חולשה לגנרלים

זה היה ב־73', באביב, כמה חודשים לפני המלחמה. אני זוכרת, כי באותם ימים עמד האיסור על נגיעה בדברי דואר — במיוחד במעטפות חומות — בשיאו. הימים היו ימי החיסולים באירופה, האווירה היתה מתוחה והנקמה אישית. שוב ושוב הוזכרו הילדים ההם, בני בלי שם, שלא הצליחו להתאפק, פתחו מעטפה חומה שהגיעה מכתובת לא מוכרת, והופ, עפה להם אצבע, והופ, הלכה להם עין.

לפעמים הכניס הדוור את הדואר הביתה, הניח את המעטפות — פצצות מתקתקות — על שולחן העץ הוויקטוריאני בחדר הכניסה. בחנתי אותן ממרחק בטוח, רק כדי לוודא שלא משתרבב מהן חוט חשמל מחובר למנגנון השהיה ולא עולה מהן צליל תקתוק או מבטא גרמני, כי אחרי רצח הספורטאים במינכן ידענו שאין גרמניה אחרת ולעולם לא תהיה.

הייתי בת תשע, בכיתה ג', מורגלת בדוגמאות של ילדים, כאלה שיש להם הכול ולא יודעים להעריך, וכאלה שמחטטים בארונות לא שלהם וכאלה שלוקחים בלי לבקש רשות וחושבים שהם יותר חכמים מההורים שלהם ומקשיבים לחברים שלהם ואחר כך מצטערים, וכאלה שפותחים מעטפות חומות. במעטפה חומה אפשר להכניס מספיק חומר נפץ כדי להשחית פרצוף.

ביתנו בצהלה כבר היה מסורג אז — חלונות, דלתות, מרפסות. אלמלא כן, לא הייתי נתקעת בחדר האורחים. על כן אפשר לקבוע בקלות שזה אירע אחרי הפריצה לבית, כלומר, אחרי ליל הסדר של 1973, שבו הסבנו, כבכל שנה, לארוחת חג בבית משפחת אמי בירושלים. כבכל שנה, קדמו ליציאה חילופי דברים מתחשבנים, כבכל שנה, הוסכם שנחזור הביתה מוקדם. כבכל שנה, נשארנו עד הסוף, עד שאלוהים הרג את מלאך המוות.

בזמן שהסבנו אנו בירושלים אל שולחן החג הארוך והמתפתל עד קצה המרפסת הצופה אל עמק המצלבה, עקרו פורצים את ציריה של הדלת האחורית היוצאת מן המטבח אל רחבת האבן והמדשאה בביתנו בצהלה. זאת היתה דלת לבנה צרה יחסית, עשויה עץ לבוד בעובי חמישה סנטימטרים, שיש בה שני מנעולים סטנדרטיים זה מעל זה, ובשלישה העליון קבוע חלון זכוכית. שנים אחדות קודם לכן, כאשר מונה אבי לתפקיד ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, הוחלפה הזגוגית הרגילה במשוריינת.

הנסיעה לתל אביב היתה תמיד ירידה אל השפלה, צלילה מעולמות עליונים של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה וקריית הממשלה אל גסותו של המרחב התל אביבי הגשמי והנהנתן, זה שלא ידע את רחביה.

במורד הקסטל נדלקה נורית התרעה על גבי לוח המחוונים של המכונית. שמן, מים, רדיאטור, קרבורטור...

אמי התכנסה בשתיקה רגוזה.

אבי עצר, פתח את מכסה המנוע, סגר, חזר ונכנס לאוטו, ולמרות העשן שהיתמר ממכסה המנוע, המשיך בנהיגה. אמי סיננה משהו שהיה בו מצליל האִיום. אבי לא התרגש, כאילו ידע שהוא יכול לשים בה, במכונית, את מבטחו ויכול לסמוך עליה שלא תאכזב, שתביא אותו הביתה בבטחה, כי הדודג' צ'ארג'ר שלו לא היתה סתם מכונית שנסעה על דלק, היא היתה מכונית שנסעה על אהבה.

המכונית המשיכה והתקדמה בטוחות וחלקות על אף סילון העשן האפרפר שהסתנן מבעד לחריצים של מכסה המנוע. נכנסנו לשכונה אחרי חצות. הדודג' האטה בכבישים הצרים. באותן שנים היו המדרכות בשכונה רחבות. מכוניות אחדות חלפו באיטיות על פנינו. מבעד לחלונות פתוחים קלטה עיני גברים שפלי רוח בגופיות כותנה לבנות מנגבים את הסכו"ם החגיגי של פסח, או חוזרים ומקפלים את הכיסאות ואת התוספות שהוצמדו לשולחנות האוכל לשם הארכתם, בשעה שנשותיהם בחלוק מרושל, שהחליף את שמלת החג, מניחות בזהירות את הכלים במקומם.

הדודג' השתתקה כמעט, מורגלת גלשה במורד רחוב יואב. אני זוכרת, כי חריקת המנוע התגברה רגע לפני היעד, כשכבר היינו קרובים מאוד אל הבית, ויכולים, במקרה הצורך, להגיע אליו בהליכה קצרה, בדיעבד הבין אבי שהיתה בצרחת המנוע גם קריאת אזהרה, כי הנה, פתאום, התגלה לעינינו הבית, והוא מואר כולו. אני זוכרת, כי אמי נבהלה; אני זוכרת, כי אבי שמר על קור רוח מקפיא, על איפוק בכל מחיר. אמי ואני יכולנו לדמיין את התסריטים החולפים במוחו, אלה אשר תמיד נערך להם, ובאיזשהו אופן קדורני ריחפו גם בחיינו שלנו, מפעפעים לפעמים מן הנחשב אל המדובר והמתרה והמאיים והמאשים והמפחיד והמענה.

תחילה כיבה אורות והעמיד את המכונית המקרטעת בחזית בית השכנים. תנועותיו הדרוכות העידו בו שהוא חושב על הגרוע ביותר. למותר לציין, כי בטרם נצא ירושלימה בדקנו חזור ובדוק, שכל האורות כבויים וכל התריסים מוגפים וכל החלונות סגורים ומוברחים והדלתות נעולות, ורק אור קטן דולק במנורת הקיר במסדרון, העתק של מנורת פליז יהודית מן המאה השבע־עשרה, פוזנן.

אבי התקשר למי שהתקשר באמצעות מכשיר הטלפון באוטו, כזה שהיה בזמנו רק לנו. מן העֵבר האחר הודיעו קצרות שמגיעים. המכונית חירחרה קלות. אני זוכרת, כי היה לו ביטחון מלא שאם יתעורר צורך, היא תשוב ותתניע. חיכינו בשתיקה. אבי בלש אחר סימני תנועה בבית. לא נראו כאלה. מצדו האחר של הרחוב, בפינת הרחובות יואב ואבישי, יצא השכן הדתי לרוקן את פח האשפה. אני זוכרת, כי בכל השכונה כולה היו רק שני גברים חובשי כיפה, ואמא שלי, שלא סבלה דתיים, נהגה להשתמש בשניהם כחיזוק לטענתה שאיננה שונאת דתיים אלא רק חְניוֹקים.

שכננו מסמטת אבישי היה אחד מן השניים. פעם, בימים שבהם היתה אמי מלוות שיירות בגדוד השישי, היה השכן מפקד הפלוגה הדתית של הפלמ"ח. לפעמים יצאו לפעולות יחד. אני זוכרת, כי אמי לא החמיצה אף הזדמנות להזכיר את העובדה שתמיד, לפני כל פעולה, הקפיד להתעורר חצי שעה לפני כולם, כדי שיהיה לו זמן להתפלל ברצינות. מעולם לא ביקש הקלות, או התחשבות מיוחדת. שמתי לב ליסודיות שבה הקפיד האיש בגופייה הלבנה ובכיפה הסרוגה, תווי פניו הציפוריים מצומצמים מאוד, לרוקן את הפח הביתי אל אחיו הגדול ממנו בגומחת הגדר.

האחר היה רב השכונה, הרב ד"ר דוד כהנא, שכיפת המשי השחורה והחגיגית שלו הלמה את זקנו הלבן המסופר והמטופח. העובדה שהיה דוקטור מאוניברסיטת וינה ובוגר בית המדרש לרבנים בעיר הילכה על אמי קסם. יהודי הדוּר בביתו ואדם מעורר כבוד בלכתו מדודות לאורך רחוב יהונתן בחליפה ובמגבעת עד הפנייה לסמטת בית הכנסת שנקראה לימים על שמו. בתום מלחמת העולם השנייה מונה לתפקיד הרב הראשי של צבא פולין, ובתפקידו זה יצא לאסוף את הילדים היהודים שהוחבאו בימי המלחמה במנזרים ובחוות ובעליות הגג והוריהם לא שבו לקחתם. אני זוכרת, כי שמץ מעלילותיו סיפר לנו בטקס בת המצווה המשותף לבנות כיתה ו' — סיפורה של הילדה פולינה, זאת שסירבה בכל תוקף לעזוב את המנזר שבו הפקידה אותה אמה עם כניסת הגרמנים, למרות שידעה והבינה שהוריה כבר לא יחזרו. בשום פנים ואופן לא הסכימה להתלוות אליו. בהתחלה דיבר על לבה, אבל ראה שהיא ממאנת להקשיב. בסוף נאלץ לקחת אותה בכוח.

עם הגעתה ארצה נשלחה פולינה לחברת הילדים בקיבוץ, וגם שם התמידה בת השבע בהתנגדותה. עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, עד שנשתכחה מלב. רק בהגיע בת המצווה של בנות כיתתה, כאשר הדליקו לראשונה נרות שבת ומישהי דיקלמה את "אשת חיל", החלה להראות סימנים של התעניינות זהירה, כאילו נזכרה בתמונות מוקדמות שציוו עליה הוריה לשכוח, קולות שהושתקו כל אותם ימים שבהם היתה במנזר. רק אז, כשבשלו התנאים, כשנוצר הקשר בין היהדות לבין הקיבוץ, הרשתה לעצמה פולינה להיקלט בחיים החדשים. החליפה את שמה לדגנית, נישאה לגידי, קצין בצה"ל, שגם הוא היה פעם יאשק וגם משפחתו נרצחה, ויחד הקימו בית בישראל. דוק של לחלוחית כיסה את עיניו הכחולות הטובות של הרב, וכיסה גם את עינינו, בנות המצווה — חצאיות קפלים כחולות, חולצות לבנות, ידינו האחת אוחזת בספר תנ"ך מצועצע, והאחרת, בקופסה מצופה כסף הנפתחת לשני פמוטים — אני זוכרת, כי כשהבטתי בעיניו הרכות תהיתי, איך הוא נראה כשהוא לוקח בכוח.

דקות אחדות לאחר שיחת הטלפון מהאוטו, הגיע חבלן משטרתי, ואחריו שני חוקרים בבגדים אזרחיים. תחילה הקיף החבלן את הבית, חזר ובדק, האיר את האנטנה והגג בפנס, ובתחושה של החמצה נכנס פנימה. כעבור רבע שעה פתח את הדלת הקדמית מבפנים.

כשנכנסנו, נעמדנו נדהמים. מראת הבדולח העתיקה התנפצה לאינספור רסיסים, שהזדהרו באור הגדול כמו שטיח של יהלומים, השולחן הוויקטוריאני הושלך ארצה ושתי רגליו נעקרו, שני הכיסאות הספרדיים הוטחו בקיר, וכעבור עוד רגע התגלתה המפה הרקומה ברקמת חברון שטה באסלה; הארונות בחדרי השינה רוקנו עד תום. מצעים ומגבות שקופלו אחידוֹת, בגדים שגוהצו טיפ־טופ — הכול נרמס ברגל גסה. המגירות של שולחן העבודה נזרקו על הרצפה, מסמכים שתויקו פוזרו לכל עבר. בהיעלמם, הותירו שני השטיחים הפרסיים כתם עירום בחדר האורחים, 4×3 מ"ר מרצפות שומשום עכורות ששימשו בריצוף בשנות הצנע, השנים שבהן נבנו מרבית בתי השכונה. לימים, הדביקו רבים ציפוי של אריחי קרמיקה בצבע קרם על הרצפה המקורית. הסכו"ם החגיגי לאורחים — זה שנספר בקפידה בתום כל ארוחה חגיגית, שגולגל בתיקי פלנל לבל ישחיר, שרק בגללו אסור היה לרוקן את הפח לפני הספירה, כי הכפיות, כידוע, יש להן נטייה לעשות את דרכן לאשפה — הסכו"ם הזה נח בין שברי זכוכית בלבה של שלולית קוניאק ענברי באמצעו של האזור החשוף.

מן המגירה בארון של אמי נלקח צמיד הזהב שירשה מדודה שלה, ניוטה. השאר הושלך על הרצפה, התפזר לעין כול. מחשבת הידיים הגסות המפשפשות בקודש הקודשים שלה — מגירת הלבנים — האצבעות הנתחבות שמנוניות ומזוהמות אל האפלולית הצוננת, פולשות אל בין קפלולי קומבניזונים ותחתוני סאטן לעבר המקום שבו נטמנו הסודות הקטנים שלה, אלה שעין טרם שזפתם, קניות אחרונות שחייבו צינון בטרם יוערו אל מחזור החיים הביתי, כמו היו כאן מאז ומעולם — זה היה לה קשה מנשוא. דומם הביטה בחרוזי האלמוגים שהתפזרו על פני רצפת חדר השינה והמסדרון, מה שהיה אך קודם מחרוזת שבאמצעה תבליט קמאו נתון במסגרת זהב, נאנחה למראה כף הגשה לעוגה עם ידית מעשה פיליגרן שהתעקמה לגמרי — אני זוכרת, כי כאשר התכופפה להרימה עצר בעדה החוקר בצעקות אֶפּ, אֶפּ... עלבונה התנקז כולו לרקיעת רגל אחת, לצער גדול שאין לו שותפים, זולתי, המחטטת תדיר במגירותיה, רואה הכול. יודעת. מודדת.

"זה לא הכסף," ניסתה לגייס את אהדת החוקרים שהוזעקו מביתם בעיצומו של ליל החג — אחד כבר הספיק להירדם, אחר עמד בשלבים אחרונים של פתיחת הסתימה בכיור.

פינת האוכל נותרה כמעט בשלמותה. בהתחשב בהרס שהותירו מאחוריהם הפורצים ובערכו הנמוך של שללם, תהו אבי והחוקרים אם לא מדובר כאן במקרה של ונדליזם לשמו.

אמי הגישה קפה.

החבלן המשיך להסתובב ברחבי הבית, משתדל לשחזר צעד אחר צעד את המסלול המדויק שעשו שני הפורצים, שאז כבר היה ברור, על פי העקבות שהשאירו סוליות נעליהם, שזה מניינם.

"זה לא הכסף," חזרה אמי על ההסבר באוזניו של החבלן, שלא ראה בכסף מניע מגונה כל כך. משום־מה, היה חשוב לה שיבין שהיה לצמיד ערך רגשי, שבהיעלמו, אבד לה השריד האחרון מדודה שלה, ניוטה, אשת העלייה השלישית, שמתישהו, בזמן שאחרים סללו כבישים, פתחה בית מרקחת בנחלת בנימין. למרות שלא נחשבה יפהפייה במיוחד, התחתנה עם בנאי סוציאליסט ויפה תואר, צעיר ממנה בשבע שנים, וארבע שנים לאחר מכן זרקה אותו לטובת רקדן. אני זוכרת, כי כשאמא שלי אמרה "רקדן", השליך החבלן לכיווני את האפוד שלו בתנועה מסולסלת שיצרה קשת מתונה.

"רקדן, או־לה־לה, רקדן, או־לה־לה, או־לה־לה," גיחך.

פיספסתי.

מאליו יובן, שיותר משהוטרדו הגברים מן הפגיעה ברכוש או ברגשות, הם הודאגו מן הקלוּת שבה הצליחו שני הפורצים לחדור לביתו של ראש המוסד. בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, בטרם תתפרק הדבוקה, העיר אחד מהם — זה שמדי פעם יצא לגינה לעשן ואסף את הבדל לכיסו בממחטה מגוהצת — שגם העיתוי, ליל הסדר, בשעה שכל ישראל מסובין, הוא בחירה ערמומית. זה היה חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור.

למחרת בבוקר נלכדו השניים. האחד היה פרי באושים מצהלה והאחר מנווה שרת, השכונה הסמוכה לצהלה שפעם היתה מעברה. כעבור שנה או שנתיים הסתבך פרי הבאושים מצהלה בשוד שהתגלגל לרצח, נעשה עד מדינה והוברח לארץ זרה. שמו של שותפו לפריצה, זה מנווה שרת, התפרסם תכופות בכותרות העמודים הפנימיים של עיתוני הצהריים, שם יוחסו לו מעשי שוד ורצח שאכזריותם היתה שנייה רק לחוצפתם. מותו בטרם עת בין כותלי הכלא קטע רצף מתמשך של מאסרי עולם מצטברים. אביו, כך סיפרו אצלנו, היה נשוי לשתי נשים; כל הילדים מהאישה הראשונה יצאו פושעים וכל הילדים מהאישה השנייה גמרו בגרות.

*

יומיים לאחר הפריצה ניצב הבית מסורג כולו. בקרקעית ארון הבגדים בחדר השינה של הורי נקבעה כספת בלתי ניתנת לפריצה, גם אם מפוצצים את הבית על קרבו ועל כרעיו. דלת הכניסה מעץ הוחלפה בדלת פלדה עם שלושה מנעולים; בחצי סיבוב הזיח המפתח של המנעול העליון שורת סרני פלדה אל תוך נקבים תואמים במשקוף מפלדה שהורכב על המשקוף המקורי. עם השלמת סיבוב המפתח נעל מנגנון סמוי את הצירים למקומם. דלת חדר האורחים היוצאת אל הגינה ודלת מרפסת המטבח והדלת בחדרי, כולן סורגו ובריחיהן ננעלו במנעולים כבדים. המסגר ועוזרו הסתכלו במעשי ידיהם בשביעות רצון. הבית נראה כאילו הוכנס לכלוב.

הבטנו משתאים.

"מעכשיו," התחייב המסגר, "יהיה קל יותר להיכנס הביתה דרך הקיר מאשר דרך הדלת."

פעם־פעמיים בשבוע נארזה מזוודונת שחורה, פעם־פעמיים בשבוע נפרקה. פעם קלטתי פאה ג'ינג'ית, פעם משקפי שמש כהים, כובע קסקט, שפם, סווטשרט של וושינגטון רדסקינס. מדי כמה נסיעות לחו"ל קיבלתי ליווייס עם פתק אדום, או סניקרס, תלוי מי מהאנשים ישב באיזו בירה, ותלוי גם בטעם של אשתו. כי זאת יש לדעת, למעט מקרים יוצאי דופן של גברים בעלי טעם טוב במיוחד, הוטלו הקניות על הנשים והמזכירות.

בביתנו לא השתמשו במילים "חיסולים" או "נקמה" — ממשלת ישראל איננה מאפיה. הנחת היסוד היתה שישראלים זכאים להסתובב בכל מקום באירופה ללא פחד. בהקשר זה הוזכרה לא פעם גם אחריותנו אנו, מדינת ישראל, לשלומם של יהודי העולם כולו. בלילות בודדים בדירות מסתור ברומא, אתונה, מרסיי, ניסח צביקה מלחין את עיקרי שיטת העיקוב שלו — זאת שנוסתה שנים אחדות קודם לכן על השגריר הרוסי והובילה ללכידתו של המרגל ישראל בר. באפלולית חדרו חילק מלחין זירות התרחשות לאזורים רבועים רחבים, בחר נקודות אסטרטגיות להעמיד בהן את האנשים שלו, ובמקום שהמעקב יתנהל על ידי אדם אחד שקל לזהות ולהתחמק ממנו, מרושתת הדרך על ידי העומדים, כל אחד באזור שלו, ואלה יסגרו על המטרה מסביב. לאט־לאט. כמו טבעת. כמו מסרק.

אחרי הפריצה בליל הסדר ואחרי שהותקנו הסורגים, לא היה לי סיכוי להיחלץ עם סיגריה ביד מחדר האורחים, זה שאמי, חניכת הפרוטקטורט הבריטי, התעקשה לכנות בשם living room, ולא, כנהוג בבתי אחרים — סלון. על שולחן הקפה המגולף שלוח זכוכית עמד עליו להגנתו, הונחה קופסת עור מתנת היילה סלאסי, ובתוכה נחו סיגריות קנט ומרלבורו לשימושם של האורחים. סיגריות זה לא סיגרים, הכי טוב להן בחפיסתן. אבל לנו זה באמת לא שינה. הפסקנו לעשן במצעד הצבאי של שנת 1963. נמאס לנו להשתעל. השלכנו את החפיסה ומאז לא נגענו. אני זוכרת, כי באותה שנה הוזמנו ילדי האלופים לסיור בין הטנקים החדשים של צה"ל. אחותי, שחלמה רגע אחד מיותר, נתקעה בבטנו של אחד מהם. לקח זמן עד ששמו לב.

פעם נעצר על ידינו יהורם גאון ברמזור אדום, עישן סיגריה במכונית מוסטנג פתוחה. "זרוק ת'סיגריה," צעק לו אבא שלי, "אתה לא צריך את זה."

שנים אחר כך, באחת מהסדנאות לגמילה מעישון שבהן השתתפתי, זאת שהתקיימה משום־מה במלון בזיכרון יעקב — שש שעות של הרצאות עם הפסקות כפויות לעישון באמצע — קלטתי בלובי, בפינתו האחרת של האולם, את אחיו הצעיר של פרי הבאושים מצהלה. הוא היה כמה שנים מעלי בתיכון ובצופים. אורולוג. נראה שתפסתי אותו על חם — הוא כסס ציפורניים ליד שולחן ערוך לזוג. עיניו נעו בקצב אחיד בין שתי הכניסות, כאילו צפה במשחק טניס. מדי פעם לגם מהכוס שלפניו. לא הישרתי מבט. עשר דקות לאחר מכן ראיתי מזווית העין את אחיו הבכור, פרי הבאושים עצמו, נכנס ומתיישב לצדו בטבעיות. זיהיתי מיד, למרות השנים שחלפו ולמרות הניתוחים הפלסטיים.

"הכי חשוב בהתחזות זה לשנות את מסגרת הפנים, את הפרופורציות. לכסות את המצח ולא להישיר מבט." באחת מנסיעותיו ללונדון נקלע אבי למעלית עם שכן שלנו מצהלה. שאלת הימצאותו של אותו שכן באותה שעה באותה מעלית של אותו מלון יוקרתי בלונדון, כשעל כתפו שעונה אישה נאה ביותר שאיננה אשתו — לא נאלצה להתברר. אבי לא הישיר מבט, והשכן לא זיהה.

*

בתינו גבלו בשדות הבור. כשהוקמה צהלה, בשנת 1950, זה היה סוף העולם, פתרון מניח את הדעת לכל הצדדים, גם לקצינים, שיוכלו לנהל בנוחות את חייהם הכפולים, וגם למשפחותיהם, שהתגוררו עד אז בתוך הבסיסים והפריעו. את השם צהלה הגה הרמטכ"ל באותם ימים, יגאל ידין, והרחוב הראשי נקרא רחוב צה"ל, בהתאמה. ביתנו היה אחד משישה דגמים אחידים, המפואר שבהם — מאה עשרים מטרים רבועים, ארבעה חדרים.

הבתים היו בני קומה אחת, הגינות גדולות והרעפים אדומים. היו שהקימו לצד ביתם משק עזר קטן, נטעו עצי הדר ונשירים, חלבו עז, גידלו ירקות בערוגות, מלקו ראשי תרנגולות.

המסתכל על שורת בתינו מעורפה, כלומר מצד שדות הבור שהשתרעו ממערב, יכול היה להבחין בקלות בקו הגבול השבור לכל אורכו. היו בנו שהסתפקו בדונם, דונם ורבע של המגרש המקורי והיו שחרגו אל השדות. הגדיל לעשות משה דיין, שהקים חומה בצורה כעשרה מטר מעבר לקו, הרים שם מגדל תצפית קטן, סדנת רפאות לאוסף כדי החרס שלו, וחלל מקורה להצגת סרקופגים.

פעם היו שדות הבור נחלתו של שבט אבו כישכ, שבניו הגיעו רכובים על סוסיהם בשלהי המאה השמונה־עשרה מאזור מצרים וצפון סיני והקימו את כפרם במקום שבו הוקמו לימים מפעלי התעשייה הצבאית. שרידיו של הכפר עודם פזורים באזור צומת מורשה. אדמותיו השתרעו על עשרים אלף דונם, מן השטחים שעליהם נבנתה לימים הרצליה ועד פתח תקווה והדר יוסף. השכונה שלנו נבנתה על שטחים ששימשו למרעה.

מזווית ראייתנו אנו, עמדו שדות הבור בשיממונם עד אמצע שנות הארבעים של המאה העשרים — ביצות, אדמות מרעה ומקשאות אבטיחים. ב־1947 החליטו הבריטים לנקז את האזור. בית המשאבה הישן — שנבנה בצומת השבילים במהלך אותם חודשים ספורים שהפרידו בין הרצח בגן הוואי להתקפת בני השבט על אוטובוס 2094, זאת שפתחה בלי להתכוון את אירועי מלחמת העצמאות — מבנה בטון זה נותר עדות יחידה לתוכניתם.

מראש גבעת האיקליפטוס אפשר היה לראות את הרי שומרון. בלילות, בין עצי הענק, נאספו כל מיני ארחי פרחי, והבעירו מדורות. אסירים נמלטים, פושטקים, ילדים שברחו מהבית, כולם השאירו מאחוריהם סימנים, קופסאות שימורים מפויחות, בלוקים מסודרים במעגל, שברי בקבוקים ושטיח של בדלי סיגריות.

בסתר פרדסים חיכו בני שבט כישכ לרגע הנכון, הרגע שבו נירדם בשמירה. כי אלה — יש להם סבלנות. לא כמונו, חארות. אלה לעולם לא ישכחו את אדמתם. בכריעה דרוכה, בנשימה כלואה, באוזנם הרתוקה אל הארץ, זיהו ילידי האדמה שאנחנו קורצנו מחומר אחר, שאנחנו בכיינים, מפונקים, ולא ירחק היום — הוזהרנו חזור והזהר — ובו יגיחו בני השבט מבין העצים וייקחו מאיתנו את מה שלא ידענו לשמור עליו, מה שקיבלנו מן המוכן, שלא הגיע לנו, לנו, שעסוקים בעצמנו כל היום.

בניו של אבו כישכ כלל לא התכוונו לעזוב את אדמותיהם, רק להתפנות לימים אחדים, עד שוך הקרבות. כי כך ביקשו שני הצדדים, גם הוועד הערבי העליון וגם מטה ההגנה. ייתכן כי צודקים אלה החושבים, כי היתה לחטיפתם של חמישה מנהיגים משייח' מוניס על ידי אנשי לח"י מידה מסוימת של השפעה על החלטתם. כך או אחרת, אנשי השבט היו בטוחים שישובו מהצפון במהרה. עד כדי כך בטוחים, שהשאירו את כליהם בחצר הענקית של משפחת בנימיני ברמת השרון. מה הטעם לקחת? ואלה נותרו פזורים בשטח, ג'ארות של מים, קדירות חרס, פינג'אנים, ובילדותנו — שבריהם.

ביתנו היה מהיחידים בשכונה שלא היתה לו גדר בחזית. זאת על פי ההלכה שאין לנו מה להסתיר. תמיד היה הכול נקי ומסודר ומונח במקומו, ואיש לא התרוצץ בתחתונים. כשהבטנו בעולם, הוא השיב לנו מבט, ויכולתי לזהות בעיניו ציפייה גדולה וחשד יורד חדרי בטן, בוחן לב וכליות, יודע בדיוק מה הוא מחפש, מבין טוב מאוד עם מי יש לו עסק.

לפני מלחמת יום כיפור קברתי צנצנת זכוכית בין שורשיו העבותים של עץ האזדרכת ממערב לצומת השבילים, ליד בית המשאבה. היו שם כמה שטרות שקיבלתי וכמה שגנבתי מארנקי המבוגרים, וכן חפיסה הולכת ותופחת של המחאות שלא הגיעו ליעדן: אלה שנועדו למארק, המורה לשחייה, שפעמיים בשבוע לא התייצבתי לשיעוריו, ואלה שהיו צריכות להינתן, תמיד בתוך מעטפה, לשפרה זמר, מורה פרטית לאנגלית, ואחרונות, שעליהן נרשם, למגינת לבה המופגנת של אמי, "לעצמי", כמו שביקשה לייקה, המורה לצרפתית, שהספקתי לפגוש פעמים ספורות בלבד. לימים, באמת שנים רבות אחר כך, בקפה של בוקר מאוחר עם חברות, למדתי לדעת שאותן חמישים דקות שפיניתי למארק המציל פעמיים בשבוע הוקדשו לבעלת המזנון, שאמנם היתה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, אך בלבלובה המאוחר שמה אותו בכיס הקטן. בשנים ההן היא היתה פנויה למדי. ילדיה התרוצצו בחוץ עם ילדי אחרים, ובעלה נעדר מהבית לתקופות ממושכות בנסיבות שמכל מיני סיבות יפה להן השתיקה עד היום.

במעלה השביל בואכה הפרדסים נמתח קו הגבול בין שפלת החוף לשרון. החול וסלעי הכורכר התחלפו באדמת חמרה דשנה. במפה זה צהוב מתחלף בירוק.

תורמוסים בחורף, חרציות באביב, קוצים, קני קש ויבושת עשבים בקיץ. רחש זוחלים על גבי המצע המרשרש, המתנפץ, המתפורר. חרדון קופא על מקומו, מתמסר לחומן של קרניים, שולח צוואר ארוך ומקומט ועיניו יוצאות מחוריהן. טפיפות רגלי לטאות מותירות סרטי תחרה על שבילי החול הלוהט, הנקווה בין אצבעות הרגליים ובכיסי המכנסיים הקצרים, ואחר כך מתפזר בכל רחבי הבית, ואין די בטאטוא, צריך להרים הכול ולשטוף.

חודשיים־שלושה אחרי המלחמה כבר לא מצאתי את הצנצנת שקברתי באדמה. בוקר בהיר אחד עלו עליה דחפוריו של הקבלן יצחקי, שיישרו את הקרקע לטובת מה שייבנה להיות בעתיד רחוב ענתות — ארבעה בנייני דירות לזוגות צעירים ושלושה בניינים בני שמונה קומות, עשרים ושמונה דירות, ושני פנטהאוזים, מונח שהיה זר לנו באותן שנים של בנייה נמוכה. הקבלן רצה לקרוא לבניינים גני צהלה. התושבים התנגדו. במשך שנים אחדות הקפידו לקרוא להם גני יצחקי.

בזה אחר זה פרשו ותיקי השכונה מתפקידיהם בצבא ובזרועות הביטחון, השתלבו בניהול חברות ממשלתיות או הסתדרותיות או בעסקיהם של מיליונרים יהודים. לא ירחק היום — העזו לקוות בלילות אפורים של הסתגלות למיטה הזוגית בבית — יעשו שימוש בניסיונם הצבאי בעסקיהם הפרטיים. היו גם כאלה שפנו ישר לעסקים פרטיים, בחוץ כבר חיכה להם איש קשר, והוא הסיע אותם ואת ספר הטלפונים שלהם מימיהם כמנהלי לשכות וחברי משלחות סחר לחדר זוגי במלון מפואר כלשהו לשם התרעננות, ומשם לכל מיני אירועים שבהם מדברים על כל מיני פרויקטים באיראן ובקניה ובניגריה ובחוף השנהב. בזה אחר זה הוסיפו בתיהם קומה שנייה, הגדרות החיות הוחלפו בחומות אבן, שיחי לנטנה נעקרו לטובת בוגנוויליות שחיבקו בשפעת צבעיהן — סגול, כתום, ורוד — ארובות לבנים אדומות. גגות התגבהו, החביאו עליות, חופו ברעפי מרסיי.

בשבתות שלפני המלחמה מלאה השכונה מבקרים. משפחות־משפחות על ילדיהן, זקניהן וטפן חלפו על פני בתינו, לבושים במיטב בגדיהם — חולצות מגוהצות, נעליים מצוחצחות — נעצרים מדי פעם, מתגודדים בחבורה על המדרכה הרחבה, עיניהם עוקבות אחר ידו המונפת של אחד הגברים, זה שהכי התאקלם או הכי הסתדר בחיים, המחווה על הבית של מוטי הוד... הבית של אריק שרון... הבית של יוס'קה גבע... של רבין... הבית של משה דיין.

בלילות חורף סוערים האזנו לקול חריקתם של גזעי האורן הקנרי בגינה. משנה לשנה התנשאה קומתם של אחד־עשר העצים המחודדים גבוה מעל גבוה, ולא יכולנו שלא לראות בעיני רוחנו ראֹה ושוֹב את קריסתם. בזמנו, בחרנו בהם על שום קליפתם החומה־אדמדמת שהעניקה להם עמידות יחסית בפני שריפות.

חודשים אחדים לפני המלחמה ביקר בשכונה הצייר האוסטרי פרידנסרייך הונדרטוואסר, התארח בבית של איזה דודה שלו ברחוב יהונתן. ארבע־חמש שנים מאוחר יותר יצא לי לראות את הציור שצייר בעקבות ביקורו, "אדם בצהלה", ובו נראה גבר חוצה את חורשת האורנים הירושלמיים הנטועה במרכז השכונה, פניו אל עבר רחוב הפרסה. מבעד לעצים נשקפו בתינו הקטנים הלבנים, מימינם בערו באש שקיעות בנייניה של נווה שרת. באותן שנים היה הונדרטוואסר פופולרי מכדי שניקח אותו ברצינות. אמנות אקולוגית נחשבה מילה נרדפת לסמים.

נאקות החורף של האורנים התחלפו בכחכוח צורמני בקיץ. התקשינו להירדם. בסיוטינו ראינו את לשדם של הגזעים הולך ומתייבש, מתפורר לאבק דק. דִמיינו את פריכותו של הגזע, את קריסתו. בסופו של דבר, בקיץ 1982, בגמר בית הספר התיכון, ימיה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה, אחרי שכמעט צנח ענף על גג הבית וכמעט שבר לא רק את הרעפים כי אם גם את הקורות — עלה עליהם הכורת, קיבוצניק ממעיין ברוך, שבמשך שלושה ימים טיפס עם שני פועליו על חבלים ויחד קשרו וניסרו ובסופו של דבר הותירו למעצבה אחד־עשר גדמים, אחד טיפ־טיפה יותר גבוה, שאפשר יהיה לשים עליו פלטה לשולחן.

ב־1982 חשבתי שלא אכפת לי, הייתי עם רגל אחת בחוץ. שנתיים אחר כך, כשהשתחררתי מהצבא, קהתה כבר חומציות הקרקע, ושני עצי מילה פנסילבנית נשתלו במקום האורנים, שורשיהם עמוקים ונופם רחב, קצב צמיחתם מהיר והם חסכוניים במים. ב־1982 הבנתי שהבית לא יעמוד לעולם. אבל את החורים בדלת הרשת של חדר האורחים עשיתי ב־1973, אחרי הפריצה לבית ולפני המלחמה, ואחרי שנתקלנו בצהרי יום אחד בגולדה מאיר במסעדה של כהן ליד קולנוע אדיסון בירושלים.

גולדה מאיר ישבה בשולחן פנימי סמוך לקיר בחברת מזכירה הצבאי, ישראל ליאור, שניהם שקועים בשיחה. בין שתי אצבעות צהובות אחזה סיגריה. אחרי דקה נשר האפר שבקציה אל צלחת סלט, שכפי הנראה איבדה בה עניין. כשהתקרבנו, ישראל ליאור הפנה אלינו מבט מחויך וצלול. הוא היה ג'ינג'י עד כדי שקיפות, ומשום כך, כנראה, התעניין גם הפעם — ממש כמו בפעמים האחרות שבהן ראה אותי — איפה קניתי את העיניים שלי, למקרה שיזדקק, לא עלינו.

פניו של אבי לבשו ארשת של הפתעה, כאילו לא ציפה להיתקל בשניהם במקום הצפוי הזה, והוא התעכב ליד שולחנם.

בעל המסעדה, אדון כהן, הוביל את אמי ואותי למקומנו השמור לנו במרחק שני שולחנות משם. זה היה יום הנישואים של הורי.

גולדה מאיר עצמה כלל לא נראתה מופתעת. להפך, תנועות ידה העצבניות העידו שחיכתה די והותר לדעתה וכבר איבדה סבלנות.

אני זוכרת, כי למרות שעישנה בשרשרת, אבי לא העז להעיר לה.

גולדה מאיר בצהריים, במסעדה של כהן, הנודע בעולם כולו בסלט הטרי שלו ובממולאים, נראתה אחרת מאוד מגולדה מאיר על גבי דיוקנה הרשמי התלוי במזכירות בית הספר ליד תמונתו של זלמן שז"ר. אותו חיוך רך שריחף על אותן שפתיים צרות ונחושות, שהעיד עליה, על הסבתא של כולנו, שהיא גם חזקה וגם מבינה וגם אנושית וגם דורשת וגם יודעת שקשה וגם מצפה — אותו חיוך התחלף במסעדה של כהן בהבעה ברורה של קוצר רוח. מבטה נח עלינו — על אמי ועלי — מכביד, מסויג, לא נעים, חיכתה שנתיישב סוף־סוף. כשהתיישבנו, שאפה עמוקות מן הסיגריה, צימצמה את עיניה כאילו רצתה לומר לנו משהו ואחר כך התחרטה, והסתפקה בנשיפה של סילון עשן אפרפר ואיטי בפרצופנו. כאילו היה לה חשוב שנדע שזה שהיא אישה, זה עוד לא אומר שיש לה עניין בנשים וטף.

בתנועה חדה הפכה גולדה מאיר את פניה אל שני הגברים סביב שולחנה. בגחמנות שאפה עמוקות מהסיגריה, מעכה אותה במחציתה, התנערה, כאילו השילה מעל כתפיה משא מיותר, עול נשיותה, וניגשה לעניינים. על מה דיברו השלושה — לא יכולנו לשמוע. אבי, שעון קלות על שולחנם של ראש הממשלה ומזכירה הצבאי, דחה בחיוך ערמומי את הכיסא שהציע לו ישראל ליאור, דבק בתנוחתו המשדרת זמניות. אחרי הכול, זה היה יום נישואיו.

נצח חלף עד שהתרומם אבי מרכינתו. בטרם יצא אל המקום השמור לו שני שולחנות משם, לצד אשתו ובתו, עיכבה אותו גולדה מאיר עוד רגע, חיוכה מסתורי ואומר חשיבות, אולי אמרה, עשינו הכי טוב שיכולנו, אולי אמרה, מי שלא עושה לא טועה.

ישראל ליאור הגיש לאבי מעטפה חומה של מסמכים שהביא עמו מבעוד מועד.

צל עכר את תכלת עיניה של אמי, צל החולף באישוניה בכל פעם שמתברר לה שיצאה אידיוט, תמיד בלשון זכר. באחת התבהר לה שזה היה מתוכנן מראש, שגם הפעם הצליח אבא שלי, כדרכו, לתפוס שתי ציפורים במכה אחת.

גולדה מאיר הניפה את ידה לעבר כהן.

"עשרים לירות," השיב כהן ממקומו שמאחורי הדלפק.

גולדה מאיר שאלה, "למה?"

וכהן אמר, "ככה."

כולם צחקו. מן המפורסמות, שכהן הוא גם זה שמחליט מה תאכל וגם כמה תשלם.

כהן נכנס אל המטבחון הקטן, עמד בגבו אלינו. "כל הלילה," אמר אבי, "ביעבעו סירי ממולאים על פתיליות במטבחון הקטן." בין אם התכוון אלינו ובין אם כיוון לאוזניו של כהן — האחרון התעלם. אבי הפליג וסיפר שכהן היה הטבח האישי של המלך עבדאללה, או שהמלך עבדאללה רצה שכהן יהיה הטבח שלו... אבל כהן לא היה מוכן לשקול אפילו יציאה מירושלים בעד שום הון שבעולם.

גולדה מאיר התרוממה מכיסאה ופסעה לאיטה החוצה.

אמי לחשה על אוזני, "לא תאמיני, פעם היא נחשבה אישה יפה."

האמנתי.

אני זוכרת, כי כשנגסנו בקישוא הממולא, הוא היה קפוא מבפנים.

לפני המלחמה התגאינו בעובדה שרק לנו ולהודו יש ראש ממשלה אישה. אחרי המלחמה נעטף השם גולדה מאיר ברחמנות גברית. בינם לבין עצמם הסכימו הגנרלים שהיתה לה חולשה לגנרלים, ובזה ביקשו לומר, שאלמלא משלה בה תשוקתה...

לפני המלחמה ריחפו באוויר שמותיהן של ערים אירופיות: לונדון, רומא, אתונה, בריסל... אחרי המלחמה נגרסו צלילים מאובקים וצורמים, אגרנט, גורודיש, רוה"מ, ברדק, האגם המר הגדול והאגם המר הקטן... אחרי המלחמה הזכירה השכונה באווירתה קסרקטין. הכול נחלקו לשני מחנות, וכל אחד ידע היטב לאן הוא שייך.

במסדרון החנויות הארוך של המרכז המסחרי בשכונה, בשמלות כותנה צבעוניות בגזרת אוהל עם כתפיות רחבות שאפשר ללבוש בלי חזייה, התעלמו רעות ותיקות מאוד זו מזו. יחסים שנרקמו שנים רבות קודם לכן בסמינר למורות או לגננות או בבית הספר לאחיות, נקטעו באחת. עם זאת, נזהרו לא להתפרץ זו על זו. לסתות נחשקו. רק לעתים רחוקות כשלה מישהי, לא עמד לה איפוקה, ומצאה את עצמה מתנפלת על אחרת, כשהיא חמושה במכיתות מידע שקלטה משיחות הגברים לנגד מבטם הנכמר של לאסט הגנב מחנות החשמל וראובן הגנב מהמכולת ואיציק הגנב מהמכבסה ואנוך מהחנות לציוד משרדי, שעל אמת ידו מספר מאושוויץ ואותו אנחנו לא שופטים.

לפני המלחמה עמדו חיילים על חצי אזרחי בטרמפיאדות, בלי תור ובלי צורה ובלי סדר. "שניים לתל אביב," אמרנו באי־רצון לקבוצה של חיילים שהתגודדו מחוץ לחלון האוטו, כי מי שנוהג במכונית פרטית יכול להחליט אם הוא רוצה או לא רוצה לקחת חיילים, אבל מי שנוהג במכונית ממלכתית — חייב. השניים שתורם הגיע נכנסו בחיוך ביישני. למראם המרושל וידאנו פעמיים שנשקם נצור והמחסנית בחוץ. הם לבשו חולצת טריקו, מכנסי דגמ"ח קרועים ונעליהם האדומות היו מאובקות. צה"ל אמנם איננו צבא של מצעדים, אבל גם לא מיליציה של לוחמי גרילה. בעינינו, שנשקפו מבעד למראת הנהג, עמד גינוי.

"אם ככה נראים חיילים, מי יודע איך נראים הימ"חים," הערנו, שלא על מנת לקבל תגובה. אחרי המלחמה אהבנו להיזכר בזה. בשביל זה לא צריך מודיעין.

אבל את החורים בדלת הרשת עשיתי לפני המלחמה, זמן קצר אחרי הפריצה בליל הסדר. עדיין לא הסתגלתי לסורגים, ולא זכרתי להביא בחשבון, שנוסף למפתח של דלת ההזזה הכבדה מזכוכית, זאת שחוצצת בין חדר האורחים למרפסת הגינה ולרחבת האבן — מפתח שהוחבא בעומק הכד השחור שכיירה נעמי ביטר בהשראת כדי קבורה כלקוליתיים אחרי שאחיה, דדי, נהרג בקרב הנסיגה מסג'רה ביוני 48' — יהיה עלי למצוא גם צרור נוסף של שלושה מפתחות לשלושה מנעולים כבדים שבהם נכבלה דלת הסורגים החדשה לחגורת הבטון שבה אחוז משקוף הפלדה.

בניגוד לקוויהם הסגפניים של חדרי השינה, שבהם הסתפקו בריהוט הכרחי — מיטה, שולחן כתיבה, כיסא, שטיח פסים צבעוני מהעיר העתיקה, ארון, ספרייה ומנורת קריאה — היה הסגנון בחדר האורחים מגובב ומסולסל. וילונות כבדים החשיכו עומס של שולחנות קפה, שידות, כורסאות, כיסא ספרדי מן המאה השמונה־עשרה שנסחב כל הדרך מהשוק בקמדן, מפות עתיקות במסגרות עץ מוזהבות, "נפוליאון" של שלום רייזר, שני פרחים בגואש של פימה, אנה טיכו, אקוורל, "הרי ירושלים", וז'אן דוד, "יונה במעי הלווייתן", הדפס A.P מסדנת ההדפס של איצ'ה ממבוש בעין הוד.

הצרור של שלושת המפתחות של דלת הסורגים עשוי היה להתחבא בכל אחת מן המגירות בכל אחת מן השידות העתיקות, או בתחתיתו של כל אחד מכלי הקרמיקה מאסכולת הנגב, או דווקא מתחת לאחת הוואזות מדלפט, או מאפרות הכסף, או הקריסטל, או השיש — מתנות רשמיות שערכן לא עלה על חמישים דולר, שהלכו ונערמו בפינות שונות של החדר.

בלי סיגריה ביד, מציאת מפתח היתה עניין של חמש דקות. אבל אני כבר הדלקתי סיגריה, מאלה שהלכו והתעפשו בקופסת העור של היילה סלאסי, ושלפתי את המפתח של דלת הזכוכית, ולא הבאתי בחשבון את העשן המיתמר, ולא הבאתי בחשבון שאצלנו מחליפים את מקומות המסתור של המפתחות מדי כמה ימים, לכל היותר שבוע, כי אחרי שבוע כל מחבוא נשרף, גם אם אין לכך שום אינדיקציה מהשטח — זהו כלל אצבע, עיקרון שאין סוטים ממנו, שיותר משנועד לשמור על הסוד, נועד לאפשר לנופלים בשבי לדבר חופשי בחקירות.

בהסיעי את דלת הזכוכית הכבדה היוצאת מחדר האורחים אל הגינה האחורית, נגעה ידי — לא זאת שחילצה את המפתח מתחתית הכד השחור ופתחה את המנעול והדפה את הדלת, כי אם האחרת, זאת שהחזיקה בסיגריה הדולקת — ברשת העשויה חומר פלסטי, נגעה בה וחרכה חור עגול מפתיע בדיוקו. כל כך מדויק, עד שלא היה לי סיכוי, לא אז וגם לא אחר כך, לצייר מושלם כמוהו בעיפרון.

ולא הבאתי בחשבון את ההיקסמות של נפש הילד, ולא שיערתי מה כוחו של עוד אחד ועוד אחד ורק־עוד־אחד־אחרון, עיגולים מושלמים למראה שנראים כאילו נחרכו בסרגל צורות. הורדתי אנך של חורים עגולים, חציתי אותו בקו אופקי זהה, בקצות ארבע הזרועות הוספתי זוויות, כולן בכיוון השעון.

צלב קרס.

סיגריה ראשונה.

*

מכיוונו של עץ השסק נשמעה שירת אחר הצהריים של הבולבולים, תהילה לאלוהיהם על שפע הפרי המתוק, זה שהיו בשכונה כאלה שניסו להסתירו מנקירתן הרעה של הציפורים מאחורי שקיות נייר חומות. לשווא. והיא שעמדה להם ולאבותיהם. ממרום ענפיו של עץ הגויאבה האדומה הבטתי בשלושת הגברים שהסתובבו סביב הבית, מחפשים משהו. את המבוגר שבהם זיהיתי, זה היה אחד משני החוקרים שהגיעו בעקבות הפריצה חודש קודם לכן, אחרי ליל הסדר של שנת 73', אל הבית בצהלה, ההוא שיצא כמה פעמים לגינה לעשן, נשען על גזעו של האלמוגן, מועך את הבדל בחרטום נעלו, מוציא מכיסו ממחטת בד מגוהצת, אוסף את הבדל ותוחב לכיסו. אני זוכרת, כי תהיתי מיהי זאת המגהצת לו את הממחטות.

בצעדים מדודים סרקו השלושה את האדמה תחת רגליהם, עיניהם מצומצמות, מכוונות למשהו שנשמט, או צנח, או נורה, או לעקבות שהותיר מישהו, שיובילו אולי לפתרונו של משהו שלא יכולתי להעלות בדעתי מהו. ישבתי על ענף חלק ושרירי של גויאבה אדומה שהתפצל ממפרק מעובה למזלג בעל שתי שיניים — משענת לגב, או קרניים של לוחם ויקינגי שאפשר להיתלות מהן. בהתקרבם אל העץ הרימו את עיניהם וחייכו אלי, אל הילדה שעקבה אחריהם במבטה. חייכתי בחזרה. אני לא שאלתי, והם לא ענו לי. מצמרתו של עץ הגויאבה האדומה יצא לי לראות כבר רבים כמותם, גברים שאי־אפשר לדעת עליהם כלום, חוץ מזה שהם בתפקיד.

בום נורא נשמע מחזית הבית.

שלושת הגברים רצו מיד אל הגינה הקדמית.

מי שאינו בקיא בהִלכות היומיום שלנו עלול היה לחשוב שזה מטען נפץ או רימון. ממקומי שלי, בין הענפים, ידעתי שאין זאת אלא טריקת דלת הפלדה החדשה שהותקנה בעקבות הפריצה. חמש פעמים בשבוע, קצת לפני ארבע, ריקי העוזרת נורֵית החוצה כמו טיל, בקריזה, כמו אישה שמחכים לה בבית ארבעה ילדים שחזרו מהמועדונית ובעל, נהג משאית, שלא אוכל מחומם.

גלשתי במורד ענפיו החלביים של עץ הגויאבה, נצמדתי אל קירות הבית בהליכה שפופה, נמחצת אל עלי הגפנית המשולשת שקנוקנותיה אחוזות בטיח האפרפר, הקודר, והיא מטפסת, מעוצה בחלקה התחתון, שולחת אצבעות דקיקות, כובשת כל חלקה טובה של קיר. בסתיו ייצבע הכול בחום־אדמדם־שלכת, העלים ינשרו אל שביל האבן הרטוב, אל ערוגת השרכים הקטנה שלאורכו, בשרם יירקב ורשת דקה של עורקי העלה ונימיו תאריך שנים אחריו בין דפיהם של "דייוויד קופרפילד", "דניאל דירונדה" או "גווילי אש".

צעד אחר צעד התקדמתי אל מקום המסתור שלי בצד הבית, מתחת למְכל הסולר, ליד עץ השסק הגדול, להבדיל מעץ השסק הקטן בחצר האחורית, זה שכבר מזמן צריך היה לעקור אותו ובכל שנה מחליטים לתת לו הזדמנות נוספת. משם, ממקום מחבואי, יכולתי לראות היטב את שלושת הגברים שעמדו תחת עלוותו הסמיכה של עץ האלמוגן. המבוגר שלף סיגריה. מבטם נח באדישות על האישה השמנה, המרושלת, בת בלי גיל, בערך בגילם, ההולכת ומסתבכת ללא תקנה עם מנעולים וסיבובי מפתחות שבשום פנים ואופן לא מסתדרים זה עם זה, למרות שרק החודש הראו לה בטח עשר פעמים איך לנעול את הדלת, אבל בגלל הפחד היא שוכחת.

ממקום המסתור שלי לא יכולתי לראות את ריקי, אבל יכולתי בהחלט לשמוע את הס' המתארכת עוד ועוד בכוססס אמ־אמא של האמא שלי בלוויית קרקוש מפתחות, כי אמא שלי אמורה לחזור הביתה הכי מאוחר בשלוש, וכבר ארבע וכמעט ורבע ועדיין לא רואים את קצה התחת שלה.

כעבור כמה דקות נשמעה סוף־סוף תנועתם המשומנת של סרני הפלדה שנעו בקרבה של הדלת, מתקדמים חלקות אל עבר הנקבים שנקדחו בדיוק למידותיהם במשקוף הפלדה, שבחובו מסתתר מנגנון משומן של צבתות הלופתות את הסרנים ומבריחות אותם למקומם באמצעות שני סיבובי מפתח במנעול העליון. נצמדתי לקיר בשקט. ידעתי שאם אני יכולה לראות אותם, גם הם יכולים לראות אותי.

"בזהירות במדרגות," אמר אחד משני הצעירים, הספורטיבי, לאישה כבדת המשקל שהתגלגלה אל הדרך שתעשה בעשרים דקות של הליכה וריצה לסירוגין במעלה סמטת בית הכנסת שחוצה את חורשת האורנים, ומשם לאח"י דקר עד לדירה הקטנה בבניין הענקי שמעל המרכז המסחרי בבית אל שבנווה שרת.

המבוגר נזכר להצית את הסיגריה שהיתה מונחת רגע ארוך בפיו, השעין את סוליית נעלו על גזעו המחוספס של האלמוגן, שאף עמוקות, מלווה במבט את האישה המתנשפת, ולרגע אפשר היה לחשוב שאכפת לו, שהוא מכיר אותה, אם כי במובן מסוים הכיר אותה יותר טוב מכולם, ידע כל מה שיש לדעת עליה — הלוא הוא בעצמו ערך לה את התחקיר הביטחוני, ואלמלא עמידתה העיקשת של בעלת הבית, היה כבר ממליץ, בתור האחראי על הביטחון, לפטר אותה. סתם, ליתר ביטחון.

השניים האחרים זיהו משהו על הדשא והשתופפו יחד בתיאום אלגנטי. ניכר בהם שהם רגילים זה לזה, שיש ביניהם אינטימיות מבודחת השמורה לכאלה שהתחילו יחד את המסלול בארגון.

"כלום," אמר אחד מהשניים למעשן.

המבוגר השליך את הסיגריה שהתקדמה לקִצה, מעך אותה בחרטום הנעל שהיתה שעונה על גזע העץ, שלף את הממחטה ואספה לכיסו. אחר כך הפנה מבטו אלי ובטבעיות של מי שהבחין בי מסתתרת כל הזמן הזה מתחת למתקן הסולר שאל, "הידעת שפירוש השם בולבול בערבית הוא זמיר?"

לא ידעתי. גם השניים שהיו איתו הופתעו. מכל הסולר נישא על מסגרת ברזל בגובה מטר ועשרים. פעמיים בשנה צבענו אותו, תחילה בצבע חום נגד חלודה ואחר כך בצבע אדום. ביושבי תחתיו יכולתי לדמיין שיש לי גג מעל ראשי ויש לי מקום משלי בעולם. כאשר טיפסתי עליו יכולתי להגיע אל אשכולות השסק הצהובים, הבשלים, המתוקים רגע לפני שניקרו אותם הציפורים, ויכולתי להציץ משם על חלון פינת האוכל המוארך של השכנים, שמעבר לו שכנה זירת ההתרחשות של מריבותיהם המסלימות והולכות.

מעולם לא נודע לנו מי בגד במי ולמה. למעשה, לא התעניינו בהם באמת, בשכנים, הם לא היו משלנו, אלא ידידים קרובים של לילי ואריק שרון, מאלה שאחרי המלחמה הצביעו ליכוד. אז, באותן שנים, לא טרחנו אפילו לרכל עליהם. אני זוכרת, כי זמן־מה אחרי שהתגרשו, נודע לנו שהגבר עזב את הבית בערבו של אותו יום שבצהריו התעורר חשדה של אחותי למראה אלמוני שישב יותר מרבע שעה במכונית פז'ו 404 בחזית הבית שלנו, כאילו הוא מחכה למשהו. כמה דקות אחרי שאחותי דיברה עם מי שדיברה במקרים מסוג זה, כלומר במצבים שבהם התעורר חשדה — השומר בחזית הבית של משה דיין — הופיעו שניים לגמרי בתפקיד, שלפו החוצה את היושב בפז'ו, הצמידו אותו לדופן המכונית וערכו עליו חיפוש. בתוך שנייה התברר שהוא בלש פרטי שנשכר על ידי הגבר כדי לרגל אחר אשתו, או להפך.

בסביבות שמונה או תשע באותו ערב, כשלא היה לי חשק להירדם, ראיתי מבעד לחרכי התריס את השכן בחולצה מגוהצת פותח את דלת הפלימות הכחולה־כסופה שלו, משליך פנימה מזוודה ונוסע לדרכו. מאז לא ראינו אותו. הכול שיבחו את אחותי על ערנותה.

בחמש, עת כל המעבדות בקומה השישית של בית החולים בילינסון מתרוקנות מעובדותיהן, זמן־מה אחרי הבליל הנרגש של רוסית ורומנית השוטף את המסדרונות, גועש בדרכו החוצה דרך מעליות וגרמי מדרגות, נפלט אל שמים עכורים של אזור תעשייה, כאשר כוננים מתחילים לתקתק שעות נוספות, כשקולותיהן המצחקקים משום־מה של המנקות הערביות כובשים את הבניין, רק אז, בחמש לפנות ערב, כשכבר אין שום ברירה אחרת — הסחבה המזוהמת מתקרבת בתנועות מעוגלות ועצלות על גבי רצפת לינוליאום אפורה — רק אז נקרעת אמי בכאב מכיסאה המסתובב במעבדה לסיווג רקמות, תולה את חלוקה הלבן על קולב ויוצאת.

משך הזמן שבין יציאתה של ריקי לשובה של אמי מעבודתה, בין טריקת דלת הבית החדשה מפלדה לטריקת דלת הפיברגלס של המכונית של אמא שלי — כרמל דוכס 1970, עגלה תוצרת הארץ שנרכשה במסגרת מבצע לאנשי קבע ומשפחותיהם — משך הזמן הזה היה מועד לפורענות. לאורכם ולרוחבם של שדות הבור התפתלו דרכי קיצור, שראשיתן בשמש קופחת וסופן באפלולית צוננת גם בקיץ של הפרדסים. מערבית לצומת השבילים, מאחורי שורת עצי השיטה הכחלחלה שפריחתם הצהובה שימשה לנו בקיץ לייצורן של פצצות סירחון, השתפל רכס נמוך של גבעות פסולת בניין. מבין תלים של שברי כלים סניטריים הזדקרו מוטות ברזל חלודים, צמיגים, מזוודת עור חומה במצב של ריקבון מתקדם ובה מסגרות משקפיים ישנים, נרתיקים, מחזיקי מפתחות, צילומי רנטגן, מקטרת מתפוררת, כפפות עור אכולות ומצית רונסון שלקחתי לעצמי.

בפסגת התל המערבי הושלך שלד חלוד של חיפושית גרמנית. בביתנו לא השתמשו במילה נאצים וגם לא קנו גרמני, לא בשנים שבהן שווקו מוצרים גרמניים כמוצרים אירופיים או בינלאומיים, וגם לא בשנות השמונים, כשכבר נכתב במפורש Made in Germany. אך דווקא אז, כפי שהוכיח אבי לאמי באותות ובמופתים, היו התאגידים בינלאומיים, וייצורה של החיפושית פירנס אלפי פועלים בספרד, שהיתה אמנם אחת ממדינות הציר במלחמת העולם השנייה, אבל למיטב ידיעתנו אז, עשה הגנרליסימו כל אשר לאל ידו כדי להגן על יהודיו. מפתחי דלתותיה החסרות של החיפושית ניגרה עיסה של ספרי טלפונים ישנים של כל אזורי החיוג בארץ. מסמרים חלודים, שברי זכוכיות, לוחות אזבסט, רמשים, נחשים, עקרבים, לטאות... אלף פעמים אמרו לא ללכת יחפים, אבל היחפנים יחפנים המה.

לפעמים, בדרך הביתה, ליד בית המשאבה, ראיתי את הסוטה משפשף.

"היי, עמדי רגע," התחנן.

עמדתי. לא הפריע לי.

את רעשו העמום של הפיברגלס בהיטרק דלתה של מכונית הכרמל דוכס של אמי יכולתי לזהות מקילומטרים. "אל תיסעי איתה למדבר," סנט אבי באמי בנימה ילידית, "שם, במדבר, תלוני לילה, תקומי בוקר, אין מכונית. גמלים אכלוהָ," הזכיר לעצמו את שייקה אופיר, שגם הוא היה, אחרי הכול, ישעיהו גולדשטיין במקור. אבל המכונית ענתה בדיוק מושלם על צרכיה של אמי, גם מבחינת הניידות — לבית החולים בילינסון ובחזרה — וגם מבחינה נפשית, הולכת ומצטמצמת, חשדנית, שלא צריכה כלום מאף אחד. האישורים והקבלות שנלוו לרכישתה בשנת 1969, שהיו מהודקים באטב משרדי, הצטרפו לשורה ארוכה של עדויות מסוג זה שנאספו בתריסר קופסאות נעליים ממוספרות וממוינות על פי נושאים שהונחו במקומן בארבעת התאים העליונים של ארון הקיר שבחדרי. תיעוד־מעט זה של חיינו הכלכליים הציג כרוניקה מדוקדקת של פירעון תשלומים במועדם, למן הקנייה הראשונה שלנו, כשהתחתנּו — מכשיר רדיו מרפי, יוני 48', ההפוגה הראשונה, מלחמת העצמאות.

שלושה ימים לאחר ביקורם של שלושת הגברים בחצר, בבוקר שבת קיצית, בשעה שאמי תלתה כביסה לייבוש על החבלים, הוצג לנגד עיני האקדח המעשן, כלומר אותה עדות מרשיעה שחיפשו החוקרים. בין אצבעותיו הקצרות אחז אבי בדל סיגריה שנשר, כך התברר, מכיס מכנסי הקצרים, הגיש אותו לעיוני, לקח את הזמן. לא בער לו. גם לא היה שום טעם להתווכח — הפילטר היה צח וספוגי, ולא היו עליו כתמי עטרן. נאלצתי להודות בעובדות ובמסקנות הנגזרות מהן — הסיגריה בערה אך לא עושנה. היא שימשה, כנראה, לצרכים אחרים. באותם חודשים שלפני המלחמה, התרגזו הרבה יותר מוונדליזם לשמו מאשר משימוש וולגרי בסמלים.

*

ביום ראשון, 7 באוקטובר 1973, טבלתי את המברשת העבה בצנצנת של גואש כחול כהה וצבעתי פנסי מכוניות ברחוב, אחר כך גזרתי סדינים לסרטי בד שיודבקו על שמשות החלונות. המבוגרים מילאו שקי יוטה בחול, עשו את עבודתם בשתיקה, ברצינות מפחידה. נשארנו מאחור, מנותקים מהגברים, מנותקים ממקורות המידע. נתפסנו עם המכנסיים למטה. לא אנחנו באופן אישי, לנו תמיד היה מלאי של שישה קילו קמח, שישה בקבוקי שמן, שני קילו סוכר, אורז וכמה קופסאות שימורים. זכור זכרנו את הרעב בזמן המצור על ירושלים, שלא היה אלא משחק ילדים בהשוואה לרעב ברוסיה אחרי המהפכה, אז איבדה סבתי את ציפורן אצבע ימינה לתת־תזונה.

אחרי המלחמה לא היה בשכונה בית שלא הוקם בו מקלט. אלפי טונות של בטון ומלט נוצקו אל מעבה האדמה. בזה שלנו, שנבנה בשותפות עם השכנים, הותקנו בית שימוש כימי ומערכות משוכללות לסינון אוויר שיעילותן מוכחת גם במקרה של הפצצה גרעינית. טכנית, יכולנו לבלות מתחת לאדמה שלושה שבועות רצופים, אם לא למעלה מזה. לא פעם הירהרתי באפשרות שנישאר אחרונים בעולם.

אחרי המלחמה איש כבר לא טייל ברחובותינו.

מול הבית של משה דיין נערכו הפגנות. "המטבח לפח".

לואיס, השומר בפתח ביתן השמירה החדש שהוצב בכניסה לביתו של שר הביטחון — כרסתן, באמצע שנות החמישים, קרחתו בוהקת, שפמו דק, פה ושם שן זהב — הביט בתרעומת במילואימניקים מגודלי השיער והזקן בחולצות טריקו מהוהות ומכנסיים קצרים. התבייש בשבילם.

"ככה באים לפני בית של שר ביטחון?" נטפל אל אמי שהיתה בדרכה לשיעור פלדנקרייז אצל חסיה פורר. "זה מפגין מקצועי," הצביע על גבר כבן שלושים, רזה, מרושל, שעמד באמצע הכביש עם השלט "יש דין ואין דיין".

אמי השיבה חיוך צונן. בביתנו נחשב משה דיין אבי אבות הטומאה.

חודשים אחדים קודם היה לואיס מסתכל בכל זה מבעד לחלון צר ומטונף של בוטקה מעץ שניצבה על המדרכה. היה בה מקום לשרפרף, טלפון וטרנזיסטור. משעה שנכנסה אל הבית רחל דיין, זכה במבנה בטון קטן שהיו בו שירותים וכיור ומראה וארון ושקע חשמלי לקומקום ושעון קיר.

בתום שעה וחצי של רוטציות עדינות ושימון מפרקים, כמה דקות אחרי השעה שש וחצי, נראתה במורד הרחוב דמותה הזערורית של רחל דיין מתקרבת לביתה בפסיעות מדודות, יפה ואלגנטית כמו כוכבת קולנוע.

בקצה שביל היציאה מביתה של חסיה פורר התעכבו מעט ארבע הנשים, מניעות ראשיהן מצד לצד מברכות על החופש הצווארי. גופן היה גמיש ונינוח, והן הרימו את השכמות והשפילו אותן. נדמה להן כאילו גבהו בסנטימטר. עיניהן ליוו את רחל דיין המתרחקת בקומה זקופה במורד הרחוב, קטנה וקוקטית, שערה אסוף בפקעת של בלונד פלטינה הוליוודי, באוזניה עגילי פנינים מתבקשים, וז'קט ספורטיבי בגזרה משוחררת על כתפיה הדקות. אחת שמקומה יכירנה בין אלה שלמענן עמלים מעצבים.

לואיס יצא מן החצר ערוך להגן על גברתו מפני המפגינים, סימן בידו לבחור עם השלט, שיסתלק. נעמד באמצע הכביש בידיים פרושות לצדדים, משלח במפגינים מבטים מזרי אימה, כאילו התכוון לחצוץ ביניהם לבין גברתו. סתם, לא היה צורך. המפגינים נסוגו לאחור מטעם עצמם.

על זרת שמאלו ענד לואיס טבעת חותם עם האותיות YT בזהב על אמייל כחול. שמו האמיתי של לואיס היה איציק, כלומר, יצחק. קראנו לו לואיס בגלל הדמיון שלו ללואי דה פינס. ב־1974 עדיין לא ידענו שבצרפתית לא מבטאים את האות האחרונה.

בימים של רות דיין, היה לואיס משתמש בשירותי האורחים שבתוך הבית, מכין לעצמו קפה במטבח. לרות לא הפריע.

"כלום לא הפריע לה," אמרה רִיקה, אחת מארבע הנשים, שלא עבדה מחוץ לבית, אבל לא היה לה רגע לנשום.

"היו לה חיים משלה," אמרה אמי, ואי־אפשר היה לדעת אם התכוונה לשבח או לגנאי.

שושנה העידה בשבועה, שבימים של רות היה משה חוזר הביתה באמצע הלילה, עומד לבדו במטבח ומכין לעצמו חביתה.

"לא פלא," אמרה ריקה, שטוב טעמה והליכותיה סללו קוקטייל אחר קוקטייל את דרכו של בעלה אל הרמטכ"לות.

"בכל זאת..." אמרה אמי, אבל לא אמרה בכל זאת מה.

רחל דיין הודתה ללואיס בניע ראש ונעלמה מאחורי שער הברזל השחור. במהדורת "מבט לחדשות" בטלוויזיה התלונן האופטומטריסט שגר מול דיין, שהמפגינים תופסים לו את המדרכה ואין לו איפה להעמיד את האוטו.

*

בחמישה לשמונה ניצבנו למִפקד בוקר על מגרש המסדרים של בית הספר, כולנו בתלבושת אחידה, טורים־טורים, שש שכבות גיל מא' עד ו', בכל אחת שתי כיתות: אחת של ילדי השכונה, והאחרת של ילדי השכונות שמסביב. מן הרמקולים הענקיים שעל גג הבניין בקעה הספירה המוכרת: אחת־שתיים־שלוש־ארבע, הופ־שתיים־שלוש־ארבע. מתיחות, כפיפות, ידיים לצדדים, חת־חת־חת, ניתורים קלים. מישהו מאחור בעט, מישהו שם החזיר לו, תמיד אותם ילדים בסופי אותם טורים, אלה שלא מסוגלים לעמוד רגע אחד בשקט, ישר מתחילים קטטות. לא מסוגלים, פשוט לא מסוגלים, בלי מכות. בעוד שנה־שנתיים־שלוש ינשרו בחסות האינטגרציה לפנימיות טכניות קשוחות בעתלית או באשקלון או בעכו, לפחות שיהיה להם מקצוע ביד.

ילד מכיתה ו' קורא כמה פסוקים מפרשת השבוע.

ילד מכיתה ד' מדקלם אברהם ברוידס, נניח, "שלנו זאת היבשת/ העמק ההר והים/ לא עוד תקוותנו נואשת — עוד חי ישראל וקיים".

ילד מכיתה ה' חותם בציטוט אופייני משל שר החינוך, נניח, "עלינו להתכונן למלחמה הבאה כאילו היא בלתי נמנעת ולחתור לשלום כאילו הוא בהישג יד".

ביום ירושלים ציטטו את בני מהרשק, אני זוכרת, כי גם אצלנו בבית ציטטו לא אחת את אמירתו שמעולם, בכל ההיסטוריה הצבאית העולמית, לא נודעה עוד חטיבה שרוחב החזית שלה היה כרוחב כביש. נדמה לי שהמשפט הזה היה מה שהצדיק בעיני הורי את מעמדו כפוליטרוק של הפלמ"ח. משנה לשנה נעשתה המילה "פוליטרוק" זרה יותר לאוזן. אני זוכרת, כי באחת השבתות אחרי המלחמה סיפרה אחותי, שהיתה פקידה פלוגתית בסיירת אגוז ב־73', שבזמן הקרבות ברמת הגולן התרוצץ בני מהרשק ממוצב למוצב, הדליק סיגריה בסיגריה, ובגרון אכול סרטן לחש באוזנו של כל חייל וחייל באופן אישי, שכשקר לנו ויורד עלינו גשם, גם לאויב קר ורטוב.

כמה חודשים אחרי המלחמה נשך אותי כלב זאב בצוואר, סנטימטר מהעורק הראשי. אחד מהשכונה שחזר משירות מילואים בקוניטרה, הצליח להוציא את הכלב מהעיר רגע לפני שפוצצנו אותה. אני זוכרת, כי לפני המלחמה חיזר אחרי אחותי. חיבבתי אותו. אחרי המלחמה יצא לי לראות אותם לעתים קרובות, אותו, האיש שנפצע במלחמה ונשאר דפוק בראש, ואת כלבו, הזאב הסורי, מטיילים בשכונה. כשהבחינו בנו, נטפלו. בעיקר הוא. היה לו חשוב להראות לנו את הצלקת בצורת ריצ'רץ' שסידרו לו הסורים הבני־זונות על הירך. לשם כך נדרש להפשיל שוב ושוב את מכנסיו. אני זוכרת, כי הבטיח שאם נבקש יפה, יפתח לכבודנו את הריצ'רץ' ויראה לנו את הבשר החי.

באותו יום חסם הכלב הסורי את דלת הכניסה של השכנים מהבית ממול. בעליו לא נראה לעין. כדרכה, היתה ניקי, כלבת הקוקר ספנייל שלהם, מיוחמת. באותן שנים עיקור וסירוס נחשבו מעשים לא הומניים.

"אל תיתני לו להיכנס," התרתה בי גילה, הבת המאומצת שלהם, מאחורי הדלת הנעולה. "אם הוא נכנס בה, הוא קורע אותה מבפנים."

גילה היתה מבוגרת ממני בכמה שנים. השכנים, ניצולי שואה, התחתנו בארץ אחרי שמשפחותיהם הקודמות נרצחו בפלאשוב ובאושוויץ. מבחינת הגיל הם היו יכולים להיות סבא וסבתא שלה, ומשום כך, כנראה, לא היו מי־יודע־מה מעורבים בפרטים הקטנים של החיים. גילה לא היתה מסוג הילדים שבכוחם להשכיח משפחה קודמת, והם לא היו מסוג ההורים שיכולים לפצות על נטישה. כך או אחרת, היא מעולם לא זילזלה במאמציהם לקנות את לבה, והיו לה אנציקלופדיות ופטפון וצלליות איפור ואהילים מנייר אורז ושני פופים בחדר.

"זה לא משכיח," אמרה לי כשקיבלה אופניים חדשים עם עשרה מהלכים, "אבל זה נעים."

בטפיחות קלות על ירכי שידלתי את הכלב לפנות לי דרך.

הכלב חשף חניכיים ורודות ושיניים חדות וניבים צהובים ונהם בעצבנות.

"זוז," פקדתי.

הכלב חשף לסתות אימתניות, יילל. קרע את החלל.

משכתי אותו בזנב. מי הוא חושב שהוא...

יותר מזה אינני זוכרת. כשהתעוררתי בבית החולים, הכלב כבר היה מחוסל. בעל הבית, אביה המאמץ של גילה, ירה לו בין שתי העיניים בנשק שהחזיק תמיד לצורך נסיעותיו הארוכות בסיני.

נשארתי בבית החולים כמה ימים. אני זוכרת, כי בדרך לצילום ראינו את בני מהרשק בפעם האחרונה מוסע במיטת טיפולים במסדרון של בילינסון.

אמי ניגשה אליו בלבביות, ואספה את ידיו בידיה. לפני שנפרד ממנה, סימן לי באצבע כמושה להתקרב.

בלית רצון התקרבתי.

"תבטיחי לי," לחש באפס קול, "שלעולם־לעולם לא תיגעי בסיגריה."

הינהנתי בביישנות.

מבחינות רבות היה כבר מאוחר מדי.

*

בקיץ של 1974 השלכנו שמיכות צמר צבאיות על הקונצרטינות שהקיפו את גדרות התיל של הפרדסים. המדריכים שלנו בצופים לבשו מעילי דובון ונשכבו על השמיכות. זחלנו על הגב שלהם לתוך הפרדס.

"זה נקרא לשכב על הגדר," העביר את המסר ארנון הרשג"ד לעופר המדריך בדיבור שקט, בלי להפר את משמעת הלילה, בקול נמוך, אבל לא, חס וחלילה, בלחישה, שאז האותיות שורקות.

עופר העביר הלאה, "זה נקרא לשכב על הגדר."

גם אני, בהגיע תורי, העברתי את האינפורמציה בקול נמוך היישר לאוזנה מנוקבת התנוכים של רינת, שתדע לה, שמה שהמדריכים עושים, זה נקרא לשכב על הגדר. רינת הגיעה לכיתה באותה שנה. משפחתה היתה אחת משמונה שעברו להתגורר בשני בתי דירות מרווחים שנבנו מערבית לנו, דרומית לכביש הגישה לשכונה. הערכנו אז שלא ירחק היום והצריף המוזנח — מחסן הכלים הניצב מטעמי מיסוי בלבד בלב שדות הבור שמדרום לכביש הגישה — יימחק לטובת שכונת בניינים בני שתיים־שלוש קומות.

"זה נקרא לשכב על הגדר," צעק ארנון הרשג"ד, כדי שנזכור את הרגע.

שאלת המחויבות שלי לכללים של משמעת לילה המשיכה להטריד אותי גם אחר כך, עת המשכתי להתרחק בזחילה אינדיאנית אל מעבר לאותה קרחת פרדס שהיה עלי לחצות על גחוני לאור הירח המלא בלי להתגלות, ולהשתלב בסביבה. אני זוכרת, כי באותו א"ש לילה שבו כולם שכבו למען כולם על הגדר, איש לא הבחין בחסרוני, הזוחלת במעבה הפרדסים, לא אז וגם לא אחר כך.

במהלך הניווט הפרטי שלי גיליתי שבמבנה האבן הנטוש בלב הפרדסים, ליד בריכת המים, לא מתגורר איש, גם לא שומר הפרדסים הזקן, שריד אחרון לבני שבט כישכ, הרוכב על גבי סוסתו השחורה והאצילה ברחבי אדמותיו השדודות ויורה ברובה ציד ארך־קנה כדורי מלח בתחת של מסיגי הגבול. אני זוכרת, כי ככל שהתקדמתי בכיוון הליכתי, ראיתי יותר ויותר חלקות פרדס מיובשות, כאילו מישהו מלמעלה החליט להפסיק להשקותן בכוונה. המיית המכוניות מכביש גהה לימדה אותי שעלי ללכת בכיוון ההפוך.

הפכתי פני, ומוארת באור ירח מלא נראתה נווה שרת קרובה מתמיד. חלונותיהם של הבניינים הגובלים בשדות היו חשוכים, אבל הבניין הענקי שבו התגוררו ריקי ומשפחתה היה אחוז חיים, מבעד לרפפות התריסים החסרות בקעו אורות תכלכלים של טלוויזיה שחור־לבן, אוצלים זוהר כסוף על חבלי כביסה ארוכים הסובבים את הקירות היקפית, שורות־שורות של בגדי תינוקות וילדים בכל הגילים והמינים. משם כבר ידעתי את הדרך.

ליד סוכת האבטיחים עמדו קוקו וחבר מרעיו. במרחק קטן מהם עמדו סוסיהם הגנובים וליחכו עשב. הכרתי אותם, אחרי הצהריים גררו הסוסים עגלות ברחובותינו, אבטיחים מתוקים, מלונים עדינים, שסק, גויאבות, תותים וכיוצא באלה פירות שתוּקים. באור הירח, משוחררים מרתמותיהם, מעגלות הקרשים הרעועות, נראו הסוסים העומדים ומלחכים עשב זה לצד זה הרבה פחות גנובים והרבה יותר מרוצים מחייהם. הם וכמוהם בעליהם, קוקו וחבורתו, שהיו מפרקים את הבנים שלנו במכות בשתי דקות.

קוקו הבחין בי מתקרבת, וטפח בכף יד רכה על עורף סוסתו: "מה צהלונית כמוך עושה פה לבד באמצע הלילה?"

המשכתי ללכת. יהיה מה שיהיה.

אחר כך שאל: "איך זה שצהלונית כמוך לא מפחדת?"

לא עניתי.

אחר כך אמר: "זאתי, תנו לה ללכת, זאתי..."

באחת־עשרה בלילה חזרתי הביתה בכוחות עצמי.

*

בשבתות שאחרי המלחמה, מאחורי דלת ההזזה הכבדה, ישבו הגברים — בסביבות החמישים שלהם, מקריחים (חוץ מאלה שלא), נושאים כרס קטנה (חוץ מאלה שמשחקים טניס), מדליקים סיגריה בסיגריה (חוץ מאלה שנגמלו באחת), בידיהם תיקי ג'יימס בונד משרדיים, שולפים מסמך אחרי מסמך (חוץ מאלה שמסתפקים באמת שלהם) — שותים ערק זחלאווי שהיטלטל במרדעות צמר צבעוניות בשבילי חמורים תלולים וחבויים הידועים רק לאנשי ההרים הכורדים, הטבעת הקרובה של הנאמנים שעוטפת את המולא מוסטפה ברזאני, אלה המגוננים עליו בגופם.

בשבתות שאחרי המלחמה, בנוחם בכורסאות הרכות, חילצו הגברים פיסטוק שאמי מקליפתו העוטפת, המגוננת על ליבת הבלוט עד שזאת נעשית ראויה לשולחנו של השאה הפרסי. פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, שולח לנו איש סודו, הגנרל נאסירי, ראש הסאוואכ, קופסה של קילו. שנים אחדות לאחר מכן, ב־1979, היה הגנרל נאסירי מהראשונים שהוצאו להורג על ידי מנהיגי המהפכה. אני זוכרת, כי כשהזכירו את שמו במהדורת החדשות, אמר אבי, "אללה ירחמו."

בשבתות שאחרי המלחמה נעה דלת ההזזה הכבדה על מסילתה, הלוך וחרוק, הלוך וחרוק. מבעד לפתח שנפער התגלה עולמם הזר של הגברים. בכניסתנו זיכו אותנו במבט מחויך, התעניינו בשלומנו, שאלו אותי באיזו כיתה אני כבר, ומסרו לאמי דרישת שלום חמה מאשתם, ועוד בטרם יגידו לנו מה הם רוצים לשתות — תה או קפה, קפה או תה... כבר הודו לנו מכל הלב. לפעמים, כשדלת העץ הכבדה היתה סגורה, בקע מאחוריה איזה "לעזאזל" חזק ומבהיל של מי מן היושבים שם שהרגיש שדפקו אותו עד העצם. אני זוכרת, כי אנחנו, היושבות במטבח וממתינות לרתיחת המים בקומקום, ידענו שזה לא רגע טוב להיכנס.

כולם מכירים את כולם, הולכים יחד כבר הרבה שנים. אף על פי כן, לפעמים הם עדיין מצליחים להפתיע זה את זה בחולשותיהם ובמעלותיהם, גם אלה שהסתמכו על הקלטות סתר וגם אלה שהזדעזעו מעצם העניין, גם אלה שהגיעו לדיוני ועדת אגרנט בחליפות ובעניבות, מצוידים בעורכי דין כאילו היו אנשי עסקים, וגם אלה שהתעקשו להתייצב במדים עם האמת שלהם, גם אלה שגרסו מסמכים וגם אלה שברחו מהארץ... שבת, שעות של לפני צהריים גולשות אל הצהריים, שתים־עשרה וחצי, אחת, אחת וחצי, רבע לשתיים... אין סימני תזוזה. בסופו של דבר, כלומר בשתיים, אחרי משחק עצבים מותח, אמי נשברת, ממצמצת ראשונה, ולמרות שלא נערכה, מזמינה את מי מן היושבים מאחורי הדלת להישאר לארוחת צהריים.

"נוסיף עוד מים למרק," אמרה, כאילו שככה זה עובד.

*

למרות הניואנסים, נשתמר פרק הזמן שנפתח בספטמבר 1972 ברצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, ואולי עוד קודם לכן, בקוזו אוקמוטו ובטבח בנמל התעופה לוד, והסתיים באפריל 74', אחרי פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט, כמו משך אחד ארוך, רדוף ועצבני, שבמהלכו הקפדתי לסגור את דלתות הרשת בבית, לבל ייכנסו יתושים ונחשים ועקרבים ועכברים, והגפתי את התריסים, כדי שלא יציצו עלינו מבחוץ, ונעלתי את כל הבריחים והמנעולים, כדי שאיש לא ייכנס, במיוחד לא כשאנחנו ישנים או במקלחת, כלומר חסרי הגנה וחשופים.