הרגיעה אותה מספיק כדי שהיא תבשל משהו, תשב לארוחת ערב איתי ותקשיב לי, לא לפני שאני הקשבתי לה, כמובן. אני לא מאשים אותה על שעבדה בצורה כזאת, מישהו היה צריך לפרנס את הבית, אבל המשמעות הייתה שביליתי הרבה זמן לבד (סיפרתי לאנשים שהייתי ׳ילד בודד׳ כי ששיבשתי את הביטוי ׳ילד יחיד׳).

אז... הייתי ילד עם מוח מהיר ופה מהיר אפילו יותר, אבל כמו שאמרתי, גם היא הייתה כזאת (מעניין ממי ירשתי את זה). התווכחנו המון, ובכל פעם הייתי חייב לומר את המילה האחרונה. פעם אחת התווכחתי איתה בגרם מדרגות, והיא גרמה לי לכזה זעם שמעולם לא הרגשתי בעבר. (הייתי בן שתים־עשרה. אסור לך להכות את אימא שלך, אז כל הזעם הזה נבלע פנימה, בדיוק כמו שעשיתי אחרי שהתבגרתי, ולפחות הייתה בי ההגינות להפוך לאלכוהוליסט ולנרקומן, ולא להאשים אנשים אחרים).

תמיד ננטשתי בצורה כזו או אחרת, עד כדי כך שכאשר מטוס היה עובר מעל ביתנו באוטווה, הייתי שואל את סבתא שלי, ״אימא שלי על המטוס הזה?״ כי תמיד פחדתי שהיא תיעלם בדיוק כמו אבא שלי (היא מעולם לא נעלמה). אימא שלי יפהפייה. היא הייתה כוכב זוהר בכל חדר שאליו נכנסה והיא בוודאות הסיבה לכך שאני מצחיק.

בזמן שאבא היה רחוק בקליפורניה, אימא, שהייתה יפהפייה וחכמה וכריזמטית וכוכב זוהר בכל חדר שאליו נכנסה, יצאה עם גברים. כמובן, כל אחד מהם היה הופך עבורי לדמות של אבא בשבילי. כך יצא ששוב, בכל פעם שמטוס עבר מעל ביתנו, הייתי שואל את סבתי, ״זה (מייקל/ביל/ג׳ון/שם של אחד מהמחזרים האחרונים של אימא) טס מכאן?״ איבדתי את אבא שלי ללא הפסק. נעזבתי בגבול בין המדינות שוב ושוב. שאון המים של מפלי הניאגרה נשמע באוזניי תמיד, ושום מינון של פנוברביטל לא הצליח להשתיק אותו. סבתא שלי ניסתה להרגיע אותי ופתחה עבורי פחית של דיאט קולה, וטעם האניס עם שמץ הליקריץ מילא את בלוטות הטעם שלי באובדן.

האבא האמיתי שלי התקשר בכל יום ראשון, וזה היה נחמד. אחרי הקטע שהיה לו עם Serendipity Singers, הוא שינה את כישורי הבמה שלו לכיוון משחק, בהתחלה בניו יורק ואחר כך בהוליווד. אומנם הוא היה שחקן בינוני למדי, אבל עדיין עבד באופן קבוע יחסית, ובסופו של דבר הפך לפנים של הבושם ׳אולד ספייס׳. ראיתי את הפנים שלו במגזינים יותר מאשר במציאות (אולי בגלל זה נעשיתי שחקן).

״איזה מין גבר שורק את המנגינה של אולד ספייס?״ קולו של הקריין בפרסומת משנת 1986 נשמע בזמן שילד בלונדיני קטן עם תספורת פטרייה כורך את זרועותיו סביב הצוואר של אבי האמיתי.

״זה אבא שלי!״

״זה הבעל המושלם שלי,״ מדקלמת הרעיה הבלונדינית והמחייכת.

ואף שזאת מעין בדיחה, אותי זה אף פעם לא הצחיק.

״אפשר לסמוך עליו, הוא חבר...״

ואז, כשחלף יותר מדי זמן, וזה כבר היה בלתי הולם, תלו לי שלט של ״קטין ללא ליווי״ על הצוואר ולקחו אותי לנמל התעופה כדי שאוכל להישלח ללוס אנג׳לס.

בכל פעם שביקרתי אותו שם, גיליתי שוב ושוב עד כמה אבי כריזמטי, מצחיק, מקסים וסופר־נאה.

הוא היה מושלם, וכבר בגילי הצעיר אהבתי דברים שלא יכולתי להשיג.

למרות הכול, אבי היה הגיבור שלי. למעשה, הוא היה גיבור־העל שלי. בכל פעם שיצאנו לטיולים הייתי אומר לו, ״אתה תהיה סופרמן ואני אהיה באטמן.״ (פסיכולוג חכם אולי יגיד ששיחקנו מין משחק תפקידים במקום להיות פשוט אבא ומת׳יו, כי התפקידים האמיתיים שלנו היו מבלבלים מדי בשבילי... אבל אין סיכוי שאגיד בעצמי משהו על זה.)

כשהייתי חוזר שוב לקנדה, מראה פניו והריח של דירתו היו מתפוגגים אחרי כמה חודשים. כשהגיע יום ההולדת שלי שוב, אימא עשתה כמיטב יכולתה כדי לפצות על העובדה שאבי לא נמצא איתי שם. וכשהעוגה הגדולה הייתה מופיעה מכוסה בהמון נרות נוטפים, איחלתי לעצמי דבר אחד כמו בכל שנה ושנה: בראשי הייתי לוחש, אני רוצה שההורים שלי יחזרו להיות ביחד.

אולי אם החיים שלי בבית היו יציבים יותר או אם אבא שלי היה בסביבה או אם הוא לא היה סופרמן או אם לא היו לי פה ומוח מהירים או אם פייר טרודו... לא הייתי סובל כל הזמן. הייתי שמח, ודיאט קולה היה סתם משקה שטעים לי ולא מצרך הכרחי.

בלי התרופה המתאימה, סבלתי במשך כל החיים שלי מחוסר שקט והייתי לגמרי (ממש, לחלוטין, טוטאלית) דפוק בכל מה שקשור לאהבה. ואם לצטט את רנדי ניומן הענק, ״אני צריך המון המון תרופות כדי שאוכל להעמיד פנים שאני מישהו אחר.״

אני מניח שלא הייתי היחיד.

״היי, סוזן נמצאת?״

״כן, מי מבקש אותה?״

״זה פייר...״

כשהטלפון צלצל, אימי ואני היינו באמצע היום הכי טוב שלנו ביחד. כל היום שיחקנו משחקים — אפילו ניסינו לשחק מונופול, אבל זה משחק קשה רק לשניים — וכשהערב ירד, צפינו בטלוויזיה הקטנה שלנו בסרט ״הרומן שלי עם אנני״, וצחקנו עד דמעות בגלל הבית של וודי אלן שממוקם מתחת לרכבת ההרים. (לא הבנתי את כל הבדיחות על סקס ועל מערכות יחסים, אבל אפילו בגיל שמונה יכולתי להבין את ההומור שבשאיפת איזו אבקה לבנה בשווי אלפיים דולר).

זה זיכרון הילדות האהוב עליי ביותר — לשבת עם אימי ולראות את הסרט הזה.

אבל פתאום ראש ממשלת קנדה התקשר, ועמדתי לאבד את אימא שלי שוב. כשהיא ענתה לשיחה, שמעתי אותה עוברת לטון המקצועי של הדוברת. טון של אישה אחרת. של סוזן פרי, לא אימא שלי.

כיביתי את הטלוויזיה והלכתי למיטה. התכסיתי היטב, ובלי שום צורך בתרופות הרגעה — בינתיים — ישנתי בחוסר שקט מסוים עד שאור הבוקר האיר את חדר השינה שלי באוטווה.

אני זוכר שבערך בשעה הזאת ראיתי את אימי בוכה במטבח, וחשבתי לעצמי, למה היא לא שותה פשוט? אין לי מושג למה הגעתי למסקנה שמשקה אלכוהולי יפסיק את הבכי. לא שתיתי בגיל שמונה (חיכיתי עוד שש שנים!), אבל איכשהו, התרבות שסביבי לימדה אותי ששתייה שווה לצחוק ולכיף ולבריחה הכרחית ממציאות כואבת. אימא בכתה, אז למה היא לא שתתה פשוט? היא הייתה יכולה להיות שיכורה ולא להרגיש כל כך הרבה, נכון?

אולי היא בכתה כי עברנו כל כך הרבה פעמים — מונטריאול, אוטווה, טורונטו — אם כי את רוב ילדותי ביליתי באוטווה. ביליתי הרבה זמן לבד. היו מטפלות, אבל הן לא החזיקו מעמד זמן רב והוספתי אותן לרשימת האנשים שנטשו אותי... פשוט המשכתי להיות מצחיק, מהיר, שנון... רק כדי לשרוד.

אחרי שעמדה לצידו של פייר טרודו ונראתה יפהפייה, אימי הפכה לידוענית בן לילה. עד כדי כך, שהציעו לה להגיש את מהדורת החדשות בטורונטו, ברשת ״Global Television״.

איזו הזדמנות מצוינת. זאת הייתה משרה שהיא לא יכלה לסרב לה. היא גם הייתה טובה בזה, עד שיום אחד המהדורה קידמה ידיעה על תחרות יופי. אימי אמרה בשידור, ״אני בטוחה שכולנו נהיה דבוקים למסך בשביל זה.״ זו הייתה שורה מצחיקה — וקצת הזויה מפני שהיא יצאה מפיה של מלכת יופי לשעבר — אבל כבר באותו הלילה היא פוטרה מהמשרה.

לא הייתי מאושר מהמעבר לטורונטו. ראשית, בכלל לא נכללתי בתהליך קבלת ההחלטה, ונוסף לכך, לא יכולתי להיפגש עם החברים שלי יותר. אימי גם הייתה בהיריון בחודש התשיעי. (באותה התקופה היא כבר הייתה נשואה לאיש הטלוויזיה הקנדית קית׳ מוריסון. כן, הקית׳ עם השיער מ״דייטליין״ של ערוץ ה־NBC. נבחרתי ללוות את אימי אל החופה. זאת הייתה בחירה מוזרה מאוד.)

הזמן חלף מהר מאוד ואז הייתה לי אחות יפהפייה! קייטלין הייתה מתוקה מאוד והתאהבתי בה מייד, אבל פתאום נוצרה סביבי משפחה שהתרחבה. משפחה שלא באמת הרגשתי חלק ממנה. בערך בתקופה ההיא החלטתי באופן מודע לומר, ״לעזאזל עם זה, כל אחד לעצמו״.

כך התחילה ההתנהגות הרעה: קיבלתי ציונים מחורבנים, התחלתי לעשן, הרבצתי לבן של פייר (שהפך בעצמו לראש ממשלה מאוחר יותר), ג׳סטין טרודו. (החלטתי לסיים את הריב שלי איתו כשהוא קיבל אחריות על צבא שלם.) החלטתי לחיות בראשי ולא בליבי. היה בטוח יותר בראש שלי — בלתי אפשרי להרגיש שבור שם. לפחות לא באותה התקופה.

השתניתי. הפה המהיר הופיע, ואף אחד לא הצליח להתקרב ללב שלי. אף אחד.

הייתי בן עשר.

כשעליתי לכיתה ז׳ חזרנו לאוטווה, המקום שאליו היינו שייכים. התחלתי להבחין בכוח שטמון בלהצחיק אנשים. ב״אשבורי קולג׳״, חטיבת הביניים לבנים בלבד באוטווה, הייתי הליצן של הכיתה, ואיכשהו הצלחתי לקבל את התפקיד של רקהאם ׳האקדוחן המהיר ביותר במערב׳ במחזה שנקרא ״מותו וחייו של סניקי פיץ׳״ בביומו של המורה לדרמה בבית הספר, גרג סימפסון. זה היה תפקיד גדול במחזה, וממש אהבתי את זה — לגרום לאנשים לצחוק היה הכול בשבילי. האדווה הקטנה שהפכה לגל צחוק גדול. ההורים האלה שהעמידו פנים שהם מתעניינים בפעילויות של הילדים שלהם עד ש... בום! הילד הזה, פרי, ממש גרם לאנשים לצחוק. (מכל הסמים בעולם, זה עדיין הסם הכי יעיל עבורי, לפחות בכל הנוגע לתחושת אושר.) העובדה שהייתי הכוכב ב״מותו וחייו של סניקי פיץ׳״ הייתה חשובה במיוחד, כי היא נתנה לי משהו להצטיין בו.

היה אכפת לי מאוד מה אנשים זרים חשבו עליי, ועדיין אכפת לי. למען האמת, זה אחד הקווים המנחים בחיי. אני זוכר שהתחננתי לאימא שתצבע את החצר האחורית בצבע כחול כדי שאנשים שטסים מעלינו ומביטים למטה על החצר שלנו, יחשבו שיש לנו בריכת שחייה. אולי יהיה שם איזה ״קטין ללא ליווי״ שיציץ למטה וישאב מזה נחמה.

למרות שהייתי עכשיו האח הגדול, הייתי גם הילד הרע. פעם אחת חיטטתי בכל הארונות לפני חג המולד כדי לראות מה ההורים שלי קנו לי. גנבתי כסף, עישנתי בלי הפסקה וקיבלתי ציונים גרועים יותר ויותר. בשלב כלשהו, המורים הושיבו אותי בסוף הכיתה בשולחן שפנה אל הקיר, כי דיברתי יותר מדי וביליתי את כל השיעור בניסיון להצחיק את כולם. מורה אחד, ד״ר ווב, אמר לי, ״אם לא תשתנה, לא תשיג שום דבר בחייך.״ (האם יהיה נכון מצידי להודות ששלחתי לד״ר ווב עותק של ״פיפל מגזין״ עם התמונה שלי על הכריכה בצירוף פתק שעליו כתבתי, ׳אני מניח שטעית׳? לא, זה יהיה וולגרי מדי.)

עשיתי את זה.

הדבר שפיצה על הציונים הגרועים שלי היה העובדה ששיחקתי בתפקיד הראשי בכל מחזה, נוסף לכך שהייתי שחקן טניס עם דירוג לאומי.

סבי התחיל ללמד אותי לשחק טניס כשהייתי בן ארבע, וכשהייתי בן שמונה, כבר ידעתי שיכולתי לנצח אותו, אבל חיכיתי לגיל עשר בשביל זה. הייתי משחק בין שמונה לעשר שעות בכל יום. ביליתי שעות בחבטה של הכדור לקיר ודמיינתי שאני שחקן הטניס ג׳ימי קונורס. הייתי משחק משחקים ומשחקונים כשכל חבטה שלי הייתה מכה של קונורס, וכל החזרה של הכדור מהקיר הייתה חבטה של הטניסאי ג׳ון מק׳נרו. חבטתי בכדור רחוק מגופי, חבטתי בו בהנפה מדויקת במרכז המחבט, חבטתי בו כשהמחבט מאחורי גבי, כאילו אני מכניס אותו לתרמיל גב.

שיערתי שתוך זמן קצר אסתובב לי בווימבלדון, אהנהן במתיקות ובצניעות למעריצים השרופים ואעשה קצת מתיחות לפני שאעלה למגרש לשחק חמש מערכות נגד מק׳נרו. ממש בקרוב אחכה בסבלנות בזמן שהוא יגער באיזה שופט בריטי נפוח, לפני אחבוט חבטת גב יד שתנצח את הטורניר. ואז אנשק את הגביע המוזהב ואשתה כוס של משקה ספורט עתיר ויטמינים, משקה שהוא שונה כל כך מד״ר פפר, עד כדי כך שממש אוהב אותו. אין ספק שאזכה אז לתשומת לב מאימי.

(משחק הגמר בווימבלדון בשנת 1982 שבו ג׳ימי קונורס הביס את חביב הקהל, ג׳ון מק׳נרו, היה המשחק האהוב עליי בכל הזמנים. תמונתו של ג׳ימי הופיעה בשער המגזין ״ספורטס אילוסטרייטד״ אחרי הניצחון שלו, והיא ממוסגרת ותלויה על הקיר בבית שלי עד היום הזה. אני הייתי הוא, הוא היה אני — בכל מקרה, ביום ההוא, שנינו ניצחנו.)

במשחקים האמיתיים שלי בעולם האמיתי, שיחקתי ב׳מועדון הטניס רוקליף׳ שבאוטווה, שם נדרשתי ללבוש בגדים לבנים. בשלב כלשהו נתלה מחוץ למועדון שלט שעליו נכתב ״לבנים בלבד״, עד שמישהו חשב שהכיתוב עלול לתת רושם מוטעה. (השלט שונה במהירות ל״בגדים לבנים בלבד״, וכולם המשיכו הלאה.) היו במקום שמונה מגרשים, שברובם שיחקו אנשים מבוגרים, והעברתי את כל היום בהמתנה בבית המועדון למקרה שמישהו לא יופיע ויצטרכו שחקן רביעי, כך שאוכל לעלות למגרש. הזקנים אהבו אותי כי יכולתי לחבוט בכל כדור, אבל היה לי מזג משוגע. הייתי זורק את המחבט שלי, מקלל ומתעצבן, ואם הייתי מפסיד בגדול, הייתי מתחיל לבכות. לרוב אחרי זה הייתי חוזר למגרש ומנצח — הייתי מפסיד במערכה אחת, נכנס בעמדת נחיתות של 5-1 או 0-40, מתייפח מרוב בכי, ואז חוזר ומנצח בכל שלושת המשחקונים האחרים. הייתי בוכה כל הזמן, אבל גם חושב לעצמי, אני הולך לנצח, אני יודע שאני הולך לנצח.

הניצחון לא היה הכרחי לאחרים.

בגיל ארבע־עשרה הייתי מדורג ברמה הלאומית בקנדה... אבל זאת הייתה גם השנה שבה משהו אחר התחיל.

את המשקה האלכוהולי הראשון שלי שתיתי כשהייתי בן ארבע־עשרה. חיכיתי כמה שיכולתי.

בתקופה ההיא ביליתי הרבה עם שני אחים, כריס ובריאן מורי. איכשהו, מאז כיתה ג׳, פיתחנו צורת דיבור שהלכה ככה: ״זה יכול להיות לוהט יותר מזה?״ או ״המורה יכול להיות מרושע יותר מזה?״ — זה מקצב דיבור שאולי תזהו אם אתם מעריצים של ״חברים״, או אם פשוט שמתם לב לאופן שבו תושבי אמריקה מדברים בשני העשורים האחרונים. (אני לא חושב שיהיה מוגזם לומר שצ׳נדלר בינג שינה את האופן שבו אמריקה מדברת.) למען הפרוטוקול: המקצב הזה הגיע היישר ממת׳יו פרי, כריס מורי ובריאן מורי, שעשו שטויות בקנדה בשנות השמונים. רק שרק אני התעשרתי מזה. למזלי, כריס ובריאן מעולם לא כעסו עליי בגלל זה, והם עדיין חברים יקרים ומצחיקים שלי.

ערב אחד, שלושתנו בילינו בחצר האחורית שלי. אף אחד לא היה איתנו בבית. למעלה, בשמיים, השמש נראתה מבעד לעננים, ואף אחד מאיתנו לא ידע שמשהו משמעותי מאוד עומד להתרחש. שכבתי על הדשא והבוץ של קנדה, ולא ידעתי כלום.

האם יכולתי להיות חסר מודעות יותר מזה?

החלטנו לשתות. אני לא זוכר של מי היה הרעיון, ולא ידענו למה אנחנו מכניסים את עצמנו. היו לנו שישיית בירות באדווייזר ובקבוק יין לבן שנקרא ׳אנדרה׳ס בייבי דאק׳. שתיתי את היין, והאחים מורי שתו את הבירות. כל זה קרה באוויר הפתוח, דרך אגב. ישבנו סתם בחצר האחורית, ההורים שלי לא היו בבית — כמה מפתיע — והתחלנו לשתות.

בתוך חמש־עשרה דקות, כל האלכוהול נגמר. האחים מורי הקיאו לידי, ואילו אני פשוט שכבתי לי על הדשא ומשהו קרה לי. הדבר הזה שגרם לי להיות שונה באופן פיזי ומנטלי מאחרים, קרה. שכבתי לי על הדשא והבוץ, הבטתי בירח בעודי מוקף בקיא של האחים מורי, והבנתי שבפעם הראשונה בחיי, שום דבר לא הפריע לי. לפתע, העולם היה הגיוני. הוא לא היה עקום ומשוגע. הייתי שלם ושלֵו. מעולם לא הייתי מאושר יותר מאשר ברגע ההוא. זאת התשובה, חשבתי. זה מה שהיה חסר לי. כך כנראה מרגישים אנשים נורמלים כל הזמן. אין לי בעיות. הכול נעלם. אני לא זקוק לתשומת לב. דואגים לי, אני בסדר.

הייתי ברקיע השביעי. לא היו לי שום בעיות במשך אותן שלוש השעות. לא הרגשתי נטוש. לא רבתי עם אימי. לא הייתי גרוע בבית הספר. לא תהיתי מה הקטע של החיים האלה ומה מקומי בהם. האלכוהול העלים את הכול.

היום, כשאני מודע לאופן הזריז שבו מתגלגלת מחלת ההתמכרות, אני נדהם מכך שלא שתיתי שוב בלילה שאחרי, ובזה שאחריו. אבל לא שתיתי. חיכיתי כי נגע האלכוהוליזם לא אחז בי עדיין. הלילה הראשון ההוא לא הוביל לשתייה על בסיס קבוע, אבל אין ספק שהוא טמן את הזרע.

המפתח לבעיה, הבנתי עם הזמן, היה שלא הייתה לי הדרכה רוחנית וגם לא יכולתי ליהנות משום דבר, אך בו־זמנית, הייתי מכור לריגושים. זה שילוב רעיל כל כך.

לא ידעתי את זה אז, כמובן, אבל אם לא הייתי באמצע מרדף אחרי ריגוש, מרגיש התרגשות או שיכור, לא יכולתי ליהנות משום דבר. המילה המפוארת לזה היא ״אנהדוניה״ (חוסר יכולת לחוות הנאה), מילה ותחושה שבזבזתי עליהן מיליוני דולרים בטיפול פסיכולוגי וזמן אבוד במרכזי גמילה כדי לגלות ולהבין. אולי זאת הסיבה לכך שניצחתי במשחקי טניס רק אחרי שהייתי קרוב מאוד להפסד. אולי זאת הסיבה לכך שעשיתי את כל מה שעשיתי. אנהדוניה, דרך אגב, היה השם המקורי של הסרט האהוב עליי, זה שאימי ואני נהנינו לראות ביחד, ״הרומן שלי עם אנני.״ וודי מבין את זה. וודי מבין אותי.

המצב בבית רק הלך והידרדר. לאימא שלי הייתה משפחה חדשה ונהדרת עם קית׳. אמילי נולדה, והיא הייתה בלונדינית וחמודה. גם בה, כמו בקייטלין, התאהבתי בן רגע, אבל לעיתים קרובות כל כך הרגשתי כאילו עמדתי בחוץ והסתכלתי פנימה. עדיין הייתי הילד ההוא למעלה בעננים שטס למשהו אחר, ללא ליווי. אימא שלי ואני רבנו כל הזמן. מגרש הטניס היה המקום היחיד שבו הייתי מאושר וגם שם, הייתי כעוס או בוכה, אפילו כשניצחתי. מה יכולתי לעשות?

החלטתי להכניס את אבי לתמונה. רציתי להכיר אותו. הגיע הזמן לשינוי גאוגרפי גדול.

כן. לוס אנג׳לס, ואבא שלי, וחיים חדשים קראו לי. מצד אחד, הייתי בן חמש־עשרה והעזיבה שלי הייתה קורעת את חיי הבית שלי ואת ליבה של אימי. מצד שני, היא לא שאלה אותי אם זה בסדר להתחתן עם קית׳ ולעבור לטורונטו וללדת עוד שני ילדים... ובקנדה כעסתי, בכיתי, ושתיתי ורבתי עם אימא שלי כל הזמן. לא הייתי ממש חלק מהמשפחה, והייתי תלמיד נורא ואיום ומי יודע אם הייתי צריך לעבור שוב, ועוד ועוד. ולעזאזל, ילד רוצה להכיר את אבא שלו.

החלטתי לנסוע. ההורים שלי דנו בזה ותהו אם אל־איי תהיה טובה יותר לקריירת הטניס שלי. (לא היה לי מושג שבדרום קליפורניה אצליח להיות רק שחקן במועדון המקומי. הרמה שם הייתה גבוהה כל כך כי אפשר לשחק שם שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, לעומת קנדה, שבה אם יש לך מזל, אתה יכול לשחק חודשיים לפני שהאדמה קופאת לגמרי.) אבל גם עם המחשבה הזאת, ההחלטה שלי לעזוב גרמה לקרע גדול במרקם המשפחתי שלי.

בלילה לפני שעזבתי נשארתי לישון במרתף של הבית רק בלילה הוא, ויצא שזה היה אחד הלילות הגרועים בחיי. למעלה בבית היה גיהינום. דלתות נטרקו, שיחות חרישיות נשמעו ומדי פעם היו צעקות. היה גם רחש צעדים ואחד הילדים בכה, אבל אף אחד לא יכול היה לעצור את זה. סבי וסבתי ירדו מדי פעם למרתף וצעקו עליי. בקומה למעלה, אימא שלי צרחה ובכתה, ואחר כך כל הילדים בכו. סבי וסבתי צעקו והילדים צעקו, ואני הייתי שם למטה, שותק, נטוש, נחוש ומבועת, ללא ליווי ומפוחד. שלושת המבוגרים החזקים האלה ירדו למרתף כדי להגיד לי שוב ושוב שאני שובר להם את הלב עם העזיבה שלי. אבל לא הייתה לי ברירה. הדברים הידרדרו כל כך. הייתי בן אדם שבור.

שבור? עקום.

למחרת מוקדם בבוקר, אימי התנהגה באדיבות, למרות שזה בוודאי היה קשה מאוד בשבילה, הסיעה אותי לנמל התעופה והביטה בי טס ומתרחק ממנה לשארית חייה. איך היה לי האומץ לצאת למסע הזה, אין לי מושג. אני עדיין תוהה אם עשיתי את הדבר הנכון.

ושוב הייתי קטין ללא ליווי, אם כי עכשיו כבר מקצוען, שטס לאל־איי כדי להכיר את אביו. הייתי מבועת כל כך, שגם כל ההוד וההדר של הוליווד לא הרגיע אותי. אבל מהר מאוד ראיתי את אורות העיר, ושוב היה לי הורה.