חוט הלב

מבוא: מקס נורדאו ואגדותיו

מה כאן לפנינו — אגדות? מעשיות? סיפורים?

מיהו מקס נורדאו, מחבר הספר הזה, ומה טיבן של האגדות שסיפר לבתו הקטנה והיחידה מקסה?

נתחיל בניסיון לענות על השאלה השנייה: האם אלו "אגדות" ואולי "מעשיות", כפי שמשתמע מכותרת הספר בגרמנית Märchen (ובכותרת משנה: שסופרו למקסה שלו משנתה הרביעית ועד לשנתה השביעית), כלומר סיפורי פלאות שמתרחשים בהם אירועים דמיוניים? דומה שנורדאו יצר בסיפורים־אגדות האלה תערובת מעניינת: בבסיסם עומדת מציאות ממשית, תיאור מוחשי — על פי רוב של מצוקה אנושית מוכרת: אישה המתקשה להרות וכמהה לילד ("חוט הלב"), אלמנה וילדתה הקטנה הרעבות ללחם לאחר מות האב וכשהאם מוצאת עצמה מובטלת ("תרחיץ הפלא"), ילדה שבעל החיים שהיא מגדלת אינו משיב לה אהבה ("מצא מין את מינו").

פתרון המצוקות, לעומת זאת, הוא לרוב בתחום העל־טבעי: מלכת הפיות המעניקה היריון ופרי־בטן למלכה העקרה זה שנים ארוכות; הפיה החוננת את הילדה שופעת האהבה והשתלטנית ביכולת להבין את שפת העכברים, וכך לעמוד טוב יותר על צורכיהם; התרחיץ המופלא הגורם לכך ששערה של האם, שהייתה מוכנה להקריב את יופייה למען ילדתה הרעבה, יצמח שוב בן־לילה. עם זאת, כאשר עומדים על הממד הסמלי של האגדות האלה, ה"על־טבעי" נראה יותר כהקצנה של כוחות נפש העשויים לחולל "פלאים" בגבולות המציאות: האם אין "חוט הלב", המחבר את המלכה לילדתה, ביטוי לכוחה של אהבה גדולה העשויה לנתץ מחסומים ולגבור על מגבלות? והאם אין היכולת המאגית להבין את שפת החיות ביטוי סמלי לתובנה העשויה לשרות על ילדה נבונה, שלבעלי החיים צרכים משלהם שאין דעתה משגת?

לעתים המציאות המתוארת היא אפשרית, אם כי על גבול הפנטסטי. בסיפור על "הילדה הקטנה באונייה הגדולה", אם משמיטים את פרשת המתנות שקיבלה הילדה ממלך הים ובנותיו, שאינה הכרחית להתפתחות הסיפור, אין שום דבר על־טבעי. ילדה בת חמש, הנוסעת באונייה עם הוריה המחפשים את מזלם בארגנטינה, מתגלה כחכמה במיוחד: היא מצליחה לפענח חידות שמומחים יָגעו לפצח, ובְרוֹך לשונה התמימה עולה בידה לשדך רווק מושבע עם צעירה צנועה ואפילו להשכין שלום בין שני מנהיגים זועפים, הנוסעים באותה אונייה ומתכוננים למלחמה בין עמיהם. האם זה אפשרי? כמעט שלא. אבל האם איננו מכירים בתולדות העולם ילדים גאונים, שבגיל ארבע־חמש אפשר היה כבר לחוש ביכולותיהם החריגות: מוצרט גדול המלחינים, יהודי מנוחין נסיך הכנרים, ולא מעטים אחרים?

הסיפורים שגיבוריהם בעלי חיים הם בדרך כלל "משָלים" המעלים בחדוּת בעיות אנושיות ידועות: "הזבובה מן השנה שעברה" היא משל לבני דור מזדקן, שבעיני הצעירים הבאים אחריהם כאילו לא היו מעולם, ומי כמונו מכיר כיום את תחושת "היעדר העבר" אצל צעירים, שרק הֶחריפה בהרבה מאז ימיו של נורדאו; הינשופה החכמה ב"שש גחליליות" — אֵם מתוסכלת, הנאלצת להשלים עם כך שבנה שוחר הבילויים לא יהיה מלומד כאבותיו; הכלב המטופח, הגדל בבית אצילים ("הכלב העשיר והכלב העני"), המואס בחיי התפנוקים שלו ומעדיף חיים בריאים והרפתקניים בחברת כלב־אשפתות; החתולים הצעירים ("החתולים שסירבו לטרוף עכברים"), המטפחים רגשות הומניים, אך נאלצים בסופו של יום להיכנע בפני הצורך הביולוגי שאין לדחותו.

הקשר בין חיי נורדאו ודעותיו לסיפוריו

ולשאלה הראשונה שהוצגה בפתיחה: בימים רחוקים לא היה צורך להסביר לקהל הקוראים בארץ־ישראל, ליהודים בעולם שנתפסו לרעיון הציוני ולקהל המשכיל בעולם בכלל מיהו מקס נורדאו. רחובות בערים שונות בארץ הנושאים את שמו מזכירים את היותו מנהיג מרכזי בתנועה הציונית בראשיתה, וכמוהם מושב נורדיה בשרון. שכונה תל אביבית, שנוסדה בשנות ה־20, נקראה אף היא נורדיה, עד שבא ה"דיזינגוף סנטר" והעלה אותה באבק. לצד נורדיה, שהייתה בעת הקמתה שכונת פליטים יהודים שברחו מיפו, שָכנה "תל נורדוי" המכובדת.

למקס נורדאו, ששמו העברי היה שמחה מאיר זודפלד (Südfeld), היו תולדות חיים אופייניות ליהודים רבים במזרח־מרכז אירופה במחצית השנייה של המאה ה־19. הוא נולד ב־1849 בפֶשְׁט, המוכרת לנו כיום כחלק מבירת הונגריה, בודפשט. בילדותו הפכה הונגריה ממדינה "כבושה" לחלק, שווה־זכויות לכאורה, של הקיסרות האוסטרו־הונגרית. הוריו לא היו הונגרים ואף לא טרחו כל חייהם ללמוד את השפה המקומית. שפת היום־יום ושפת התרבות הייתה מבחינתם הגרמנית. אביו של מקס, בעל הסמכה לרבנות, מורה לעברית ותלמיד־חכם, הגיע לפֶשט מחבל פוזן, אזור פולני בעבר שנשלט בידי פרוסיה (כיום פוזן היא שוב חלק מפולין). כנראה הגיע להונגריה בעקבות פרנסתו. אימו באה מלטביה ונישאה לָאב בנישואים שניים שלו, גידלה את ארבעת ילדיו מנישואיו הקודמים, וכן את ילדיהם המשותפים, מקס ואחותו הקטנה ממנו בשנתיים, שרלוטה. החיים בבית התנהלו בדחקוּת רבה, אבל הילדים זכו בחינוך ובתרבות משובחים.

מקס היה ילד־פלא שבלט בכישרונותיו כבר בגיל צעיר. הוא למד בבתי ספר ששפת ההוראה בהם הייתה גרמנית (בשנים הראשונות — בית ספר יהודי), וכבר כילד־נער התחיל לפרסם סיפורים ומאמרים בעיתונות. בגיל 16-15 אף היה מבקר התאטרון של עיתון חשוב בשפה הגרמנית. על פי עדותו, הוא למד עברית מאביו והיה אפילו מסוגל לכתוב בשפה זו, אבל עם התבגרותו חש זרות כלפי הדת היהודית ואף כלפי זהותו התרבותית המקורית. מבחינתו, כפי שהסביר זאת, לאומיותו של אדם היא שפתו, שפת תרבותו, ואצלו הייתה זו הגרמנית, הלשון החשובה והיוקרתית ביותר באירופה של אז. הביטוי הסמלי לאימוץ הזהות הגרמנית, והאירופית בכלל, היה השם החדש שנתן לעצמו: מ"זודפלד" — שדה דרומי, הוא הפך ל"נורדאו" — אָחו צפוני.

בעודו לומד רפואה בבודפשט ומתפרנס מעיתונאות — הוא כתב לעיתונים בגרמניה ובאוסטריה — יצא נורדאו למסעות ארוכים בעולם והגיע עד סקנדינביה, איסלנד ורוסיה. הספר הראשון שפרסם היה אכן ספר מסעות, מהקרמלין עד אלהמברה. הוא גילה אז את כישרונו ללימוד מהיר של שפות. היה מסוגל להתבטא בחופשיות בארבע שפות: גרמנית, צרפתית, אנגלית וספרדית, וידע שפות לא־מעטות נוספות. לאחר התמחות בפסיכיאטריה קיבל תואר דוקטור ברפואה, אבל התלבט היכן לקבוע את מושבו. הבחירה הטבעית הייתה בסופו של דבר בפריז, בירת התרבות העולמית אז, לצידה של ברלין. הוא הביא איתו לשם את אימו ואת אחותו (אביו מת קודם לכן) ועשה דוקטורט נוסף ברפואה. הפעם התמחה ברפואת נשים.

נורדאו ראה עצמו משורר, סופר ומחזאי, וכמובן הוגה דעות. רומנים שלו פורסמו וכמה ממחזותיו הוצגו בארצות שונות, בהצלחה יחסית, אבל עיקר פרסומו בא לו מספרי ההגות החברתית שלו. אלה ראו אור בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־19 וגם אחר כך, והביאו לו פרסום עצום וגם הכנסות רבות. נורדאו התבונן בתרבות האירופית של תקופתו במבט חרד, מנקודת ראות שמרנית. בספרו הנודע בתקופה ההיא, התנוונות (1892), טען שסופרים ואמנים, שהיו בעת ההיא בשיא תהילתם (הסופרים טולסטוי וזולא, האמנים רודֵן ודֶגָה, המשורר וֶרלֵן, המחזאי איבּסֶן), מייצגים תהליך של ניוון שהתפשט בחברה האירופית בעקבות השינויים הטכנולוגיים וההתחדשות המהירה בחיים המודרניים. המשותף ליוצרים שאותם תקף הוא שהם אינם נאמנים ביצירתם למציאות כפי שרואה אותה המדע וכפי שמחייבת הרוח האופטימית השואפת לקדם את האנושות ולעודד את האדם להאמין בעצמו ובכוחותיו. תחת זאת הם מעוררים ייאוש ואנוכיות, התכנסות האדם בעצמו ובצרכיו האישיים המיידיים. בין היוצרים שנורדאו מתח עליהם ביקורת קשה היה הנורווגי הנריק איבסן. במחזה ידוע שלו, נורה או בית הבובות, הדמות הראשית היא אישה המואסת בחיי המשפחה המשמימים שלה ומחליטה לנטוש את בעלה וילדיה. נורדאו סבור היה שאסור היה לאיבסן לכתוב ולהציג מחזה כזה, משום שחובת האישה למשפחתה היא ערך עליון.

ביטוי להשקפתו של המחבר על משמעותה והשפעתה של האמנות אפשר למצוא, למשל, בסיפור האמן שבכרך זה. מתואר בו צייר מופלא, שכל מה שהוא מניח על הבד מתגשם מיד במציאות. יַלדה, המבקשת להיות תלמידתו, נעדרת מיומנות אך שואפת לברוא במהירות דברים "אמיתיים", יוצרת דמויות מעוּותות שגורלן עלול להיות טרגי. נורדאו בא לומר כאן שאמנים לא רק משקפים מציאות אלא גם יוצרים מציאות; מה שהם מציירים על הבד — או מדפיסים בספר או מעלים על במת התאטרון — לא נשאר שם אלא מתממש בחיים, בשל השפעתה הרבה של האמנות על בני אדם כיחידים ועל החברה.

לא במקרה שקעה הפופולריות של נורדאו מאז 1914, עת עבר העולם מהפכה גדולה בתפיסות הלאומיות, החברתיות והמדעיות לאחר מלחמת העולם הראשונה. השקפותיו, שעוררו עם פרסום ספריו ויכוחים רבים ואפילו חרמות (ספרו השקרים המוסכמים של האנושות התרבותית, 1883, נאסר לפרסום באוסטריה וברוסיה), התיישנו מאוד, אף שהיבטים מסוימים בהגותו קרובים לליבנו גם כיום: תמיכתו בדמוקרטיה, ביקורתו על אפליה חברתית. נורדאו התבסס על הנחות שנחשבו אז חדשניות במדעי החברה, כמו הקרימינולוגיה של צ'זארה לוֹמברוֹזוֹ האיטלקי. בעיניו, ההבדלים בין עמים וגזעים אינם דמיוניים, והם נידונים למלחמת־נצח ביניהם, שסיבותיה נעוצות בצרכים ביולוגיים וכלכליים, ולא ישַנו זאת משאלותיהם החסודות של שוחרי שלום ואחווה.

ביטוי משעשע להשקפה זו ניתן בסיפור־אגדה על "החתולים שסירבו לטרוף עכברים". בסיפור זה האֵם החתולה מאלפת את גוריה לטרוף עכברים בספרייה שעליה הם מופקדים כדי להגן על כריכות הספרים מן המכרסמים הקטנים. בשכר ההגנה על הספרים הם מקבלים מדי יום אוכל מן הספרן. לאחר שהם משתתפים בהרג של משפחת עכברים שלמה, כחלק מ"הכשרתם", החתולים הצעירים מתמרדים. לא במקרה עומדת בראש ההתקוממות חתולה־נקבה — באגדות של נורדאו הנשים והנערות הן תמיד חכמות, דעתניות ושוחרות טוב יותר מן הגברים והנערים. אולם המרד נכשל: כריתת ברית השלום בין החתולים לעכברים מתגלה כבלתי־אפשרית; במצב של שלום החתולים נותרים מורעבים; הכוונות הטובות מתנפצות אל סלע הצרכים הראשוניים, והצעירים יפי הנפש חוזרים חפויי ראש אל אימם ואל מלאכת טריפת העכברים כמצוות חתולים מלומדה.

נישואי נורדאו, התפנית לציונות והֶקשר יצירת הספר

נורדאו התחתן בגיל מאוחר — 47. נראה שהיה קשור מאוד לאימו ולאחותו שהתגוררו איתו כל השנים, מה שנתן את אותותיו במעמד המיוחד שהוא מעניק בסיפוריו לילדות ולנשים. שנים קודם לנישואיו הכיר את מי שעתידה להיות אשתו, אנה, כשהייתה רעייתו של חברו, הסופר והעיתונאי הדני ריכרד קאופמן. אנה עצמה הייתה אמנית ואשת רוח, והוא מצא בה אישה מעניינת ומתעניינת ביצירתו. כשנפטר חברו, נשא אותה נורדאו לאישה. כשרצתה להתגייר, מנע זאת ממנה, אך היא נשארה כל חייה אוהדת נלהבת של השקפותיו הציונות. באותן שנים של סוף המאה ה־19 הפך נורדאו לתומך בה והיה לאחד ממנהיגיה.

לזוג נולדה בת אחת, הקרויה בשמו של אביה — מקסה. לא קשה לדמיין את אהבתו הגדולה של נורדאו המבוגר ואת התלהבותו מבתו הקטנה, ילדה סקרנית ונוטה בעצמה לאמנות. על פי תיאורה, כאשר הייתה פותחת בילדותה את דלת חדרו ומציצה אליו, היה תמיד מתפנה אליה, על אף עיסוקיו הרבים, וכדי לשעשע אותה היה בודה את האגדות המכונסות בספר שלפנינו. על פי כותרת המשנה של הספר, הוא סיפר לה את האגדות כשהייתה בין שנתה הרביעית לשנתה השביעית. מקסה מוזכרת במפורש כגיבורת הסיפור "האוֹמן", אבל אפשר להניח שמשהו מקורותיה ומאישיותה מועלה גם בסיפור על הילדה המגדלת עכברה לבנה, "מצא מין את מינו", ואולי אף בסיפור "הדרור מכיר הטובה". לימים הוסיפה מקסה איורים למהדורות הצרפתיות של האגדות.

על אף פרסומו הרב בעבר, ספק אם היו עוסקים כיום בנורדאו ואם בכלל היו ספריו, מאמריו ונאומיו יוצאים בתרגום לעברית במשך עשרות שנים, אלמלא ה"תשובה" שעשה אל עמו בשנים הרות גורל — שנות ה־90 של המאה ה־19, שבהן נוצרה הציונות המדינית והונחו היסודות למדינת ישראל. מה הייתה הסיבה לתפנית הגדולה שחלה בחייו ובמחשבתו?

שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון ב־1896 התיידד נורדאו עם תאודור הרצל, שהיה כתבוֹ של עיתון וינאי חשוב בפריז. לשניים היה הרבה מן המשותף: ילדות בבודפשט, שפת־אם גרמנית ורצון חזק להיטמע בתרבותה של שפה זו. ברור שהידידות עם הרצל השפיעה. שני הסופרים־עיתונאים היו הלומי רעם מהתפתחות פרשת דרייפוס החל מ־1894, שבה הואשם קצין יהודי בצבא הצרפתי, על לא עוול בכפו, בריגול למען גרמניה. לשניהם הבהירו משפטו של דרייפוס והאווירה הציבורית שנוצרה סביבו עד כמה עמוקה אחיזתה של האנטישמיות בציבור. אבל עוד לפני כן אירע דבר בחייו של נורדאו, לכאורה שולי, שאולי דחף אותו להכיר בחוסר התוחלת של כמיהתו להיטמע בתרבות אירופה. כשהיה בשיא תהילתו ופרסומו כסופר והוגה דעות, הוא נסע ב־1893 לנופש באי בורקום (Borkum) שבצפון־מערב גרמניה. בחדרו במלון מצא מדי יום מכתבים אנונימיים, שהלכו והתרבו והבהירו לו בגסות שכיהודי אינו רצוי במקום.

ייתכן אפוא שעוד לפני שפרצה פרשת דרייפוס התעוררה בו, עקב הפגיעה האישית, הכרה ראשונית בדבר הנחיצות של כינון חיים לאומיים לעם היהודי בארץ משלו. בקונגרסים הציוניים הראשונים הוא היה תמיד מהנואמים הראשיים והטיף ליצירתה של "יהדות השרירים", עַם יהודי המטפח גוף בריא וחזק, לצד פיתוח תרבותו. כמה פעמים אף תקף את יהדות גרמניה, שרוב בניה היו רחוקים אז מציונות, וניבא — בדייקנות מפתיעה — שיבוא יום ויהודי גרמניה יתדפקו על שערי הארץ, שעכשיו רובם הגדול מתנכרים לצורך בהקמתה.

בקובץ האגדות שלפנינו יש שתיים העוסקות, בדרך של משל כמובן, בגורלם וב"עונשם" של מי שמתכחשים למוצאם ולבית גידולם. את חיצי הביקורת בסיפורים האלה הפנה נורדאו, כך נראה, אל עצמו ואל יהודים מתבוללים במרכז־מערב אירופה, שכמה שנים קודם לכן הוא היה כמוהם. הבולט שבסיפורים אלה הוא "האריה המאולף". מסופר בו על גור אריות שניצוד בידי בעל טירה במזרח לאחר שאביו נקטל ואימו נסה על נפשה. הגור, המתפתח לאריה יפהפה, מזדהה בכל נפשו עם משפחת מגַדליו; על אף שבעלי החיים בחצר הטירה עוינים אותו ומציקים לו, ושכניו החשדניים של בעל הטירה גורמים להצרת צעדיו — הוא נכבל במשך היום, מתוך חשש מפני מסוכנותו לכאורה — הוא שומר על נאמנות גמורה לבעליו ומגלה עוינות כלפי בני משפחתו המנסים להשיבו אליהם. סופו שהוא נקטל בידי הכלבים של אדונו, שכביכול לא הבחינו שהוא האריה המאולף, חברם לחצר. מי שהיה בעליו מתגאה בפני שכניו בשטיח היפה שהתקין מעורו של בן־הטיפוחים...

הסיפור השני הקשור, לפי הבנתי, בדרמה של היעדר נאמנות לעם וניסיון מאוחר לפצות על כך, הוא "כלא הפרחים". גיבור הסיפור הוא בן של יערן, שלדברי הסופר, "בדרך כלל אנשים שחיים בטבע קשורים מאוד לכל מה שפורח, מדלג או עף [...]. ובכל זאת, כשהתגורר אצל אביו היה צד סנאים ועורבים, ולעתים קרובות אף קוקיות וקיכלים המחיים את היער החרישי בהמולתם העליזה ובזמירותיהם". הצעיר הזה נוסע לשווייץ, ומאחר שנמנע ממנו שם לקטול בעלי חיים, הוא משמיד פרחים לאלפים ולרבבות — עד שפֵיית הפרחים עוצרת בעדו. היא מטילה עליו עונש נורא: להיות מוקף לתמיד במעגל של פרחים, כך שאינו יכול לבוא בשום חברה אנושית. הסטודנט מנסה להיפטר בדרכים שונות מן הפרחים שנטפלו אליו: הוא נוסע לארצות שבהן שוררים קור קיצוני וחום קיצוני, אך המעגל מוסיף להקיפו, עד שהוא חוזר לשדה הפרחים שבאלְפּים בתחינה לפיית הפרחים שתחוֹן אותו. כדי למרֵק את פשעו ולהביא קץ לעונשו, מוטל עליו לשתול מחדש בעבודה מאומצת את כל הפרחים שתלש. אפשר לראות כאן את נורדאו ההוגה חרטה על הפסילה והביקורת הקטלנית שלו על היהדות ומורשתה — התנ"ך, למשל, שנורדאו כתב עליו דברי זלזול מחפירים — ומנסה בפעילותו הציונית "לשתול מחדש" את הפרחים שעקר.

אגדות אחרות עוסקות, שוב בדרך של משל, בגורל האדם היוצר, בעצם בגורלו של נורדאו, כפי שהוא חווה אותו, כמי שהציג דעות והשקפות המרגיזות רבים כל כך ומערערות על מה שהוא ראה כ"שקרים מוסכמים" בפוליטיקה, בתרבות, בחיי הנישואים — ובשל כך עליו לשאת שנאה, בוז ונידוי. בשני סיפורים בספר זה הוא מציג את תחושותיו ואמונותיו לגבי גורלו של היוצר ומקומו בחברה, בעיקר מהיבט הפער בין החיצוניות, מראית העין העלובה, לעומת הפנימיוּת הנעלה, העשירה, מעין ה"אלבטרוס" המוכה והמזולזל שבשירו של שארל בודלר, "שוחר הסערה", ש"כנפי הענק שלו מפריעות למצעדו" עלי אדמות. ב"המלכות האבודה" הוא מספר על פעוטה בת למלכים במלכות אגדית, שנפלטה מספינה טרופה אל החוף ונאספה בידי פועל נמל פשוט. היא גדֵלה עם בני משפחתו, מבוזה ומנוצלת, אך תכונותיה האציליות־מלכותיות ניכרות בהתנהגותה המעודנת ובמראֶהָ היפה. יום אחד, בעת טיול, היא נופלת אל תוך מחילה עמוקה, ושם, בתת־הקרקע, מתגלים משרתי בית אביה וחייליו והם נוהגים בה כמלכה. מאז היא ממשיכה לקיים אורח חיים כפול — מלכה בעולם התת־קרקעי וכובענית פשוטה בעולם הזה, בלי שאיש מבני משפחתה המאמצת גסי הנפש יבחין במלכותיות שבה. מי שעומד על מוצאה הנעלה הוא משורר, המבקש לשאת אותה בלי להירתע ממעמדה הירוד ומהיעדר הרכוש שלה. כשהוא נקלע בעצמו למחילה התת־קרקעית שבה היא יושבת על כס מלכות, הוא, שלא כאחיה החורג, מבחין בהדר ובכבוד המלכים שהיא זוכה לו.

בסיפור אחר מתוארת בת של נימפות יער (elfs) הנחטפת בעודה פעוטה מידי אימהּ ומובאת לבית יתומים. תכונותיה המיוחדות — עיניה שצבען רומז על מוצאה ה"שמיימי" והעובדה שציפורים נמשכות אליה — גורמות דווקא לענישתה ולנידויה בידי המחנכים והילדות האחרות בבית היתומים. לבסוף היא מצליחה לברוח משם עם חבֵרתה ולחבור מחדש אל אימהּ הנימפה.

תרגומי הספר והסיבות לתרגומו מחדש

קוראי העברית בעבר היו נלהבים להכיר את אגדות נורדאו. על כך תעיד העובדה שהספר אגדות או מעשיות, כשמו המקורי של ספר זה, תורגם בעבר לעברית שלוש פעמים. בפעם הראשונה סמוך מאוד להופעת הספר לראשונה בגרמנית (1910), בידי ז"ח אָרֶצקין (אודסה, 1913, עם ציורים הלקוחים מן המהדורה הגרמנית), אחר כך בידי מי שנחשב בתקופתו לגדול המתרגמים לעברית, הסופר דוד פרישמן (ברלין, 1923), והאחרון עד עתה — בידי הסופר דב קמחי (1955), שנתן לו את הכותרת האגדות למקסה. ייתכן שגם תהילתו של מקס נורדאו כמנהיג ציוני מרכזי השפיעה על ההחלטה לתרגם את האגדות ולהוציאן לאור. את תרגומו של קמחי קראתי בילדותי, וכמה מן האגדות שבספר, כמו "הזבוב מן השנה שעברה", נחרתו בזיכרוני. שלושת התרגומים שהוזכרו לעיל התיישנו ואינם קריאים כיום, ודאי לא לקהל צעיר. קריאה בסיפורים במקורם בשנים האחרונות עוררה אותי לתרגם אותם מחדש, בשל ערכם הספרותי ויופיים.

מהו בעיניי סוד קסמן של "אגדות" נורדאו גם כיום? ראשית, העולם המתואר בסיפורים מהפֵך במידה רבה את העולם החברתי כפי שהיה בימיו של הסופר. אצל נורדאו הילדים — או בעלי חיים המגלמים את בני הדור הצעיר כמו ב"החתולים שסירבו לטרוף עכברים" — הם יוזמים, פותרים את בעיות הסביבה הקרובה והעולם, כמו ב"הילדה הקטנה באונייה הגדולה", ויודעים לחלץ את עצמם ממצבים של סיכון וכפייה (בת פֵיות היער הקטנה, הילדה ב"הדרור מכיר הטובה"); שנית, מפתיע וייחודי הוא ההיבט הנראה פמיניסטי: תיאורן של ילדות, נערות ונשים כיוזמות, עצמאיות בחשיבתן ובהתנהגותן, ותכופות עולות על הגברים שבסביבתן בחוכמתן ובתושייתן. לעתים קרובות הגברים בסיפורים אינם נוכחים או נוכחים באופן חיוור מאוד, כאילו ביקש נורדאו לסלק אותם מעולמו. עניין שלישי, שבו ניכרת חלוציות וחדשנות יחסית של נורדאו, הוא עיצוב היחסים בין בני אדם לבעלי חיים. כמובן, שימוש בבעלי חיים כסמלים או משָלים לתכונות בני אדם, למעמדות חברתיים, לנושאי תפקידים שלטוניים הוא דרך עתיקה וכבושה של המשל והמעשייה. אולם דומה שבסיפוריו־אגדותיו של נורדאו לבעלי החיים יש אוטונומיה וזהות משלהם; הם דומים וקרובים לבני האדם דווקא בהיותם בעלי צרכים ייחודיים, כמו העכברה הלבנה ב"מצא מין את מינו".

עם זאת, מרחק הזמן שעבר בין הסיפור והכתיבה של האגדות האלה לבין זמננו — כ־120 שנה — הציב על דרכו של המתרגם המבקש לפרסם את האגדות מחדש בעיות לא קלות, עד כדי תהייה אם אין צורך להשמיט מהטקסט קטעים מסוימים ואולי אפילו אגדות שלמות. הכוונה לבעיות חינוכיות, במיוחד בספר המיועד בעיקרו לילדים ונוער. פה ושם מציצות מן הכתוב תפיסות, שהיו נורמטיביות או קרובות לנורמטיבי בעת כתיבתו, אבל אינן נסבלות כיום. כך, למשל, תפיסת העונש: הפשע או העבירה נתפסו אז במונחים הקרובים עדיין לראייה הדתית, כחטא נורא כלפי אלוהים הראוי לענישה אלימה. ב"חוט הלב" מסופר ששודדי־הים שחטפו את בת המלכה, הוטבעו כולם על ספינתם בידי אנשי המלכה. נראה היה לי שראוי להביא בפני הקוראים הצעירים גרסת עונש מרוככת. אתגר מורכב יותר הציב הסיפור על "הבובה הגאוותנית". הבובה היפה מוטחת בפינת הקיר וברצפה כמה פעמים בידי הילדה המפונקת והרגזנית שקיבלה אותה במתנה, כעונש על יהירותה. אחר כך, כשהיא מושלכת מבית הילדה, היא נשברת ונקרעת לגמרי, ולבסוף נטרפת בשיניהן של חולדות הים. התעוררה שאלה אם לכלול את הסיפור בקובץ והחלטתי לבסוף לא לוותר עליו, על אף הזוועתיות בכמה מפרטיו.

בעיה חינוכית אחרת הציבה תפיסת "הגזע השחור". בסיפור "האוֹמן", האוֹמן שמלמד את הילדה ושציוריו הופכים למציאות, מצייר עבורה שתי משרתות שחורות, ללא זהות אישית. כשהילדה שואלת אותו אם הוא יכול להעניק להן יכולת דיבור, הוא אומר לה שהן אינן זקוקות לדיבור. אפשר להבין מכך שמבחינת התפתחותם השכלית, השחורים אינם זקוקים למילים. גם כאן היה צורך בהתערבות המתרגם.

מאיזו שפה תורגם הספר ולמי הוא מיועד

נורדאו שלט בכמה שפות, וכסופר היה דו־לשוני: פרסם בגרמנית ובצרפתית. שפת התקשורת בין נורדאו לבתו הייתה צרפתית, כפי שסיפרה בעצמה, ויש להניח שהסיפורים הוגדו תחילה בשפה זו. אגדות, כפי שהספר קרוי במקורו, פורסם תחילה בגרמנית, ב־1910, ושוב ב־1924. בצרפתית הופיע לראשונה ב־1929, ללא ציון שם מתרגם ותחת הכותרת אגדות (או: סיפורים) למקסה. בדיקה של הנוסחים בגרמנית ובצרפתית העלתה שהם זהים לגמרי, כתובים באותו סגנון ובאותה "נשימה". ההבדלים הם בפרטים קטנים: שמות הגיבורים (גרמניים אופייניים בגרמנית, צרפתיים אופייניים בצרפתית); "חוט הלב" בנוסח הגרמני נקרא בצרפתית "קשר הלב"; "המלכות האבודה" נקרא בצרפתית "הקיסרות האבודה". יש מקום להניח שנורדאו עצמו ניסח את האגדות בשתי השפות. אם כי אין הדבר ודאי, החלטתי לתרגם את הטקסט מצרפתית, תוך השוואה לגרמנית ולעתים תוך העדפת הגוון בשפה זו.

בנאלית וצפויה ככל שיכולה להיות ההצהרה שמבוגרים יתענגו על הספר הזה, החכם ושופע התובנות, לא פחות מילדים ובני נוער, היא בכל זאת נאמרת כאן. ברור שהוא אינו מיועד לבני גיל ארבע עד שבע, הגיל המוצהר כגילה של מקסה בעת שסיפר לה אביה את האגדות האלה. הוא מתאים יותר לגילאי עשר עד 14. ילדים חכמים ומבוגרים חכמים ייהנו מקריאתו בכל גיל.

בהתחשב בשינויים שחלו עם השנים בהרגלי הקריאה של ילדים ובני נוער, מצאנו לנכון לצרף "סוף דבר", שנכתב במיוחד לספר זה בידי שתיים העוסקות בחינוך ובטיפול: שירה דוד, מרפאה בעיסוק, ונטע אמיתי, מטפלת באמנויות. הן מציעות דרכים לקריאה משותפת של ילדים והוריהם באגדות, תוך התמקדות בנושאים משמעותיים לגילאים הצעירים.

עידו בסוק