חדש תחת השמש

פרק 1: אנרגיה — מנוע הצמיחה האנושית

הכותל המערבי. אנרגיה אדירה צבורה באבנים הכבדות הסדורות זו על גבי זו. אינני מתכוון לאנרגיה הרוחנית הקיימת בקיר התמך של הר הבית שמולו התפללו דורות על גבי דורות של יהודים. אני מתכוון לאנרגיה במובנה הפיזיקלי, נושאו של הספר הזה.

הגדרתה של אנרגיה היא היכולת לבצע עבודה. כדי לחצוב, לסתת, לשנע ולהרים אבנים השוקלות עשרות טונות ואף מאות טונות כל אחת, היה צורך לבצע עבודה אדירה של התנגדות לכוח המשיכה. לשם כך ניצלו הקדמונים את האנרגיה הצבורה בשריריהם של אלפי בעלי חיים ואלפי עובדים (ופעמים רבות — עבדים), והצליחו להעמיד מונומנטים מרשימים ששרדו אלפי שנים: חומת הר הבית, הפירמידות, הפרתנון, סטונהנג' ועוד.

ככל שלמדנו לנצל את האנרגיה האצורה בטבע באופן יעיל יותר, כך שגשגנו יותר. המצאת הגלגל אִפשרה להקטין את החיכוך ולנצל טוב יותר את אותה אנרגיה, בשינוע וביצירת מכונות אחרות. ביות הבהמות והמצאת הכלים המתאימים אפשרו לנצל אותן לחריש ולתובלה.

רבות מההמצאות האנושיות כרוכות בניצול יעיל יותר של אנרגיה. המתמטיקאי והממציא ארכימדס השתמש, כך מסופר, בשיטת המנופים ששכלל לצורך ניצול מרבי של אנרגיה ובנה מכונות אימתניות שהניפו אוניות באוויר והגנו על עירו סירקוסה שבסיציליה מפני פלישת הרומאים. המומחיות הרבה של ארכימדס בניצול אנרגיה בצורה זו מתבטאת באמירה המפורסמת המיוחסת לו: "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם". מיוחס לו גם "בורג ארכימדס", שבעזרת תכנון מתוחכם השקה את השדות באמצעות העלאת מים ממקווה המים לצורך השקיה.

אי אפשר ליצור אנרגיה מאפס. זהו החוק הראשון של התרמודינמיקה — חוק שימור האנרגיה. כל האנרגיה שאנחנו יכולים להשתמש בה כבר קיימת. הסוד הוא לדעת כיצד לנצל את האנרגיה האצורה בטבע ולתעל אותה לצרכינו. הצמחים הופכים את אנרגיית השמש ואת האנרגיה האצורה במזון לאנרגיה שמכוונת לצמיחתם ולהתרבותם; בעלי החיים והאדם הופכים את האנרגיה הטמונה במזון, הקלוריות, לטובת בניין הגוף ופעולתו; ובני האדם מנצלים את האנרגיה בטבע בדרכים שונות להשגת מטרותיהם. ככל שהניצול יעיל יותר ומגוון יותר כך האדם משגשג יותר.

מן העת העתיקה לעולם המודרני בשני צעדים

שתי המצאות שינו מן הקצה אל הקצה את הדרך שבה אנחנו מנצלים אנרגיה. הראשונה היא המנוע. בשנת 1769 הציג מהנדס סקוטי בשם ג'יימס ואט שכלול ניכר של אחת ממכונות הקיטור הראשונות, מכונת הקיטור של ניוקומן, שהפך אותה למנוע עם נצילות גבוהה בהרבה שאִפשר לעשות בו שימוש נרחב. ואט הציג מכונת קיטור שניצלה 75 אחוזים פחות דלק מן הקודמות, מה שהפך אותה להרבה יותר משתלמת.

המנוע, שהצליח להמיר את האנרגיה האצורה בחומרי בערה לתנועה סיבובית מהירה, היה אחד מהגורמים המרכזיים לתנופת המהפכה התעשייתית. על בסיס מנוע הקיטור יוצר לראשונה ב־1804 קטר שהוביל פחם למפעל מתכת, ומכאן ואילך הלכה הרכבת והשתכללה עד שהפכה לכוח מרכזי בשינוע סחורות ובני אדם — וגם חיילים ותותחים — לכל רחבי אירופה, אסיה ואמריקה. המשך הפיתוח של המנועים, ובפרט המצאת מנוע הבערה הפנימית, אִפשר ניצול טוב בהרבה של הדלקים ומעבר מפחם לתוצרי נפט (הדחוסים אנרגטית וקלים לשינוע, וגם מזהמים פחות) ברכבות וברכב פרטי.

את עוצמת המנוע וניצול האנרגיה האדיר שלו אפשר לראות כבר בביטוי "כוח סוס", שמבטא יכולת להרים 75 קילוגרמים לגובה של מטר אחד בשנייה אחת. סוס אחד יכול למשוך עגלה או להוביל אדם ממקום למקום במהירות של 88 קילומטרים לשעה. חבורת סוסים יכולה למשוך רכבת לא כבדה במיוחד. אבל ברכב שלכם יש יותר ממאה כוחות סוס, ולפעמים כמה מאות. רק נסו לתאר את התגובה של אדם מן המאה ה־18 אילו הייתם מספרים לו שבתוך מאתיים שנה יעמדו לרשות כל אדם מאה סוסים כדי להניע אותו ממקום למקום. פרט לחוסר האמון, הוא בוודאי היה שואל מהיכן הייתם משיגים חציר לכל כך הרבה סוסים, ואיך תטפלו בזבל הרב שהם יוצרים. אבל לרכבים שלנו — גם רכבי הבנזין, ובוודאי הרכבים החשמליים — אין צורך בכל כך הרבה חציר כדי לנוע, והזיהום שהם יוצרים מועט יחסית לפסולת הכרוכה בהחזקת מאה סוסים.

בשלב זה הייתה לאדם יכולת לנצל הרבה מאוד אנרגיה, אבל נותרה מגבלה מהותית: ההפקה הייתה מקומית, והדלק היה צריך להיות משונע בעצמו לכל מקום שבו היה צורך להשתמש בו.

להעביר אנרגיה למרחקים: רשת החשמל

ההמצאה השנייה, שהוציאה את העולם מעידן הקיטור באותה מהירות שבה כבש אותו מנוע הקיטור בסערה, באה לעולם מאה שנה אחרי המנוע של ואט, ועליה נספר באמצעות סיפורו של עוד ממציא לא שגרתי: תומאס אלווה אדיסון. אדיסון ידוע לציבור הרחב כממציא הנורה החשמלית, ולחובבי הסרטים כאחד מממציאי מצלמת הקולנוע, אך לעוסקים בתחום האנרגיה הוא זכור בעיקר כמי שעל שמו רשומה המצאת הרשת החשמלית, ה"גריד".

ב־4 בספטמבר 1882 החלה לפעול תחנת הכוח שיזם — תחנת פרל סטריט במנהטן, תחנת הכוח המסחרית הראשונה בעולם. התחנה הסתמכה על שריפת פחם שהניע מנועי קיטור, אבל במקום לשאוב מים או להפעיל מכשור מכני יצרה התחנה את הפלא החדש — החשמל. התחנה האירה בתחילה 400 נורות חשמל ל־82 צרכנים, ועד שנת 1884 כבר האירה 10,164 נורות של 508 צרכנים.

החשמל לא היה אז המצאה חדשה. כבר בשנת 1800 המציא האיטלקי אלסנדרו וולטה את הסוללה החשמלית, וב־1831 המציא הפיזיקאי הבריטי מייקל פאראדיי את הדינמו, שהפיק חשמל בעזרת סיבוב של לוח נחושת בין קטביו של מגנט. האמריקאי סמואל מורס, נלהב מהאפשרויות החדשות של זרם החשמל, המציא בשנת 1838 את הטלגרף. גם אבות טיפוס של נורות חשמליות פותחו בעשורים שקדמו לפעילותו של אדיסון, אך הוא היה אחד מאלה שהפכו אותן להצלחה מסחרית. החידוש הגדול בתחנת הכוח של אדיסון לא היה הגנרטור עצמו, אלא הרשת החשמלית, שאפשרה לראשונה העברה של אנרגיה למקומות מרוחקים.

כאן נכנס לבמה ממציא חריף אחר, ניקולה טסלה. טסלה, יליד סרביה, התחיל לעבוד בשלוחה של חברתו של אדיסון באירופה ב־1882, ובשנת 1884 הפליג לארצות הברית, שאליה הגיע עם ארבעה סנט ביד אחת ומכתב המלצה לאדיסון ביד השנייה, מכתב שבו כתב הממליץ שהוא מכיר רק שני אנשים דגולים: אחד מהם הוא אדיסון, והשני הוא נושאו של המכתב. אדיסון התרשם ממנו והעסיק אותו מיד, אבל כשטסלה הציע בפניו את הרעיון של המרת הזרם הישר בזרם החילופין, אדיסון סירב לשמוע.

תחנות הכוח של אדיסון יצרו זרם ישר, בדומה לזה של סוללות. המטען החשמלי נע בכיוון אחד, מקוטב אחד לקוטב השני, ובדרך מפעיל את המכשירים החשמליים. טסלה טען שהזרם הישר, שבו פעלו מכשירים עד אז, אינו מתאים לרשת החשמלית החדשה. הזרם החשמלי העובר בחוטי החשמל מחמם אותם ומאבד אנרגיה, מה שמצריך בניית תחנות כוח רבות יחסית שכל אחת מהן תזרים חשמל רק לסביבתן הקרובה. הצעתו של טסלה הייתה לבנות גנרטור שייצר זרם שמחליף את הכיוון שלו מאתיים פעמים בשנייה — זרם החילופין. לזרם החילופין יש יתרון שאין לזרם הישר: ניתן להעביר אותו דרך שנאי, וכך להוריד את המתח ולהקטין את התנגדות כבלי החשמל שגורמת להתחממותם.

העברה באמצעות שנאי צפנה בתוכה חידוש דרמטי: יכולת להעביר כמויות גדולות והולכות של אנרגיה באותו כבל. הכבל מגביל את הזרם שעובר דרכו, אבל אנרגיה חשמלית איננה זרם אלא מכפלה של הזרם במתח. שנאי שמעלה למתח גבוה יותר יאפשר על אותו כבל להעביר הרבה יותר אנרגיה. לדוגמה, כבל שנמצא ברשת הביתית שלנו, לו יהיה ברשת מתח העל, יוכל להעביר פי אלף אנרגיה באותו זרם.

אבל אדיסון, שכבר השקיע כסף רב בתחנות כוח של זרם ישר, לא היה מוכן לשמוע על הרעיון של טסלה. בשלב מסוים, למוד אכזבות, עזב טסלה את אדיסון ולבסוף חבר לאויבו המושבע של אדיסון, וסטינגהאוס.

כך נפתחה "מלחמת הזרמים", שבה התחרו הזרם הישר של אדיסון בזרם החילופין של וסטינגהאוס. אדיסון לא בחל במהלכים לא הגונים במיוחד. כך לדוגמה, כדי להדגים את קטלניותו של זרם החילופין, הוא הרג בעזרתו כלב, ולאחר מכן הדגים זאת על חיות אחרות. אדיסון אף הצליח לגרום למדינת ניו יורק להוציא להורג אסיר באמצעות כיסא חשמלי המופעל בזרם החילופין של וסטינגהאוס, בפעלול יחצני מתוחכם שנועד להשחיר את זרם החילופין ולציירו כקטלני.

גם לאחר שתמה מלחמת הזרמים המשיך אדיסון להמחיש לעצמו ולאחרים את קטלניותו של הזרם שהתנגד לו. בינואר 1903 הוצאה להורג הפִּילה טוֹפְּסִי, שהרגה אדם. התכנון היה להוציא אותה להורג בתלייה, אך החברה למניעת התעללות בבעלי חיים התנגדה, וכך נבחר שילוב של הרעלה וחשמול. הפילה הואבסה בגזרים טבולים בציאניד ונעלה סנדלי מתכת שהועבר בהם זרם חילופין. ההוצאה להורג הוסרטה, ובסרטון ניתן לראות את הפילה קורסת תחתיה ומתמוטטת בעקבות המגע עם הזרם שמעלה ניצוצות תחת כפות רגליה. אדיסון רשם לעצמו במרירות ראיה נוספת לקטלניותו של זרם החילופין לא רק לחיות קטנות ואפילו לבני אדם, אלא לבעל חיים גדול כמו הפיל.

אבל אדיסון כבר הפסיד. היתרון המהותי של החשמל היה העברת אנרגיה למרחקים ארוכים, ובזה כוחו של זרם החילופין של טסלה ושל וסטינגהאוס היה גדול. בשנת 1893 התמודדו וסטינגהאוס ואדיסון במכרז להארת התערוכה העולמית של שיקגו. וסטינגהאוס זכה, התערוכה הוארה בזרם חילופין, ונשיא ארצות הברית בעצמו לחץ על המתג להפעלת החשמל. זרם החילופין ניצח.

שילוב שתי ההמצאות החדשות, המנוע והחשמל, היה בעל משמעות אדירה כמעט בכל תחום בחיינו. המנוע אִפשר להפיק אנרגיה בהיקף שהאנושות לא הכירה עד כה, וליצור את התיעוש המסיבי שעבר העולם וששיפר את חיינו לבלי הכר. באמצעות הרשת החשמלית האנרגיה הייתה יכולה לעבור ממקום למקום במהירות וכמעט בלי לאבד מעוצמתה. חשבו על כל הדברים שהופכים את חייכם לנוחים וארוכים יותר: תחבורה פרטית וציבורית, רפואה מתקדמת, כלי בית חשמליים, ביגוד נוח וזול ועוד ועוד — כל אלה התאפשרו בזכות שתי ההמצאות האלה, לצד רבות אחרות שבאו איתן ובזכותן.

העתיד הקודר של מלתוס

ביוני 1798 יצא לאור בלונדון אחד החיבורים המשפיעים ביותר במאות האחרונות, ספר שהכה גלים בעולם והדיו לא שככו עד היום. הספר, שכותרתו מסה על עקרון האוכלוסייה, והשפעתו על ההתקדמות העתידית של החברה, עם הערות על הטיעונים של מר גודווין, מ' קונדורסה, וכותבים אחרים, יצא לאור בעילום שם, אך במהדורה השנייה שהתפרסמה כעבור כמה שנים נחשף שמו של המחבר: כומר בשם תומאס מלתוס, שהיה אז בן 32.

מלתוס טען, בניגוד לאופטימיסטים בני דורו שחוו את ההתפתחות המהירה של ניצני המהפכה התעשייתית עם עלייתו של מנוע הקיטור לגדולה, שבהתקדמות הגדולה של האדם טמונים זרעי כישלונו. הבעיה היא כזאת: הגידול בכמות המזון יוביל לרווחה גדולה יותר אבל גם להולדתם של יותר ילדים, שיצרכו יותר מזון ממה שנוכל להוסיף ולגדל לאורך זמן. האדם מתרבה באופן מעריכי: על כל אדם בדור אחד יהיו שניים בדור שאחריו, ארבעה בדור השלישי, שמונה בדור הרביעי וכן הלאה בגידול מסחרר. לעומת זאת המזון — היסוד לאנרגיה האנושית — מתרבה באופן חשבוני: השטח המיתוסף לגידולים החקלאיים הוא דו־ממדי, עוד דונם ועוד עז, והוא אינו מכפיל את עצמו. לכן, בשלב מסוים יהיו הרבה יותר פיות להאכיל מאוכל שאפשר לעשות בו שימוש. הפתרון היחיד לכך יהיה רעב, שיוביל לצמצום האוכלוסייה על ידי הפחתת הנישואין והילודה ומוות בטרם עת.

ארבעים שנה לאחר מכן, בשנת 1838, חזר בריטי דגול אחר ממסע בלב ים וקרא את ספרו של מלתוס. צ'ארלס דארווין עדיין ניסה לפענח את המשמעות של יצירת מינים חדשים לאור מסעו בספינה ביגל, כשהעבודות של מלתוס האירו את הכול באור חדש. עד אז חשב דארווין שכל מין מתרבה עד שהאוכלוסייה שלו מתייצבת. עכשיו הוא הבין שמינים מתרבים בלי גבול, וניטש מאבק לחיים ולמוות על משאבים. המשאבים המוגבלים הם שגורמים לכך שרק המתאימים ביותר שורדים ולהתפתחות המינים כפי שניסח דארווין בספרו המהפכני מוצא המינים.

ואכן, באבחנתו של מלתוס הייתה מידה רבה של אמת. בני האדם התרבו והצטמצמו, במעין גלים של גאות ושפל, כששגשוג בתקופה אחת טמן את זרעי החורבן של סופה. האדם הלך והתרבה לאט ובהדרגה, אבל הרווחה האנושית לא השתנתה באופן דרמטי לאורך עשרות אלפי שנים. המלכודת המלתוסית עבדה. בתיאוריה המלתוסית יש היגיון רב, ועד היום אנחנו ממשיכים לשמוע הדים שלה אצל הוגים ועיתונאים הקוראים להולדה של פחות ילדים או טוענים שהצמיחה האנושית אינה יכולה להתמיד זמן רב. אבל דווקא מן העת שבה נוסחה התאוריה, במאה ה־19 וה־20, ניבוייה בכל הנוגע למין האנושי כשלו כישלון מזהיר.

בשנת 1700 חיו על פני האדמה 600 מיליון בני אדם. ב־1800, כאשר התפרסמה התאוריה של מלתוס, זינק המספר לכמיליארד בני אדם. ההיגיון המלתוסי גרס שגידול כזה אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, וקרב מר יתנהל על המשאבים ההולכים ומידלדלים. אבל בתוך 130 שנה הוכפל המספר הזה, ובשנת 1928, אחרי מלחמת עולם שהרגה מיליונים, מנתה אוכלוסיית כדור הארץ כשני מיליארד איש. מלחמת עולם נוספת לא מנעה מהאוכלוסייה להכפיל את עצמה שוב, הפעם בתוך חמישים שנה בלבד, ובשנת 1975 היו בכדור הארץ ארבעה מיליארד בני אדם. פחות מחמישים שנה עברו מאז ושוב הוכפלה האוכלוסייה, כשבשלהי שנת 2022 חצתה האנושות את קו שמונה המיליארד. מלתוס מתהפך בקברו.

והמפתיע מכול: עליית האוכלוסין לא הובילה למשאבים מועטים יותר לכל נפש, מהלך שהיה מוביל למאבק נוראי על כל משאב. בשנת 1968, כשהאנושות מנתה 3.5 מיליארד בני אדם, פרסם האקולוג פול ארליך את ספרו רב ההשפעה פצצת האוכלוסין. בהיגיון מלתוסי אופייני ניבא ארליך נבואות קודרות על עתיד האנושות לנוכח ההתרבות המהירה של בני האדם. הספר פותח במילים אלה:

הקרב להאכלת כל האנושות אבוד. בשנות ה־1970 ירעבו מאות מיליוני בני אדם למוות למרות כל תוכנית בזק שתבוצע כעת. בשלב זה, דבר אינו יכול למנוע עלייה של ממש בשיעור התמותה העולמי.

אבל דבר מזה לא התרחש. שיעור התמותה העולמי הלך וירד, ושום רעב המוני שגורר עמו מוות של מאות מיליוני בני אדם לא שרר מאז. ארליך כתב גם: "אינני רואה שום אפשרות לכך שהודו תוכל להאכיל מאתיים מיליון אנשים נוספים עד שנת 1980". אבל הודו האכילה הרבה יותר מזה, ואוכלוסייתה גדלה פי שלושה עד כדי 1.38 מיליארד איש בשנת 2022, כששיעור העוני בה דווקא צנח.

ארליך לא היה המלתוסי היחיד: בשנת 1972 הוציאה קבוצת מדענים בשם 'מועדון רומא' את הספר גבולות לצמיחה, שבו הם השתמשו במודלים ממוחשבים והתריעו מפני התמוטטות צפויה של כלכלת העולם עקב הצמיחה המואצת וריבוי האוכלוסין. הם הזהירו שעד שנת 2000 צפויה מצוקה חריפה בקרקע הניתנת לעיבוד, מצוקה שתתבטא עוד לפני כן בעלייה חדה במחירי המזון שתגרום לחלק מבני האדם לרעוב.1 גם משאבים חיוניים כמו זהב, כסף, נחושת ועופרת היו צפויים לכלות בתוך עשרות שנים בודדות.2

לפי הספר, מאגרי הנפט הידועים באותה שנה היו מספיקים לשלושים ואחת שנים נוספות בלי גידול באוכלוסין, ולעשרים שנה בלבד אם מניחים גידול מעריכי באוכלוסייה, כלומר כילוי של כל הנפט העולמי עד 1992. חישוב בהתבסס על מאגרים גדולים פי חמישה הביא למסקנה שהנפט צפוי לאזול עד שנת 2022. המחברים הודו שיכולים להיות משתנים רבים שישנו את היכולת להפיק משאבים, אבל הצביעו על העובדה שמחירי הכספית כבר עלו ב־500 אחוזים בעשרים השנים שלפני חיבור הספר, ומחירי העופרת עלו ב־300 אחוזים בשלושים שנה.

בינתיים, למרות כל התחזיות השחורות, המציאות שבה וטופחת על פניהם של מלתוס וממשיכי דרכו. הנפט לא אזל וכמות מאגרי הנפט והגז הטבעי הידועים דווקא עלתה. בספר גבולות לצמיחה מוזכרים מאגרי גז טבעי של 1.14 טריליון רגל מעוקבת, שיכולים להספיק ל־38 שנה בהתבסס על קצב הצריכה שהיה אז. מאגרי הגז הטבעי הידועים בשנת 2022, יותר מחמישים שנה אחר כך, עומדים על 6.9 טריליון רגל מעוקבת ומספיקים לחמישים שנים נוספות בהתבסס על קצב הצריכה העדכני.

גם המחירים לא הראו דווקא זינוק כלפי מעלה. בשנת 1980 ערכו פול ארליך, מחבר פצצת האוכלוסין, והכלכלן ג'וליאן סיימון התערבות על מחיריהן העתידיים של חמש מתכות — נחושת, כרום, ניקל, בדיל וטונגסטן — בשנת 1990. ארליך סבר שריבוי האוכלוסין יוביל לעלייה במחיר חמש המתכות הללו. סיימון טען שהחדשנות האנושית תוביל לשימוש חכם במתכות אלה ולפיכך לירידת מחיריהן. כעבור עשר שנים התברר שסיימון ניצח. מחיריהן של שלוש מן המתכות ירדו נומינלית, ומחיריהן של כולן ירדו בהתחשב באינפלציה. סיימון קיבל מארליך צ'ק על סך 576.06 דולר.

לא זו בלבד שהאוכלוסייה הולכת וגדלה, גם איכות החיים של כל אחד מבני האדם השתפרה דרמטית. כלומר, למרות הגידול המסחרר במספר בני האדם, כל אחד מהם חי, בממוצע, חיים טובים יותר מקודמיו בכל תקופה אחרת.

הגרפים שלפניכם ממחישים באופן ויזואלי את הבריחה מן המלכודת של מלתוס:

בפרט, חייהם של האנשים מן השורה השתפרו. בלשונו של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' מילטון פרידמן:

הקדמה התעשייתית, השיפור המכני, כל הפלאים הנהדרים של העידן המודרני היו בעלי משמעות מעטה לבעלי האמצעים. העשירים ביוון העתיקה בקושי היו מקבלים תועלת מהביוב המודרני — משרתים זורמים היו תחליף למים זורמים. טלוויזיה ורדיו — הפטריקים של רומא יכלו ליהנות ממוזיקאים ושחקנים מובילים בביתם. הם היו מקדמים בברכה את השיפורים בתחבורה וברפואה, אך בכל הנוגע לשאר, ההישגים הגדולים של הקפיטליזם המערבי היטיבו בעיקר עם האדם מן השורה. הישגים אלה הביאו להמונים את הנוחות והשירותים שלפני כן היו נחלתם הבלעדית של העשירים ובעלי העוצמה.3

בהתאמה, העוני הקיצוני בעולם — בני אדם שחיים מפחות משני דולרים או פחות מדולר אחד ביום — הלך וירד מיותר מ־80 או 90 אחוזים מהאוכלוסייה בראשית המאה ה־18 לפחות מעשרה אחוזים כיום.4

חדשנות — התרופה לקללת מלתוס

כיצד קרה הפלא? הרי החישוב של מלתוס נראה בלתי ניתן לערעור. כיצד אנחנו מצליחים להימלט מהאימה המלתוסית שנראתה כה ודאית למלתוס הצעיר? התשובה היא שמלתוס לא טעה, אלא שהוא לא הביא בחשבון את מלוא המשמעות והעוצמה של כוח ההמצאה האנושי. במובן מסוים נראה שדווקא מה שמלתוס חשש ממנו, ריבוי האוכלוסין, התברר כטומן בחובו ברכה.

בני אדם רבים יותר לא רק אוכלים יותר וצורכים יותר. הם גם ממציאים יותר. העיתונאי והמדען מאט רידלי, מחבר הספר האופטימיסט הרציונלי, קורא לזה "רעיונות מזדווגים". הריבוי של המין האנושי והריכוז שלו בערים הוביל לאנשים רבים שפוגשים זה את זה, וחשוב מכך — לרעיונות שפוגשים זה בזה ויוצרים רעיונות חדשים. ההפריה ההדדית בין רעיונות שונים שיוצרים יחד רעיון שלישי גורמת להתרבות מעריכית גם של היכולת ליצור ולחדש, וכך לגרום לכך שכוכב לכת שהכיל בזמנו של מלתוס פחות ממיליארד בני אדם מחזיק כיום פי שמונה יותר, ובמצב טוב יותר. אחת הדוגמאות הבולטות לשיפור המעריכי בכוח ההמצאה האנושי בא לידי ביטוי בניצול האנרגיה.

משתחררים מקללתו של מלתוס

השחרור מתחזיתו הקודרת של מלתוס נובע אם כן מכוח ההמצאה האנושי, שלראשונה בהיסטוריה הצליח לנצח את ההיגיון הקר של גידול מעריכי באוכלוסייה המכלה במהירות את המשאבים המוגבלים.

המצאות אינן מתפתחות בלי סוף. המנועים של תחילת המאה ה־20 דומים למדי למנועים של תחילת המאה ה־21, למרות שיפורים מדודים בניצולת ובמאפיינים אחרים. גם רשת החשמל לא השתנתה הרבה מאז שהתייצבה מערכת זרם החילופין של וסטינגהאוס וטסלה. אם מהנדס מלפני מאה שנה ינחת פתאום בימינו, הוא יוכל להשתלב בשוק העבודה בלי קושי רב.

המאבק בין כוח ההמצאה האנושי ובין החוק הקודר של מלתוס חייב להימשך, אם אנחנו רוצים לשמור על רמת חיים גבוהה גם בעולם שמאכלס שמונה מיליארד בני אדם. אם במנוע וברשת החשמל הגענו קרוב למיצוי פוטנציאל ההמצאה, עלינו למצוא דרכים אחרות לניצול האנרגיה לטובתנו ולהתמודד עם הקללה המלתוסית. האם נוכל למצוא אנרגיה שלא תהיה רק זולה ונקייה אלא גם בלתי מוגבלת? לתשובה לשאלה זו נגיע בפרק 3. אבל ראשית נראה מה הם סוגי האנרגיה שעומדים לרשותנו היום, או במילים אחרות: מהי אנרגיית המעבר.

1 Donella H. Meadows et al., The Limits to Growth, New York 1972, p. 50.

2 שם, עמ' 56–59.

3 Milton Friedman and Rose Friedman, Free to Choose: A Personal Statement, San Diego: Harcourt Brace, 1980, p.148.

4 Joe Hasell and Max Roser, How do we know the history of extreme poverty?, February 5, 2019, ourworldindata.org.