חדוות האנוכיות

אָנוִכִי (תואר): מי שמבקש את תועלתו, הנאתו ורווחתו האישית או מתרכז בהן בלי להתחשב באחרים

אהבה עצמית היא רעיון שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להתחבר אליו — בתנאי שלפני כן כבר עשינו את מה שהיינו חייבים לעשות למען אחרים. הבעיה היא שאחרי שעשינו את זה, בדרך כלל כבר לא נשארו לנו מספיק זמן או אנרגיה לעצמנו. לעתים קרובות, אנחנו כל כך ממהרים לדאוג לצרכיהם של אחרים, שאנחנו שוכחים שיש לזה מחיר, והמחיר הזה הוא אנחנו. חשוב להבין שהתנהגות כזאת באה על חשבון דאגתנו לצרכים שלנו עצמנו. כאן בדיוק הצבת גבולות נעשית כל כך חשובה. גבולות הם הפן המעשי של אהבה עצמית. אף אחד לא רוצה לדבר על כך, מפני שזה מתנגש עם הנרטיב שלפיו כדי להיות בני אדם טובים, אנחנו צריכים להציב את צרכי הזולת לפני הצרכים שלנו, ואם נציב את הצרכים של עצמנו במקום הראשון, אנחנו ניחשב לאנוכיים. אהבה עצמית פירושה לומר, "אני מתכוונת לאהוב את עצמי, זה התפקיד שלי ולא של אף אחד אחר". הצבת גבולות פירושה לומר, "אני מתכוון לדאוג בעצמי לדברים שאני צריך ואני לא מצפה שאחרים יעשו את זה במקומי". אם זאת אנוכיות, קראו לי אנוכית.

בין אם התפיסה הזאת שנויה במחלוקת ובין אם לאו, אני מאמינה שכדי לאהוב את עצמך, הכרחי להיות אנוכי. אהבה עצמית דורשת מאיתנו לארגן מחדש את סדרי העדיפויות שלנו ולהציב את עצמנו במקום הראשון. בחברה המודרנית למילה "אנוכיות" נלווית סטיגמה מפני שמקשרים אותה להתעלמות מצרכי הזולת, אולם כאשר אנחנו מתחשבים באחרים יותר מאשר בעצמנו, התוצאה המצערת היא שלעתים קרובות אנחנו שוכחים את עצמנו לגמרי. אני חושבת שאחד המעשים האוהבים ביותר שאנחנו יכולים לעשות כלפי האנשים שסביבנו הוא לדאוג לעצמנו. כשאנחנו לא עושים זאת, האנשים שבחיינו מרגישים לעתים קרובות שהם חייבים למלא את התפקיד הזה במקומנו.

בניגוד לכך, בחברה שלנו לעתים קרובות מהללים אנשים החפים מכל אנוכיות — אבל מי שמתנהגים כאילו הם אינם אנוכיים כלל, בעצם מסתירים את העובדה שהם מפחדים מכדי לבקש את מה שהם רוצים. קחו לדוגמה את אותם אנשים שמרוב "חוסר אנוכיות", עונים "לא יודע/ת" כששואלים אותם היכן ירצו לאכול: תבחרו אתם, הם זורמים, ממש לא אכפת להם איפה, ולא משנה כמה פעמים תשאלו אותם. זה אולי נראה נחמד מצדם, אבל כשאנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב במצב הזה, זה כבר מתחיל להתיש, כי בסופו של דבר הם מאלצים אותנו לקרוא את מחשבותיהם. האם בכנות לא אכפת להם, או שהם פשוט נמנעים מלבטא בקול רם את מה שהם באמת מרגישים? רבים מהאנשים האלה לא יודעים בכלל מה הם רוצים — אולי מכיוון שאף פעם לא שאלו אותם, ואולי מכיוון שכל כך הרבה פעמים התעלמו מבקשותיהם, שהם פשוט הפסיקו לבקש. כך או כך, "חוסר אנוכיות" לא קשור לרצון להיות אדם טוב, אלא לרצון למצוא חן. אנשים כאלה שואבים את הערכתם העצמית מהתועלת — ומהזכייה באישור — של אחרים, ומכך שהם מציבים את צרכי הזולת לפני הצרכים שלהם עצמם.

האירוניה היא שרוב האנשים שמתגאים בהיותם "בלתי אנוכיים" אינם מוותרים על אנוכיותם למען הזולת, אלא בעצם למען עצמם. הם עושים הכול כדי שאנשים אחרים ימלאו את החלל הריק שקיים בתוכם ושאיתו הם אינם מסוגלים להתמודד. הם מקריבים ומקריבים, בלי שאיש מבקש מהם לעשות זאת, וכתוצאה מכך מצטברת בתוכם טינה אצורה כי אף אחד לא דואג להם ולצרכים שלהם. הבעיה עם אנשים "בלתי אנוכיים" היא כפולה. ראשית, מהגישה שלהם משתמע שהאדם שהם עוזרים לו הוא חסר אונים, מכיוון שכאשר הם עושים למען מישהו אחר דברים שהוא צריך לעשות בעצמו, מובלעת בכך האמונה שהזולת לא יכול להסתדר בלעדיהם. שנית, מכיוון שהאנשים ה"בלתי אנוכיים" כל כך מעורבים בחייהם של אחרים, הם לא מסוגלים להציב לדעות הפרטיות שלהם גבול, מפני שהם מרגישים שזכותם להביע את דעתם על תחומי החיים שלכם שכלל אינם מעניינם. בסיטואציות כאלה שומעים לעתים קרובות את הביטוי "זה לא עניינך", רק שאם האנשים הלא אנוכיים היו באמת מתמקדים יותר בעניינים שלהם, הם היו מבינים שהגישה שלהם נובעת מחוסר ביטחון, ויוצרת יותר בעיות מאשר פותרת אותן. למעשה, אני מאמינה שאם כולנו היינו אנוכיים יותר ומתמקדים יותר בעניינים שלנו, היו בעולם פחות שיפוטיות ודעות שאף אחד לא מעוניין לשמוע. היינו מנצלים את הזמן כדי לפתור את הבעיות של עצמנו במקום להטיל אותן על מי שסביבנו.

הצעד הראשון, במיוחד עבור נשים, הוא להאמין שלפני הכול, יש להן זכות להציב גבולות. מאז ומתמיד לימדו נשים להיות קדושות מעונות. לאיין את עצמן למען אחרים. לשכוח מהחלומות, מהשאיפות ומהתשוקות שלהן ובמקום זאת לנצל את כל הזמן והאנרגיה שלהן למען האנשים סביבן. כמה מתנות נשללו מהעולם רק מפני שלנשים לא היו הזמן או הכוח להגשים את חלומותיהן? כמה רעיונות חשובים נגנזו רק מפני שללכת בעקבות חלומותייך נחשב למעשה "אנוכי"? בחברה שלנו מחנכים נשים לתת, לתת, לתת — אבל מתי יגיע תורנו לקחת? מה יקרה אם נהפוך את היוצרות, ובמקום לתת כל כך הרבה לאחרים, פשוט ניתן לעצמנו כדי שלא נצטרך לקחת כל כך הרבה? אפשר לעשות דמוניזציה עד מחר לאנשים האלה שלוקחים מאיתנו, אבל אנחנו יכולות גם לקחת אחריות על מה שבאמת שלנו ולהבין שהבעיה איננה נעוצה בכך שאחרים לוקחים מאיתנו, אלא בחוסר יכולתנו לומר "לא".

מכיוון שהמסר לפיו נשים צריכות להיות "בלתי אנוכיות" ולדאוג לזולת, ניטע בהן ללא הרף כבר מגיל צעיר, רוב הנשים שואבות את הערכתן העצמית מכמות הנתינה והזמינות שלהן לכל בקשה של האנשים סביבן. הערך העצמי שלהן נגזר ממידת התועלת שהן מביאות לאחרים, והשווי שלהן מתבסס על היחס אליהן כאל "אדם טוב". אלא שההתנהגות שלנו לא יכולה להגדיר כמה טוּב יש בנו, מפני שכך אנחנו מעניקים לאחרים את הכוח לקבוע עבורנו מה נחשב "מספיק טוב". כשאת מפסיקה לשאוף להיתפס כרעיה טובה, כחברה טובה, כעובדת טובה, כאם טובה או כבת טובה, את יכולה להבין שאת אדם טוב לא בזכות מה שאת יכולה לתת או לספק, אלא בזכות מי שאת. חלק מהצבת הגבולות הוא ההכרה בערכנו הפנימי. עלינו להניח לכל המסרים החברתיים הנוגעים למה שעלינו לעשות כדי להיות טובים לאחרים, ובמקום זאת להתחיל להגדיר מחדש כיצד להיות טובים לעצמנו.

אולי קשה ללמוד איך להציב גבולות, אבל קשה הרבה יותר לחיות בלי גבולות — ומי כמוני יודעת את זה. בעבר הייתי דוגמה מושלמת למישהי שחיה בלי להציב גבולות. בגיל 18 לא היה לי מושג איפה אני נגמרת ואיפה מישהו אחר מתחיל. אם הייתם שואלים אותי אז מה אני רוצה, לא הייתי מסוגלת לתת לכם תשובה, ואם הייתם מבקשים ממני להגיד מה אני באמת מרגישה בסיטואציה כלשהי הייתי מתמלאת אימה. מערכות היחסים שלי התאפיינו בדפוס המכונה "תלות שיתופית". חברי וחברותי היו מתבדחים על חשבוני ואומרים שאני עונה לטלפון אחרי צלצול אחד. להיות "חברה טובה", זה מה שהיה בראש מעייני, גם אם כמעט תמיד זה היה לרעתי. למרות שזה אולי נשמע ראוי להערכה, זה לא היה בריא. יחסי התלות השיתופית ביני לבין מי שהיתה החברה הטובה ביותר שלי בתקופה ההיא, היו כאלו שאם הייתי מגיעה לבר של האוניברסיטה בלעדיה, היו שואלים אותי איפה היא. אם חברים רצו לצאת לבלות, ואף אחד מאיתנו לא רצה להצטרף אליהם, הם תמיד ידעו שאני אגיד כן בסוף, מכיוון שאחרי מספיק נדנודים הייתי נכנעת. אפילו כשלא רציתי לצאת. אפילו אם היה לי דדליין למחרת. בקיצור, הייתי פראיירית.

במערכות היחסים הרומנטיות שלי, הייתי עושה שמיניות באוויר למען הבחורים שיצאתי איתם, והדבר הגרוע ביותר היה שהם ידעו את זה. ערב אחד לקח לי שעה להשיב למסרון מאחד החברים שלי, והוא התבדח שזה חריג כי בדרך כלל תמיד עברתי לדום כשהוא צייץ. כאשר שאלתי חברים מדוע הקשרים הרומנטיים שלי משתבשים, תמיד הייתי מקבלת את אותה התשובה: "את יותר מדי נחמדה". בדיעבד, "יותר מדי נחמדה" פירושו "את לא מציבה גבולות". העדפתי שיאהבו אותי מאשר להגיד את מה שבאמת הרגשתי. נהגתי לשתוק כשמישהו הרגיז אותי, והתנהגויות מגעילות פטרתי כ"לא ביג דיל". את הכעס שהצטבר בי כתוצאה מהשגות הגבול האלה נהגתי לבטא בהערות פסיביות־אגרסיביות, והכי גרוע — השארתי בתוך החיים שלי אנשים שלא היה להם שמץ של כבוד כלפי. כל כך נפעמתי מכך שמישהו מסכים לבלות בחברתי, שלא העליתי בכלל בדעתי שיש לי זכות או יכולת לשים קץ למערכות יחסים או לחברויות.

נדרשו לי הרבה שנים נוספות של למידה, בדרך הקשה, עד שסוף סוף הרגשתי מוכנה להתייצב מול העובדה שחוסר הגבולות שלי יוצר לא רק דרמות מיותרות בחיי, אלא גם מתח, חרדה, אשמה וטינה. בקיצור, הגבולות חוללו מהפכה בחיי. זה הכלי הגדול ביותר שלמדתי במהלך ההדרכה שעברתי, והוא שינה את חיי האישיים לבלי הכר.

את ההיכרות שלי עם עניין הגבולות, ועם כל מה שלמדתי מאז, אני חייבת לאישה בשם מישל זלי. היא היתה ועודנה הקואצ'רית שלי לחיים, ולזכותה נזקפת במלואה העובדה שלאישה שכותבת עכשיו את הספר הזה יש גבולות ברורים מאוד. נפגשנו בשנת 2015, לאחר שהשתכנעתי שאני זקוקה ל"אימון עסקי". עבדתי אז כבר שנה כקואצ'רית ולא היה ברור לי לאיזה כיוון להתקדם בעסק שלי ואם כדאי לי להתמחות בתחום מסוים. בפגישה הראשונה שלנו היא הודיעה לי שאני לא זקוקה לאימון עסקי, אלא לאימון לחיים. במשך שנת עבודתנו המשותפת הראשונה יצאתי מכל פגישה מודעת ליותר ויותר בעיות מכפי שחשבתי שהיו לי. זאת היתה חוויה מאירת עיניים. מישל לא רק הראתה לי את כל נקודות העיוורון שלי בחיי, אלא גם היתה האישה הראשונה שפגשתי שידעה בבירור מה היא רוצה ולא חששה לומר את זה. לא ידעתי איך אוכל להיות כזאת גם, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה. כעבור שישה חודשים של עבודה משותפת הרגשתי שנחשפתי למעיין בלתי נדלה של ידע, שלא יכולתי לספוג במהירות הרצויה. התחלתי את שנת 2016 עם מודעות גדולה יותר לצרכים שלי והגדרתי מחדש את המילה "אנוכיות" כמשהו חיובי. בפעם הראשונה בחיי שמתי את עצמי בראש סדר העדיפויות שלי. סוף סוף למדתי להבחין באנשים שהקטינו או העליבו אותי, וחשוב יותר — למדתי מהו כוחם של גבולות. 2017 עמדה להיות השנה שבה הגיע הזמן לפעול בהתאם.

כך התחילה "שנת ה'לא'" שלי. החלטתי שבמשך כל שנת 2017 אחיה את חיי על פי כלל אחד פשוט: להגיד "לא" לכל דבר שאני לא רוצה לעשות בלי להסביר או להצטדק על זה. באותה תקופה, תחילת שנות העשרים שלי, החבר'ה שלי התחילו להתפצל ולהתפזר. ימי המסיבות הביתיות, שבהן בערב אחד כולם פוגשים את כולם ושומעים מה קורה ומה העניינים, עברו חלפו להם. במקומם דחפתי לתוך הלו"ז שלי, בערבים הנדירים שבהם לא עבדתי עד שעה מאוחרת, ארוחות ערב בארבע עיניים. מצאתי את עצמי במרוץ בלתי נגמר, כמו אוגר על גלגל ריצה, כשאף פעם אין לי אפילו דקה לעצמי. עכשיו, כשהתלות השיתופית בחיי פחתה דרמטית, התחלתי לשים לב לכך שבפעם הראשונה בחיי, אני כמהה לזמן שבו אוכל להיות לבד עם עצמי. בלי הדינמיקה הקבוצתית והנוחות הכרוכה בכך שדי ביציאה למסדרון כדי לפגוש אחרים, חלחלה אלי התובנה שבעצם כבר לא היה לנו הרבה במשותף. התחלתי להבין שכדי שיישאר לי זמן לעצמי, אני צריכה ללמוד להגיד "לא".

ההזדמנות הראשונה שלי לומר "לא" אירעה בשעות הערב המאוחרות של השישה בינואר 2017. איכשהו הצלחתי לעבור את ששת הימים הראשונים של השנה בלי להיתקל בשום דבר שלא רציתי לעשות. בדיוק כשסיימתי לעבוד התקשר אלי חבר. זה היה יום ארוך שהצטברו בו הרבה דברים קטנים ומתסכלים, והוא טלפן כדי לשאול אם אני רוצה לבוא לערב חידונים שעמד להתחיל בעוד שעתיים בפאב שנמצא בצד השני של העיר. בלי לחשוב אמרתי "כן, שלח לי את הכתובת", וניתקתי. לעזאזל. ברגע שניתקתי, ידעתי שפישלתי. כן, אני אוהבת חידונים בפאבים. כן, זה היה יום שישי בערב — אבל אני כבר לא בת 16 ותשע בערב זה מאוחר ושורדיץ' רחוקה. והרי ממש חיכיתי שאוכל לכבות כבר את הטלפון, לצפות ב"אנטומיה של גריי" לבדי, ולשכב לישון מוקדם. אז התקשרתי אליו בחזרה.

"החלטתי בסוף לא לבוא."

"למה?" הוא שאל, ואני נזכרתי בחלק השני של ההחלטה שלי, שלא לספק שום הצדקות.

"כי ככה…"

"כי מה?"

"כי ככה אמרתי."

"אוקיי. את מתנהגת מוזר."

"אוקיי. שיהיה לך ערב נעים! ביי!"

אתם יכולים לדמיין לעצמכם מישהו מהחברים הקרובים שלכם מתנהג כך? זה היה מביך. זה היה משונה. זה היה מסורבל. אבל זה בדרך כלל מה שקורה בפעם הראשונה שמציבים גבול. הדבר שלמדתי מאז לגבי גבולות הוא שאמנם לא צריך לתת שום הסברים כשאומרים "לא", אבל בהחלט כן צריך לתת הסברים כשמבטלים תוכניות שקבענו עם אחרים. מה שהכי טוב בלסרב הוא שככל שתתרגלו להגיד "לא", מספר הפעמים שבהן תצטרכו לבטל תוכניות, יפחת.

החדשות הטובות הן שאנחנו לא לומדים עכשיו להציב גבולות בפעם הראשונה, אלא שאנחנו בעצם לומדים את המיומנות הזאת מחדש. רוב הילדים יודעים יפה מאוד איפה עובר הגבול שלהם. תינוקות מבטאים את הגבולות שלהם באמצעות בכי. אם תניחו תינוק בזרועותיו של אדם זר, תראו היטב כיצד הוא מוחה על הסגת הגבולות הפיזיים שלו. ואילו לגבי פעוטות, ברגע שהם לומדים את המילה "לא" הם משתמשים בה בחופשיות. אם ייקחו לאחיין בן השנה שלי את הצעצוע שלו הוא יצעק "לא" עד שיחזירו לו אותו. לפעוטות אולי אין אוצר מילים מלא בשביל לנהל שיחה, אבל את הגבולות שלהם הם יודעים לבטא בבירור.

בשלב כלשהו מלמדים אותנו שהצרכים שלנו פחות חשובים מהצרכים של אחרים. זה יכול להיות הורה שממשיך לדגדג אתכם על אף שאתם מבקשים ממנו להפסיק, או מישהו שדורש מכם להפסיק לבכות כי זה לא מנומס. הזיכרון המוקדם ביותר שלי הנוגע לחציית גבולות הוא בערך מגיל עשר. משפחתי ואני נסענו לסנטה ברברה להתארח אצל ידיד של המשפחה במשך שבועיים. בערב הראשון לבואנו הוא הכין לכולנו ארוחה מדהימה, וכשהגיע הזמן לקינוח, הוא הביא לשולחן טארט פירות יער נהדר. הבעיה היחידה היתה שאני שונאת פירות. כן, את כל הפירות. פירות מגבירים אצלי את רפלקס ההקאה באופן די קיצוני. אז כשהוא הלך לרגע להביא סכין, אמרתי לאמי שאני לא מסוגלת לאכול את העוגה. ביני לביני התלבטתי מה יותר גרוע — לומר לו שאני לא אוהבת פירות, או להסתכן בהקאה לאחר שאתחיל לאכול. אמי אמרה לי, "קחי רק ביס. הוא טרח על העוגה כל היום, זה לא מנומס לא לאכול אותה." קרוב לוודאי שכל האימהות אומרות משהו כזה מתישהו. אבל מאחורי האמירה הזאת מסתתר מסר: כדי לנהוג בנימוס אני צריכה להתעלם מהצרכים שלי.

אם נבחן רגע את הסיטואציה ברצינות, מה בעצם היה לא מנומס בלומר לו שאני לא אוהבת פירות? הוא הרי לא היה יכול לדעת את זה, וזה לא שיש לי משהו דווקא נגד העוגה שלו. אם לא הייתי אוכלת אותה, שלושת האנשים האחרים שישבו סביב השולחן היו נהנים מהעוגה והיא לא היתה סתם מתבזבזת. בין אם במכוון ובין אם לאו, לימדו אותי שאין שום חשיבות לחוסר הנוחות שאני חשה, וכי האפשרות שרגשותיו של מישהו אחר ייפגעו חשובה מהרגשתי שלי.

סיבה נוספת לכך שככל שאנחנו מתבגרים נעשה לנו קשה יותר להציב גבולות, היא התפתחותה של מה שנקרא "התיאוריה של התודעה" שלנו. זהו מונח פסיכולוגי המתאר את היכולת שלנו להיות מודעים למחשבותינו ואת היכולת לחשוב הן על האמונות שלנו והן על האמונות של אחרים. כשאנחנו נולדים, טבעי שאנחנו אגוצנטריים. ככל שאנחנו גדלים, מתבהר לנו שלא זו בלבד שאנחנו חושבים, אלא שגם לאחרים יש מחשבות משלהם, ושחלק מהמחשבות האלה הן על אודותינו. פתאום נהיה מסובך יותר להציב את עצמנו בראש סדר העדיפויות. חלק גדול מזה נובע מהצורך שלנו לשאת חן בעיני אחרים. מכיוון שהתפיסה שלנו את מה שהאחר חושב עלינו, מאמין ומניח לגבינו התרחבה — ההחלטות שאנחנו מחליטים כבוגרים וההתנהגות שנובעת מהן, מוכוונות הרבה יותר מאל אנשים אחרים. אבל כאשר אנחנו ממירים את רצוננו למצוא חן בהנמכת הגבולות שלנו, התוצאה הבלתי צפויה היא לא רק חוסר כבוד כלפינו, אלא גם התעצמות הרגשות השליליים שלנו מכעס לאיבה. כאשר אנשים מבינים שהאפשרות שהם לא ימצאו חן בעיני אחרים היא חלק מהחיים, יש להם הרבה יותר נכונות להעמיד את עצמם בראש סדר העדיפויות שלהם, ולכן הצבת גבולות היא מרכיב כה מכריע באהבה עצמית.

התגובה השכיחה ביותר שבה אני נתקלת כאשר אני מלמדת להציב גבולות היא "קל לדבר, קשה לעשות". נכון, אני מסכימה בהחלט. תמיד יותר קל לדבר מאשר לעשות. אם להציב גבולות היה דבר קל, כל אחד היה מציב אותם לעצמו והספר הזה היה מיותר. שלא לדבר על כך שהביטוי הזה גם מבטא מנטליות של קורבנות, של אמונה שלכל אדם חוץ ממך תמיד היה קל להציב גבולות, ורק לך זה קשה — אבל זה ממש לא כך. הסיבה שהספר הזה נולד היא הקושי להציב גבולות. אף על פי שהיום הגבולות שלי הם חלק בלתי נפרד מחיי, בעבר התהליך הזה היה קשה גם עבורי. הספר הזה לא מבטיח שהתהליך כולו יהיה קל. אבל זה פשוט: האם אתם רוצים להמשיך לחיות את חייכם כפי שהם עכשיו, או האם אתם מוכנים למשהו טוב יותר? אם התשובה היא לא, עזבו את הספר וחזרו אליו כשתהיו מוכנים. יש אנשים שצריכים להגיע לנקודת שבירה לפני שמתעוררת בהם המוטיבציה לשנות משהו. כשתהיו מוכנים, הספר הזה יעזור לכם, אבל אם תמשיכו לקרוא אותו וכל הזמן רק תגידו "קל לדבר, קשה לעשות", זה יהיה סתם בזבוז של זמנכם. מפחיד להציב גבולות כשלא רגילים לזה, אבל עם הזמן הם הופכים לנורמה. אני מקווה שכשתגיעו לסוף הספר, השינויים האלה יהפכו לחלק מחיי היומיום שלכם.

מהו גבול?

בתמצית — גבולות הם הדרך שבה אנחנו מלמדים אחרים כיצד להתייחס אלינו. גבולות הם האופן שבאמצעותו אנחנו מבטאים מה מקובל עלינו ומה לא. הם מגדירים היכן אנו מסתיימים ומישהו אחר מתחיל. אנחנו זקוקים לגבולות על מנת להגן על עצמנו מפני מניפולציות, מפני ניסיונות לעוות את תפיסת המציאות שלנו, מפני חוסר כבוד, מפני ניצול.

גבולות בינינו לבין אחרים הם כמו בית. בפנים נמצאים החיים שלנו וארבעת הקירות שמהווים את הבית הם ההגנה שלנו מפני העולם החיצון. אנחנו לא לגמרי מסוגרים בבית, מפני שאנחנו יכולים לפתוח את הדלת ולאפשר לאנשים להיכנס, אבל אנחנו פותחים את הדלת רק כאשר זה מה שאנחנו בוחרים לעשות. אם מישהו היה פורץ את הדלת לבית שלכם, הייתם מרגישים מחוללים. הרי לא הייתם אומרים לו, "נו טוב, אם אתה כבר פה, אז תרגיש בבית." זה כמו להגיד לאנשים שפורצים את הגבולות שהצבתם, "נו טוב, אם אתם מתכוונים לעשות מה שאתם רוצים בכל מקרה, מי אני שאומר משהו בעניין?" אם מישהו היה מטפס לחלון הבית שלכם, לא הייתם מכניסים אותו, הרי לא סתם החלון שלכם סגור. כשלא רציתי לעשות משהו, החברים שלי ידעו שאם הם ינדנדו לגרסה הישנה שלי די הצורך, בסופו של דבר איכנע ואסכים. זה כמו שמישהו דופק על הדלת שלכם כל היום, ואז אתם מניחים לו להיכנס, העיקר שיפסיק להציק לכם. הרי לעולם לא הייתם מאפשרים לזה לקרות!

הבית שלכם, כמו החיים שלכם, הוא המרחב שלכם. אתם מחליטים מי ייכנס אליו ומי צריך לצאת משם בכל רגע. אם מישהו היה נכנס לביתכם, לוקח אגרטל עדין ומטיל אותו על הרצפה, הייתם מסלקים אותו מהבית. עכשיו דמיינו שהאגרטל הזה הוא פיסת מידע פרטית ורגישה. כמה פעמים שיתפתם אנשים במשהו אישי והם לא התייחסו למידע הזה בזהירות הראויה? זה הבית שלכם, ואתם תחליטו איך מותר להתנהג בו. יש אנשים שמרשים לאורחים לנעול נעליים בתוך הבית ויש מי שלא אוהבים את זה. אין פה נכון או לא נכון, רק מהם הכללים שלכם? זה הבית שלכם, הגבולות הם הגבולות שלכם, וההחלטה היא שלכם.

המומחית ליחסי תלות שיתופית פיה מלודי, תיארה פעם את הגבולות כ"גדרות בלתי נראות וסמליות". היא מתארת את המטרה שלהם כמורכבת משלושה חלקים:

1) למנוע מאנשים לחדור למרחב שלנו ולנצל אותנו או לפגוע בנו.

2) למנוע מאיתנו לחדור למרחב של אחרים ולנצל אותם או לפגוע בהם.

3) לאפשר לכל אחד ואחת מאיתנו לבטא את זהותנו ועצמיותנו.

כל שלושת החלקים הללו, ובמיוחד השלישי, מאפשרים לנו ליצור לעצמנו זהות שבחרנו ושמעצימה אותנו. זה משפיע על כל תחומי החיים שלנו. יכולים להיות לנו גבולות איתנים בתחום אחד של החיים וגבולות פרוצים בתחום אחר. זהו את התחומים שבהם הגבולות שלכם יציבים ביותר ואז השתמשו בהם כהוכחה לעצמכם, שגם אתם, כמו כולם, כבר הצבתם לעצמכם בעבר גבולות, ושאתם יכולים להעביר את המיומנות הזאת לתחומים נוספים של חייכם.

לכל אורך הספר הזה אני נותנת דוגמאות לגבולות שאני הצבתי ולמילים שבהן השתמשתי כשעשיתי את זה. מצאתי שבמקום לומר לאנשים מה צריכים להיות הגבולות שלהם, הדרך הטובה ביותר ללמד את התהליך הזה היא לשתף אנשים בדוגמאות קונקרטיות מחיי שלי. חשוב לזכור שאלה הם הגבולות שלי. הגבולות שלכם יהיו שונים משלי, כפי שהצרכים שלכם שונים משלי. יתכן גם שדרכי ההתבטאות שלכם שונות משלי. מטרת הדוגמאות האלה היא להראות לכם אפשרויות ולשמש כנקודת מוצא לניסוח גבולות משלכם.

מאז שהתחלתי ללמד איך מציבים גבולות שואלים אותי לעתים קרובות, "האם הגבול שלי לא סביר?" "האם אני דורשת יותר מדי?" "האם הגבול שלי מראה שאני תלותי מדי?" כל השאלות האלה מתכנסות בעצם לשאלה אחת: "האם מותר לי להציב את הגבול הזה?" אישית, אף פעם לא תשמעו אותי אומרת שגבול כלשהו הוא מוגזם, או שאתם לא הגיוניים, או תובעניים מדי, או נזקקים מדי, או אנוכיים (במובן השלילי של המילה!) כשאתם מבקשים את מה שאתם צריכים. לא רק בגלל שאני חושבת שאלה מילים שבדרך כלל מופנות רק נגד נשים שיש להן צרכים משלהן, אלא גם מפני שזה לא עוזר בשום צורה. כשמתייחסים בביטול לצרכים של מישהו, זה לא מבטל את קיומו של הצורך, ובסופו של דבר, הגבולות שלכם הם לא ענייני. הצרכים שלכם הם שלכם, והגבולות שלכם הם שלכם. גם אם כל העולם יחשוב שהתגובה שלכם מופרזת, אני עדיין אאמין שאתם רשאים להרגיש מה שאתם מרגישים, להגיב כפי שאתם מגיבים, ולהציב גבולות לעצמכם. אחרים עשויים לחשוב שגבול שהצבתם אינו סביר, ומותר להם לחשוב כך, אבל זה לא אומר שהגבול שלכם באמת בלתי סביר. במקום לנסות לברר אם אתם דורשים יותר מדי, שאלו את עצמכם אם אתם שואלים את האדם הנכון. האדם הנכון יכבד את הגבולות שלכם ולעולם לא יגרום לכם להרגיש שהם מוגזמים.

האם אתם זקוקים ליותר גבולות בחייכם?

הנה רשימה של סימני אזהרה לכך שייתכן שאתם זקוקים ליותר גבולות. ככל שמספר הקביעות שנכונות לגביכם גדול יותר, הקושי שלכם עם גבולות גדול יותר; וככל שיותר קשה לכם עם גבולות, הצורך שלכם בהצבת גבולות בחייכם גדול יותר.

קשה לי להשמיע את דעותי כאשר אני לא מסכימ/ה עם מישהונכון / לא נכון

אנשים מדברים עלי מאחורי גבי לעתים קרובותנכון / לא נכון

קשה לי להגיד "לא"נכון / לא נכון

אם מישהו בסביבתי במצב רוח רע, זה משפיע על מצב הרוח שלי נכון / לא נכון

קשה לי לסיים שיחות טלפוןנכון / לא נכון

אני מרגיש/ה אשמה כשאני מבקש/ת את מה שאני צריכ/הנכון / לא נכון

אנשים מתארים אותי כמי שמתנהג/ת באופן פסיבי־אגרסיבי נכון / לא נכון

מדאיג אותי שאם לא אסכים עם מישהו, זה יפגע ברגשותיונכון / לא נכון

אני מעדיפ/ה שכולם יהיו מאושרים גם אם אני לא אהיה מאושר/תנכון / לא נכון

אם מישהו פוגע ברגשותי, אני מנסה לשכוח את זה נכון / לא נכון

לעתים קרובות חיי גדושים דרמותנכון / לא נכון

אני חוזר/ת בראש על שיחות לאחר שהן מסתיימות נכון / לא נכון

כשאנשים מתקוטטים סביבי, אני מרגיש/ה שעלי לתקן את המצבנכון / לא נכון

קשה לי לבטא זעם ואני מעדיפ/ה פשוט לשתוק נכון / לא נכון

אני עובד/ת יותר שעות מאשר עמיתי לעבודהנכון / לא נכון

אני משכינ/ת השלום במשפחה שלינכון / לא נכון

אני נותנ/ת יותר מכפי שאני מקבל/ת בידידויות שלינכון / לא נכון

אני משתפ/ת אחרים ביותר מדי כאשר אני חש/ה שלא בנוח, או במערכות יחסים חדשותנכון / לא נכון

אני מתייחס/ת ביותר כבוד לדעות של אחרים מאשר לדעות שלינכון / לא נכון

לעתים קרובות מתעורר בי כעס ואני לא יודע/ת איך לבטא אותונכון / לא נכון

לא נוח לי כאשר נושא השיחה הוא אנינכון / לא נכון

אני מסכימ/ה לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות כדי לשמור על יחסים טובים נכון / לא נכון

אני מרגיש/ה אשמה כשאני מבטא/ת את דעותינכון / לא נכון

כאשר למישהו אחר יש דעה שגויה לגבי, אני רוצה לשנות אותהנכון / לא נכון

כשאני מספר/ת לאנשים משהו בסוד, נדיר שהמידע שגיליתי נשאר פרטינכון / לא נכון

אני חש/ה אחריות לאושרם של אנשים אחריםנכון / לא נכון

יש לי מערכות יחסים שאפשר להגדיר כ"רעילות"נכון / לא נכון

אני פוחד/ת לדבר בגילוי לב מפני שאני לא רוצה שזה יוביל לוויכוחיםנכון / לא נכון

אנשים מתארים אותי כ"פראייר/ית" או כ"נחמדה מדי"נכון / לא נכון

אני לא יכול/ה לסמוך על אנשים בחיי שיתמכו בי בשעת הצורךנכון / לא נכון

אנשים בחיי צריכים שאני אהיה החזק/ה כך שהם יוכלו להישען עלינכון / לא נכון

גבולות חיוניים להערכה עצמית, לביטחון עצמי, ולעוצמה אישית. כשאתם דורשים שיכבדו אתכם, גם הכבוד העצמי שלכם עולה כפורח. כשהמודעות שלכם לצרכים ולרצונות שלכם גדלה, גם המודעות העצמית הכללית שלכם עולה. גבולות מצמיחים את תחושת העצמי שלכם ומאפשרים לכם לבנות זהות חזקה יותר. אנשים שיש להם גבולות יודעים מי הם ומה הם רוצים, מכיוון שברור להם ההבדל בין מי שהם באמת לבין מי שהעולם שסביבם רוצה שהם יהיו.

התרגלנו לרעיון שעל אנשים אחרים, במיוחד אלו שאנו מנהלים איתם מערכת יחסים רומנטית, מוטלת האחריות לדאוג לנו, בעוד שהרעיון שעלינו לדאוג לעצמנו נראה מוזר לרוב האנשים. אבל האחריות לדאוג לעצמנו היא שלנו, ורק שלנו; אז קחו אחריות על שלומכם והסירו את התפקיד הזה מרשימת המטלות של הסובבים אתכם. למעשה, אתם יכולים להכין רשימה של הדברים שאתם מצפים מבן או בת הזוג לעשות עבורכם — למשל לדאוג לאושרכם, לגרום לכם להרגיש יפים, או להוסיף יותר ריגושים לחייכם — ואז לשאול את עצמכם אם אתם ממלאים אחר הדרישות האלו שלכם בעצמכם. סביר להניח שהתשובה תהיה שלילית, ושזאת הסיבה לכך שאתם מצפים לקבל את הדברים האלה מאדם אחר. בואו ננרמל את כל העניין הזה של סיפוק הצרכים והדרישות שלנו. אם נעשה זאת, מערכות היחסים שלנו ייעשו בריאות יותר, מכיוון שכך נהיה פחות תלויים באחרים.

"אם אין אני לי, מי לי", אומר הפתגם היהודי (מסכת אבות א, י"ד). זו האחריות שלנו לחיות את חיינו למען עצמנו. אחרת, מי יחיה אותם במקומנו? חשבו על בן שלומד רפואה כדי לרצות את הוריו ולהמשיך את המסורת המשפחתית של שושלת רופאים. האם זאת המטרה שלו או של הוריו? האם לאחר שהשיג את מטרתו והסב נחת להוריו, הוא ימשיך לחוש נחת מהמקצוע שלא הוא זה שבחר בו? ולאחר מות הוריו, האם הוא יחיה את חייו עם חרטות? הבעיה היא שרוב האנשים מאפשרים לציפיות של אחרים מהם להכתיב להם את חייהם, ונדיר שהם מקדישים זמן לברר לעצמם מה הם רוצים מהחיים שלהם, שלא לדבר על איך להשיג את זה.

אם נפטרים מהמחשבה שאנוכיות פירושה זלזול בזולת, מה בעצם כל כך רע בלהיות אנוכי? אם תחשבו על האדם הכי אנוכי שאתם מכירים, אולי תיזכרו ברגעים בחיים שלכם שבהם אותו אדם סירב לעשות דברים שאתם רציתם. זה מכעיס, אבל הכעס הזה שלכם, לא שלו. לחילופין, אולי תיזכרו במישהו שדורש מכם הרבה. האם האדם הזה באמת אנוכי, או שאתם פשוט לא יודעים לדחות את בקשותיו? לאנשים עם גבולות לא קשה לומר "לא", ולא משנה כמה פעמים יבקשו מהם לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות. האם עולה בדעתכם מישהו שאף פעם לא היה נחלץ לעזרתכם? אדם בעל הערכה עצמית בריאה לא היה משקיע במערכת יחסים עם מישהו שלא מוכן להשקיע בה גם.

עוד אסוציאציה שעולה כשחושבים על המילה "אנוכיות", היא שאנשים אנוכיים חושבים שכל העולם מסתובב סביבם. אבל לאמיתו של דבר, אנשים כאלה הם פשוט חסרי ביטחון. אדם חסר ביטחון מניח שאתם שותקים מפני שהוא מעצבן אתכם, או שהוא מתפרץ לשיחות רק כדי לדבר על עצמו. אם תחשבו מחדש על המילה "אנוכיות" ותבינו שבאופן התגובה שלכם לאחרים טמונה עוצמה, יתברר לכם שבעצם אין שום צד שלילי בכך שתציבו את עצמכם בראש סדר העדיפויות. אם המילה "אנוכיות" גורמת לכם להרגיש שלא בנוח, או אם אתם נוטים לגלגל את העיניים לשמע דיבורים על "טיפוח עצמי", חשבו על הספר הזה כעל מדריך שמלמד כיצד לדאוג בעצמכם לצרכים שלכם.

ההיבט המאתגר ביותר בהצבת גבולות הוא שלעתים קרובות אנחנו לא מרגישים שמגיע לנו להציב אותם. אנחנו לא מאמינים שבכלל מגיע לנו שהצרכים האישיים שלנו יסופקו. במיוחד אם גדלנו בלי מספיק אהבה, במשך כל חיינו הבוגרים אנחנו רודפים אחר תשומת הלב שלא קיבלנו, ומוכנים לעשות כל דבר כדי לזכות בה, ולא משנה עד כמה זה דורש מאיתנו להתעלם מהצרכים ומהרצונות שלנו. אני רואה את זה שוב ושוב כאשר אני מבקשת מאנשים לעשות שיעורי בית אחרי מפגש קואצ'ינג; אפילו אם אגיד להם שהמטלה תיקח רק חמש דקות, הם יאמרו לי שאין להם חמש דקות. האמת היא שיש להם, הם רק החליטו שחמש הדקות האלה לא מגיעות להם. הם יקצו אותן למישהו אחר שלדעתם ראוי יותר מהם לזמנם. הם צריכים להיות יותר אנוכיים.

המטרה שלנו כאן היא לגרום לכם להתחיל להתחשב בראש ובראשונה בצרכים של עצמכם. אני זוכרת כמה שזה הפחיד אותי בהתחלה. בפעם הראשונה שאמרתי "לא" לחבר שהזמין אותי לחידון ההוא בפאב, מיד התחלתי לחשוב שהוא יכעס עלי ושאלתי את עצמי אם עכשיו הוא יפסיק להזמין אותי בכלל. כי כך פועלת הנפש שלנו; דברים מקבלים ממדים מופרזים כדי להפחיד אותנו וכך לגרום לנו להישאר מוגנים באזור הנוחות שלנו. אבל כל המחשבות האלה היו על החבר ההוא, בשעה שכדי לשבור את הדפוס הזה הייתי חייבת להתחיל לחשוב קצת על עצמי. איך באמת הרגשתי? במילה אחת — הקלה. באותו הערב הייתי עייפה אחרי שעבדתי כל היום, והדבר האחרון שרציתי היה לצאת מהבית. עשיתי מה שרציתי באותו הערב, ומלבד הספקות העצמיים שעדיין כרסמו בי, הצעד הזה שימח אותי.

כדי לפתח את ההערכה העצמית שלכם עליכם ללמוד מהם הדברים שזכותכם לדרוש. חשוב שתדעו כיצד מגיע לכם שיתייחסו אליכם ומה מקובל עליכם. כך לא תיאלצו להתפשר על פחות. לפניכם התחלה של רשימה שאולי תרצו להשלים בעצמכם:

זכותי:

• שידברו אלי בכבוד

• לתת עדיפות לצרכים ולאינטרסים שלי

• שיהיו לי רגשות משלי

• לבטא את המחשבות שלי

מיתוסים בנוגע לגבולות

יש המון אי־הבנה סביב רעיון הגבולות ולפני הכול כדאי שניפטר מהטעויות הבאות:

גבולות הם דבר נבזי

כשלעצמם, אין בגבולות שום דבר נבזי. אבל יתכן שאתם מסבירים אותם לאחרים באופן שעלול להיתפס כנבזי. במקרה כזה, הבעיה איננה הגבול עצמו, אלא חסרונן של המילים המאפשרות להציב גבולות בנחמדות. כשמציבים גבולות בדרך הנכונה, לעתים קרובות זה נעשה מתוך אהבה וכבוד לקשר ומתוך רצון לשמור על מערכת היחסים בריאה ובת קיימא. כדי לבטא את הצרכים שלכם צריך לגלות מידה כלשהי של פגיעוּת. עכשיו, כשאני מבינה לעומק את רעיון הגבולות האישיים, אני מכירה תודה כשאנשים אומרים לי ישירות כשאני עוברת את הגבול איתם, במקום לשבת מולי מלאי טינה ולשחרר אותה בצורת הערות פסיביות־אגרסיביות.

גבולות הם חומות

אדם בלי גבולות דומה לאדם שהקיף את עצמו בחומות; אלה שני צדדים של אותו המטבע. כפי שמסבירה פיה מלודי בספרה "The Intimacy Factor":

"אם אין לכם גבולות שיכילו את עצמכם, אתם כמו אדם שמקיא. אתם מרגישים שאתם יכולים לעשות מה שמתחשק לכם — כמו אֵלים שלא לוקחים אחריות. אם אתם חיים בין חומות, אין לכם שום גמישות. אתם נהיים אנשים סגורים, שיפוטיים ושתלטניים. אתם נהיים אֵלים דכאניים: 'שבו בשקט, סתמו את הפה. אני יודעת מה אתם צריכים לעשות'. עבודה על גבולות מלמדת אותנו לשנות את המצבים הקיצוניים האלה."

שני המצבים האלה הם מנגנוני הגנה ששומרים על האדם במקום בטוח ומונעים ממנו תחושת נטישה. שביל הזהב ביניהם הוא הגבולות. זהו המצב הבריא. חומות וגבולות הם שני דברים שונים בתכלית. חומות מנתקות אותנו מהעולם ואינן מאפשרות אינטימיות, בעוד שגבולות מאפשרים למערכות יחסים להיות בריאות יותר, ולאנשים להרגיש פגיעים אך בה בעת לא לוותר על ביטחונם. כשמקימים חומות, הכוונה היא להשאיר את האחרים בחוץ. כשמציבים גבולות, הכוונה היא לשמור על הפרדה ביני לבין האחר. במילים פשוטות, גבולות משאירים בחוץ את מי שאתם לא רוצים לידכם, ואילו חומות משאירות בחוץ את כולם. לאנשים שבונים מסביבם חומות ולאנשים בעלי גבולות שבריריים יש הרבה יותר במשותף מכפי שנדמה במבט שטחי. אלה שתי גרסאות של אותו חוסר ביטחון — של פחד מפני דחייה ומפני נטישה. אלה מתגוננים על ידי הסתגרות מפני כולם, המקנה להם הרגשה שהם בעמדת כוח, ואלה מתגוננים בניסיון לגרום לכולם לאהוב אותם על ידי הימנעות תמידית מסירוב, וכך להימנע מעימותים. אלו האחרונים חושבים שככל שהם יעשו יותר למען מישהו אחר, כך יגדל הסיכוי שהוא לא יעזוב אותם.

הצבת גבולות ונטירת טינה הם אותו הדבר

אלה הם שני מושגים שונים לגמרי, אבל הרבה אנשים מבלבלים בין נטירת טינה לבין גבולות מכיוון שהם רגילים רק לדינמיקה השוררת במערכות יחסים רעילות. כתוצאה מכך, כאשר מישהו מציב גבולות ודורש בעקביות שיכבדו את הגבולות שלו, זה מבלבל אותם. ההבדל בין השניים הוא שטינה קשורה לסליחה לאחר, בעוד שכל העניין של גבולות הוא היחס לעצמך. טינה נוצרת מתוך רצון להעניש מישהו ומתוך חוסר יכולת לעזוב עניין שמציק לנו. הסיבה לכך שטינה עולה לעתים קרובות בשיחות על גבולות היא שהצד אותו מגבילים מאמין שכדי שסליחה תתאפשר, האירוע הנדון צריך להישכח כליל.

בחברה שלנו לעיתים קרובות אנחנו מקבלים את המסר לפיו תמיד עלינו לסלוח, לא משנה מה קרה ואם ההתנצלות של מי שפגע בנו אכן כנה. אם האחר אומר את שתי המילים — "אני מתנצל/ת" — אנחנו אמורים לעבור אוטומטית תהליך שבו מיד מתפוגגים כל הרגשות השליליים; ואם אנחנו לא מסוגלים להגיב בצורה כזאת, הרי שאנחנו מרירים. אני מאמינה שהתנצלות צריכה להינתן כמתנה, לא בתמורה לסליחה. הרייט לרנר דנה בנושא הזה בספרה "Why Won’t You Apologize?" שבו היא מצהירה כי היא אינה מסכימה עם התפיסה הבאה, שעלולה להיות מזיקה גם אם יש מאחוריה כוונות טובות:

"…סליחה היא הדרך היחידה לחיים שאינם התבוססות במרירות ובשנאה, ואנשים שלא סולחים למי שפוגע בהם ולא מביע חרטה, הם אנשים פחות מפותחים רוחנית, המצויים בסיכון גדול יותר לבעיות רגשיות ופיזיות".

טינה, בהגדרתה, היא הרגשה שאינה ממהרת לחלוף, של עוינות או כעס הנובעים מעלבון או מפגיעה שהתרחשו בעבר. העוינות והכעס האלה הם הדבר היחיד שנחוץ לרפא. כשמדובר בסליחה, אני לא חושבת שאנחנו תמיד חייבים לסלוח, אבל חשוב לעבד את כל התחושות השליליות שמצטברות בגופנו. רגשות כמו זעם או כעס שאצורים בגופנו הם מה שממשיך להכאיב לנו. היכולת לשהות ברגשות האלה, ולהרגיש אותם מספיק זמן עד שהם נעלמים, היא המרכיב המכריע — לא הסליחה לאדם שפגע בנו וגם לא נכונותנו או אי־נכונותנו לאפשר לאדם הזה לחזור לחיינו.

כאשר אדם מציב גבולות, בניגוד לטינה, אין בכך שום עוינות כלפי הצד האחר. גבולות נועדו לנו, והם מגדירים כיצד אנחנו רוצים שאחרים יתייחסו אלינו. טינה, לעומת זאת, נועדה לאחרים, והיא נובעת מהצורך להעניש אותם. רק כאשר אנחנו לא מסוגלים לבטא גבולות, אנחנו משתמשים בטינה, מתוך צורך להקל את הכעס שבתוכנו.

גבולות נוצרים מתוך כעס

לפעמים, כשאנחנו מציבים גבולות, אנשים מניחים שאנחנו כועסים עליהם. זאת השלכה שלהם. או שהם לא מבינים מהם גבולות, או שהם עצמם היו כועסים אם הם היו במצבכם. אם אתם מציבים גבולות מתוך כעס, אתם לא עושים את הדבר הנכון. כדאי שתפנו לעצמכם מקום לעבד את רגשותיכם לפני שאתם מציבים גבול. כאשר אתם עושים את זה כמו שצריך, הגבול שהצבתם יתקבל כעובדה, לא כתגובה רגשית לסיטואציה. הדרך הנכונה להציג גבולות היא בצורה ניטרלית מבחינה רגשית, באותו הטון שבו אנחנו עונים למישהו ששואל מה מספר הטלפון שלנו.

צריך לזכור שהגבולות של רוב האנשים אינם איתנים, ושהם עצמם אינם מודעים לכך. חשבו על ילד שכל חייו חי בלי גבולות. בפעם הראשונה שהוריו מציבים לו גבול, זה עלול להיות קצת מבלבל עבורו, והילד עלול לחשוב שהוריו כועסים עליו.

גבולות הם דבר קבוע

יש גבולות קבועים, אבל לא כולם חייבים להיות כאלה. רובם גמישים. יכולים להיות לכם גבולות קשיחים ויכולים להיות לכם גם גבולות גמישים. גבול קשיח בחיים שלי ברשת הוא שאני אף פעם לא משתפת מידע על המשפחה שלי בעמוד האינסטגרם הציבורי שלי. אני מאמינה שזה חשוב מכיוון שאני בחרתי לנהל חיים פומביים יותר, אבל בני משפחתי לא. גבול גמיש בחיים שלי ברשת נוגע לחיי האהבה שלי. כשהתחלתי לפרסם פוסטים, הגבול שהצבתי לעצמי היה לעולם לא לדבר על חיי האהבה שלי. הגבול הזה השתנה בשנים האחרונות בעקבות הספר הראשון שהוצאתי לאור. הספר הזה מתאר כיצד איבדתי את בתולי ואת החוויות המוקדמות שלי בעולם הדייטים. בחרתי לשתף את הקוראים בחלקים האלה של חיי מפני שהאמנתי שזהו חלק מכונן בסיפור שלי. הספר הראשון שלי היה "ממואר". והרגשתי שהוא יהיה לא שלם אם לא אכלול בו את הדברים האלה, אז שיניתי את הגבול שלי. היום מדי פעם אני משתפת חוויות וקטעים מחיי האהבה שלי, אבל אני לא מציינת שמות או מפרסמת תמונות של אנשים שאני יוצאת איתם, ולא משיבה לשאלות על חיי האהבה שלי. אם תהיה לי מערכת יחסים ארוכה, אולי ארצה שוב לשנות את הגבול הזה, וזכותי המלאה לעשות זאת. מותר לכם לשנות את דעתכם ומותר לכם לשנות את הגבולות שלכם. הם הרי שלכם.

סוגים שונים של גבולות גבולות חומריים

הגבולות האלה כוללים את רכושכם ואת החפצים שלכם. אנחנו לומדים אותם בשלב מוקדם מאוד בחיים כאשר אחים או אחיות שואלים מאיתנו דברים בלי לבקש או כאשר הורינו נכנסים לחדר שלנו בלי רשותנו.

דוגמה לגבולות חומריים פרוצים

גדלתי בפנימייה, ובאופן תדיר נהגו לחצות שם גבולות חומריים, כאשר תלמידים שאיבדו את ספר הלימוד שלהם, לקחו ספר של מישהו אחר כדי לא להסתבך. בדרך כלל הספרים לא הוחזרו לבעליהם בזמן, מה שגרם דווקא לאלה שהספר נלקח מהם להסתבך בצרה.

דוגמה לגבולות חומריים איתנים

באוניברסיטה היו לי ארבע שותפות לדירה, כשבין כולנו, לי היה אוסף הבשמים הגדול ביותר. כשהיינו מתכוננות לצאת מהבית, לעתים קרובות הבנות היו באות לחדרי לקחת את אחד הבשמים שלי. לא היתה לי שום בעיה עם זה, אבל כולן ידעו שיש בושם אחד שבו אסור להן לגעת בגלל המשמעות הסנטימנטלית שהיתה לו עבורי. הן אף פעם לא שאלו אותי מדוע, ואף פעם לא לחצו עלי להרשות להן להריח אותו. הן פשוט קיבלו את זה, והיו משתמשות באחד הבשמים האחרים.

גבולות פיזיים

כאן מדובר בגופכם ובמרחב האישי שלכם. זה יכול לכלול נגיעות, חיבוקים, או אפילו סתם לעמוד קרוב מדי אליכם.

דוגמה לגבולות פיזיים פרוצים

בשנת 2019, ג'ו ביידן, אז סגן נשיא ארצות הברית לשעבר ומועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בבחירות של שנת 2020, היווה מטרה לביקורת בעקבות האשמות לפיהן גרם לאנשים להרגיש שלא בנוח בגלל האופן שבו הוא נגע בהם, נישק אותם על הראש, או חיכך את אפו באפם. זה הפך לחלק משיחת ‎#MeToo, אבל הנושא הזה צריך להיות גם חלק מהשיחה המתפתחת סביב נושא הגבולות. הוא נתן לכך ביטוי בהתנצלותו:

"אני לוחץ ידיים, אני מחבק אנשים, אני תופס גברים ונשים בכתפיים ואומר, 'אתם מסוגלים לעשות את זה'. נשים, גברים, צעירים, מבוגרים — כך נהגתי תמיד. זאת הדרך שבה אני מראה שאכפת לי מאנשים, שאני מקשיב. הנורמות החברתיות התחילו להשתנות, הן לא כפי שהיו. והגבולות המגנים על המרחב האישי הוגדרו מחדש. אני קולט את זה. אני קולט את זה. אני שומע מה אנשים אומרים. אני מבין את זה. ואני אהיה יותר זהיר ומתחשב. זאת האחריות שלי, ואני מתכוון לעמוד בה".

ביידן אמר שכאשר הוא רוצה לשאוב עידוד מאחרים, הוא אוהב שמחבקים אותו או שאוחזים בכתפיו כדי לנסוך בו מוטיבציה, ולכן הוא עשה טעות אנושית קלאסית, והניח שכל האנשים בעולם חושבים כמותו ומגיבים כמותו. אבל אף פעם אסור להניח שאחרים רוצים את התמיכה באותו אופן שבו אנחנו מעוניינים בה. מה שאתם אולי אוהבים, אדם אחר עלול לשנוא. כדי לדעת מה הדרך הטובה ביותר לעזור לאדם אחר, צריך פשוט לשאול אותו.

דוגמה לגבולות פיזיים איתנים

דוגמה הפוכה לדוגמה שלהלן היא אדם שמבקש רשות לפני שהוא נוגע בכם. את הבעיה בסיטואציה הקודמת אפשר היה לפתור בקלות בעזרת שאלה פשוטה: "האם אני יכול לחבק אותך?" לפני שנותנים חיבוק. באופן דומה, הורים בעלי גבולות פיזיים יציבים, גם מלמדים את ילדיהם להציב גבולות פיזיים יציבים. לעתים קרובות אנחנו רואים הורים שאומרים לילדיהם בלי שום כוונה רעה, "תן לדודה שלך חיבוק". אבל אם היו להם גבולות פיזיים יציבים, הם היו יכולים באותה מידה לשאול, "אתה רוצה לתת לדודה חיבוק?" הניסוח השונה הזה מעביר לילד את המסר שהוא רשאי להחליט בעצמו מה נוח לו, בגוף שלו, ושזה נתון לבחירתו. וחשוב עוד יותר, אם הילד אומר "לא", לכבד את רצונו ולא להעניש אותו על "התנהגות לא יפה". אם נותנים לילדים בחירה, חשוב גם לכבד את תשובותיהם.

גבולות רגשיים

קביעת גבולות רגשיים פירושה לדעת אילו רגשות שייכים לי ואילו רגשות שייכים לך; וסירוב לקחת אחריות על רגשות שאינם שלנו. לכך נלווית גם ההבנה שאף אחד לא יכול לגרום לנו להרגיש משהו. קחו אחריות על מה שאתם מרגישים והפסיקו להטיל על אנשים אחרים את האחריות לרגשות שמתעוררים בכם.

דוגמה לגבולות רגשיים פרוצים

האם פגשתם פעם אדם שכאשר הוא במצב רוח רע, כל סובביו נאלצים להצטרף אליו? אנשים כאלה מתחילים מריבות וגורמים בעיות בלתי רלוונטיות לסיטואציה ההתחלתית, פשוט מפני שאם להם לא טוב, אז אסור שלאחרים יהיה טוב. זאת דוגמה לגבולות רגשיים רופפים. הם יכולים להתבטא בכל מיני צורות: טפילת אשמה על מישהו שעומד בדרכם כדי להשיג את מבוקשם, הטלת האחריות לרגשותיהם על הזולת, או הפעלת מניפולציות על הסובבים אותם כאמצעי להקל את תחושותיהם השליליות. להעדר גבולות רגשיים נלווה לעתים קרובות חוסר מודעות עצמית, ולא פעם התוצאה היא שאנשים משליכים את רגשותיהם השליליים מתחום אחד של חייהם על סיטואציות לגמרי לא קשורות. דוגמאות נפוצות לכך הן התנהגות כביש אלימה או אנשים שמכלים את זעמם במלצרים. הסיבה לזעם היא אף פעם לא באמת האוכל או התנועה בדרכים, אבל מכיוון שהאנשים האלה אוגרים בתוכם כעס לא פתור, שאין לו מוצא בתחום אחר של החיים, הם מפנים אותו לעבר מישהו שלא יפגע בהם בשל כך (כמו מלצר), או בסיטואציה שנדמה שאין בה קורבנות (כמו התקפי עצבים בכביש, לפחות כשהחלונות מורמים).

דוגמאות לגבולות רגשיים איתנים

הידיעה אילו רגשות שייכים לכם ואילו רגשות אינם שלכם היא חיונית מאוד. אני מלמדת את ההבחנה הזאת לעתים קרובות בהקשר של ביוש גוף (בודי שיימינג) ומשפט שלעתים קרובות אני מייעצת ללקוחותי להשתמש בו הוא "זאת הבושה שלך, היא לא שייכת לי". זה עובד גם עם רגשות אחרים. בין האנשים שאימצו את המשפט הזה והשתמשו בו בחיים שלהם היתה אישה שאמא שלה נהגה לבייש אותה נוכח המראה שלה. במקרה הזה, חתונתה הקרובה היתה הזדמנות עבור אמה לומר לה שעם הגודל שלה "בושה לצעוד אל החופה". האישה הזאת השיבה לאמה בשלווה, "לא, זאת את שהיית מתביישת לצעוד אל מתחת לחופה במידה שלי. זאת הבושה שלך, היא לא שייכת לי. אני מצפה בכיליון עיניים לצעוד בחתונה שלי עם הגוף שלי". לרוב אני מתארת את זה כאילו מישהו נושא שק של בושה ומבקש מכם, "היי, אתם מוכנים לשאת את זה במקומי?" — ויש אנשים שמסכימים אפילו בלי לבדוק קודם מה יש בשק. אם הייתם מסתכלים לתוכו, הייתם מיד דוחים את הבקשה ומחזירים את השק למי שביקש מכם לשאת אותו. וזה בדיוק מה שהאישה הזאת עשתה — היא החזירה את הבושה לאמא שלה ונהנתה מיום חתונתה.

גבולות אינטלקטואליים

גבולות אינטלקטואליים כוללים רעיונות ומחשבות, כמו גם את גבולות השיחה והזמן שלנו. היכולת לשוחח בלי לבטא זלזול בדעות של האחר, להתנצל היכן שיש מקום להתנצלות, ולקבל חילוקי דעות בלי להפוך אותם למריבות — אלה סימנים טובים לגבולות אינטלקטואליים. בנוגע לזמן, גבולות זמן איתנים פירושם להגיע במועד הנקוב כאשר אנחנו מבטיחים לבוא בשעה מסוימת, ולהודיע אם נראה שאנחנו צפויים לאחר. זה אומר שאין מקום למסרונים כמו "אני מגיעה עוד חמש דקות" כשאת עדיין במקלחת.

דוגמאות לגבולות אינטלקטואליים פרוצים

בעלי גבולות אינטלקטואליים רופפים לא מסוגלים להפריד את המחשבות ואת הדעות שלהם מאלה של האנשים שסביבם. קשה להם "להסכים שלא להסכים". דוגמה לזה היא הורים שלא מוכנים לקבל שילדם לא מאמין באותן אמונות דתיות או רוחניות כמותם, וכופים עליו את דתם. אם הילד בוחר בדת אחרת או מחליט להיות אתאיסט, וההורים לא מסוגלים לכבד את בחירתו ומבטלים את אמונתו, אלה סימנים לגבולות אינטלקטואליים פרוצים.

דוגמאות לגבולות אינטלקטואליים איתנים

אני באינטרנט מדי יום ביומו ולכן אני חשופה לביקורת יומיומית. אני קוראת את הביקורות, חושבת עליהן, ומחליטה כיצד לשנות את התנהגותי כדי להיות אדם טוב יותר. אבל אם הביקורת היא חלק ממתקפה אישית, אני מתעלמת ממנה. היכולת לבטא אי־הסכמה עם אחרים בלי להתייחס אליהם באופן פוגעני חיונית לכל תקשורת בריאה, וכאשר אני נתקלת בהערות שנועדו לפגוע בי אישית בצורה כלשהי, בין שהביקורת מוצדקת ובין שלא, אני נמנעת ממגע עם האנשים האלה וחוסמת אותם.

גבולות מיניים

אלה הגבולות שלנו בהקשר מיני. רובם אמנם פיזיים, אבל הם יכולים לכלול גם את המילים שמשתמשים בהן בהקשר של חדר המיטות. בין הדוגמאות הבולטות ביותר לחציה של גבולות כאלה מצויות גם תקיפה מינית ואונס, אבל חשוב לציין שהסכמה היא רק התנאי המינימלי ביותר לגבולות מיניים. כחלק מההסכמה עלינו להיות מודעים לכפייה או ללחץ להסכים. באשר לגבולות מילוליים, חשוב שיהיו לכם מילות ביטחון, אבל מעבר לכך, ברוב מערכות היחסים הבריאות מנהלים שיחות על המילים שבני או בנות הזוג שלנו אוהבים ולא אוהבים להשתמש בהן, הן במיטה והן בהודעות מיניות (סקסטינג).

דוגמאות לגבולות מיניים פרוצים

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא שליחת תמונות של איברי מין בלי לבקש הסכמה, אבל גם סירוב לקבל את התשובה "לא" היא דוגמה טובה. זה יכול להיות, למשל, פרטנר לקשר מיני ממושך שתמיד רצה להתנסות באקט מיני מסוים שאתם לא מעוניינים בו, ומקווה שאם הוא ינדנד לכם מספיק הגבולות שלכם יתרופפו. אם אכן זה מה שיקרה, הרי שלשני הצדדים יש גבולות מיניים פרוצים. אם אתם מסכימים לעשות דברים שאינכם רוצים לעשות — אולי כדי שיאהבו אתכם או אולי מתוך פחד שידחו אתכם — סימן שגם הגבולות המיניים שלכם רופפים.

דוגמאות לגבולות מיניים איתנים

בתוכנית הריאליטי "Love Island" ניתנת לזוגות לעתים קרובות ההזדמנות לישון בחדר נפרד (שנקרא "המסתור"), הרחק מהמתחרים האחרים. האפשרות הזאת מקנה להם יותר פרטיות. לרוב, הצופים מצפים שבני הזוג "יעשו דברים" כאשר הם בחדר ההוא. בעונה 6, שאניז ולוק מקבלים את ההזדמנות הזאת. כשהם בחדר, שאניז רוקדת בחיקו של לוק. לפני שיקרה עוד משהו, ולפני שהוא מניח את ידיו סביב מותניה, לוק שואל, "מותר לי לגעת בך?" ההתנהגות הזאת זיכתה את לוק בכינוי המחמיא "מלך ההסכמה", אבל העובדה שהוא לא ראה בריקוד אירוטי כזה או בבגדים שלבשה אות אוטומטי להסכמה למגע היא סימן מצוין לגבולות מיניים איתנים.

מדוע גבולות משתבשים

כשהתחלתי לספר שאני כותבת ספר על גבולות קיבלתי הרבה תגובות מכל מיני סוגים. המתמיהות מכולן היו של אנשים ששאלו אותי מהם גבולות. הם לא שאלו מתוך אי־ידיעה כיצד להציב גבולות, אלא מכיוון שהצבת גבולות היתה עבור האנשים הללו טבע שני, ולכן הם לא היו זקוקים לתווית. זה כמעט כמו שאדם שאנגלית היא שפת אמו לא יידע לומר לכם מהו הזמן הדקדוקי שנקרא pluperfect, אבל אדם שלומד אנגלית כשפה שנייה צריך ללמוד את המונח הזה מפני שהוא זר לו. כך זה גם לגבי גבולות. יש באוכלוסייה שיעור מסוים של אנשים שתגובתם לרעיון הגבולות הוא, "אבל זה מובן מאליו", או "הרי כולם עושים את זה, לא?" אבל לא, למרבה הצער, לא כולם עושים את זה, ולעתים קרובות ההבדל נעוץ בטראומות ובילדות. האישה שלימדה אותי את כל מה שאני יודעת על גבולות, הקואצ'רית שלי מישל זלי, היא סמכות בתחום הזה, ועיבוד טראומה הוא המומחיות שלה. אני לא מכירה אדם שמתאים יותר ממנה להסביר כיצד גבולות משתבשים ואת הרקע לכך, אז הנה דבריה.

* * * הקשר בין טראומה וגבולות

הסבר מאת מישל זלי

הגבולות שלנו נוצרים לפי הדפוס המשפחתי שלנו. אנחנו סופגים את מה שאנחנו רואים כילדים, ועד מהרה הדברים האלה הופכים בתורם לדרך שבה אנחנו עצמנו רואים דברים. רוב הלקוחות שאני פוגשת מגיעים אלי עם טראומה. חלקם מודעים לה, אבל אחרים לא. במקום זאת, הם מאמינים שהם לא נורמליים ושצריך "לתקן" אותם. אחת מההשלכות הרבות של טראומה ושל חיים חסרי גבולות היא שאנחנו מאמינים שמשהו עמוק בתוכנו אינו כשורה, מאחר שהרגשות שלנו מיטלטלים בין קיצוניות לקיצוניות; יום אחד רגשותינו עזים ולמחרת אנחנו כמעט אדישים למה שאנחנו מרגישים. אבל אני רוצה להבהיר מיד: אין שום דבר לא בסדר אצל הלקוחות שלי, ואין שום דבר לא בסדר אצלכם. זהו מנגנון התמודדות שאימצתם לעצמכם מפני שגדלתם בבית שלא הרגשתם בו ביטחון. הסתגלתם לסביבה שהיתה הבית שלכם.

אם, כילדים, אנחנו מרגישים שלא מבינים אותנו, או שחסרה לנו תחושת ביטחון, מערכת העצבים שלנו נוטה לעמוד כל הזמן על המשמר כדי לאתר סכנות בכל פינה. היא עובדת שעות נוספות כדי להגן עלינו ולשמור על ביטחוננו. הכוננות המופרזת הזאת נמשכת לעיתים קרובות במשך כל חיינו, שעוברים עלינו בחיפוש מתמיד אחר איומים פוטנציאליים וסימנים לכך שאנחנו רעים, משוגעים, או פשוט לא מספיק טובים. כל זה מייצר אצלנו תגובתיוּת גבוהה, מה גם שהסביבה הטראומטית הזאת שוללת מאיתנו את היכולת לבטוח בעצמנו ובאחרים. אנחנו מנווטים בחיים בלי מצפן שיורה לנו מה שייך לנו ומה שייך לאחרים, והתוצאה היא שאנחנו חושבים שהכול באשמתנו. זוהי עדות לטראומה שנותרה בנו. מעצם הגדרתו, אדם שסובל מתגובות כאלו לטראומה, בדרך כלל היה קורבן לגבולות רופפים או רודניים של הדמויות ההוריות שלו, בשנים המעצבות של חייו.

ילדות מאתגרת כמו זו שתיארתי יוצרת מין קשיחות, עמידות. לעתים קרובות היא מובילה אותנו לעטות חיצוניות שמגוננת עלינו, כמו חומות הסוגרות עלינו מפני העולם שסביבנו, והחיצוניות הזאת נתפסת כמעין קרירוּת. מבוגרים רבים שעברו טראומות הופכים לאנשים שאינם מסוגלים לשאת קשר אנושי, והודפים מעליהם את כל מי שמנסה להתקרב. המטרה בבנייה המוקפדת של החומות הללו היא לגונן על הפנימיות — הרגישה מאוד — שלנו, אבל במקום זאת, בגלל הגבולות הפרוצים (או "דולפים", כפי שאני אוהבת לקרוא להם) שלנו, אנחנו מזגזגים בין המצב הזה ובין הנמכת החומות ואף מתן האפשרות לאנשים (או בעצם הזמנתם!) לעשות בנו כרצונם; אנחנו משליכים את עצמנו מקשר לא בטוח אחד למשנהו, ובכל זאת הקשר המכאיב ביותר שבו אנחנו אוחזים הוא הקשר שלנו עם עצמנו. כשאנחנו נפגעים, הגבולות שלנו חוזרים והופכים לחומות; וכשאנחנו הופכים לתלותיים ונזקקים הגבולות האלה מתפוררים לעיסה. אנחנו עוברים ללא הרף בין שני המצבים — חומות, או חוסר גבולות גמור — ולא מסוגלים למצוא את מצב הביניים שאף פעם לא לימדו אותנו מהו. אני קוראת לשני המצבים הקיצוניים האלה "השטן" ו"הסמרטוט".

סמרטוטים מאפשרים לאנשים לדרוך עליהם. בזמן שהם משרתים צרכים של אחרים הם עצמם חשים כעס, איבה וחוסר יכולת להשתנות, אבל המחול ההתנהגותי הזה נמשך. מתוך פחד שידחו אותם או ישפטו אותם, הסמרטוטים נותנים עדיפות לאחרים על חשבונם. לאט לאט הם הולכים וקמלים — אלא אם כן נמאס להם שמנצלים אותם, ובמקרה כזה, הסמרטוטים שלנו יעשו לעתים קרובות סיבוב של 180 מעלות ויתחברו לשטן שבתוכם. לשטן לא אכפת מגבולות או מצרכים של אחרים. עכשיו מי שהיה קודם סמרטוט מסתגר מאחורי חומות ומצטייד בתחמושת. אף אחד לא יכול להתקרב אליו. הוא מתבצר בעמדת מגננה ומוכן לעימותים, אלא שלרוב הוא מרגיש לא מובן, בודד ועצוב. מכיוון שההיפוך הזה הרחיק לכת מדי, אנשים שביצעו אותו מקבלים עכשיו הוכחה לכך שהדברים שחשבו על עצמם ("אני אדם נורא" ו"כל מה שקורה הוא באשמתי") נכונים. חוסר העקביות הזה מתיש — ולא רק עבור מי שחיים את החיים האלה אלא גם עבור אלו שסביבם, שנאלצים להיות עדים לכל התהפוכות התכופות הללו. הן מתרחשות מאחר שאנחנו לא יודעים מה אנחנו מרגישים וכי אף פעם לא נתנו לנו מקום לברר את זה לעצמנו.

סלבדור מינושין, מחלוצי הטיפול המשפחתי המבני, טבע את המונח Enmeshment. הכוונה היא לתופעה שבמסגרתה, כתוצאה מהדינמיקה במשפחה, כל בני המשפחה שותפים לאותן מחשבות, תחושות ואמונות, מה שמשאיר מקום קטן מאוד לאינדיווידואליות. הכללים, שרובם לא מדוברים, אינם מאפשרים את קיומן של אינטראקציות בריאות, ואז אנחנו לא יכולים להבחין בין הרגשות שלנו לבין רגשותיו של האדם שאיתו אנחנו מתקשרים. לעתים קרובות, מי שלכוד בדפוס הזה מרגיש "מוזר" מחוץ למערכת המשפחתית, ואם הוא רק יעז להיות שונה ממנה, הוא יסומן כ"כבשה שחורה" ויסתכן בדחייה, בלעג או בשיפוטיות. במצבים כאלה, המצב הרגשי שלו נעשה תלוי בהרגשתו ובהתנהגותו של האדם שממול, והוא נופל קורבן לאמונה שהוא לבדו אחראי לרגשותיו ולהתנהגותו של האחר. אנשים שלכודים בדפוס הזה מרגישים לא פעם שמחובתם לגרום לדברים להתנהל על מי מנוחות למען השאר, ותוך כדי כך הם מקריבים את עצמם, את הצרכים שלהם, את הרצונות שלהם, ואת הערכתם העצמית.

במערכות משפחתיות אחרות, אפשר שמשפחה שלמה תסוב סביב נרקיסיסט. נרקיסיסטים חייבים שכל צרכיהם ימולאו, בעיקר מפני שזה מעניק להם הרגשה טובה. מכיוון שלמרבה הצער, נרקיסיסטים לוקים בחוסר הערכה עצמית, ולוקחים מאחרים את מה שנחוץ להם כדי להרגיש "מיוחדים". עמוק בפנים הם מסתירים פצע ראשוני, את ההרגשה שהם חסרי ערך ולא ראויים לאהבה, וכתיקון־יתר לתחושת חוסר הערך שלהם, הם זקוקים שיכירו בהם כגדולים ביותר, כטובים ביותר וכנועזים ביותר. כדי להגן על עצמם הם מציגים לעיני העולם חזות נוצצת ומרשימה — לעתים קרובות בדמות הצלחה, רוח וצלצולים — אבל המטרה האמיתית שלהם היא להיראות ולהרגיש נעלים יותר. נרקיסיסטים צריכים שנספק להם הרגשה טובה ביחס לעצמם, והצרכים שלנו אינם שיקול עבורם. אם אין לכם גבולות, אתם מטרה טבעית עבורם מפני שאתם מעיין אינסופי של "נתינה". הם ימשיכו לקחת מכם עוד ועוד בלי שום התחשבות או נקיפות מצפון בשל העובדה שזה בא על חשבון החיים וההערכה העצמית שלכם.

לא משנה באיזו מין משפחה גדלתם, חשוב מאוד ללמוד על גבולות בגיל הבגרות, במיוחד אם לא לימדו אתכם להציב גבולות בילדות. גבולות פירושם להיות מוגנים הן מפני נרקיסיסטים שינסו לנצל אתכם והן מפני הילכדות ברשת משפחתית שבה תרגישו חשופים ללא הרף לדעות של אחרים על חייכם, ולחדירות לפרטיותכם. בחיים הפרטיים שלי, גבולות הצילו אותי מהתמכרות לאהבה, מהתמכרות לסמים, מהתנהגות פוגענית במשפחה, מבעיות בריאות, ומהרבה דברים אחרים. הם העניקו לי אומץ לב ותעוזה שהפכו את חיי להרפתקה הכי טובה שאני יכולה להעלות בדעתי. אני עושה מה שאני אוהבת לעשות, בדרכי שלי, מתי שאני בוחרת, ועם אנשים נהדרים. בלי מחויבות לשימוש מיומן בגבולות לא היה עולה בידי להאמין ביכולתי להשיג את מטרותיי או לגונן על עצמי מפני היריבים המוכרים: הסחות דעת, ייאוש, והרסנות.

רבים מאיתנו לא קיבלו את הדברים שלהם היינו זקוקים בתוך המבנים המשפחתיים. למדנו שהצרכים שלנו אינם חשובים, כאשר אחרים התייחסו אליהם בביטול, התעלמו מהם, או לא הבינו אותם. כדי לשנות את האמונה הזאת, וללמוד איך להשתמש נכון בגבולות, עלינו להפסיק להסתפק בפירורים מהשולחן, ובמקום זאת להתחיל להבין את עצמנו ואת מה שאנחנו זקוקים לו כדי להיות במיטבנו. אני קוראת לזה "מומחיות עצמית", וזאת ההרפתקה המלהיבה ביותר שהחיים יכולים להציע. כשאנחנו לומדים להכיר את עצמנו, אנחנו דוחים את הפירורים ומבקשים את התפריט. אנחנו יכולים לבחור, אנחנו חופשיים, ואנחנו מתחילים לתכנן לעצמנו את החיים כרצוננו — לא את החיים שאחרים רצו עבורנו.

הצעד הראשון הוא להבין שכאשר הצרכים שלנו נותרים בלא מענה, נוצר בנו כעס. היכרות עם עצמנו פירושה להכיר בקיומו של הכעס הזה ולשאול את עצמנו מה אנחנו צריכים. בספר הזה מישל תעניק לכם את החוכמה שנחוצה לכם כדי להתחיל להציב גבולות. אבל התהליך הזה חייב להתחיל בנחישות שלכם לדרוש לקבל את מה שנחוץ לכם.

כשמדובר בעריכת שינויים בחיים, יש שלושה סוגי בני אדם: אלה שמספיק מגע קל של נוצה כדי לגרום להם להזדקף ולהקשיב; אלה שמחכים עד שאבן מטפורית תנפץ את החלון; ואלה שמחכים עד שהאבן הזאת תהפוך לאוטובוס — אנשים שרואים את חייהם מתמוטטים שוב ושוב ואף פעם לא לומדים את הלקח. סימני האזהרה והמבחנים האלה לא יפסיקו לצוץ עד שאנחנו נראה שהספיק לנו, ומה שיוכיח את זה יהיה שינוי בהתנהגותנו. קחו לעצמכם רגע והביטו במהלך החיים שלכם — האם אתם פועלים כבר כשמופיעה הנוצה, או שאתם מחכים שאוטובוס יתנגש בעולמכם?

ההזדמנויות האלה צצות בהרבה דרכים שונות. אולי בדמות מישהו שהתאהבנו בו ושהבטיח להתקשר אבל אף פעם לא חוזר אלינו, ואולי כחברה ששוב "שכחה" את הארנק שלה. אם תתחילו לראות את האתגרים האלה כהזדמנויות לבחון את הגבולות החדשים שלכם, הזדמנויות ימשיכו לצוץ בחייכם עד שתוכיחו שלמדתם את השיעור. אתם יוצאים למסע נהדר — העולם זקוק ליותר גבולות בריאים, והשינוי הזה מתחיל כאן!

– מישל זלי, קואצ'רית מנהלים (@MichelleZelli)