חולף לנצח

פרק ראשון רסיסי לילה — הטבעות ראשונות של אור וחושך

כשיושבים מולי במדיטציה בעיניים עצומות, עולה בי תחושה מחויכת של מציאות מוכרת. מבלי להבין דבר בגלגולי נשמות, אני יודעת — כבר הייתי במקום הזה בעבר, מרגישה בו בבית. בעיני רוחי אני חשה את הנזיר שאולי הייתי, מוֹדֵט באחרית ימיו, חייו חולפים לנגד עיניו העצומות: שמא נשכח משהו, מה אבד, נוצר, התאיין...

שרוי בחלל עמוק, בנוכחות אסופה ומרוכזת שהתרככה עם השנים, נושם לאטו את עומק החיפוש הרוחני שידע ואת כל אשר לא ידע. מאותו מבט שמימי הנגוז לעד הוא נמוג לכדי נשימה שהולכת ודוממת עם הזמן, עד שנותר רק לנשור, לפרפר אל האדמה שאליה ישוב כדרך כל הארץ.

רוטט לבדו, כאב החלל בקרבו, תחושת חוסר הממשות של חייו, חיפוש דרכו בעולם לא לו, חיי התמסרות והוויתור על היות מעורה בעולם, הגעגוע אל כל מה שלא היה בדרכו אל הרוח — כל אלה עולים וגואים בו עתה לכדי דמעה אחת בוהקת.

ככל שמתקרבים ונוכחים מקרוב הדמעה ממלאת את כל מרחב ההוויה — חמה ורוטטת, זוהרת בצלילותה, רבת־השתקפויות:

היא ים החיים הבאים — חיי שלי.

כמו שחיין לילי החותר ללא לאות בתנועת הגלים, המבקש ומחפש את דרכו, אך הפעם, לחוות את חייו במלואם —

אני נפתחת ומתגלה כפרח בחושך מתוך חללי לבו.

קשה לתאר את אותו ריגוש ראשוני של זרימת החיות בראשית החיים: כל כך פתוח וחי, רך ומפרפר, פועם ומייחל. מושיטה יד לגעת בתנועה המופלאה של מעברי אור וחושך שלנגד עיניי, מחפשת לפגוש, לחוש ממשות, להרגיש מוכלת. חושיי מתחדדים בניסיון לקלוט אף למרחוק: אולי היכן שהוא יש מישהו לחבור אליו, נוכחות חיה. מתפשטת במרחב עד היותי דקה־דקה, כמעט שקופה. תחושותיי פתוחות לרווחה, חשופות עד כאב. דוממת וקשובה, כמעט עוצרת את הנשימה שלא תפריע לקלוט את מה שאולי נמצא אי שם... כל הפריפריה שלי ערה בניסיון לפגוש, למצוא, להשתקף, להיאסף, להיות, להתנחם — על הדרך הארוכה, לבדי.

אינרציה ראשונית זו המשיכה להניע אותי שנים רבות. למעשה — במשך רוב חיי.

כמו צימאון חזק, הרגשה קיומית ראשונית זו של חוסר וחסך הניעה אותי לחפש, בכל מחיר, עד שאמצא. ומשלא מצאתי משהו קרוב — חיפשתי במרחקים. חשתי שעצם הקיום שלי תלוי בכך, ושאני לא יכולה לשלם את המחיר של לא למצוא, יהיה מחירה של הדרך אשר יהיה. לא יכולתי להיות שלמה עם ההיגד הגורף שמיציתי את החיפוש ולא מצאתי. אולי זה היה הדבר היחידי שממש לא יכולתי. האינרציה של החיפוש היתה כה חזקה עד שלא הייתי נתונה לגבולות או למגבלות המציאות במובנם הרגיל. זו היתה שאלת חיים — של עצם קיומי. הדבר הפשוט והטבעי ביותר היתה עבורי שאלה.

כך נוצרו אצלי אותן מורכבויות: רגישות וקשב עם כוח רצון והתמדה, היפתחות לחיים על גילוייהם התחושתיים והרוחניים, התמסרות וחיוניות, רוך ונועזות, חיפוש חסר מעצור המונע על ידי צימאון רגשי וגעגוע עמוק; חוויה קיומית של מרחבים ואפשרויות בהם שום דבר לא ברור או מובן מאליו, יחד עם תחושה עמוקה של מסתורין.

לא הכרתי אזור נוחות, מקום בו הרגשתי בבית. במקום להיאסף ולצמוח מתוך הגבולות הטבעיים שלי, שאולי היו יותר מוחשיים לו הייתי חבוקה על ידי נוכחות מכילה — המשכתי להתפשט עוד ועוד למרחבים. משלא ידעתי גבול מכיל, כל גבול רק הגביר בי את תחושת הבדידות והנפרדות. וכך, ללא דופן מווסתת, הייתי יותר ויותר חשופה. הכול חדר אלי, חושיי היו במצב של רגישות קיצונית. כל מפגש שלי עם המציאות היה כרוך בכאב ובמאמץ, בהתמודדות עם אותה הצפה חושית ורגשית. הייתי כל כך חדירה לכל האנרגיות שעברו דרכי עד שהתקשיתי להרגיש זהות משלי, ונטיתי להיאבד במפגש עם הסובב אותי.

מצב זה של הצפה תמידית הביא אותי לתחושת מבוכה מתמדת. מרוב גירויים שעברו דרכי בכל רגע נתון לא ידעתי את נפשי, ולא יכולתי לראות או ליצור תמונה נהירה וקוהרנטית. אפילו שאלה פשוטה כמו "איך את מרגישה?" הביכה ותסכלה אותי. באמת לא היה לי קצה חוט, וּודאי שלא יכולתי לענות על כך בצורה ברורה. בתהליך הטיפולי שעברתי ביקשתי מהמטפל לא לשוב לשאול אותי שאלה מעצבנת כזאת, אלא רק לשבת מולי בשקט ולפנות מקום למה שמבקש לעלות.

בים סוער של חוסר ואין מכאן והצפה תחושתית־רגשית מכאן, חיפשתי עוגן, משהו שיוכל לעזור לי בדרכי. חפצתי להגיע לבהירות כלשהי. ייחלתי: לו רק יכולתי לפענח את ריבוי הגירויים ולא רק להיות נתונה להם, לו רק יכולתי להבין את הפשר של כל זה — אולי זה היה מספיק כדי להשתחרר מאותו חיפוש תמידי, לדעת שכל החוסר והאין, ההצפה והמבוכה — הם לא לשווא.

כך התחיל להיווצר אצלי רובד אינסטינקטיבי נוסף: ניסיון לפענח את הממשות הבלתי מובנת. אך מהר מאד זה הפך לעוד כלי חיפוש. רציתי להבין. חיפשתי משמעות. אך הרגשתי שאני חיה בעולם של סוד ומסתורין שבו היכולת שלי לפענח קטנה באין־ספור מידות מן המורכבות של המציאות. נוכחתי בכל כך הרבה רבדים בו־זמנית עד שלא הצלחתי ליצור רציפות וקוהרנטיות. חיפשתי ראייה כוללת, רחבה ועמוקה שתיצור תמונה שתכלול את הכול. ומשזו לא נמצאה—ביקשתי להיסחף בנהר החיים, לחוות ולחוש, להיאבד ולהתאחד בשטף החי.

היו לי הבזקים תחושתיים של חיבור טוטלי בלתי אמצעי, של היות חבוקה בחיק עוטף, אך ללא נוכחות של ממש שתכיל אותי. אך יותר משחוויתי חיבור זה נוכחתי בו דרך מפגשים אוהבים של הסובבים אותי, להם הייתי עדה מבלי להיות חלק מהם. משהו בי ניסה: אולי אם אהיה כך, או אחרת — יהיה זה גם חלקי, ואוכל לזכות במתנות יקרות הערך הטמונות בחיים. זו היתה הרגשה קיומית לא מודעת ורוויית צער שליוותה אותי רוב ימי. אלה היו החיים כפי שהכרתי אותם, לא ידעתי שאפשר להרגיש אחרת. חלפו שנים עד שלמדתי להשתמש בתהייה שלי כדי לשאול ולהיווכח במציאות מחדש, ולא רק להיות נתונה לחיים כפי שידעתי אותם. לא להמשיך להאמין בנרטיב המשפחתי אלא להיעזר במרחבים שידעתי כדי להיפתח ולהיווכח בחיים באופן אחר, אף ליצור אותם מחדש.

אפשרות זו הומחשה לי לראשונה במפגש מפתיע אצל הומאופת בצעירותי. הוא שאל אותי שאלות ועניתי לתומי את אותם דברים שהיו חלק ממני ומחיי, שלא חשבתי עליהם פעמיים. הוא ישב מולי כמו שמיים פתוחים, רק שיקף בתאורה מוגברת את דבריי: "מה, זה מה שקרה לך? כך את מרגישה?" פתאום התחלתי להתחבר למטענים הרגשיים שהסתתרו מאחורי מה שעברתי. הקרקע מתחתי החל לנוע ולהיסדק. לפתע הבנתי שזה לא חייב להיות כך, ששום דבר לא מובן מאליו. מתוך מרחבים אלה יכולתי להרגיש מחדש, אולי לראשונה, את מה שעבר עלי בצורה יותר מלאה.

כשאני מתבוננת על עצמי בראשית חיי עולות בי שתי חוויות יסוד דומיננטיות:

תחושה ראשונית של אַיִן, אבדון, חוסר קיום, בדידות, אילמות, רגישות, היותי שקופה ומפוחדת, ההרגשה שאני לא יכולה לחיים הגדולים עלי בהרבה.

ויחד עם זאת: קסם מיוחד. אולי זהו קסם הילדות, עצם החיים עם לב חי ופתוח כשל ילדה. זכורה לי התחושה של אור חמים ורך הזוהר מתוכי כמו מאבן יקרה.

שתי תחושות אלה התערבבו לכדי חוויה קיומית אחת. לרוב הרגשתי אבודה במסתורין הגדול, לבד בחשכה כה מאיימת, ועם זאת, מופלאה. איך אפשר לחיות במרחב האין־סופי? איזה מקום יכול להיות לי בו, איך אוכל להתמצא? עצם הקיום שלי לא היה מספיק מוחשי, והיה נתון לערעור ולאיום תמידיים, המהדהדים מעמקים לא נודעים. חשתי שאור וחום מהבהבים מתוך המחשכים כמו גחלת הלוחשת את סודות ההוויה מבלי שיכולתי להבינם, מעין רחש של חיות לא נודעת. כאותו שחיין בים הלילי החותר את דרכו בגלים הגואים, חייתי בניסיון ליצור מעבר רציף, או לפחות עביר, בין אותה תהום קיומית למה שמעבר לה: לצרוף את הדרוש עד שהשמיים יוכלו להשתקף דרכי עד התהום, לזכך את המעמקים עד שהם עצמם יאירו ונוכחותם העמוקה תספיק. לא ידעתי את הדרך, אך מצאתי את עצמי מסורה לה בכל כוחי, כמעט בעל כורחי. לקח זמן עד שמצאתי את החירות לא רק להיווצר דרכה אלא גם לבחור בה, ליצור ולהיווצר יחד איתה.

דרכי ההיווצרות מתוך תשתית חיינו

ראשית החיים היא התשתית לבאות, כמו ליבת גזע העץ סביבה נוצרים מעגלי השנים. הפתיחות הראשונית שלנו מאפשרת לקלוט את החיים באופן בלתי אמצעי ולצמוח מתוכם. עם הזמן אנו עוברים מלהיות נתונים לתשתית זו באופן אינסטינקטיבי לאפשרות לפגוש אותה מחדש, לבחור וליצור את המשך דרכנו.

עבורי המרחבים אליהם התפשטתי בניסיון לגעת היו הדבר הממשי ביותר שידעתי. כך גם בהמשך חיי הרגשתי שלא משנה מה שאעשה או אהיה — שאין בזה ממש כמו למרחבים עצמם. לא פעם הרגשה זו הטילה עלי צל כבד של ייאוש. ועם זאת, עצם ההימצאות במרחב כה עצום עורר בי תחושת הפלאה ומסתורין, ויצר מצע קיומי של השראה, יצירה והרגש מיסטי.

במהלך החיים הרביתי לנוע בין חוויה קיומית של היבלעות במרחבי אין־סוף לבין הרגשת נפרדוּת ובדידות כשניסיתי להיות אני. חשתי מושלכת בין קצוות אלה ללא היכולת להיווצר ולצמוח מתוכם, ובוודאי ללא האפשרות ליצור אינטגרציה ביניהם. במרחבי האין־סוף של החיים לא הרגשתי אסופה וחבוקה, אפילו לא יכולתי לחוש את הגבולות הטבעיים שלי; ידעתי רק לעצום עיניים, להתמסר ולהיאבד. ההיבלעות במרחבים איימה על עצם תחושת הקיום שלי, ובילדותי הרביתי להתעורר בלילות קפואה מפחד, נתונה לכוחות לא לי. ועם זאת — הם היו עבורי סוג של נוכחות, מאיימת ככל שתהיה.

התפשטתי מעוד ועוד שכבות ולבושים, כה חשופה ומפולשת עד שחשתי את הנוכחות של כל דבר עוברת דרכי, את הרוח הלילית נושבת מבעדי, מתנגנת בדרכה בי. עם כל הקושי, שקיפות זו גם פתחה לי דרך לעבודת זיכוך פסיכו־פיזית ממושכת, וליכולת אמפטית המאפשרת לחוות באופן בלתי אמצעי את הסובב אותי. רק עם הזמן למדתי להיות, לחיות וליצור עם מה שיש, להיפתח ולחבור באופן המאפשר לחבוק, לשמוח ואף לחגוג את הריבוי כאין־ספור פניו של האחד.

עם השנים יכולתי להיעזר בעבודת נשימה שלמדתי בקורס מורים ליוגה כדי להשיב את הזרימה הטבעית של חלקים בגוף־נפש שהתכווצו וקפאו בי, להרפות ולאפשר לחיוּת של כל דבר לפעום ולהדהד בי כמו טיפות דיו המתפשטות במים עמוקים. אימון זה לימד אותי דרך חיים: כיצד להיפתח לחוות את מה שחי בי באופן בלתי אמצעי וגם לשחררו להמשך דרכו, לאהוב, ליצור, ולצלוח בשלום ובלב פתוח מעברי חיים לרוב.

עם הזמן למדתי לזהות, גם להשיל, את ההשלכות הרוחניות של רגשות הילדות הראשוניים. שנים רבות מאוחר יותר, כשידעתי תפילה מהי, מצאתי את עצמי שוב ושוב עומדת לפני האלוהים באותו האופן: מצטערת על היותי רק מה שאני, חסרה ומוגבלת כל כך... בשפה הרוחנית היה נשמע לי מתאים להיות כה קטנה לפניו. רק אחרי תפילות רבות מתוך טונציה זו התחלתי לשים לב שאין בכך אלא השלכה של פצע הילדות של הרגשת חוסר ערך על הקשר שלי עם אלוהים. התחלתי להיוודע לבושה העמוקה שהיתה כרוכה בחוויה זו, ולאשמה שנטלתי על עצמי ביחס לאהבה שחסרה לי בילדות.

לקח לי זמן רב להיווכח בקשר בין ההרגשה הקיומית של חוסר לדרכי הרוחנית. בערה בי כמיהה עמוקה, חיפשתי דרך. המשכתי לחפש גם כשמצאתי — זה מה שידעתי לעשות מאז שאני זוכרת את עצמי. לקח זמן רב עד שתהליכי הריפוי הפסיכו־פיזיים והרוחניים שעברתי במהלך השנים אפשרו לאותה הרגשה ראשונית של חוסר להבשיל ולהיפתח למקור האהבה האלוהית ולכוח הריפוי הטמון בו. מפגש זה, שהיה משמעותי מכל מה שידעתי, פתח אותי לחיות בעומק של אינטימיות שלא האמנתי שהוא אפשרי.

עצם המפגש החי מתוך המקום החשוף והאנושי של חוסר אִפשר עם הזמן את התמוססותו. התחלתי להרגיש כמה שהכול יקר ערך ולא מובן מאליו, לחוות את היופי של מה שיש באופן המשוחרר מהצרכים שלי ומהצורות שהחיות לובשת ופושטת בדרכה. תחת אותו חיפוש קדחתני שלא ידע שובע, וכל המתח סביב מה שהיה ויהיה ומה שלא — נפתחתי לחוות את החיים מתוך מרחב קיומי שלא מוגדר על ידי חוסר ומילוי, הפתוח למרחבים של חירות, לעצם ההוויה.

עם הזמן שינויים פנימיים אלה התחילו להתפשט גם אל היחס שלי לעבר. זיכרונות עמוקים של חיבור וקשר התחילו לעלות בי באופן ספונטני מתהום הנשייה, מלווים בתחושות ורגשות שהיו טמונים בהם שלא ידעתי לחוות אז. כבר לא חשתי את חיי כמהלך של אירועים נפרדים אלא כתנועה של חיות העוברת דרכי, כהשתקפויות של אור על גווניו.

כך מצאתי את עצמי חוזרת לאותו מצב ראשוני פתוח וחשוף, אך בצורה אחרת לגמרי. חוויתי את המציאות כמו לראשונה, זכה ומשוחררת. היא לא היתה יותר מובנת, אלא שלמה באשר היא. כבר לא הרגשתי צורך לפענח או לפרש אותה, יכולתי לכבד את המסתורין שלה. נפתחתי למציאות באופן שהיה נקי מכל רצון לנסות לשנות אותה, או מכל דבר אחר שנהגתי להשליך עליה בלי משים. זאת לא היתה אותה תמונה של אור ויוקר הטמונים במציאות, שרק מבט מעמיק יכול לגלות אותם — הכול היה מלא יופי וקסם פשוט וטבעי בעצם היותו. חשתי איך הכול נע באותה הרוח, מהווה חלק מאותו הנוף, פורח אל האור, חורז לאחד.

התהוות הדמות מתוך הרקע

מהי אותה תשתית ראשונית שהיא היסוד לתהליכי ההתפתחות שלנו? כיצד אנו נוצרים ממנה ויוצרים את עצמנו מתוכה? איך אנחנו מוצאים את עצמנו שנים רבות לאחר מכן כה שונים ממה שהיינו, ועם זאת — דומים כל כך?

לכל אדם תשתית ראשונית, הרגשה קיומית, המשמשת לו ולמהלך חייו מעין מוזיקת רקע, נוף פנימי שהכול מהווה חלק ממנו, דרכו הוא מתמצא ובו נוצר מקומו. רקע זה נוצר ולובש צורה בראשית החיים וממשיך להשתנות ולהתפתח במהלכם. לרוב אנו כל כך רגילים אליו עד שאיננו משגיחים בו כלל, ועיקר תשומת הלב וההתכוונות שלנו מופנות כלפי ה'דמויות' — האנשים ואירועי החיים המתפתחים ומתרחשים על פני אותו הרקע. בדרך כלל אנו מנסים לשנות את עצמנו ואת המציאות בלי לשים לב להיותם פועל יוצא שלו, אך לעבודה עם הרקע יכולה להיות השפעה מרחיקת לכת על המציאות ודמויותיה.

בתחילת החיים הדמות מופיעה כהמשכיות רציפה יחסית של הרקע ומגלמת את איכויותיו, לפעמים תוך הדגשה או השלמה שלו. כך תינוק מגלם את המשפחה שהוא נולד אל תוכה על המאפיינים, האנרגיות והדינמיקות שלה. במהלך התפתחותו הוא נקרא באופן לא מודע, מתוכו ומסביבתו, ללבוש צורה שתעורר או תמחיש את מה שמבקש להתפתח ולהתרפא במערכת שמתוכה נוצר. כך, למשל, התנהגות אלימה של מתבגר יכולה להיות דרך לא מודעת להמחיש ולבטא את היחס המשפיל והמדכא של ההורים כלפיו, ולעורר שינוי מערכתי דרך שבירת הקונצנזוס המצריכה התמודדות מחדש. באופן זה הרקע יכול לעורר את הדמות למה שנדרש מבחינה מערכתית (משפחתית, תרבותית, אקולוגית, היסטורית, אמונית), ובמקביל: ההתפתחות של הדמות יכולה להשפיע על דמויות אחרות ועל הרקע כולו. כך גם ביחסים בין האדם לאדמת חייו: האדמה זקוקה לאדם שיוציא את הטמון בה מהכוח אל הפועל, שיעבוד אותה ויצמיח מתוכה. ועם זאת, האדם נברא מהאדמה ושב אליה, נתון לכוח הגרביטציה שלה ולתהליכים העוברים עליה.

ככל שדמותנו מפותחת יותר, כך אנו יכולים להיות שותפים פעילים יותר ביצירת עצמנו ועולמנו, ובעלי השפעה על הרקע מתוך דיאלוג חי וזיקה לדינמיות הטבעית הטמונה בו. תהליך זה יכול להתאפשר עם המעבר מחיי הישרדות אינסטינקטיביים לחיי מודעות, יצירתיות וחירות מתוך קשר וקשב לרקע. התנכרות לשורשים הטבעיים שלנו עלולה להביא אותנו לגדוע את הענף שעליו אנו יושבים (כפי שקורה היום מבחינה אקולוגית). הזיקה החיה לרקע יכולה לעזור לנו לא ללכת לאיבוד בסבך אירועי החיים על דמויותיהם (כולל דמותנו שלנו עם ריבוי רצונותיה וההתעסקות בדימוי העצמי), ולא להתרחק מטבענו — עצם החיות. הבנה זו יכולה להשריש בנו את הענווה הדרושה כדי לדעת את מקומנו בתמונה היותר רחבה, ולהזכיר לנו שעלינו לעבור את הנדרש על מנת שהחיות האין־סופית תוכל להתגלות דרכנו ובחיינו.

חלק ממהלך גילוי האור על צורותיו האין־סופיות כרוך בתהליך של קריסטליזציה שעובר כל אדם בבואו לעולם. מדובר בהתפתחות טבעית ממצב ראשוני של חיות ואנרגיה לכדי מימוש באמצעות לבישת צורה מסוימת, כשדווקא זו מגלה את טבעו להאיר ולשקף את האור, כקריסטל.

תהליך הקריסטליזציה מבהיר את הצורות שאנו וחיינו לובשים עם הזמן, ומאפשר השתהות זמנית לשם העמקה, בהירות, השתרשות וכוונון. במקרה הטוב התפתחות זו מתרחשת באופן הדרגתי ואורגני, החל מדרכי הישרדות ראשוניות ולא מודעות ועד לבחירות מאוחרות יותר של זוגיות, מקצוע ואורח חיים. לפעמים התהליך מאבד באחת את הזרימה הטבעית שלו עקב קפיאה פתאומית בפני סכנה, מצוקה או טראומה (פיזית, נפשית או רוחנית). יש שההתקבעות נוצרת מתוך חיים של נוקשות, בניסיון להשיג או לשמר את המטרות שסימַנו מראש. דרושה עבודה הכוללת שיבה אל תחושת האיום והקושי תוך העמקה אל ההקשר היותר רחב של הרקע ותנועת החיים הטבעית הטמונה בו. כך אפשר לשוב וליצור את הממשות הדרושה מתוך תנועתיות ושקיפות מבלי להתקבע או להיאטם, להיווכח בדרכים שבהן רבדי החיים יוצרים ומזינים זה את זה כמו שכבות שקופות של צבעי מים החושפות את תהליך היצירה. המעברים בין הרקע לדמות יכולים להיתמך באיכויות כמו נשימה, עבירוּת, היפתחות, המשכיות, חיות, ערנות וקשיבות — היכולות גם לשמש לכלל תהליכי החיים.

החסידות מתארת את התנועה מפנימיות אין־סופית לכדי מימוש וגילוי בצורות שונות כטמונה בעצם בריאתנו בצלם ובדמות.4 הצלם מתואר כחיות הראשונית הלובשת ופושטת אין־ספור דמויות שונות במהלך החיים. התנועה ביניהם משקפת את ריבוי הפנים הטמון באחד, ובמצב אינטגרטיבי יכולה להיות מוחשת כהמשכיות רציפה. הפנימיות הנסתרת הטמונה בצלם נעה בדרכה ללבוש צורה שתהיה נאמנה לצפונותיה, כשהדמות שומרת על שקיפות יחד עם חיוניות, על מעורבות מתוך חירות. קשר חי בין הצלם לדמות מאפשר את גילוי הטבע המאיר של האדם על הצורות שהוא לובש ופושט בחייו.

מעברי חיים שבהם אנו מרבים ללבוש ולפשוט צורה יכולים להיתמך באיכויותיהם של ארבעת היסודות: הפלואידיות והזרימה של המים; כוח ההתמרה, הבעירה והריתוך של האש; התנועתיות המשוחררת של הרוח המאפשרת מפגשי הפריה (כמו בהאבקת צמחים); וכוחה של האדמה לקלוט, להפנים, לעבד ולהצמיח. החיבור לאיכויות אלה שמסביבנו ובתוכנו מאפשר לנו לחוות את האורגניות של תהליכי החיים, ומעצים את היכולת ההתפתחותית והטרנספורמטיבית שלהם בנו ובחיינו.

אך הפלא הוא לא רק שטף הדמויות שאנו לובשים ופושטים והקשר בינן לבין הצלם הראשוני, אלא גם עצם תנועת החיים על מעבריה ודרכיה. ניקח לדוגמה את התמימות, שהיא מתנה הניתנת לנו בראשית חיינו האישיים וההיסטוריים, הנוטה להתנפץ עם הקושי להכיל את מורכבות החיים. תהליך זה אינו שונה באופן מהותי מתהליכי התפתחות טבעיים אחרים הכרוכים בשבר, אם בצורה של היבקעות אפרוח מביצה או של רעידת אדמה. הניסיון לשמר את הקיים רק מעכב את המשך תהליך ההתפתחות האורגני על גילוייו המתחדשים.

איננו מיודעים לחכמה העמוקה הטמונה בחיים ולמה שעלינו לעבור. ההיפתחות לתנועת החיים מתוך התמסרות וחיוניות מאפשרת את היווצרותם וגילוים של אוצרות מתחדשים שכמותם לא שיערנו. באופן הזה אפשר שזרעיה של התמימות הראשונית שהתנפצה יצמיחו כוחות אחרים כמו פתיחות, אמון או יכולת קבלה עמוקה. כך גם מבחינה היסטורית: החיבור הבלתי אמצעי לכוחות החיים שספגנו בתקופת המיתוס (שקדמה לתקופת הלוגוס בה התפתחו החשיבה האנליטית, המודעות העצמית ועמן גם הרגשת הנפרדות) חוזר היום ללבוש צורות שונות כמו שיבה לטבע, דרכי ריפוי הוליסטיות, עבודה עם ארכיטיפים וזיקה רוחנית בלתי אמצעית. דרכי התקשרות ראשוניות אלה מאפשרות לנו לחוות במשהו את התנוצצות אור הנבואה שהסתלק בזמנו כדי לאפשר את פיתוח החכמה והרגשת האוטונומיה האנושית. התהליך האורגני מאפשר לנו לחיות את גילויי השפע המתחדשים כחריזה מתמשכת של התהוות, כריבוי פניו של האחד.

לחבוק את הקיים — הצעד שבדרך

אלא שפני האחד נסתרות ונשכחות כשאנו מתרחקים מהמצב הטבעי של פתיחות לעולם, ונהיים אטומים מכדי לאפשר לחיות להשתקף דרכנו כוויטראז' קינטי על ריבוי גווניו. אך מצב טבעי זה דורש עבודת תחזוקה מתמדת של ויסות בין הפנים לחוץ וזיכוך של מה שאוטם אותנו: הדרכים המגבילות שבהן אנו נוטים לקלוט את המציאות, החסימות שנוצרו עם הזמן בניסיון להגן על עצמנו מפני הסביבה, וההתמצקות הכרוכה בלבישת צורה.

אפשר לחלק את עבודת הזיכוך לשלוש דרכים עיקריות:

• היפתחות וחיבור אל מקור האור (שאנו חלק ממנו), המאיר דרכנו ומתוכנו.

• עבודה שוטפת של התנקות הגוף, הנפש והרוח, הכוללת תשומת לב וסינון של מה וכמה נכנס למערכת שלנו, דרכי עיבוד ושחרור.

• עבודה קשובה עם מה שחוסם אותנו (למשל עם האמונות המגבילות הלובשות צורה של מתח וכיווץ בגופנו).

לפי החסידות, בהיות האור אין־סופי הוא גם מעבר לנו ועובר דרכנו, שורה בנו ומאיר מתוכנו. דרכו של האור בנו היא בעלת השלכות ריפוי מרחיקות לכת. בכוחו לרכך ולמוסס, לפתוח ולהחיות, להאיר ולזכך, לאחות ולשחרר, לעורר ולאפשר. ניתן להעמיק את השקיפות דרך התבוננות פנימית מבעד לקיים, ופיתוח הקשב למה שעובר דרכנו.

תהליך הקריסטליזציה וגיבוש האישיות כרוך באופן טבעי בהתמצקות מסוימת, הנוטה למשוך תשומת לב בהיותה יותר מובחנת. הזיכוך מתעמעם כשאנו מרוכזים יותר במה שנוצר מאשר בדרכים בהן האור והחיות עוברים דרכנו. אפשר שנהיה מכוונים לתוצאות של מעשינו בלי להיות קשובים מספיק לאפשרויות הטמונות בתהליך היצירה, לזיקוק המניעים, לקשר בין הרצון האישי לקריאה אלינו ולצרכי הסביבה. כך תהליך ההזדככות יכול להיות מושפע ממשהו כל כך דק כמו נקודת מבט: האם המיקוד הוא על מימוש עצמי, או שההתפתחות האישית עניינה לאפשר לאור אין־סוף להתגלות דרכנו על ריבוי גווניו ועמקיו?

החיות השוכנת בנו ועוברת דרכנו יכולה להתגלות ולהסתתר בדרכים שונות ויצירתיות, בין השאר בהתאם לאפשרות שלנו לחוות אותה. יש מה שזקוק ליותר הגנה וביטחון, ויכול להיתרם מנוכחות חובקת המעניקה חום ומרחב, כמו התנאים המאפשרים את המעבר המסתורי מהיות זחל לפרפר. ולפעמים תהליך ההתפתחות זקוק לנוכחות יותר דינמית, למשל למי שיתלווה אליו בדרכו. לעתים משהו חוסם או מעכב את האור מלעבור דרכנו, ודרוש תהליך של קשב, בירור, ריפוי ושחרור שיכול להשפיע על המערכת כולה: חוויה חסרה הזקוקה למענה, פחד המבקש שנעמיק ונשהה עמו, שאלה קיומית הדורשת פענוח. כל אלה ועוד יכולים להיות הצעד הפשוט המתווה את המשך דרכנו, שטרם זכינו לעשותו כל עוד חלקים מאיתנו נותרו בחוץ או מאחור.

כך למשל ביחס לאמונות מגבילות, אותם יסודות תפיסתיים שנוצרו בניסיון שלנו לשרוד וליצור פשר. הן מגבילות היות שנוצרו לרוב בשלב התפתחותי מוקדם, שבו היכולת שלנו לשאת מורכבות היתה מאד מוגבלת. הן הופכות למגבילות עוד יותר כשהן מתקבעות במערכת שלנו ומפעילות אותנו באופן אוטומטי, ומושלכות על הסביבה ללא קשר למציאות.

אמונות מגבילות יכולות להיות ביחס לעצמי (למשל ש'אין לי את זה'), ביחס לעולם (ש'הוא מקום מסוכן'), ביחסים ביניהם (ש'אין מספיק בשביל כולם ואני חייב להיאבק על שלי'), או ביחס לזולת (ש'אי אפשר לסמוך עליו'). יכולות להיות להן השלכות פסיכו־פיזיות (כמו פחד, דריכות, ריגוש, מתח), התנהגותיות (הימנעות, ניסיון לרצות, צורך להתעמת), ואף רוחניות (התייחסות לחיים כחסרי משמעות).

חשוב לזכור שהאמונות המגבילות שלנו היו ניסיון ליצור פשר ודרך התמודדות בצורה הטובה ביותר שיכולנו אז. הערכה בסיסית לשלבי ההתפתחות שעברנו יכולה לשחרר אותנו מכעס ומביקורת עצמית. מה שזוכה להכרה ולהערכה שלנו כבר לא זקוק להמשיך להידפק על דלתותינו, ולנו אין צורך להצטער ולהתחרט על המגבלות ששירתו אותנו בעבר. שחרור העבר ממטענים חורגים מאפשר לנו להיפתח לראות שמה שהיה נכון להתפתחות שלנו פעם אולי כבר לא מתאים, או אף בעוכרינו. כמו עקבות בחול, האמונות המגבילות ממחישות יותר את מה שהיה בזמנו מאשר את הדרך הפתוחה בפנינו.

הפערים שנוצרו בין המציאות לבין הנרטיבים שלנו אודותיה הם מקור לסבל רב, ומקשים עלינו לשמוח במה שיש. תפיסת העולם שלנו נתונה במידה רבה למה שאנו מספרים לעצמנו ולמסנני התודעה שיצרנו, ולרוב איננו באמת פנויים להיווכח במציאות החיה והמתחדשת. הנרטיבים שלנו יוצרים רחש רבתי המקשה עלינו לחוות את הדברים כפי שהם: להיווכח במרחב החי והפתוח של הקיום, באחדות הראשונית—עצם ההוויה. חיים במרחב יותר נקי ומשוחרר מאפשרים להשתחרר מההזדהות עם האירועים והצרכים הרגשיים הכרוכים בהם: הצורך לשמש קרבן או להוכיח משהו, להנציח או לשבר דינמיקה זו או אחרת. לא מדובר במשהו מחוצה לנו שיש להשיגו אלא בגילוי פני האחד—ליבת החיים של הבריאה כולה.

אפשר להעמיק את היחס ואת היכולת שלנו לקבל את מה שיש אם נראה בו הזמנה. מה שלא זכה לאהבה, תמיכה, עידוד, קבלה, הכלה, הערכה ואמון—חוזר אלינו בצורות שונות, תוך ניסיון לזכות במה שלא התאפשר עד כה. לא מדובר רק בקבלה סטטית או פסיבית אלא בצעד הראשון בתנועה אל החיים. כמו שמגע נקודתי יכול להעניק חום וחיות למקום כואב, רדום או פצוע, כך וביתר שאת — לחבוק את מה שחי בנו ומסביבנו יכול להחיות את אותם חלקים שדחינו.

מבחינה אמונית אפשר לחבוק את החיים כביטוי של הקשר עם האלוהים, להיפתח ולהתמסר לאשר מניע ומחיה את העולם, לחוות את המציאות כקריאת התעוררות והזמנה לקשר. ניתן להתייחס למה שאנו עוברים דרך גופנו, נפשנו ורוחנו כהמחשה, מעין קריסטליזציה חיה של מסע הנשמה בעולם. לא זו בלבד—החסידות מלמדת שהרובד העמוק ביותר בנו, עצם נשמתנו, בחר באופן מדויק את מה שעליו לעבור על מנת לזכך את הנצרך לכדי חיי דבקות ואינטימיות. חיים בנוכחות אלוהית יכולים להיות בעלי כוח טרנספורמטיבי, ולאפשר את המעבר מבדידות קיומית למרחבים של חיבור עמוק. הפתיחות למפגש חי וער עם האלוהים עשוי לאפשר לנו לחוות את החיים בתדר אחר, ובמובן מסוים — אף לראשונה.

האמונה שבחרנו במה שאנו עוברים יכולה להיות משמעותית ביותר מבחינת אופן ההתייחסות שלנו לעצמנו, לחירותנו ולמהלך החיים. היא מאפשרת להתקבע פחות על האירועים עצמם ויותר להעמיק לרובד של התפתחותנו דרכם ולאיכויות הקשר שנוצר בדרכנו. להרגיש שהושלכנו אל גורל עיוור זו חוויה קיומית מאד שונה מלהרגיש שנבראנו אל תוך מרחב חם של נוכחות אוהבת. אדם וחייו אינם נתפסים אז כמשהו שרירותי ומוגבל אלא כממשות ומסע בעלי משמעות, גם כשזו לא ידועה לנו. אפשר להיפתח לחוש את התהודה העמוקה של האחד מתוך אינטימיות מעורה ומשוחררת — הוא עומק הרקע של חיינו.

שהיית התבוננות והפנמה5

• אפשרי לזיכרונות חייך הראשוניים להתעורר בך, תוך נכונות לשוב ולחוות אותם כבזמנם. כיצד הם הטביעו בך את חותמם? מהי הקריאה שלהם אלייך? אילו צורות לבשו הטבעות וקריאות אלה במהלך החיים?

האם פרספקטיבה של זמן מאפשרת להתייחס לאותם זיכרונות ראשוניים בצורה אחרת, ליצור ולהיווצר דרכם באופן יותר משוחרר?

• בעיניים עצומות אפשרי לזיכרונות העולים בך לחלוף בעיני רוחך. נסי להיווכח בהם מבלי להזדהות איתם או להיות מופעלת על ידם. אט־אט שחררי את תשומת הלב מההתרחשויות עצמן, ונסי להעמיק ולהיווכח ברקע הנושא את זיכרונות חייך.

מהו היחס בין אירועי החיים לרקע שעליו הם נחוו? אם מהלך חייך התאפיין ברקעים שונים, האם רקע מסוים מעורר יותר הזדהות או מורגש כדומיננטי? מה הוא העניק לך, וכיצד השפיע על דרכך?

היפתחי לחוש את הרקע של תקופת חייך הנוכחית. איך זיכרונות העבר נחווים על רקע זה? האם יש ברקע הנוכחי כדי להשליך אור אחר על העבר? האם הרקע ממשיך להתהוות ולהתחדש? מה הוא פותח בפנייך?

4. רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, מי השילוח, ברוקלין תשמ"ד, בראשית, ד"ה "זה ספר תולדות אדם"

5 כל הנאמר בלשון זכר או בלשון נקבה מכוון לשני המגדרים.