חדר הזכוכית

אה כן, הגענו.

היא ידעה, למרות כל השנים שעברו מאז. משהו בשיפוע הכביש, באופן שמסלול המכונית החל לנטות כלפי מעלה, תפיסה של צורה ותנועה, שאף על פי שלא עשתה בה שימוש זה שלושים שנה, נותרה חקוקה בראשה, ממתינה לשוב ולהתעורר נוכח ההתלכדות העדינה של תזוזה ושיפוע.

"הגענו," אמרה בקול. היא אחזה ביד בִּתה ולחצה. המלווה שלהן מאחור זע על מקומו במושב הפלסטיק הנוצץ, אולי בהקלה לאור האפשרות של בריחה קרֵבה. היא הריחה אותו. בגדים לחים (ירד גשם) ומי גילוח זולים וזיעה ישנה.

המכונית — טאטרָה, כך נאמר לה — התקרבה לשפת המדרכה ונעצרה. מישהו פתח את הדלת. היא שמעה זאת, והרגישה בשינוי באוויר. רסס קל של מים ברוח ומישהו פותח מטרייה — כמו מפרש של סירה שנפתח באחת ברוח. היא נזכרה בוויקטור על הזיריכזֶה, המפרשית הקטנה המיטלטלת מעלה מטה בגלים, עצים שחורים מיתמרים מתוך המים השחורים מהם מעבר לסירתם השברירית. "כמו לרכוב על אופניים," הוא צעק, והישיר את חרטום המפרשית אל הרוח, מניח לכלי השיט הקטן לנטות על צדו במתכוון. "מקבלים תחושה של שיווי משקל."

"זה בכלל לא כמו לרכוב על אופניים," היא ענתה אז, אחוזת בחילה.

ויקטור צריך להיות פה. כלומר, להיות פה בגופו, כי במובן מסוים הוא אכן פה. המקדש לטעמו, לחזונו. היא החליקה על המושב לעבר כתם האור שהיה דלת המכונית הפתוחה. יד אחזה בזרועה ועזרה לה לצאת החוצה למדרכה. מגע של גשם על פניה ונקישת הטיפות על המטרייה מעל לראשה. היא הזדקפה, הרגישה באור סביבה, הרגישה בחלל, הרגישה במסה הנמוכה של הבית הניצב שם מעבר לחצר הקדמית. ויקטור צריך להיות פה. אבל זוהי אוֹטִילִי, שמתקרבת לשמאלה.

"זה בסדר, יקירה. אני אסתדר לבד."

יד זרה אחזה במרפקה, והיא התנערה ממנה. "אתה חושב שאיני מכירה את ביתי שלי?" היא דיברה בחריפות, ומיד התחרטה על ההערה בשל בוטותה ובשל אי־הדיוק העובדתי הגמור שבה. הבית איננו שלה, לא עוד, לא במונחים משפטיים, יגיד מרטין מה שיגיד. נגנב, במלוא רצינותם של הליכים משפטיים, לפחות פעמיים ובידי שתי רשויות שונות. אבל הוא כן שלה במובנים אחרים, ברורים פחות בהגדרתם. שלה ושל ויקטור. החזון. והוא עדיין נושא את שמם, הלוא כן? אף מידה של גנֵבה יוּרידית לא הצליחה למחות זאת: דָאס לָנְדָאוּאֶר הָאוּס. בית לנדאוּאֶר. וילה לנדאואר. אִמרו זאת בכל דרך שתבחרו. ושל רַיינֶר, כמובן.

מגששת במקלה חצתה את החלל, את החצר הקדמית, הצעדים לצדה שומרים בנימוס על הקצב, כאבֵלים בלוויה הפוסעים עם האלמנה האמיצה. "הריצוף לא השתנה," היא אומרת.

"מדהים איך הוא שרד."

הקול העונה היה קולו של האיש ממשרד האדריכל העירוני. "אבל זאת יצירת אמנות," הוא הוסיף, כאילו יצירות אמנות שורדות בהכרח, הגם שלאמיתו של דבר אין זה כך. שרֵפה פה, רטיבות החודרת לקיר שם, פצצה מזדמנת, הזנחה לשמה. "תראי איך פוֹן אַבְּט תחם את מראה הטירה," הוא אמר, ואחר השתתק, נבוך מחוסר רגישותו.

"אני זוכרת במדויק," הרגיעה אותו. וזה היה נכון, היא זכרה במדויק את המראה: את החלל בין הבית הראשי לדירת המשרתים, דירתו של לאניק, התוחם את הגבעה מעברה הרחוק של העיר. "העתיד תוחם את העבר," אמר ריינר בשעתו. היא ראתה זאת בעיניים היחידות שהיו לה עתה, עיני רוחה, אמנם קלישאה אך גם עובדה חיה מאוד, הכול מוקרן בתוככי הג'לי המורכב של מוחה ומעלה בה תמונה אמיתית כמעט כאילו ראתה באמת: הגבעה המיוערת — מצודת שְפּילאס — והקתדרלה על כתפיה המגובננות וצריחיה השחורים שנראים בדיוק, אמר ריינר, כמחטים תת־עוריות.

היא המשיכה ללכת. ממדי הבית כיבו את האור סביבה ככל שהתקרבה. בנקודה זו ניצב עמוד בודד, שתמך את הגג הבולט. היא זכרה את הילדים מתנדנדים עליו, ואת ליבָּה הקוראת להם להפסיק. היא הושיטה את מקלה ונגעה בעמוד רק כדי לוודא, כדי למקם את עצמה במרחב הפתוח של החצר הקדמית, רק כדי להתענג על שאיפת האוויר הקטנה של האיש לימינה שאמר לה עד כמה הוא נדהם מיכולתה להתמצא. אבל מובן שהיה ביכולתה להתמצא. היא הכירה את המקום כמו... כמו את חדרי נפשה. היא ידעה בדיוק כיצד להקיף את קימורו של קיר הזכוכית ולגלות, מוצנעת מאחוריו, את דלת הכניסה.

"תמונה," קרא קול. התהלוכה הקטנה נעצרה. גרירות רגליים ותמרונים סביבה, מגע עם דמויות גבריות, כבדות. "אוֹטילי, איפה את?"

"אני כאן, מאמינקוֹ."

"לחיֵיך, בבקשה," אמר הקול ולאחריו בא רגע של אור חזק, כאילו הבזיק ברק להרף עין מאחורי חלָבוֹ האחיד של ענן עוטף. אחר כך נפרדה החבורה וידיים חזרו והנחו אותה לעבר הבית ומישהו פתח את דלת הכניסה והזמין אותה להיכנס — "מכאן, מכאן" — אל השקט הרך, המוּכּר, של חדר המבואה. שמיכה חרישית של ערפל סביב־סביב, הזוהר העכור שהוא כל שתראה מעתה ואילך, שהיה לראייתה השלֵמה. "האור," אמר ריינר כשהראה לה בשעתו את הזגוגיות הלבנות כחלב. "האור הרך של ניתוק והיגיון. של העתיד. של תחושה טהורה." נוגע בה.

היא היתה מודעת לאחרים — צורות, נוכחויות — המצטופפים מאחוריה. הדלת נסגרה. בבית. היא בבית. שלושים שנה. שנות דוֹר. היא הכירה את הקירות סביבה, את ספיני העץ הכהים מולה, לשמאלה המדרגות המתעקלות למטה אל חדר המגורים. קולות, אפילו רחש קל בלבד, מסרו לה את ממדי החלל. היא הושיטה את ידה השמאלית ומצאה את המעקה שהגן על גרם המדרגות. אנשים דיברו — האדריכל מתפעל ומשבח — אבל היא סירבה להקשיב. בלי עזרה עשתה את דרכה לראש המדרגות וירדה בהן בזהירות, מכירה את הצעדים אך צריכה לדלות אותם מזיכרונה, כמי שיכולה לנגן בפסנתר בלי להביט בקלידים, בהיזכרה בְּמנגינה שניגנה לאחרונה לפני שנים רבות. שתים־עשרה מדרגות עד העיקול, ואחר כך תוך סיבוב במורד תשע מדרגות נוספות והחלל נפתח סביבה, נראֶה אפילו בתוך הלבנונית. הקומה התחתונה של הבית. חלל הזכוכית, דֶר גְלאסְרָאוּם.

"אה." אנחה חרישית, אורגנית, כמעט מינית, בקעה מאי־שם בתוך תוכה. היא הרגישה בַּנֶפח כאילו היתה לו נוכחות חומרית, כאילו היו פניה שקועים בו. ביטויו המפורש של חלל. היא הרגישה בָּאור ממשטח הזכוכית הרקועה שהיווה את הקיר הדרומי, הריחה את עץ ההובנה, חשה באנשים העומדים שם בין הזכוכית לקיר האוֹניקס, בין התקרה הלבנה הפשוטה והרצפה הלבנה כשנהב, אנשים שהכירה ואנשים שלא הכירה. הילדים כמובן, רצים על השטיחים לעברה, ויקטור נושא את עיניו מהכיסא שבו ישב וקרא את העיתון, אחִיה שם, אף על פי שלא הכיר את המקום מעודו, חבריה, הוריה, כולם שם.

"את מרגישה בסדר, פראוּ לנדאואר?"

"בסדר גמור, תודה. רק ה..." היא גיששה אחר המילה הנכונה, "...תמונות."

"תמונות, פראו לנדאואר?" לא היו תמונות. מעולם לא היו, לא בחדר הזה. היא ידעה זאת.

"בעיני רוחי."

"כמובן, כמובן. הן ודאי רבות."

רבות. למשל, כשהיה חשוך וּויקטור השאיר את הווילונות פתוחים והחלונות היו למראוֹת שהציגו בבואה מדויקת של החדר כולו, הכיסאות, השולחן, קיר האוֹניקס, השתקפו שם בלילה בחוץ. ודמותו במראה המתהלכת הלוך ושוב, הלוך ושוב, מרחפת מעל המדשאה שבעצמה נראתה רפאית ונטולת ממשות מבעד להשתקפות. השתברות ביום שהופכת להשתקפות בלילה. כך ניסח זאת ריינר עצמו. הוא אפילו נקב במילים באנגלית, לשם האוּפוֹניה. אופוניה היא איכות שהיתה אהובה עליו: דֶר פוֹלְקְלאנְג.

שלג. מדוע זה חשבה על שלג? אותו מרחץ אור מוזר, אור השמים המוחזר כלפי מעלה מהמדשאה המולבנת להאיר את התקרה באותה בהירות שבה האירה השמש המעוננת את הרצפה. אור שנעשה לחומר, רך, חָלב שקוף. ציפורים מנקרות בקרח בתקווה, וּויקטור הלוחץ על הכפתור להנמיך את החלונות, כזיכרונות נמוגים, אל המרתף למטה.

"אנחנו נקפא!"

"אל תדברי שטויות."

גלישתה האיטית של הזגוגית כלפי מטה, שכמו נועדה להסיר את המחסום החוצץ בין מציאות ובדיון, בין עולמו הכוזב של חדר המגורים והעובדה הבלתי מעורערת של צמחייה ושלג. יש הפוגה, שבמהלכה עומדים שני האווירים רפים ונפרדים, החימום בפנים רוטט כג'לי לעומת קיר הקור בחוץ. ואז קורס שיווי המשקל הזמני הזה ובאנחה קרה החורף מתפרץ, ואוויר הפְּנים שיוּצר בקפידה וחומם בקפידה, מתפזר כנראה לעולם שבחוץ.

מישהי התקרבה לעברה. היא חשה בַּדמות לא פחות משראתה אותה, קלטה את גרעין הצל לעומת האור. היא ידעה. לפי מה? תחושה של תנועה, אותה תזוזה מיוחדת, נדנוד הירכיים בשעת הליכתה? אולי אפילו ריחה שעלה באפה. או קול נשימתה. איך שהוא, ידעה. היא אמרה את השם לפני שמישהו אחר דיבר, אמרה כקובעת קביעה ולא כשואלת שאֵלה:

"חנה."

"ליזי! אלוהים, זיהית אותי. איך עשית את זה, לכל הרוחות?"

"לא שוכחים דברים," היא אמרה. "אוגרים אותם." היא חשה בזרועות סביבה, בלחי חלקה על לחיָיה. דמעות? אולי היו דמעות.