חוטאים 2: חוטא

פרק 1

טוקסידו של ארמני, נעלי ברלוטי, שעון ברברי.

עיניים כחולות, שיער בלונדיני, פה פתוח בזדון קל.

כן, אני יודע שאני נראה טוב כשאני יוצא מהאאודי אר־8 ונכנס לנשף ההתרמה של בית החולים.

אני יודע את זה. השוער שלוקח ממני את המפתחות יודע את זה. הבחורה שעובדת בבר המשקאות החופשי יודעת את זה. אני חושף בפניה את גומת בל הקלאסית ומבקש ויסקי, והיא מסמיקה. ואז אני פונה להביט בקהל העשירים המתרועע, מסחרר את המקלאן שלי וחושב איפה להתחיל קודם.

כי הערב יתקיים סיבוב הניצחון שלי.

קודם כול, היום אחר הצהריים חיברתי את עסקת קיגן – ערמת ניירות סקסית שתעביר רחוב שומם במרכז העיר לידיו של יזם נדל"ן ניו־יורקי – ובחיי, לא תאמינו כמה כסף יש לאנשים האלה. כסף מטורף. ברמות של נפט. לא רק שהעסקה תכניס למשרד עורכי הדין שלי טונות של כסף, היא גם תעגן את מעמדי בוולדמן ושות' בדיוק כשוולדמן עומד לפרוש וזקוק למישהו שישב במשרד הפינתי הנחשק כדי לספור את כל מטבעות הזהב.

שנית, אני יצרתי את העסקה, לא צ'רלס נורתקט – זין עליו – ואנפנף בזה בפניו המטומטמות הערב. אני יודע שהוא יהיה כאן, כיוון שהוא לא עומד בפיתוי של משקאות חינם ונשות ראווה משועממות.

ושלישית, אני עובד שעות נוספות במשך לילות רבים בגלל עסקת קיגן וזה פגע משמעותית בחיי המין שלי עד שאני כבר על קוצים. יש לי כמה פרטנריות קבועות ששמורות לי בטלפון ותמיד יש את המועדון האקסקלוסיבי שאני חבר בו, אבל הערב הוא סיבוב הניצחון שלי. מגיע לי משהו מיוחד. משהו חדש.

אני מעיף עוד מבט בחדר. ולדמן בפינה עם אשתו, צוחק בפנים אדומות אף על פי שהנשף רק התחיל. ונורתקט לידו, אלא מה.

פאקינג חנפן.

אבל הערב כולו שלי ויש נשים מהממות בכל פינה. אולי אני סתם עוד בחור לבן עם יותר מדי כסף בים של בחורים לבנים עם יותר מדי כסף, אבל אני נהנה מיתרון. אני חוטא עם גומה בחיוך ושיער מושלם, ואני יודע לגרום לחטא להרגיש כמו גן עדן.

אני מרוקן את הוויסקי, מניח את הכוס וניגש אל גוב האריות.

*

כעבור שעה אני מרגיש שמישהו תוקע בי מרפק.

"אבא כאן, רק שתדע."

אני מסתובב ורואה גבר בגילי מציע לי עוד משקה, כך שיש לי תירוץ נוח להתרחק מהשיחה הנוכחית ולבדוק את החדר.

ואכן, אבא של אלייז'ה אייברסון נמצא ממול, מוקף בגדוד הקבוע של תורמי־על לבית החולים ועלוקות החברה הגבוהה. ד"ר אייברסון הוא הרופא הראשי של מרכז הסרטן בבית החולים ודמות קבועה באירועים כאלה, לכן נוכחותו לא אמורה להפליא אותי. אבל עורי נמתח באי נוחות בכל זאת ופרצי חום מקשיחים את עורפי. אני עוצם עיניים ולרגע שומע קרקוש צלחות אוכל, את קולו הגבוה של אבא שלי ואת אימא של אלייז'ה ממלמלת בתחינה. עדיין עולה באפי ריחם של כל הפרחים האלה, לבנים וצפופים ונזקקים, פרחים ללוויה שלא הייתה צריכה לקרות.

אני פוקח את עיניי אל חיוכו השובב והמבין של אלייז'ה. גם הוא היה שם באותו יום שבו המשפחות שלנו הפכו מקרובות וצמודות למשהו אחר. משהו קר ומרוחק. אלייז'ה ואני שמרנו על קשר קרוב. התחברנו בזכות צבי הנינג'ה בגן, וקשר סביב צבי הנינג'ה הוא קשר לכל החיים. אבל המשפחות שלנו התפרקו, כאילו לא היו שני עשורים של חגיגות ברביקיו, ערבי משחק משותפים, שמרטפות, מסיבות פיג'מות ומשחקי קלפים אל תוך הלילה עם יין למבוגרים ואינספור חטיפים שהילדים יוכלו להגניב בשקט במעלה המדרגות.

"הכול בסדר," אני מרגיע אותו. זה רק חצי שקר, כי למרות שד"ר אייברסון מזכיר לי את היום הזה – את הבור האיום שמותה של אחותי פער בחיי – אנחנו תמיד נוהגים בנימוס ובאדיבות זה כלפי זה כשאנחנו נפגשים, וזה קורה לא מעט בעיר קטנה כל כך.

"הֵיי, האירוע נראה נהדר," אני מוסיף, בעיקר כדי לשנות נושא. קרע אייברסון־בל הוא פצע ישן ואלייז'ה ממילא נמצא תחת לחץ הערב. זו ההזדמנות הראשונה שלו בתור מנהל האירוע במרכז קאופמן לאחר שעזב את המוזיאון לאומנות שבו התחיל את דרכו ואני יודע שהוא רוצה מאוד שהערב יצליח. העובדה שזהו גם האירוע היחיד בשנה שאביו וכל עמיתיו של אביו משתתפים בו, מבשרת לי שאני לא מדמיין את קמטי התשישות והלחץ במצחו וסביב פיו של אלייז'ה.

הוא מהנהן ברפיון ועיניו בצבע הוויסקי סוקרות את האולם. עם המבט היעיל וחד ההבחנה ועם הלסת המרובעת, הוא נראה כמו תאום זהה של אביו, תמיר ושחרחר ונאה, אף על פי שלעומת ד"ר אייברסון חמור הסבר אלייז'ה תמיד מפזר חיוכים וצחוק. "הכול מתנהל בלי בעיות בינתיים," הוא אומר וממשיך לאמוד את המתרחש בחלל. "חוץ מהעובדה שאיבדתי את הדייט שלי."

"הבאת דייט?" אני שואל. "איפה הוא?"

"זאת היא," הוא אומר ומחייך אליי ואז צוחק בפניי, כי אלייז'ה לא יצא עם אישה מאז אותו יום שבו יצא מהארון בתקופת האוניברסיטה. "אני צוחק, שון. האמת היא ש –"

אישה נסערת במדי קייטרינג ממהרת אל אלייז'ה ובידיה מפת הושבה. היא קוטעת את מה שהוא עומד להגיד. לאחר פרץ לחישות ולעזאזל שנפלט מפיו של אלייז'ה, הוא שולח אליי נפנוף מתנצל וממהר לכבות את השרפה שנדלקה מאחורי הקלעים של הנשף, כך שאני נשאר לבד עם הוויסקי. אני מביט שוב אל ד"ר אייברסון, שמסתכל עליי. הוא מניד אליי בראשו ואני מטה את ראשי אליו בחזרה, בלי לפספס את החמלה הצוננת שבהבעת פניו.

אני יודע בדיוק על מה הוא חש את החמלה הצוננת הזאת ובורג מתהדק עמוק בחזי.

תתעשת ותחזור אל סיבוב הניצחון. בל.

אלא שפתאום לא מתחשק לי לעשות סיבוב ניצחון עכשיו. מתחשק לי ויסקי ואוויר צח, ולמרות קיר הזכוכית העצום שמשקיף אל קו הרקיע הנוצץ, אני מרגיש קלסטרופובי וחסר מנוחה. המנגינה הרוטטת של שישיית המיתרים בפינה נעשית קולנית כל כך ומתפשטת כמו גז שממלא כל גומחה ומרפסת. אני ניגש לדלת המובילה לחצר כמעט בעיוורון ובקדחתנות ופשוט מרגיש צורך לצאת החוצה.

החוצה, החוצה, החוצה...

אוויר הלילה מפיל עליי שקט קריר ופתאומי ואני נושם עמוק. שוב. ושוב. עד שהדופק שלי שב להלום בקצב סדיר והבורג בחזי משתחרר.

עד שהמוח שלי אינו עיסה סואנת של צלחות אוכל ושל פרחים, חלקם מלפני ארבע־עשרה שנים וחלקם מהשבוע שעבר.

הלוואי שרק הזיכרון על מותה של ליזי היה גורם לי לזה. הלוואי שלא הייתה לאבא של אלייז'ה סיבה להביט בי ברחמים. הלוואי שהיה יכול להיות יום שגרתי שכולל מקלחת, פגישה, חגיגת זיונים עם אישה מהממת, בלי הצורך להחזיק את הטלפון קרוב אליי כשהוא מכוון על עוצמת צלצול גבוהה למקרה חירום. הלוואי שיכולתי להיות מאושר על כך שהשגתי את עסקת קיגן, על כך שיש לי כמות מטורפת של כסף ופנטהאוז חדש ונוצץ, שיש לי גוף יפה וזין יפה עוד יותר ושיער שיש לו קטע.

אבל מתברר שיש דברים שכסף ושיער יפה לא יכולים לתקן.

הפתעה.

אני מרוקן את מה שנשאר מהוויסקי, מניח את הכוס על שולחן גבוה וצולל לעומק החצר הירוקה. העיר נפרשת במעלה הגבעה מולי בתוך ים של אורות. מאחוריי מסך נוקשה של זכוכית ופלדה שמסמן את הממלכה שלי. כאן אני גר, עובד ומשחק. האוויר מלא במוזיקת קיץ של צרצרים ובתנועת מכוניות והלוואי שלרגע אחד יכולתי לזכור איך הרגשתי כשנהגתי להאזין לקולות האלה בתחושת שלווה. כשעוד יכולתי להסתכל על האורות האלה בלי להיזכר באור הצורב של הפלורסנט בבית החולים, בצפצוף המוניטור ובריח שפתון הלחות.

כמעט שאין אנשים במרפסת, אף שהלילה צעיר ואני בטוח שאנשי החברה הגבוהה השיכורים יצחקו וימעדו כאן ברגע שיפנו את צלחות הקינוחים. לא משנה מה הסיבה ששומם כאן, אני אסיר תודה על רגע הבדידות לפני שיהיה עליי לחזור לסיבוב הניצחון. אני שואף נשימה אחרונה של ריח הדשא ופונה כדי להיכנס בחזרה לחגיגה שבתוך הבית. ואז אני רואה אותה.

האמת היא שאני מבחין קודם בשמלה, הבזק של משי אדום ומתנפנף כששוליה מרצדים ברוח. כמו גלימה אדומה שנפרשת מול שור, תוך שניות אני חוזר להיות שון בל, עם סיבוב הניצחון והכול. אני משנה כיוון והולך בעקבות הניצוץ הפתייני של המשי האדום, עד שאני מוצא את האישה שהוא שייך לה.

פניה מוסבות מהזכוכית ומהעשירים המתרועעים מצידה השני. היא נשענת על אחד הכבלים הכבדים שמעגנים את ראש הבניין למרפסת. הרוח משחקת במשי לאורך גופה, פורעת את החצאית ומציירת קווי מתאר מזילי ריר של מותניה. אורות העיר נוצצים על העור הכהה של זרועותיה ושל גבה החשופים. אני עוקב אחר קימור עמוד השדרה שלה, למקום שבו השמלה גולשת מעל בליטת ישבנה, ואז שוב אל השקעים העדינים של שכמותיה המכוסות בשתי וערב של רצועות אדומות ודקות.

היא מסתובבת לקול צעדיי ואני כמעט קופא במקומי כי פאק, היא יפה, ודאבל פאק, היא צעירה. לא גיל פלילי, אבל אולי סטודנטית. ללא ספק צעירה מדי לגבר בן שלושים ושש.

ובכל זאת, אני לא מפסיק ללכת. אני נשען על כבל העיגון העבה שלידה ותוחב את הידיים בכיסים, וכשאני מביט בה, הפנים שלנו מוארות בזוהר הזהוב שבוקע מנשף ההתרמה.

עיניה מתרחבות כשהיא מביטה בי ושפתיה נפשקות מעט, כאילו היא המומה לראות את פניי ואינה מאמינה למראה עיניה, אבל אני ממהר לדחות את המחשבה. סביר יותר להניח שהיא לא מאמינה כמה יפהפה השיער שלי.

אלא אם כן יש לי אוכל על הפנים או משהו? אני מעביר יד על הפה ועל הלסת כדי לוודא שאין שם כלום ועיניה עוקבות אחרי התנועה בדבקות שמציתה להט מכווץ עמוק בבטן שלי.

באור הזה, אני סוף־סוף יכול לבחון את פניה בבירור ואני רואה שהיא לא סתם יפה. היא מהממת, היא מדהימה. יש בה יופי שמעורר השראה לשירים ולציורים ולמלחמות. פניה הן אליפסה עדינה של עצמות לחיים גבוהות, עיניים חומות ורחבות, אף סולד מעט שמעוטר בעגיל נוצץ בצד ופה שאני לא מצליח להתיק ממנו את עיניי. שפתה התחתונה קטנה מהעליונה ויוצרת שרבוב עדין ובשרני. כל התמונה ממוסגרת ברעמת תלתלים בקבוקיים.

אלוהים אדירים. יפה. איזו מילה מטופשת כדי לתאר אותה, צל חיוור של האמת. עוגות וכריות נוי הן דבר יפה – האישה הזאת היא משהו אחר לגמרי. היא משהו שגורם לי למצמץ ולהסב את המבט לרגע, כי כשאני מסתכל עליה משהו מוזר קורה לגרון ולחזה שלי. כשאני מסתכל עליה אני מרגיש שהיד שלי היא מסך שמסתיר תעלומה עוצמתית, כפי שהרגשתי כשהבטתי בחלונות הוויטראז' של הכנסייה.

כפי שהרגשתי פעם לגבי אלוהים.

המחשבה על הכנסייה ועל אלוהים מביאה איתה פרץ קבוע של רוגז קר ומכריחה אותי להתעשת. אני בטוח שהאישה הזאת חושבת שאני מטורף שאני ניגש אליה ואפילו לא יוצר קשר עין. תתמקד במשחק, שון, אני מאמן את עצמי. סיבוב ניצחון, סיבוב ניצחון.

"הערב יפה," אני פותח בשיחה.

היא מסובבת את ראשה עוד יותר וקצות תלתליה נושקים לכתפיה החשופות. פתאום הדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא לנשק את כתפיה בעצמי, להסיט את שערה הצידה ולהצמיד את שפתיי לעצם הבריח שלה עד שתייבב.

"בהחלט," היא עונה לבסוף ואלוהים, הקול שלה הוא אלט נעים עם שמץ צרידות בשולי המילה.

אני מפנה את ראשי לאחור אל המסיבה. "רופאה או תורמת?" אני שואל ומנסה לחתור בעדינות אל השאלה האמיתית – באת לכאן לבד?

עיניה שוב נפערות ואני מבין שהמילים שלי ודאי הפתיעו אותה, למרות שאלוהים יודע למה כי השאלה נראית שגרתית בעיניי.

הבזק של משהו בלתי מפוענח ניצת בעיניה לרגע, לפני שהיא מכבה אותו.

"לא זה ולא זה," היא עונה, ואני יודע שאני לא מדמיין את הזהירות בקולה.

פאק. אני לא רוצה להפחיד אותה. ובכל זאת, אני לא יודע מה אני כן רוצה לעשות. היא צעירה כל כך, צעירה מכדי להזמין אותי אליה הביתה, צעירה מכדי שאגרור אותה אל פינה חבויה שבה אוכל ליפול על הברכיים ולגלות מה הטעם שלה...

אלוהים, כדאי שאתרחק. שאיצמד למבחר הקבוע של נשות חברה וחשפניות. אבל למרות שאני מזדקף כדי להסתלק, אני לא ממש מצליח לגרום לגופי להתרחק ממנה.

עיני הנחושת האלה. הפה מעורר התאווה.

לא יזיק סתם לדבר, נכון?

היא מיישרת את כתפיה בזמן שאני חושב על זה ומרימה את סנטרה כאילו הגיעה לכלל החלטה. "מה אתה?" היא שואלת. "רופא או תורם?"

"תורם," אני אומר בחיוך. "או ליתר דיוק, משרד עורכי הדין שלי תורם."

היא מהנהנת, כאילו כבר ידעה את התשובה ואני מניח שזה המצב. רוב הרופאים מחזיקים טוקסידו מהוגן בארון, אבל בואו נודה על האמת, הסטייל הוא לא הצד החזק שלהם. ואני מאוד בסטייל הערב. אני מושיט יד כדי לסדר את עניבת הפרפר ודואג שתוכל לראות את ניצוץ השעון והחפתים תוך כדי כך.

להפתעתי, היא מצחקקת.

אני קופא וחושש לרגע שיש לי אוכל על הפנים. "מה?"

"אתה..." היא צוחקת כל כך עכשיו, שהיא מתקשה לחלץ את המילים מפיה. "אתה... מהמתגנדרים?"

"אני לא מתגנדר," אני אומר בכעס. "אני שון בל, ושון בל לא מתגנדר."

ידה מכסה עכשיו את פיה, באצבעות צנומות וארוכות עם ציפורניים משוחות בלק זהוב ונוצץ. "אתה כן מתגנדר," היא מאשימה מבעד לאצבעותיה. החיוך שלה רחב כל כך שאני רואה אותו מאחורי ידה ואלוהים, אני רוצה ללקק את הבטן שלה ולהרים את העיניים כדי לראות את החיוך הזה בזמן שאנשק אותה בין רגליה.

"את יודעת, נשים בדרך כלל לא צוחקות עליי ככה," אני אומר בקול מיוסר, אף שגם אני מחייך. "בדרך כלל הן מתרשמות מהגנדור שלי."

"אני מתרשמת מאוד," היא אומרת ברצינות מעושה ומנסה לעטות על פניה הבעת התפעלות מלאכותית, אבל היא כושלת ורק מרחיבה את החיוך. "מתרשמת מאוד־מאוד."

"מתרשמת מספיק כדי להרשות לי להביא לך משקה?" אני שואל. זה חלק מהתסריט, תגובה שנובעת מתוך שנים של הרגל, ורק לאחר שאני אומר אותה אני נזכר שאני בכלל לא יודע אם מותר לה לשתות אלכוהול לפי החוק. "אה, מותר לך לשתות?"

חיוכה נשמט מעט. היא משפילה את ידה אל מותנה ומציירת בה קווים מופשטים לאורך המשי. "בשבוע שעבר מלאו לי עשרים ואחת."

מה הכלל, תזכירו לי? חצי מגילי ועוד שבע?

שיט, היא בהחלט צעירה מדי בשבילי.

"אז מותר לך לשתות," אני אומר, "אבל אני מבוגר מכדי להביא לך משקאות וזו הבעיה האמיתית."

היא מקמרת את גבה וקולה מתגרה בי בעדינות. "טוב, אתה ממש מבוגר."

"היי!"

שוב החיוך הזה. פאק, אני יכול לצפות בפה הזה הופך משרבוב קטן ויפה לחיוך רחב ובחזרה עד יומי האחרון.

"הכול חוץ מיין," היא נענית להצעתי וממשיכה לחייך. "בבקשה."

"או־קיי," אני מניד בראשי וגם משיב בחיוך. שפתיי נמתחות כמו ילד שלראשונה הזמינו אותו לרקוד בנשף החטיבה. מה קורה איתי? היתקלות ארעית בבחורה יפה בת עשרים ואחת וסיבוב הניצחון שלי הפך לצעידה בשטח לא מוכר בעודי חדור התלהבות. ויש מעט דברים שאינם מוכרים לי.

ובכל זאת, ליבי הולם במרץ והזין שלי זז במכנסיים כשאני הולך להביא לאישה הזאת לשתות. למרות שהיא צעירה מדי. למרות שאני לא מכיר אותה. למרות שהיא צחקה עליי.

דווקא מוצא חן בעיניי שהיא צחקה עליי... באמת. בדרך כלל מתייחסים אליי ברצינות רבה מאוד – במיטה ומחוצה לה – ואני מופתע כמה נעים המאמץ שאני משקיע כדי לזכות בהתפעלותה של הבחורה הזאת.

זהו זה, אני מחליט. זה מה שאני רוצה לעשות: לכבוש אותה בצעדים קטנים. אולי זו תהיה טעות לקחת אותה הביתה, אבל אם אצליח לשכנע אותה לצאת הערב ולהצטער על כך שלא לקחתי אותה הביתה, זה יספיק לי. מספיק כדי לשכך את העקצוץ.

אני מזמין בשבילה ג'ין וטוניק מהבר ומבקש מהברמן לא להגזים עם הג'ין. אני מבקש ויסקי נוסף לעצמי ואז חוזר למרפסת בתחושת הקלה כשאני מגלה שהיא עדיין שם, מביטה בהרהור בקו הרקיע כשזרועותיה עוטפות את חזה.

"קר?" אני שואל ומתכונן להוריד את מקטורן הטוקסידו כדי להושיט לה אותו, אבל היא מנפנפת בידה בביטול.

"אני בסדר." היא לוקחת ממני את הג'ין, שותה בזהירות ומעווה את פניה. "יש בזה בכלל ג'ין?"

"את צעירה," אני עונה במגננה קלה. "הסיבולת שלך נמוכה."

"אתה מגונן ככה על כל אישה שאתה פוגש?" היא שואלת, "או שאני מיוחדת?"

"את בהחלט מיוחדת." אני אומר את השורה בכל הקסם והביטחון העצמי שצברתי לאורך השנים ומוסיף את הגומה ליתר ביטחון, ואז היא צוחקת אליי.

שוב.

אני נאנח. "זה פשוט חסר תקווה?"

"מה חסר תקווה?"

אני שותה מהוויסקי ושולח אליה עיניים תמימות. "לגרום לך לחבב אותי."

היא שותה מהכוס שלה ומסווה את החיוך. "אני חושבת שאני די מחבבת אותך, אבל אתה לא צריך לעשות את הקטע של הבחור המקסים מולי."

"בסדר גמור. אז מה אני יכול לעשות שיפעל עלייך?"

היא חושבת לרגע והבריזה משתעשעת בקצות שערה, מבדרת ומרקידה אותם. תחושה מוזרה מכווצת שוב את חזי, כאילו משחק הרוח בשערה הוא מעין כישוף שמעלה זיכרונות על ויטראז' ועל תפילות נלחשות.

"אני אוהבת כנות," היא מחליטה בקול. "נסה להיות הבחור הכן."

"המממ," אני מהרהר וטופח באצבעי על כוס הוויסקי. "הבחור הכן. אני לא יודע אם זה רעיון טוב במיוחד."

"זה הדבר היחיד שעובד עליי," היא מזהירה וחיוך שובבי נפרש על שפתיה. "אני צריכה כנות מוחלטת."

"אגיד לך משהו, אהיה כן איתך אם תהיי כנה איתי."

היא מושיטה יד. "סגרנו."

אני לוקח את ידה בידי והיא חמימה ורכה כשאני לוחץ אותה. אני מאפשר לקצות אצבעותיי להתחכך במקום הדופק שעל מפרק ידה כשאני מסיים את הלחיצה ונהנה לראות רעד קל עובר בה.

"אתה צריך להיות הראשון שמספר משהו," היא אומרת ומושכת את ידה. היא מצמצמת את עיניה אליי. "ובלי לרמות."

"לרמות? מואה?" אני מניח יד על ליבי כאילו ההאשמה שלה מדהימה אותי, אף שאני נהנה כפי שלא נהניתי שנים. "בחיים לא."

"יופי. כי זה יצליח רק אם תהיה כן. אל תנצל את זה כתירוץ להלעיט אותי בפלירטוטים של כמה אני יפה וכמה היית רוצה להכיר אותי לעומק."

ידי עדיין מונחת על חזי. אני שומט את הראש קדימה בתבוסה מעושה. "עלית עליי," כי זה בדיוק מה שתכננתי להגיד – וטכנית זו לא הייתה רמאות. "אבל גם הדברים האלה נכונים," אני מוסיף ומרים את עיניי אל עיניה.

היא מסובבת את ידה במעין מחווה של כן, כן, וזוקרת לעומתי גבה נוספת. "תגיד משהו שלא היית אומר סתם לכל בחורה שהיית רוצה להכניס למיטה."

"בסדר," אני מניח את הכוס על אדן המרפסת שלידנו. "אני חושב שאת לא סתם יפה. אני חושב שאת פשוט מהממת ושאני לא מרשים אותך, ולכן אני נאלץ להתאמץ מאוד־מאוד כדי להצליח להרשים אותך בכל זאת. אני רוצה להרשים אותך בעזרת הפה שלי..." אני צועד לעברה וידיי תחובות עמוק בכיסים כדי שתבין שאני לא מתכוון לגעת בה. "ולהרשים אותך בעזרת האצבעות שלי."

צעד נוסף קדימה והיא מרימה את פניה כדי להתבונן בי היטב. פיה נפשק והיא ממצמצת בעיניה הרחבות. אני רואה את המקום הרגיש שבו הדופק שלה הולם בגרונה, את חזה העולה והיורד. את פטמותיה המתקשחות תחת שמלת המשי.

"...ובעזרת כל איבר אחר בגופי."

אנחנו קרובים כל כך שנעליי מתחככות בשולי שמלתה. אני שומר מרחק כמו עכשיו – בלי לגעת, בלי להיצמד, בלי להתחכך, רק המילים והחשמל שניצת בינינו. "ואני כן רוצה להכיר אותך לעומק. אני רוצה לדעת אם את צורחת או גונחת כשאת גומרת. אני רוצה לדעת אם את מעדיפה את הפה או את הידיים שלי. אני רוצה לדעת אם את אוהבת עמוק ולאט או מהר וחזק."

היא בולעת את הרוק ועיניה מביטות בעיניי בהבזקים מהירים ומסוחררים.

"ועכשיו אני מדמיין את המשולש בין ירכייך מתחת לשמלה הזאת והדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא להצמיד אליו את הזין שלי. אני רוצה לבדוק אם את רגישה כל כך שאני יכול לגרום לך לגמור דרך המשי, אני רוצה לבדוק אם אני יכול ללקק אותך דרך הבד." אני מנמיך את הקול, "אני רוצה לטעום אותך. אני רוצה לטעום אותך כל כך שעומד לי רק מעצם המחשבה. אני רוצה לבדוק איך הכוס הקטן שלך נפתח כשאפשק אותו באצבעותיי. אני רוצה לדעת אם הדגדגן שלך מתקשח ומתנפח כשאני יונק אותו. אני רוצה שתרגישי את המקום שבו האף שלי נצמד אלייך כשאני יורד לך מקדימה ומאחורה."

עיניה ענקיות עכשיו, כמו טבעות בצבע חום נחושתי סביב אגמים עצומים של שחור. "אתה יכול... אתה יכול לעשות את זה?"

אני מרים את ראשי מעט בשעשוע. "לעשות את מה?"

כפות רגליה זזות מעט והיא משפילה את מבטה. "את ה... ירידה. מאחור."

אלוהים. היא צעירה, אבל אולי לא עד כדי כך? עשרים ואחת הוא גיל בוגר מספיק לגלות לפחות בחור אחד שיודע להתנהל במיטה. ושיט, מה זה אומר עליי אם גילוי התמימות הפתאומי הזה מחרמן אותי כך? שהיא לא יודעת... שיכול להיות שאני הראשון שיראה לה. הזין שלי לוחץ על הרוכסן כאילו הוא עומד לקרוע אותו והעור שלי לוהט וכואב ומתוח. הלשון שלי נואשת למרקם המשיי של המקום הסודי שלה, לטעם הנסתר שלה, ואני מלקק את שיניי כי אני זקוק לתחושה כלשהי שתשקיט את הסערה המשתוללת בתוכי.

היא צופה בפי מרותקת. אני צופה בה צופה בי.

"כן," אני אומר בצרידות. "אני יכול לעשות את זה."

"אני... אה..." היא אומרת ואפילו באור העקיף אני רואה גוון ורדרד חדש מתפשט תחת הצבעים החמימים של עורה. "לא ידעתי."

אני יכול להראות לך, אני רוצה לומר. תני לי לקחת אותך לפינה מבודדת. תני לי להראות לך איך נתמכים במעקה וחושפים אליי את התחת. תני לי להראות לך בדיוק איך גבר משתמש בפה שלו על אישה מאחור.

אבל אני לא אומר את זה. במקום זה, אני מוריד את הראש מעט, בדיוק כדי לגרום לפיה להיפשק עוד קצת וממלמל, "תורך."

הגוונים הוורדרדים מודגשים עכשיו עוד יותר ומתפשטים על פני העור הרך לאורך עצם הבריח והצוואר. "תורי?" היא שואלת בלי אוויר.

"לדבר בכנות. זוכרת?"

"אה," היא נושפת וממצמצת. "נכון. בכנות."

"בלי לרמות," אני מזכיר לה. "הייתי כן איתך."

"כן," היא מהנהנת ועיניה נשמטות שוב לפי, "היית כן איתי."

אני נותן לה רגע, למרות שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא לדחוק אותה אל הכבל ולשפשף את הזקפה הכואבת שלי בשמלת המשי שלה. למרות שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא לקבור את פניי בצווארה ולינוק את העור הרגיש בעודי מרים את החצאית וחופן את גופה הלוהט בכף ידי.

"בסדר. כנות." היא נושמת עמוק ומביטה אליי. "אני רוצה שתנשק אותי."

"עכשיו?"

"עכשיו," היא מאשרת. שמץ קל של אומץ רוטט בקולה וזה לא מוצא חן בעיניי. זאת אומרת, אני עוד רגע נופל על הברכיים ומתחנן בפניה שתראה לי את הכוס שלה, אבל הצד הנעלה שבי רוצה שתהיה מוכנה ובטוחה לחלוטין. אני לא רוצה שתזייף אומץ כדי לקבל נשיקה – אני לא רוצה שתזדקק לאומץ כלל. אני שולף את המשקה מידה, מניח אותו לצד הוויסקי על אדן המרפסת ומושיט את ידי כדי שתיקח אותה.

היא נראית מבולבלת. "אתה לא מתכוון לנשק אותי? חשבתי... אחרי כל מה שאמרת –"

"אני רוצה מאוד לנשק אותך. אבל עכשיו יכול להיות ארוך ככל שנרצה להאריך אותו, לא? אולי בעוד עשר דקות, אולי בעוד עשרים. כמה שנרצה. אני לא רוצה להאיץ. מה אם זו הנשיקה היחידה שאזכה לה ממך עד יומי האחרון? אני רוצה לקחת את הזמן, להתענג עליה."

"להתענג עליה," היא חוזרת ואז היא מהנהנת ומתרפה. "מוצא חן בעיניי."

היא אוחזת בידי ואני מוביל אותה לעומק החצר, למקום שבו הוקם אוהל עם רחבת ריקודים שממתין לקהל שיבוא לרקוד ולשתות אחרי הארוחה. אבל כעת האוהל ריק ברובו ורק עובד אחד נושא מגשים של כוסות שמפניה ממתינות. מהרמקול בוקעת מוזיקה שמנגנת התזמורת שבלובי.

"מה דעתך שנרקוד קודם?" אני שואל.

היא מביטה ברחבי האוהל ומשהו מהביטחון העצמי שהרגישה קודם מחלחל בחזרה להבעת פניה. "אתה בטוח שאתה יודע בכלל לרקוד?"

"אני מעולה בריקוד," אני אומר ברוגז. "כלומר, אני כנראה אלוף העולם בריקוד."

"תוכיח," היא מתגרה בי. ואני מוכיח. אני עושה מה שהשתוקקתי לעשות כשראיתי אותה ומשחיל את ידי סביב שקע מותניה, מניח אותה על גומות הוונוס המפתות בשיפולי גבה ונאבק בדחף להוריד אותה עוד יותר למטה. אני מאמץ אותה קרוב אליי וידי השנייה מתהדקת סביב ידה.

היא שוב מצטמררת. אני מחייך.

כעבור זמן לא רב אני מוצא את הקצב הנכון ומוביל אותנו לריקוד פשוט של שני צעדים. אני רקדן סביר – בת דודה שלי דרשה שכל הבנים למשפחת בל ילמדו שיעורי ריקוד לפני החתונה שלה והצלחתי להפיק תועלת מהחוויה המתישה הזאת באירועים כאלה – ואני שמח לגלות שהאישה היפהפייה שבזרועותיי מתרשמת מהעניין.

"אתה לא רע," היא מודה. כשאנחנו נעים ברחבי הרחבה הריקה, בעוד העיר נוצצת סביבנו וצרצרים מצרצרים בעליזות, היא מביטה בעיניי במבט שאני לא מצליח לפענח. התחושה עזה, כאילו יש במבטה כל כך הרבה היסטוריה ומשקל ומשמעות, עד שאני כמעט שומע את המזמורים בירכתי ראשי וטועם את הטעם המתוק־מעופש של רקיק הקומוניון על לשוני.

"גם את לא רעה בכלל," אני מגיב. אבל אלה סתם מילים ריקות מתוכן, מילים שנועדו למלא את האוויר שכבר אפוף במשהו סמיך, חסר־שם וקדום. הלב והקרביים שלי מגיבים במעין להט נלהב שלא חשתי כמוהו כבר שנים וזה מפחיד ומלהיב אותי בו־זמנית. היא מעבירה את ידה מכתפי לעורפי בתנועה מהוססת אך נחושה ואני מרגיש שזה משמעותי, שזה מתוק, כאילו גופי עומד להתפקע מרוב התאווה והמגננה והתעלומה שאופפת את כל מה שאני חש ברגע זה.

"איך קוראים לך?" אני שואל במלמול. אני צריך לדעת, לגלות מהו שמה, כי לא נראה לי שאוכל להסתלק מכאן הערב בלי שאדע.

לא נראה שאוכל בכלל ללכת על הרגליים.

אבל משהו בשאלה שלי גורם לה להתאבן ופתאום היא שוב מסויגת, כמו קליפה זהירה בזרועותיי. "אני עומדת לשנות אותו," היא אומרת במסתוריות.

"את עומדת לשנות את השם שלך?" אני שואל. "כמו... בתוכנית להגנת עדים או משהו כזה?"

זה מצחיק אותה קצת. "לא. בשביל העבודה."

"עבודה? סיימת בכלל לימודים?"

"בקרוב אתחיל את השנה האחרונה, אבל," היא אומרת בקשיחות, "בחורה יכולה לעבוד וללמוד בו־זמנית, שתדע."

"באיזה סוג של עבודה צריך לשנות את השם?" אני מתבונן בפניה. "את בטוחה שזה לא לתוכנית הגנת עדים? כאילו, ממש בטוחה?"

"אני ממש בטוחה," היא אומרת. "זו פשוט עבודה יוצאת דופן במיוחד."

"את מתכוונת לספר לי על העבודה הזאת?"

היא מטה את ראשה וחושבת. "לא," היא מחליטה בקול. "לפחות לא כרגע."

"לא הוגן," אני מאשים. "זה היה קליק־בייט ואת יודעת את זה. חוץ מזה, אני עדיין לא יודע איך לקרוא לך."

"מרי," היא עונה כעבור רגע. "אתה יכול לקרוא לי מרי."

אני שולח אליה מבט ספקני. "נשמע מזויף."

היא מושכת בכתפיה והתנועה גורמת לאצבעותיה להתהדק על עורפי. התחושה נעימה כל כך שמתחשק לי לגרגר. כבר הייתי במיטה עם נשים מהממות, נשים מנוסות, ועם יותר מאישה אחת בו־זמנית, אך משום מה המשחק של אצבעותיה של מרי בשיער הקצר שעל עורפי אינטנסיבי ומסחרר יותר מכל דבר שאני זוכר שהרגשתי אי פעם. אני מאמץ אותה קצת קרוב יותר אליי כשהמוזיקה עוברת לשיר שקט ומלנכולי. הצרצרים רוחשים עם הנגנים, כאילו הזמינו את עצמם להרכב שישיית המיתרים. קולניים, מנחמים ומוכרים.

"לא רקדתי ככה כבר שנים," מודה מרי כשאנחנו פוסעים בנינוחות על פני הרחבה.

"את צעירה מכדי להישמע מבוגרת כל כך," אני אומר לה.

היא שולחת אליי חיוך עצוב. "זו האמת."

"שלא רקדת כבר שנים או שאת צעירה מכדי להישמע מבוגרת כל כך?"

"גם וגם," היא אומרת, עדיין באותו חיוך עצוב. "שני הדברים נכונים."

אני דוחק בה לעשות סיבוב קטן, מתוך רצון אנוכי לראות את השמלה שלה מתרחבת ונעה לאורך גופה. וכשאני רואה את זה, עליי לכבוש את הנהמה שרועמת בחזי. אלוהים, המותניים האלה. הירכיים האלה. השדיים הקטנים הזקופים, ללא חזייה ובגודל כף יד תחת השמלה. אני מצמיד אותה בחזרה אליי ומעביר באיטיות את היד על עורה, מרפרף באצבעותיי לאורך הרצועות שמכסות בשתי וערב את גבה.

היא נרעדת לנוכח המגע שלי. שפתיה נפשקות ועפעפיה נעשים כבדים. אני מאט את צעדי הריקוד ומרפה את ידי כדי שאוכל ללטף את קו הלסת שלה.

"מרי," אני רועם.

"שון," היא נאנחת ואומרת את המילה כאילו חיכתה לומר אותה, ללא היסוס, ללא חשש, ללא הגמלוניות הקבועה של מישהי שאומרת שם שזה עתה הכירה. צליל שמי על שפתיה פותח צורך עמוק ומסחרר בתוכי, משהו מוכר ולא מוכר בעת ובעונה אחת, כמו תפילה שנאמרת בשפה חדשה.

"את עדיין רוצה את הנשיקה ההיא?" אני שואל אותה בשקט. היא נראית מוכנה עכשיו, אין שום פחד בפניה, אבל אני רוצה לוודא. אני רוצה שהיא תרצה את זה כמוני, שתבער בצורך לקבל את פי על פיה.

היא ממצמצת אליי בעיניים מעורפלות מלהט צרוף, וכשאני מלטף באצבעי את הפס המלא של שפתה העבה היא שוב נרעדת. "אני רוצה," היא לוחשת. "נשק אותי."

אני מרכין את ראשי ומקרב אותה אליי, כך שכל קימור שלה נצמד לגופי השרירי. אני מתכוון להחליף את האצבע בשפתיי, מתכוון לטעום אותה סוף־סוף, לנשק אותה עד שלא תוכל לעמוד עוד על רגליה... ואז צלילים צורמים ומבהילים של מוזיקת פופ שטחית מהדהדים באוויר.

ופתאום קֶשָה שרה מהכיס שלי – כן, אני אוהב את קשה. מי לא? היא נהדרת.

"אה," אומרת מרי.

"שיט," אני מרפה ממנה כדי לחפש את הטלפון ומתרחק תוך כדי שאני מצליח סוף־סוף לענות לשיחה ולהצמיד את המכשיר לאוזן.

"שון," קולו של אבא שלי גבוה בצד השני של הקו. "אנחנו במיון."

אני מנער את זרועי בחוסר סבלנות בניסיון להסיר את החפת מהשעון, כדי שאוכל לראות מה השעה. "קיי־יו מדיקל?"

"כן."

"אני רואה מכאן את בית החולים. אגיע בעוד עשר דקות."

"בסדר," אומר אבא. "תגיע לכאן בשלום. זאת אומרת, לא יקרה כלום אם ייקח לך עוד חמש דקות נוספות."

קולו דועך ונשמע אבוד. אני יודע איך הוא מרגיש. אני יודע בדיוק איך המחשבות מתבלבלות ומועדות אחרי האדרנלין שכרוך בהבאת מישהו לבית החולים.

אני מנתק את הטלפון ומביט אל מרי, שלועסת את שפתה התחתונה בגבה מקומטת בדאגה. "הכול בסדר?" היא שואלת.

אני מעביר יד על פניי ופתאום מרגיש עייף מאוד. "לא ממש. אני חייב לזוז."

"אה."

אבל אף על פי שהיא נראית מאוכזבת, לא נראה שהיא מעוצבנת שקטעתי את הרגע שלנו, כמו שנשים אחרות היו מתנהגות. אם בכלל, הבעת פניה היא אדיבה. עיניה חמימות ומודאגות ושפתיה מתעקלות לזעף קל שלעולם לא אשכח שיכולתי לסלק בנשיקה מעל פניה.

"אם היית מבוגרת יותר הייתי מבקש את המספר שלך," אני ממלמל. "הייתי מוודא שנסיים את זה."

"לא נוכל," היא אומרת ומסיטה את המבט, שמלא במשהו פגיע וצעיר מאוד. פאק, זה מותח כל פינה בי בתאווה וגם בתחושת מגננה עוצמתית שאני חש כלפיה. "האמת היא שזה הערב האחרון שאני יוצאת," היא מבהירה. "לפחות בתקופה הקרובה."

הערב האחרון שהיא יוצאת? ואז אני נזכר שאוגוסט והיא סטודנטית, מישהי שמתייחסת ללימודים ברצינות. "כמובן. הסמסטר עוד מעט מתחיל."

היא פותחת את פיה בכוונה להגיד משהו, אולי לתקן אותי, אבל לבסוף היא מצמידה את שפתיה ומהנהנת.

אני אוחז בכף ידה ומרים אותה אל שפתיי. לא ראוי לנצל נשיקה של ממש לפני שאסתלק, משהו בזה נראה בעיניי זול, אבל לנשק את ידה – טוב, זה לא משהו שאני מסוגל להתנגד לו. החיכוך המשיי של עורה על שפתיי, שממלא את אפי בריח של משהו קליל ופרחוני. אולי ורדים.

פאק.

פאק.

אני קולט שזו עשויה להיות הפעם האחרונה שאראה את האישה הזאת, האישה היחידה שפגשתי בשנים האחרונות שממש רציתי להכיר עוד, ואין מה שאוכל לעשות לשם כך. היא צעירה מדי וממילא לא מציעה לי דרך ליצור איתה קשר, ונוסף על כך אני חייב לעוף מכאן ולהגיע לבית החולים.

אני שומט את ידה בחוסר רצון ונסוג לאחור.

"היה נעים להכיר, מרי."

מהבעתה ניכר שהיא מתלבטת, אך לבסוף היא אומרת, "היה נעים להכיר גם אותך, שון."

אני מסתובב ומרגיש שמשהו לופת את בטני, כאילו גופי קשור לגופה ומתחנן בפניי לחזור, אבל מוחי וליבי כבר רצים קדימה לבית החולים, אל המיון שאני מכיר יותר מדי מקרוב.

"אני לא יודעת מה קרה," מרי קוראת מאחוריי, "אבל אתפלל למענך."

אני מביט אליה לאחור, עומדת לבדה ברחבת הריקודים כשהיא מוקפת באורות העיר, לבושה במשי ופניה מציגות שילוב מסקרן של חוכמה ונעורים, של ביטחון ופגיעות. אני משנן את דמותה, כל קמט וכל קימור ואז אומר, "תודה," ונוטש אותה בין האורות הנוצצים עם הצרצרים הלא מרפים.

אני לא אומר את מה שאני באמת רוצה לומר כשאני הולך, אבל אני חושב על כך כל הדרך אל השוער וחוזר על כך במרירות בראשי בעודי דוהר בכביש אל בית החולים.

אל תטרחי להתפלל, מרי. זה ממילא לא עובד.