חוזה עם השטן

פרולוג הוא ידוע כשער לטרנסילבניה, אותו מעבר צר שבין הרי הקרפטים והמישור ההונגרי האין־סופי שבו צבאות פולשים נאלצים לעבור. לפני אלפיים שנה כמעט בנו החיילים הרומאים מחנה מבוצר על הגדה השמאלית של נהר הקֶרֶשׁ וקראו לו ואראדינום, שם שהפולשים הבאים – החל בטורקים העות'מאנים וכלה בבני האימפריה האוסטרו־הונגרית – אימצו והתאימו לשפתם. באמצע המאה התשע־עשרה, על רקע פרפורי הגסיסה של האימפריה האוסטרו־הונגרית, נאבקו בודפשט ובוקרשט על השליטה בטרנסילבניה ובעיר שעל הקֶרֶשׁ, שהראשונים קראו לה נאג'וואראד (ואראד הגדולה) והאחרונים – אוראדיה מארה (אוראדיה הגדולה). התושבים התבוננו בחוסר אונים בזמן שהעיר היטלטלה בין גאות ובין שפל, משליט לשליט, משפה רשמית אחת לאחרת וחזרה. המתח בין ההונגרים והרומנים גבר בעת שנאבקו על הבכורה, למרות שלעיתים איחדו כוחות נגד היהודים שחיו במשך מאות שנים לרגלי המבצר ששמר על הנהר עוד מימי הביניים. כיום נמצאת רומניה, שניצחה במאבק, ביחסי שלום עם הונגריה. נהר הקֶרֶשׁ עדיין זורם בשצף קצף לעבר הדנובה, אבל אוראדיה, שאיבדה את חשיבותה האסטרטגית, היא עיר סְפר מנומנמת שרק מעטים מתושביה מוכנים לדבר על היום שבו איבדה חלק מנשמתה. ביום שבו קרה הדבר, ב־3 במאי 1944 אחר הצוהריים, יצא אדם בצעד חפוז אל מחוץ לעיר ותיק הרופא שלו בידו. העיר השתרעה מאחוריו והיערות לפניו. שנים של מלחמה פוררו את הדרך שהייתה פעם סלולה. גשם החל לרדת והאיש הגביר את קצב הליכתו כדי למצוא מחסה ביער. תחת העצים המלבלבים התפרע הטבע לאחר חורף ארוך וקשה – ערבוביה של פרחי אביב אדומים וצהובים וניצנים ירוקים. השביל השתפל במדרון, והוא שמע מים זורמים. אחד מאין־ספור הנחלים הקטנים שחצו את היער לאורכו ולרוחבו עבר בוודאי בקרבת מקום. התחוור לאיש שהוא צמא. זה לא היה מפתיע, הוא לא אכל או שתה מאז ארוחת הבוקר המוקדמת בביתו, בית שהיה עתה חלק מעולם שהפסיק להתקיים. הוא לא היה מסוגל לחשוב על אוכל, אבל ידע שהוא חייב לשתות. עשה דרכו אל פלג שמימיו גאו לאחר הפשרת השלגים וגשמי האביב הכבדים, וכרע על ברכיו. הפנים, שראה את השתקפותם במים המתערבלים, היממו אותו, והוא עצם את עיניו. כשפקח אותן שוב ראה תמונות אחרות: שני פרצופים קטנים רוקדים על גליו של פלג קטן, אולי היה זה הפלג הזה ממש? הראש האחד בהיר והשני כהה, סנדור ויוליוס, ששמש הקיץ האין־סופי של אותה שנה השחימה את עורם לאותו גוון זהוב. הם הצליחו לחמוק מהשגחתה של אחותו הגדולה של יוליוס, אָנִי – ולברוח אל היער. אחרי שפיטמו את עצמם בגרגירי יער, היו עסוקים בניסיונות לתפוס דגים בידיהם החשופות. בני כמה היו? חמש? לא הרבה יותר מזה. האיש הגבוה הופתע לגלות שהוא מחייך. המראה המשובב הזה שהגיע ממרחק של חצי מאה נתן לו את הכוח לקום ולהתחיל לצעוד בהיסוס בדרך מלאת הסכנות שעשויה להוביל אותו אל החופש.