חדר האמבטיה

1 כשהתחלתי לבלות את שעות אחר הצהריים שלי בחדר האמבטיה, לא הייתה לי כל כוונה להשתקע שם; לא, הזמן פשוט קלח בנעימים כששקעתי במחשבות באמבט, לעיתים לבוש, לפעמים עירום. אֶדמונדסון, שהתלוצצה למראשותיי, חשבה שאני נראה רגוע יותר; גם אני התלוצצתי מדי פעם, שנינו צחקנו. ליוויתי את דבריי בתנועות ידיים גדולות, טענתי כי סוג האמבט היעיל ביותר הוא זה שיש לו דפנות שוות בגובהן, גב משופע וקרקעית ישרה, הפוטרת את המשתמש מהצורך במשענת לרגליים.

2 אדמונדסון סברה שיש משהו מייבש בסירוב שלי לצאת מחדר האמבטיה, אבל זה לא מנע ממנה לעשות לי חיים קלים ולספק את צורכי משק הבית בעבודה בחצי משרה בגלריה לאמנות.

3 סביבי היו ארונות, מתלי מגבות, בּידֶה. הכיור היה לבן; על המדף שמעליו נחו מברשות שיניים וסכיני גילוח. הקיר שמולי היה זָרוע גבשושיות וסדוק; פה ושם ניקבו מכתשים את הצבע העדין. נדמה היה שסדק אחד הולך וגדל. שעות ארוכות ארבתי לקצהו וניסיתי ללכוד אותו בשעת מעשה, אך לשווא. לפעמים ערכתי ניסויים אחרים. עקבתי אחר עור פניי במראת כיס, ובה בעת אחר תזוזת המחוג בשעוני. אבל פניי לא גילו דבר. מעולם.

4 בוקר אחד תלשתי את חבל הכביסה. רוקנתי את כל הארונות, פיניתי את המדפים. אחרי שאספתי את מוצרי הטואלטיקה והכנסתי אותם לשקית זבל גדולה, התחלתי להעביר פנימה חלק מהספרייה שלי. כשאדמונדסון חזרה, קיבלתי אותה כשאני שרוע וספר בידי, רגליי משוכלות על הברז.

5 בסופו של דבר, אדמונדסון הודיעה להורים שלי.

6 אימא הביאה לי עוגות. היא ישבה על הבידה כשהקרטון הגדול הפתוח מונח בין רגליה וסידרה את המאפים בקערת מרק. היא נראתה לי מודאגת, מאז הגיעה התחמקה ממבטי. היא זקפה את ראשה בעצבות יגעה, רצתה לומר משהו אך התחרטה, ובמקום זה בחרה אֶקלֵר ונעצה בו שיניים. אתה צריך להעסיק את עצמך, היא אמרה, לעשות ספורט, לא יודעת. היא ניגבה את זווית פיה בכפפה שלה. עניתי שהצורך בבידור נראה לי חשוד. כשבחצי חיוך הוספתי שאין דבר שאני חושש מפניו פחות מהסחות דעת, היא הבינה שאי אפשר לדבר איתי והושיטה לי מוכנית מילפֵיי.

7 פעמיים בשבוע האזנתי לסיכום רדיופוני של אירועי היום באליפות צרפת בכדורגל. השידור נמשך שעתיים. השדרן שבאולפן הפריזאי ניצח על קולותיהם של שליחים מיוחדים שעקבו אחר המפגשים באצטדיונים השונים. בהיותי סבור שהדמיון מיטיב עם הכדורגל, לא החמצתי מעולם את האירועים הללו. קולות אנושיים חמים עטפו אותי כשהאזנתי לדיווחים בחשכה, לעיתים בעיניים עצומות.

8 חבר של הוריי ששהה בפריז בא לבקר אותי. הוא גילה לי שיורד גשם. הושטתי זרוע לעבר הכיור כדי להזמין אותו לקחת מגבת. עדיף את הצהובה, השנייה מלוכלכת. הוא ייבש את שערו ארוכות, בקפידה. לא היה לי מושג מה הוא רוצה ממני. כשהשתיקה התארכה, הוא עדכן אותי בפועלו המקצועי, הסביר לי שהקשיים שהוא נתקל בהם הם בלתי פתירים, שכן הם קשורים במזג בלתי תואם של אנשים באותה רמת היררכיה. הוא פסע בצעדים גדולים לאורך האמבט כשהוא משחק בעצבנות במגבת שלי, הלך והשתלהב ונעשה נחרץ מרגע לרגע. הוא איים, צעק. לבסוף כינה את לאקוּר חסר אחריות. אני מנסה לעשות את הבלתי אפשרי, הוא אמר, הבלתי אפשרי! ולאף אחד לא אכפת.

9 הייתי לבוש בפשטות. מכנסי בד בצבע בז', חולצה כחולה ועניבה חלקה. הבדים נפלו על גופי בצורה כה מוצלחת, שבלבוש מלא נראיתי שרירי באופן מעודן ורב עוצמה. הייתי שרוע, רפוי, עיניי עצומות. הרהרתי בגברת הלבנה — הקינוח — כדור גלידה בטעם וניל ששופכים עליו שכבה של שוקולד לוהט. כבר כמה שבועות שהמעדן הזה מעסיק את מחשבותיי. מנקודת מבט מדעית (אינני גרגרן), השילוב הזה נדמה בעיניי כרגע קטן של שלמות. ציור של מוֹנדריאן. השוקולד הקטיפתי על הווניל הקפוא, החום והקור, המוצקוּת והנוזליוּת. חוסר איזון וקפדנות, דיוק. עם כל חיבתי לעוֹף, מדובר בליגה אחרת. בלי ספק. כמעט נרדמתי כשאדמונדסון נכנסה לחדר האמבטיה, סבה על מקומה והגישה לי שני מכתבים. אחד מהם היה משגרירות אוסטריה. פתחתי אותו במסרק. אדמונדסון, שקראה מאחורי כתפי, הסבה את תשומת ליבי לכך ששמי מופיע על ההזמנה. כיוון שלא הכרתי לא אוסטרים ולא דיפלומטים, אמרתי שכפי הנראה מדובר בטעות.

10 ישבתי על שפת האמבט והסברתי לאדמונדסון שאולי לא כל כך בריא, בגיל עשרים ושבע, עוד מעט עשרים ותשע, לבלות את החיים פחות או יותר מסוּגר באמבט. אני צריך להסתכן, אמרתי בעיניים מושפלות וליטפתי את האֶמַייל של האמבט, להסתכן ולהפר את שלוותם של חיי המופשטים למען. לא סיימתי את המשפט.

11 למחרת יצאתי מחדר האמבטיה.

12 קַבּרוֹבינסקי. והשם הפרטי? שאלתי. ויטוֹלד. הוא היה גבר לבן שיער בחליפה אפורה, שישב במטבח שלי ובידו פומית לסיגריה. גבר צעיר יותר עמד מאחוריו. קברובינסקי זינק על רגליו והציע לי את הכיסא שלו. הוא חשב שהוא לבד בבית, הוא נראה מבולבל, התנצל. כדי להצדיק את נוכחותו בדירתי הזדרז להסביר שאדמונדסון ביקשה ממנו לצבוע מחדש את המטבח. הייתי מעודכן. בגלריה לאמנות שאדמונדסון עבדה בה הוצגה תערוכה של אמנים פולנים. כיוון שהאמנים היו מרוששים, אדמונדסון הסבירה לי שאפשר לנצל אותם ולשלם להם פחות תמורת צביעת המטבח.

13 עבר עליי יום רגוע, כשאת שיטוטיי הפריעה נוכחותם של שני פולנים שלא יצאו מהמטבח וחיכו בשלווה לצבע שאדמונדסון שכחה לספק להם. מדי פעם הקיש קברובינסקי על דלת חדרי, תחב את ראשו בפתח ושאל אותי שאלות שעליהן עניתי בלבביות שאין לי מושג. כמה דקות חלפו בלי ששמעתי אותם. ישבתי על מיטתי כשגבי שעון על כרית וקראתי. דלת הכניסה נטרקה, הרמתי את ראשי. כעבור רגע הופיעה אדמונדסון, פניה קורנים. היא רצתה לעשות אהבה.

14 עכשיו.

15 לעשות אהבה עכשיו? סגרתי את ספרי במתינות והשארתי אצבע בין שני דפים כדי לסמן את העמוד. אדמונדסון צחקה, קיפצה ברגליים צמודות. היא פתחה את כפתורי החולצה שלה. מאחורי הדלת אמר קברובינסקי בקול נמוך שהוא מחכה לצבע מהבוקר; הוא דיבר על היום שהתבזבז, על חוסר היגיון. אדמונדסון, עדיין צוחקת, פתחה בטבעיות גמורה את הדלת והציעה להם לאכול איתנו ארוחת ערב.

16 אדמונדסון נכוותה בשפתיים כשטעמה מהפסטה. קברובינסקי ישב על כיסא במטבח, פניו מורכנים ברישול כדי לדַמות הרהור, ומצץ בכובד ראש את קצה הפומית שלו. מאז נודע לו מדוע אדמונדסון לא קנתה את הצבע (החנויות היו סגורות), הוא לא חדל לקונן על כך שהיום יום שני. בד בבד, הוא ניסה להבין אם ישלמו לו בכל זאת. אדמונדסון נהגה בחמקנות. היא הודתה שבכל מקרה לא הייתה קונה את הצבע היום, כי עדיין לא החליטה איזה; היא מתלבטת בין בז', היא חוששת שהוא יחשיך את החדר, ולבן — שתמיד מתלכלך. קברובינסקי שאל בשקט אם היא מתכננת להחליט עד מחר. היא הגישה לו פסטה, הוא הודה לה. פרט לעובדה שסקלופס החליפו את הצדפות, אכלנו ספגטי אָלֶה ווֹנגוֹלי. הבירה הייתה פושרת, מזגתי אותה תוך הטיה של הכוסות. קברובינסקי אכל לאט. הוא כרך את הספגטי בקפידה סביב המזלג ואמר שכדאי להתחיל לצבוע בהקדם האפשרי, ואז הסתובב אליי ושאל באגביות מה דעתי על צבע לכה מבריק. כדי לבסס את שאלתו, הוסיף שהבחין בשתי צנצנות כאלה במחסן שלנו. כיוון שלא רציתי להוציא את עצמי מהשיחה, השבתי שבאופן אישי אין לי כל דעה בנושא. אדמונדסון, מצידה, התנגדה בלהט. צנצנות הלכה המדוברות, גילתה לנו, לא רק ריקות, הן גם שייכות לדיירים הקודמים, וזו נראתה לה עוד סיבה טובה לא להשתמש בהן.

17 אדמונדסון לא סגרה את הדלת עד הסוף מאחורי האורחים וכבר פשטה את החצאית ואת הגרביונים והתפתלה כדי להגליש אותם במורד רגליה. מבעד לסדק הדק האריך קברובינסקי בדברי פרידה: הוא הודה על ארוחת הערב, ובעניין הצבע המליץ על בז' בנימה מרוחקת. כשאדמונדסון רצתה לסגור את הדלת עד הסוף, החליק קברובינסקי במהירות רבה את ידית המטרייה שלו אל תוך המרווח, ובחיוך של התנצלות הודה שוב, במילים אחרות, על הארוחה המצוינת. בתום שתיקה קצרה משך את המטרייה שלו, ובזמן שאדמונדסון, החבויה מאחורי הפרגוד, נפטרה מתחתוניה, קברובינסקי נעשה בוטה יותר. הוא ניסה להשיג מקדמה על הסכום המובטח, רצה קצת כסף למונית וכדי לשלם על המלון שלו. אדמונדסון לא נשברה. כשהצליחה לנעול את הדלת חייכה אליי, ואז, בישבן חשוף, הסתכלה מבעד לעינית כשהיא עומדת על קצות האצבעות. היא פתחה את כפתורי החולצה שלה בלי להסתובב. פשטתי את המכנסיים כדי להשביע את רצונה.

18 לאחר שהתרנו את חיבוק האוהבים שלנו, ישבנו עוד רגע עירומים, זה מול זה, על השטיח בכניסה.

19 בחדר האמבטיה האור היה כבוי, נר האיר את אדמונדסון בחלקים. טיפות מים נצצו על גופה. היא שכבה באמבט כשידיה מושטות לפנים וטפחה טפיחות קלות על פני המים. הבטתי בה בשתיקה, חייכנו זה לזה.

20 שכבתי במיטה וניסיתי לגמור את הפרק שלי. אדמונדסון הסתובבה בחדר עירומה לחלוטין ומגבת אמבטיה כרוכה לראשה; היא נעה בעצלתיים, שדיה בחזית, ותנועות הזרוע האיטיות שלה התעגלו באוויר וציירו ספירלות אינסופיות לנגד עיניי. הנחתי אצבע על השורה הנכונה וחיכיתי כדי להמשיך בקריאה. אדמונדסון קראה מכתבים וסיווגה מסמכים כשהיא חגה על מקומה. היא התרחקה משולחן הכתיבה, חזרה לעברי. היא התיישבה על הכורסה והתוודעה לתוכנו של דף נייר, כשהיא מניעה את שפתיה; אחר כך יישרה רגליים, נעמדה והעירה הערות. ששש, אמרתי מדי פעם. היא לא התעקשה, גירדה ביָּרך. מהורהרת, העבירה אצבע על משטח שולחן העבודה, הביטה סביבה, הרימה פתק וקרעה אותו. היא נעצרה. בתנועה מהוססת הרימה כרטיס גדול מבריסטול ונשכבה לידי במיטה. כיוון שלא הרמתי את ראשי, היא הניחה את הקרטון על הדף שקראתי. שאלתי אותה מה היא רוצה. כלום, היא רק רצתה לדעת מי שלח לי את ההזמנה הזאת. הנהנתי באריכות, בהרהור, ואחר כך הרחקתי את הקרטון באצבע והמשכתי בקריאה. כעבור רגע, בקול שהתחלף בפיהוק, היא שאלה אותי שוב מי שלח לי את ההזמנה. מי? היססתי. היה לי זמן לחשוב על כך בימים האחרונים. אולי המזכיר של שגרירות אוסטריה פשוט שלח אותה אליי בטעות? אבל אם אכן כך הדבר, לא היה לי הסבר מניח את הדעת לעובדה שלא נפלו עוד טעויות בכתובתי. אולי המזכיר הזה נעזר באיזה מכר כדי להשיג את פרטיי? אולי. בעבר הלא רחוק, כשעסקתי באופן כלשהו בעבודת מחקר, נהגתי לבקר אצל היסטוריונים, סוציולוגים. הייתי האסיסטנט של ט., שחרץ גורלות באיזה סמינר, היו לי סטודנטים, שיחקתי טניס. כל אלה נדמו לי סיבות מצוינות לכך שירצו לארח אותי, אבל אף אחת מהן, לדעתי, לא הייתה סיבה מכרעת שתצדיק הזמנה לשגרירות. מה היא חושבת? כלום, אדמונדסון נרדמה.

21 כשזרוע אחת שלה מתחת לכרית, אדמונדסון נאנחה ושאלה אותי מה השעה; צלצלו בדלת. השעה הייתה מוקדמת. בחוץ היה חשוך עדיין. הווילונות היו פתוחים מעט, אבל שום אור לא חדר להפר את חשכתו השלווה של החדר. האפלולית ריככה את קווי המתאר, עטפה את הקירות, את שולחן העבודה, את הכורסאות. עוד צלצול. פשיסט, אמרה אדמונדסון בקול רדום לחלוטין. היא המשיכה לשכב על הבטן ללא תנועה, כבאפיסת כוחות, ידיה לופתות את הסדין. כשצלצלו בפעם השלישית הודתה בפניי שאין לה אומץ לקום וללכת לפתוח. הצעתי, בפייסנות, ללוות אותה; ששנינו נלך, זו נראתה לי פשרה צודקת. אדמונדסון התלבשה לאיטה. אני ישבתי על קצה המיטה וחיכיתי, הצלצול הבלתי פוסק של הפעמון הרגיז אותי. כשסיימה להתלבש, הלכתי בעקבותיה במסדרון ותוך כדי כך כפתרתי את הפיג'מה שלי. קברובינסקי נראה מבולבל על שצלצל כל כך הרבה. הוא עמד על המפתן, מעיל השרלינג שלו מכופתר עד הצווארון, צעיף כרוך לצווארו. בין רגליו הייתה מונחת שקית קטנה ושקופה, מלאה גופים חלקלקים. הוא הרים אותה בקצות האצבעות, נשק לידה של אדמונדסון ונכנס. קוֹבַלסקָזינסקי ז'אן־מארי עדיין לא הגיע? שאל והביט סביבו. הוא לא יאחר, הבטיח, הוא דייקן מאוד. וכשהבחין שמים זולגים מהשקית ומרטיבים את השטיח ואת נעליו, שלח אלינו מבט מתנצל והגיש בזהירות את השקית הנוטפת לאדמונדסון. תמנונים, אמר, מתנה. כן, כן, הוא מתעקש: מתנה. הוא התיישב במטבח באותו כיסא מאתמול וסיפר שבילה את הלילה במשחק שחמט בחדר האחורי של בית קפה עד שהכיר את שכנו לשולחן, בחור צעיר שגרר אותו לשוק המקורה בלֶה אַל לאחר שסגרו את הבר, ושם הם קנו ארגז של תמנונים וחילקו אותו ביניהם לפנות בוקר, במטרו, בתחנת אֵינוָוליד. הבטתי בו ומחשבותיי נדדו. גם אדמונדסון לא הקשיבה; היא פתחה את הברז ומילאה את הקומקום. קברובינסקי, שהתמקם בנוחות במטבח, ישב ברגליים פשוקות והמשיך לחכך במרץ את כפות ידיו. הוא הצטנן בלילה, בהאנגרים הארוכים והקפואים, אמר, בין חצאי הפרים התלויים שתיאר לנו. בחיוך דקיק הזכיר את סוטין ודיבר על בשר נא, על דם, על זבובים, מוח, קרביים, מעיים, על ערמות של חלקי פנים בארגזים; את הפרטים המבחילים ליווה במחוות רבות הבעה וקינח בהתעטשות. לבריאות, אמרה בנימוס אדמונדסון, שהכינה קפה בגבה אליו. היא הרימה את המרפק גבוה באוויר כשמזגה את המים לפילטר. הצעתי להחליף אותה כדי שתוכל ללכת לקנות קרואסונים (וצבע, הוסיף קברובינסקי).

22 אחרי שאדמונדסון יצאה, ביקש קברובינסקי, אם יורשה לו, לצחצח שיניים, להתרענן מעט, לרחוץ פנים. הייתי ידידותי מאוד, חייכתי, הסברתי שאני זקוק לחדר האמבטיה, אבל כיור המטבח עומד לרשותו, ובו נחים האוקטופוסים שלו. כל שעליו לעשות הוא להזיז אותם למקום אחר. אני בטוח שתסתדר, אמרתי, והלכתי להביא לו מגבת וסבון. אחר כך הסתגרתי בחדר האמבטיה.

23 עמדתי מול המראה ובחנתי את פניי בתשומת לב. שעוני, שהסרתי מבעוד מועד, נח לפניי על המדף שמעל הכיור. מחוג השניות נע מסביב לחוגה. שום תנועה. בכל סיבוב חלפה דקה. זה היה איטי ונעים. בלי להסיט את המבט מפניי, טבלתי את המברשת שלי במשחת הגילוח; מרחתי את הקרם על לחיי, על צווארי. בתנועת תער איטית קילפתי מלבנים של קצף, והעור שב והופיע במראה, מתוח, סמוק קלות. בתום התהליך חזרתי וענדתי את השעון על מפרק היד.

24 על שולחן המטבח, ליד שקית הקרואסונים המוכרת, עמדו שלוש פחיות צבע. קברובינסקי פתח אחת מהן באולר. הוא חשב שזה סופר־מודרני לבחור לכה כתומה כצבע למטבח. אדמונדסון פקפקה בדבריו והסבירה שלא מדובר בכתום, אלא בבז' בהיר. היא הניחה את הפחיות בפינה והביאה את הקפה. התיישבתי. בזמן שמילאתי לי ספל, קברובינסקי, מולי, ניסה לפתוח את צנצנת הריבה באולר שלו. אכלנו בדממה. אדמונדסון עלעלה במגזין, התפלאה שלא מאריכים את התערוכה של רָפָאֵל. קברובינסקי ביקר ברטרוספקטיבה בלונדון. בעיניו הוא לא רע, רפאל. הוא סיפר לנו על טעמו, הודה שהוא מעריך את ואן גוך, שהוא מעריץ את הארטוּנג. את פּוֹלוֹק. אדמונדסון מיהרה לסיים את הקרואסון שלה, וייצבה את כף ידה מתחת לסנטר כדי לאסוף את הפירורים. היא חייבת לצאת, הגלריה נפתחת בעשר. קברובינסקי, שמזג לעצמו עוד ספל קפה, ביקש ממנה למסור דרישת שלום חמה למנהל הגלריה — אדם יוצא מן הכלל שבחר להציג את יצירותיו — לגם מהקפה ארוכות, בהרהור, והוסיף שהיא יכולה גם להזכיר לאיש הנהדר הזה שהוא עומד לרשותו לצורך מציאת קונים פוטנציאליים. אדמונדסון סידרה את השיער, קשרה את חגורת המעיל שלה. כשעברה ליד הכיור, אמרה שאם אנחנו רוצים לאכול את התמנונים בצהריים, צריך לנקות אותם ולפשוט את העור. קברובינסקי הנהן ארוכות. פניו היו קורנים, נוהרים. הוא ניגב את פיו בשביעות רצון כשגופו מקושת לאחור וצעק לאדמונדסון, שכבר הייתה במסדרון, שלא תשכח להתקשר לסדנה ולשאול אם הליטוגרפיות מוכנות.

25 רכון על הצד, חולצתו הלבנה מתחת לכתפיות האפורות, ניסה קברובינסקי להחליק את להב הסכין אל תוך הבשר הדביק של זרוע התמנון הפרושה על קרש העץ. מולו, קובלסקזינסקי ז'אן־מארי (שהגיע לבוש באלגנטיות רבה קצת אחרי יציאתה של אדמונדסון) אחז ברכיכה בכפות ידיו העדינות כדי שלא תזוז. הוא הסיר את שעונו מבעוד מועד, וניגש למבצע הזה במורת רוח מסוימת. מכנסיו היו מוגנים בסמרטוט מטבח והוא עמד זקוף מאוד, ראשו מאובן, פיו קפוץ. מפעם לפעם, בנימה מרוחקת במודגש, המליץ על זווית חיתוך שנראתה לו נגישה יותר ללהב הסכין. קברובינסקי לא הקשיב; הוא היה כפוף מעל הסכין. השיער חדר לעיניו, הוא עיווה את פניו ובידיו הקפוצות תחב את האולר בכל כוחו לשק הקרביים. אני ישבתי בשיכול רגליים בקצה השני של המטבח ועישנתי סיגריה. הבטתי בעשן המהוסס שעלה מהפילטר שלי ותהיתי אם עליי לבוא לקבלת הפנים בשגרירות אוסטריה. לְמה אוכל לצפות? מהלך הערב, שנקבע ליום שלישי הבא, נראה לי ידוע מראש. אני אלבש חליפה כהה, עניבה שחורה. אציג את ההזמנה שלי בכניסה. לאור הנברשת יזהרו כתפיים חשופות, פנינים, בטנות משי של חליפות. אגלוש באיטיות מטרקלין לטרקלין, מבטי מושפל קלות. לא אדבר, לא אחייך. אצעד זקוף מאוד, אתקרב לחלון. באצבע אחת אסיט את הווילון ואסתכל החוצה, לרחוב. הלילה יהיה אפל. האם יֵרד גשם? ארפה מהווילון ואחזור למזנון. לבסוף אעצור מאחורי קבוצת מוזמנים. אחד השגרירים ידבר. המדינה שלנו במצב מצוין, הוא יאמר. הערכה זו, המבוססת על ניתוח ללא כחל ושרק, התבצעה עם תחילת ההתכנסויות הסדירות של ממשלתנו. משמעותו של מיצוב זה מהותית עוד יותר כיוון שהוא מתרחש באקלים בין־לאומי מאתגר ביותר. אאזין לו. הוא יהיה סמכותי, ידבר בביטחון. על הרקע המעודד הזה, יסביר, התאפשרה בחינה של הנושאים השונים שעל סדר היום: לאורך המושב הגענו להבהרות רבות, ובזכות התמקדות פורה, התאפשר בין השאר, לכל ענף הנוגע בדבר להשמיע את קולו. הדרישות המובעות מרגע זה הן חדשות באופיין, והן כדלהלן: מטרות ריאליות, גיוס של מכלול היכולות, ניהול מוקפד. מוקפד. המילה הזו תעלה חיוך על שפתיי; אנסה שלא לחייך, אפנה לאחור, אצעד בטרקלינים כשיד אחת תחובה בכיסי. ואלך משם, בלי שאשכח לאסוף את הצעיף שלי מהמלתחה. כשאחזור, אסביר לאדמונדסון שהדיפלומטים הצטופפו סביבי כדי לשמוע את דבריי על פירוק הנשק, שהנשים נדחקו כדי להתקרב לקבוצה הקטנה שבמרכזה הרציתי, כוס יין בידי, ושאַייגֶנשַפטֶן עצמו, שגריר אוסטריה, אדם קודר, שקול, מלומד, הודה שהתרשם מאוד מהתחכום שבטיעוניי, נפעם מהלוגיקה חסרת הדופי שלי, ולבסוף, במלוא הכנות, נדהם מיופיי. אדמונדסון תרים אז את מבטה ועצמות הלחיים שלה יבלטו: היא תחייך. ואחר כך? קמתי מהכיסא והלכתי לכבות את הסיגריה שלי בברז. אגב כך הצצתי בתמנון שרק חלקו העליון, החלק לגמרי, הופשט עד כה. קברובינסקי הצליח לבודד רצועה ארוכה של עור אפור, אבל למרות מאמציו לא הצליח לנתק אותה מהזרוע הגדולה. בלהב הסכין דקר דקירות קטנות באזור כפתורי ההצמדה ויצר חריצים כדי לשחרר את העור. ההצטננות לא הקלה עליו את המשימה: זמן קצר לפני כן אילצה אותו התעטשות עזה לעצור ולנגב את אצבעותיו.

26 רגל לפני רגל, כמעט בריצה, דילגתי במסדרון כדי לענות לטלפון. טעות במספר, שיחה שנועדה לדיירים הקודמים. אור אפור הסתנן אל החדר מבעד לווילונות הטול. הנחתי את השפופרת בתושבת של הטלפון הישן שלי, הקפתי בחולמניות את שולחן העבודה ונעצרתי לפני החלון. גשם ירד. הרחוב היה רטוב, המדרכות כהות. מכוניות תפסו חניות. המכוניות החונות היו מכוסות גשם. אנשים חצו את הרחוב במהירות, נכנסו ויצאו מהמבנה המודרני של סניף הדואר שניצב מולי. זגוגית החלון החלה להתכסות באדים. מבעד לשכבה הדקיקה התבוננתי בעוברים ושבים ששלשלו מכתבים. הגשם גרם להם להיראות כקושרי קשר: הם נעצרו לפני תיבת הדואר, שלפו מעטפה מהמעיל ובמהירות רבה, כדי שלא תירטב, השליכו אותה לחריץ, בעודם זוקפים את צווארון המעיל כדי להתגונן מפני הגשם. קירבתי את פניי לחלון; כשהדבקתי את עיניי לזגוגית נדמה היה לי לפתע שכל האנשים האלה בתוך אקווריום. אולי הם מפחדים? האקווריום הלך והתמלא לאיטו.

27 ישבתי על המיטה כשראשי בין כפות הידיים (תמיד התנוחות הקיצוניות הללו), ואמרתי לעצמי שאנשים לא פוחדים מפני הגשם. אחדים חוששים מפניו כשהם יוצאים מהמספרה, אבל איש לא חושש באמת שהגשם לא ייפסק לעולם, שטף מתמשך שיעלים הכול — ישמיד הכול. זה אני, מול חלוני — שמרוב בלבול שעורר בי הפחד מהתנועות השונות שהתרחשו לנגד עיניי, גשם, תזוזה של אנשים ושל מכוניות — נתקפתי לרגע פחד מפני מזג אוויר סוער, בשעה שגם הפעם שֶטף הזמן הוא שהטיל עליי אימה.

28 השולחן המכוסה שעוונית לבנה, ארון המטבח על מגירותיו ומדפיו, החלון ומסגרתו. לא הכרתי כלל את הכיור הזה שלפניי, את ערמת הכלים הזאת, את התנור הזה. הרצפה נראתה כהה, הלינולאום שלה התקלף בכמה מקומות. שני מטאטאים נשענו על הקיר. ראיתי את הפרטים, הסתכלתי בלי להחליט אם להיכנס. כשעמדתי על סף הדלת, הרגשתי שאני עומד לפני מקום לא מוכר. מי האנשים האלה? מה הם עושים אצלי בבית?

29 הפולנים לא התרגשו כלל מנוכחותי והמשיכו בשיחתם, עסוקים ושלווים. מבטם פנה אל הגוש הגולמי שכיסה את קרש העץ, קברובינסקי תחב את להב סכינו פה ושם כדי ליישר בליטה זו או אחרת. התמנון הופשט מעורו לחלוטין. רק קצותיהם של איברי האחיזה שלו עדיין היו מכוסים: פיסות של עור אפרפר נותרו שם, מופשלות כגרביים. הזרועות חרגו מקרש העץ והתפתלו לכל עבר, הן נחו לכל אורך משטח הכיור, גברו על מכשולים, שבו ונצמדו זו לזו, לעיתים עלו זו על זו. הארוכות שבהן השתלשלו באוויר בכמה מקומות. קברובינסקי הניח את הסכין, פנה אליי ואמר שהוא מתחיל לפתח מיומנות. לדעתו, ואף שבכיור מחכים לו עוד חמישה תמנונים פתלתלים, לא תידרש לו יותר מרבע שעה כדי לגמור לקלף אותם. נהדר, נהדר, חשבתי ופשפשתי בכיסיי בחיפוש אחר הסיגריות שלי. השארתי אותן בחדר.

30 דיונים נוהלו, יאמר השגריר, הצעות הועלו, מסקנות גובשו ותוכניות אומצו. הפרויקטים הללו, שפותחו על מנת להביא להרמוניזציה של הטקסטים, נועדו לאכוף, באמצעות הגדרה מדויקת של מחקרים קודמים, את יישומם של הצעדים שנוסחו בהתכנסות הקודמת. נוסף על כך, אותם צעדים יוכלו לסייע למשתתפים לנסח תעדוף קפדני יותר של פעילויותיהם המחקריות למען שליטה הדוקה יותר בפרויקטים, וזאת במטרה ליישם את התנאים הדרושים לשיפור יעילותן המעשית של היכולות. ההכרה בתקוות הגדולות שתולים בכך המשתתפים הובילה אותם להחלטה לאחד כוחות בתחומי האחריות, הנאמנות והעקביות. מעתה והלאה, הם מצפים — וביטוי זה יוצא מפיו של נשיא האספה עצמו — להכפלת המאמצים למען הגשמת המטרות העיקריות שהוגדרו. יש לכם קערה לסלט? שאל קברובינסקי. סליחה? קערה לסלט, חזר וניסה לדמות בפנטומימה קערה לסלט.

31 כשגופו רכון מעט לפנים, החליק קברובינסקי באהבה טבעות דקיקות של תמנון לכלי קיבול, אגב הטיית הקרש. הוא נאלץ לפתוח את כל הארונות, להזיז את כל המחבתות, להוציא את הצנצנות והקופסאות, את מתקן הייבוש לכלים ואת הסירים הגדולים, לפני שמצא במעמקי אחד הארונות קערת לפתן ירקרקה מפלסטיק שקוף מחריד. קובלסקזינסקי ז'אן־מארי חיפש גם הוא, אבל בנחישות פחותה: הוא הסתפק בסקירת המטבח במבט דרוך. התמנון נפרס כולו, הגוף לרצועות, הזרועות לטבעות, ובצורתו המפורקת יצר את הערמה המתנועעת שקברובינסקי הריק אל תוך הכלי בעזרת הסכין. בתום המבצע שָלה קברובינסקי תמנון נוסף מהכיור, הניף אותו גבוה־גבוה מעל ראשינו, ובגמישות, כשברכיו כפופות, הנחית אותו על הקרש בתנועה עגולה. ידעתי זה כמה רגעים שאני עומד לצאת מהמטבח (היה לי קצת קר).

32 קמתי ממקומי ויצאתי מהמטבח כדי להביא סוודר מהחדר שלי. לפני שחציתי את המפתן הטיתי את גופי קלות, בחיוך מתנצל, כדי לרמוז לאורחיי שאני נפרד מהם בצער. בדירה שררה דממה. הלכתי בלי להקים כל רעש. כמה פעמים כבר עברתי כך בחדר הכניסה, פניתי שמאלה ואז ימינה במסדרון, בצעדים מדודים, בדרכי לחדרי? וכמה פעמים עשיתי את המסלול ההפוך? תהיתי ביני לבין עצמי. הדלתות במסדרון היו פתוחות מעט. שובלים של אור אפור בקעו מסדקיהן ונספגו בשטיח; הצטלבות של זוהר חיוור צבעה את נעליי הנעות. פניתי ימינה ונכנסתי לחדר שלי. עמדתי מול החלון ושפשפתי את זרועותיי, את חזי. ציירתי ציורים באצבע על הזגוגית, שרטטתי קווים באדים, עיקולים אינסופיים (בחוץ היה פריזאי כתמיד).

33 יש שתי דרכים להביט בגשם היורד, בבית מבעד לחלון. הראשונה היא למקד את המבט בנקודה כלשהי בחלל ולצפות ברצף הטיפות במקום הנבחר; דרך זו מרגיעה את הנפש, אך לא מגלה לנו דבר על תכליתה של התנועה. השנייה, הדורשת מהמבט מידה רבה יותר של גמישות, היא לעקוב אחר מסלולה של טיפה אחת בכל פעם, מרגע כניסתה לשדה הראייה ועד התפזרות המים על האדמה. כך אפשר להמחיש את הרעיון שתנועה, נמרצת ככל שתיראה, נוטה מטבעה אל עבר הקיפאון, ושמשום כך, איטית ככל שהיא עשויה להיראות לעיתים, היא מובילה את הגוף בעקביות לעבר המוות, שהוא הקיפאון. אוֹלֶה.

34 עכשיו גשם שוטף: כאילו כל הגשם עומד לרדת, כולו. המכוניות האטו על הכביש הרטוב, סילוני מים מתים ניתזו משני צידי הצמיגים. חוץ ממטרייה אחת או שתיים שנמלטו אופקית, הרחוב נדמה דומם. האנשים מצאו מקלט לפני הכניסה לדואר וחיכו לרגיעה, כשהם מצטופפים יחד על מדרגת הכניסה הצרה. פניתי לאחור, ניגשתי לארון ופתחתי אותו; פשפשתי במגירות. גופיות, חולצות, פיג'מות. חיפשתי סוודר. אין כאן סוודר בשום מקום? יצאתי שוב מהחדר, הרחקתי בכף רגלי את פחיות הצבע שחסמו את המעבר, ופתחתי את דלת המחסן. התכופפתי לפנים בתוך החדרון, הזזתי ארגזים, פתחתי מזוודות בחיפוש בגד חם.

35 קונכיות, אוסף אבנים, קריסטלים, מגשים, גביעי ביצים, מפיות רקומות, ממחטות, פריטי תחרה, רדידים, קנקני שמן, תליונים, קופסאות מצופות בלכה, פותחנים, כלי עבודה עתיקים, אולרים, סכיני כסף, קופסאות טבק משנהב, צלחות, מזלגות, פסלונים נוצריים, פסלוני נֶטסקֶה יפניים. הצלחתי לפתוח תיבת ברזל גדולה, עטופה שרשראות וחבלים מתפוררים, ונדהמתי למצוא בתוכה את כל הזבל הזה, שוודאי היה שייך לדיירים הקודמים, נהנתנים, כפי שהעידו ההדפסים המהודרים.

36 הדיירים הקודמים, פגשנו אותם ערב לפני שעברנו לדירה. לפני שהם פינו לנו את השטח, ביקשו לערוך עימנו היכרות. הם הרימו טלפון כדי להזמין אותנו לבוא לשתות אפריטיף. התייצבנו אצלם עוד באותו הערב, הבאנו בקבוק יין בורדו. הדייר הקודם, אדם נכבד, הביט בבקבוק, פסק שמדובר ביין מצוין, אבל הודה בצחוק זהיר שהוא לא אוהב יינות בורדו, ומעדיף את חבל בּורגון. עניתי לו שאני לא כל כך אוהב את סגנון הלבוש שלו. החיוך שלו קפא, הוא הסמיק. בשאר הערב שררה קרירות מסוימת, השיחה לא התחדשה מיד. עמדנו ארבעתנו בחדר הכניסה, זרועותינו שלובות על החזה ועינינו מושפלות: אדמונדסון בחנה את הציורים. הדיירת הקודמת, בחיוך גדול, שמה קץ למבוכה והזמינה אותנו להיכנס לסלון. שם, בין הארגזים, התיישבנו על כיסאות קמפינג. הדייר הקודם הביא זיתים בקערת חמר ובקבוק של בורגון, וחלץ את הפקק ברוב טקס. נאלצנו לקום ולקפל את הכיסאות כדי להגיע לארגז שבו נחו כוסות הבדולח, עטופות בנייר משי ומוטמנות בקפידה בין שתי שכבות של עיתונים ישנים. כשהיין נמזג, ואחרי שהכרזתי שהיין יוצא מן הכלל, נמלא הדייר הקודם ביטחון; הוא נראה רגוע בהרבה, שב וכרך את הצעיף סביב צווארו וסיפר לנו על עצמו, על עברו, על משלח ידו. הוא היה כרוז של מכירות פומביות. אשתו הייתה במקור מהעיר נים. הם נפגשו בקוֹסטָה זמֵראלדָה, בסרדיניה. הסיבה היחידה שהחליטו לעבור דירה היא שנמאס להם לגור בפריז. הם זקוקים להפוגה, לאוויר נקי, לטבע (תמיד חלמו להתעורר לקול ציוץ הציפורים). כיוון שהוא עומד לצאת לפנסיה בסוף השנה, הם מתכוונים להשתקע לצמיתות בנורמנדי, בבית חווה משופץ. התוכנית הזאת מילאה אותו אושר. הוא יוכל לדוג, לצוד, לעבוד עם הידיים. הוא יכתוב ספר. ותהיה לכם שם גינה? שאלתי כדי לעצור אותו מלספר לנו על נושא הספר, על התהפוכות, על התפניות בעלילה. גינה ענקית, הוא ענה, כמעט פארק, נוכל לצאת לטיולים ארוכים בצל העצים, נכון, בריז'יט? בריז'יט הנהנה, חייכה אלינו והציעה לנו זית. אחר כך הניחה את הקערה על הארגז, פנתה לעברי ושאלה אותי מה אני עושה בחיים. אני? אמרתי. כיוון ששמרתי על שתיקה, אדמונדסון ענתה במקומי. אחרי ששמעו בעונג שאני באקדמיה, הציגו לי הדיירים הקודמים, לפי התור, שאלות על נושאי המחקר שלי, העירו הערות, חיוו דעה. הם דיברו בהתלהבות, ניסו להישמע משכנעים, ולבסוף השיאו לי עצות. במקומי, אמרו, היו ניגשים לעניין אחרת. ירקתי את הגלעין שלי לכף היד והנהנתי, בלי להקשיב באמת. לאחר שהסבירו לי בקווים כלליים מה צריכה להיות המסקנה של התזה שלי, קמו ממקומם, משוכנעים ששכנעו אותי, והציעו לנו לערוך סיור בדירה כדי שיוכלו למסור לנו מידע מועיל. יצאנו לדרך. הם צעדו לפנינו, תיארו לנו את מה שראינו. סיירנו בחדרים כמו בסיור במוזיאון, הידיים מאחורי הגב, בריחוק מתעניין. בחדר האמבטיה היה חשוב להם להדגיש שכל הצנרת הוחלפה על חשבונם, המראָה על הקיר חדשה, הם שמרו את הקבלה, והאריחים בני פחות מחודשיים. שטיח הקיר בחדר השינה עלה להם חמישים ושישה פרנק למטר. מתלי המעילים במסדרון, הידיות מעץ דובדבן, שווים יותר משש מאות פרנק ליחידה. הנברשת בחדר הכניסה עתיקה, אפשר להעריך את ערכה בכשלושת אלפים פרנק. האזנו למספרים האלה בתשומת לב. אדמונדסון הגניבה אליי חיוך, התחשק לי לשאול כמה עלתה הדלת של הסלון. כשחזרנו לחדר האורחים הם שוב הזמינו אותנו לשבת, מילאו את כוסותינו ובחיוכים נבוכים וגדולים הציעו לנו לקנות מהם את כל האביזרים הקבועים שבדירה. אם לא, אמרו, הלוא עלינו להבין אותם, הם ייאלצו לפרק את המדפים ולהסיר את השטיח. אדמונדסון, שאין כמותה כשמדובר בכסף, ענתה מיד שאין לנו צורך במדפים, ובעניין השטיח, האמת שהיא תודה להם מאוד אם יוכלו לפנות את הרצפה כדי שנוכל להניח עליה את השטיח שלנו.

37 ערכנו סיור בדירה הריקה. שתינו יין בורדו בישיבה על הפרקט. רוקנו את הארגזים, פינינו את הקרטונים, פרקנו את המזוודות. פתחנו את החלון כדי להעלים את הריח של הדיירים הקודמים. היינו בבית; היה קר, רבנו על סווטשרט ששנינו רצינו ללבוש.

38 הבית נחנך. הזוג שהזמנו הגיע הרבה לפני הזמן. הם היו חברי ילדות של אדמונדסון. הם התיישבו על הספה, נשפו על המשקפיים שלהם כדי לנקות את הזגוגיות. בזמן האפריטיף מצאתי את עצמי לבד עם שני הצעירים הללו; אדמונדסון נאלצה להשאיר אותנו בגפנו כדי להכין את האוכל. הם שמרו על שתיקה. הם שילבו רגליים, הביטו בקירות שסביבם. אחרי ששלחו אליי כמה חיוכים מנומסים, איבדו בי כל עניין והחלו לשוחח ביניהם בשקט. בלי להקצות לי כל תשומת לב, דיברו על ערבים שבילו לאחרונה, על חופשות, על הפעם האחרונה שנסעו לסקי. אחר כך, כיוון שאדמונדסון לא חזרה, הרימו כתבי עת שהיו מונחים לידם. הם עלעלו בהם, הראו זה לזה את התמונות. קמתי, שמתי תקליט וחזרתי לשבת. הו, איזה אושר בשער המוסך, כשהופעת במכוניתך הנהדרת, אבא, היה חשוך אבל בזכות התאורה, היה אפשר לראות אפילו עד צלע הגבעה. שארל טרֵנֶה, אמרתי. נצא יחדיו לדרך אל נַרבּוֹן, המנוע יטרטר בלי הפסקה, ונראה את המגדלים של קָרקָסוֹן מצטיירים על קו האופק של בַּרבֵּרָה. אין לכם תקליטים של פרנק זאפה? שאל אותי פּייר־אֶטיֵין בהתנשאות משועשעת. אף לא אחד, עניתי. שתיתי את הוויסקי שלי בלגימות קטנות והנחתי את הכוס על השולחן. אדמונדסון צעקה מהמטבח שייקח לה לפחות עוד עשר דקות. בינתיים, צרחה במלוא ריאותיה, תהיה נחמד ותערוך לחברים שלנו סיור בדירה. החברים שלנו קיפלו את העיתונים שלהם, שילבו זרועות וצעדו בעקבותיי במסדרון, צמודים עד מאוד. התחלנו בחדר האמבטיה. התיישבתי על שפת האמבט והנחתי להם להתפעל ככל אוות נפשם. אחר כך הצגתי בפניהם את חדר השינה. הם התעכבו מול הספרייה, שלפו ספרים מהמדפים, החזירו אותם למקום. המתנתי להם במסדרון. כשחלפנו על פני השירותים פתחתי את הדלת, התקדמתי לעברם והשתמשתי בזרועי כדי לכוון אותם לכיוון הרצוי; הצלחתי לגרום לשניהם להיכנס. הם יצאו משם בחיפזון, ובצעדים איטיים, כשהם מביטים לשמאל ולימין, שמו פעמיהם בחזרה לסלון. אדמונדסון הצטרפה אלינו לבסוף. היא התנצלה על העיכוב ושאלה מה דעתם על הדירה. החברים שלנו, אוחזים ידיים, פסקו שהיא קטנה — אבל הפרופורציות טובות. התיישבנו לשולחן. אכלנו אספרגוס; הם דיברו על פוליטיקה בין־לאומית, על תארים אקדמיים. פייר־אטיין סיפר לנו, כאילו הוא משוחח עם סבא וסבתא, שהוא מצטיין בלימודים. יש לו תואר ראשון במשפטים ותואר שני במדעי המדינה, והוא מתכנן להוציא תעודת הוראה עם התמחות בהיסטוריה של המאה העשרים. אבל בעניין התעודה הוא חושש מבחינות הכניסה: בין המועמדים, הסביר, בעודו אוכל בנימוס מושלם, יש בוגרים של בית הספר הלאומי לממשל, בוגרים של בית הספר הפוליטכני. זורקי דיסקוס, אמרתי ולקחתי עוד אספרגוס. הוספתי, בפנים רציניים, שיהיה מצחיק אם אשב בוועדת הקבלה. הם חשבו שאני מתלוצץ. הנחתי לזה, אבל אילו במקרה ביקש ממני ט. לעזור לו בראיונות הקבלה, לא הייתי רוצה להיות המועמד פייר־אטיין. אחרי הארוחה שיחקנו מונופול. אני מזגתי לכולם ויסקי. העברנו זה לזה קוביות, בנינו בתים, הקמנו בתי מלון. המשחק התנהל בעצלתיים. החברים שלנו מזמזו את האמה, ליטפו את האצבעות לפני הטלת הקוביות; פטפטנו, פייר־אטיין תהה אם תהיה מלחמת עולם שלישית. לא היה לי שום עניין בנושא. הלכתי לישון אחרי שהנחלתי להם תבוסה מוחצת (אין סודות במשחק הזה, במונופול).

39 זה היה סוודר מצמר לבן עבה, סוודר רחב בצדדים, שהיה זרוק בצורה ששיוותה לו מראה של שק תפוחי אדמה שנשכח. על החזה הצטלבו מעוינים בצבעי לבן ובז'; מגיני מרפקים מעור קטעו את השתרכות השרוולים. הרמתי את הבגד שהיה מכודרר על רצפת המחסן, ופרשתי אותו בחדר הכניסה כדי לבחון אותו. הוא היה קטן: אדמונדסון כנראה לבשה אותו כשהייתה נערה. הסרתי את האפודה שלי ולבשתי אותו. זה פחות או יותר (?) יתאים.

40 ישבתי בקצה המטבח בראש מושפל ומשכתי בשרוולי הסוודר שלי בניסיון לכסות חלק ממפרק היד. הפולנים, למרבה הפלא, לא דיברו. קובלסקזינסקי ז'אן־מארי עדיין ריתק ראש של רכיכה לקרש העץ. כפות ידיו היו אדומות מאוד, רטובות, מכווצות. סבלנותו הלכה ופקעה, כך נדמה לי, גבו החל לכאוב. בכל פעם שהסכין ריחפה מעל הכיס הנפוח בצבע בז' שבראש התמנון, הוא הזהיר את קברובינסקי ביובש שלא ינקב אותו, כי הוא מכיל את הדיו. קברובינסקי לא האמין לו, הוא טען שמדובר בכבד, וכדי להוכיח זאת תחב בכוח את האולר שלו לתוך האיבר. הדיו לא השתחרר מיד; כמה טיפות שחורות מאוד הופיעו תחילה על פני השטח, ואז עוד טיפות ו4לבסוף זרם דקיק, שזלג לאיטו על הקרש. קובלסקזינסקי ז'אן־מארי התיר את המגבת שהייתה קשורה סביב מותניו ובא לשבת לידי בלי לגלות עניין במתרחש. הוא הצית סיגריה בפנים מתוחים, וחצי בצרפתית חצי בפולנית גער בקברובינסקי שלא ביקש מהדייג שיקלף בעצמו את התמנונים. במיוחד, אמר, כיוון שיש עוד ארבעה תמנונים שלמים בכיור. קברובינסקי לא הקשיב. הוא טבל את האצבע בדיו והסביר שמדיו של קלמרי מכינים את הצבע סֶפּיה. בנעוריו צייר ציורי דיו יפים מאוד. כן. הוא החזיק את התמנון בחולמנות מתחת לברז ושטף אותו ארוכות. אחר כך ניגב את הקרש בספוג, וכשהתמנון השטוף שב למקומו, ביקש מז'אן־מארי קובלסקזינסקי שיואיל בטובו לחזור ולעזור לו...