חולם ולוחם

ביום ראשון, ראש חודש חשוון תשפ"ד, 15.10.23, תשעה ימים אחרי הטבח הנורא בעוטף עזה ופרוץ המלחמה, בשעה 17:00 אחר הצהריים נפתחה דלת ביתנו על ידי שני מלאכי בשורה, ששמותיהם כשמות מלאכים: מיכאל ודניאל, מלאכים ללא כנפיים, במדי צה"ל. שתי המילים שאמרו קטעו את חיינו לשני חלקים. האדמה נשמטה מתחת רגלינו, החיים לא יהיו פשוטים עוד, אף פעם. אמתי איננו. לא צפינו, לא חששנו, הדחקנו. גם טעינו לחשוב שהמלחמה היא בעזה ושבצפון שקט. אמתי דאג להסתיר מאיתנו את האמת.

אותה שעה חשתי כאילו כל אוויר העולם נשאב על ידי כוח אדיר ולא נותר עוד. לא יכולתי לנשום. הבנתי בשיא העומק מדוע מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל המצוות. חשתי חי ומת גם יחד.

אבל כשהגיעה עת ההלוויה ידענו שחייבים לחיות. לכאוב, ולחיות. אביבית אמרה: כואבים, עד התהום, אבל לא עצובים, לא מיואשים, לא מדוכאים. ואני שאלתי: מהם החומרים מהם עשוי כאב? ועניתי: כאב עשוי מאהבה ומחיים, כי אם אינך אוהב, ואינך אוהב את החיים, האובדן אינו כואב. וככל שהאהבה גדולה ועוצמת החיים גדולה, הכאב גדל. ואהבתי את אמתי אהבה גדולה מאוד, והוא חי בעוצמה גדולה מאוד, ולכן הכאב גדול מאוד.

והבנתי שאם חיים ואהבה יכולים להפוך לכאב, אז אפשר גם לעשות את הדרך בחזרה ולהפוך אהבה לחיים.

אמרתי בהלוויה שאני רואה בעיני רוחי את רגע פגיעת הטיל, ואש, ואור גדול מאיר את השמיים ואת הארץ, אור נשמתו של אמתי. ולא ידעתי מה אני אומר.

והוספתי ואמרתי: הנר כבה, אבל האור מאיר ויאיר. ולא ידעתי מה אני אומר. אבל בתוך תוכי ידעתי שכך יהיה.

מיד כשקמנו מהשבעה מצאנו יומנים. וביומנים מחשבות, ומבט עמוק פנימה אל נפש האדם, ותהליכי חיים, והשקפת עולם ואדם. ומצאנו אור גדול. אור נשמתו של אמתי. התחלנו לקרוא מדבריו בכל מיני מקומות, ומאות אלפי אנשים, ואולי מיליונים, נחשפו למילים שלו, הפשוטות, השקולות, התמימות והכבדות, שמעו והתרגשו, שמעו והתחזקו.

ידענו שאמתי לא כתב את יומניו עבור אף אדם אחר חוץ ממנו, ואפילו לנו לא גילה ולא סיפר עליהם. וידענו שלו היה עימנו כאן, לא היה חושב שיש בהם משהו מיוחד, ומן הסתם לא היה רוצה שיעשו עניין מדברים שכתב לעצמו בגיל עשרים.

אבל גם ידענו שהוא איננו, ושאנו שליחיו כאן עלי אדמות. וידענו שהוא מסר את נפשו עבור עם ישראל, והבנו שפרסום היומן הרי הוא מסירת הנפש במובן המילולי, ושאנו מצווים להמשיך את מסירות נפשו על ידי מסירת נפשו המתבטאת במילותיו לכל מי שירצה ללמוד ולקבל השראה.

וגילינו שדרך היומנים אנחנו מצליחים, כמו שהבטחנו, להפוך את הכאב לאהבה ולחיים, כי יומניו של אמתי מלאי אהבה ומלאי חיים, בלי לדלג על כאב.

אין זו דרך העולם שאב לומד את דברי בנו, מפרש אותם ומסביר אותם. אבל גם אין זו דרך העולם שבחור צעיר בשיא חייו, בדרך לחתונתו, נהרג, ואיננו, כי לקח אותו אלהים. זה לא הגיוני שחיים מלאי תום ואמת ויושר ויופי ואצילות נפש ועדינות וגבורה, ייגדעו באחת על ידי רשעי אדם. לא, זה לא הגיוני. הכול לא הגיוני. אז גם היומן הזה איננו הגיוני. אני יושב מול יומניו של אמתי, ואמתי איתי, לידי, מחייך, מבויש, ואני שואל אותו למה התכוון, ואני עונה ומקווה שהוא שמח בתשובה. יומניו של אמתי מוגשים מלווים בביאורים שכתבתי הנותנים לדבריו הקשר, ממשיכים אותם, מסבירים אותם, ולפעמים משלימים בסיפור או דרשה משלי.

כשהיה בני הדר בר מצווה, ואמתי אז בן שמונה־עשרה, הקליטו השניים יחד את שירו של המשורר מירון איזקסון ללחנו של אביתר בנאי: "הרוח תמיד נותרת". קולו השמיימי של אמתי קורע את הלב כשהוא שר את המילים הללו. אכן, הרוח נותרת, והרוח של אמתי מקבלת בספר הזה ביטוי נדיר, נורא, מרומם.

אני מקווה, יחד עם אביבית, יחד עם אחיו ואחיותיו וחבריו של אמתי, שהקריאה ביומנים הללו תעורר אתכם, תכניס בכם רוח, תטלטל אתכם מדי פעם, תגרום לכם לרצות לחיות בעומק, בחירות, באמת, תמיד לאהוב, תמיד לבחור, להקשיב לעולם ולאדם, לא לוותר, להאמין, לתקן, לא לפחד לטעות ולתקן שוב, בדיוק כמו שהיה אמתי. זו צוואתו של גיבור ישראל שלנו. שלכם.

"מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו"