חול טובעני

 שני חברים, שתי אג'נדות (אחת סמויה)

למטה, על קו החוף המקציף, שגלים חטופים מתנפצים אל סלעיו השחורים, עומד מציל, רגליו נטועות בחול הכתמתם הלח וחזהו חשוף כמו פסל מפואר של ישו ימי. תנועה פזיזה אל גל נשבר מפילה ילד קטן על גבו. גבר קירח זורק כדור טניס ללברדור שלו, וכלב אחר, זר, מזנק לים לתפוס אותו. מבעד לדוק של ערפל, ברונטית גבוהה — וגם, מהזווית שלנו, עתירת שדיים — מתיזה מים ברגלה על הטוֹרסוֹ שטוף השמש של ידידהּ הבלונדיני.

יש פה עוד שלושה שתיינים, שכבר מזמן התמזגו בבר הדהוי. השעה אחת עשרה בבוקר. אלדו שמוט בכיסא הגלגלים הממונע שלו, שחורק איפשהו באזור הגלגל האחורי השמאלי בכל פעם שהוא משנה תנוחה, ומציץ מסונוור מהחלון סחוף החול אל האור הצורב, הממאיר. הוא מסתובב אליי ואומר, “אני לא מוזה של אף אחד."

אני חושב: איזה משפט גדול! אני שולף את המחברת, וכשהוא תוקע בי מבט מזועזע אני אומר, “כן־כן, חתיכת דפקט. אני רושם את זה."

אלדו מוחה את הטיפות שהתעבו על כוס הבירה שלו ומלחלח בהן את השפתיים.

“אני יודע שנמאס לך להיות חומר גלם, אבל כדי שאני אגמור את הספר," אני מתוודה, “אני זקוק לכל היותר לברכתך ולכל הפחות לגישה חופשית למחשבות ולתחושות הכי פרטיות שלך. כאילו, לפנטזיות שמסתתרות בתוך הפנטזיות הנסתרות שאני כבר מכיר, דברים כאלה."

“די, ליאם, אפילו לרדת על עצמך כמו שצריך אתה לא יודע."

“אני רציני לגמרי."

אנחנו פוזלים קצת זה אל זה בהשתקפות של הבר.

“הספר הזה," אני אומר לו, “יעזור לך לצחוק על עצמך כמו פעם."

“אני לא מפסיק לצחוק על עצמי."

“זה כלום לעומת כמה שאתה באמת מגוחך. נו, אלדו, מה קרה לחוש ההומור שלך?"

אני יודע מה קרה לו, אבל מעניין אם הוא יעז לומר את זה יומיים אחרי שהשתחרר מהכלא.

הוא לא מעז — רק סוֹכר בשרוולו זרם רוק פתאומי — וכשפניו מסמיקות במבוכה גם אני מתאבן.

“תשמע," אני ממלמל, “אתה יכול לתבוע את המדינה. היא הפקירה אותך."

הוא מסתובב אליי בבת אחת בבהלה מעושה — הקטע הישן שלנו — ומסביר שלפעמים הצדק עיוור ואדיש ולפעמים הוא אישי להפליא ונקמני להחריד, ושלהיקלע לשיטת המושבעים המפוקפקת זה כמו למסור את גורלך בידי חבורה של אנשים שלא היית חולם לאכול את החביתה שלהם כי אולי הם לא שטפו ידיים.

אלדו חושק שפתיים בעודי משרבט את המשפט הזה ומוסיף: הוא אומר, ועיניו כעיני קרוּפּיֶה שדפק כמה משמרות ברצף. בקצה הבר, גבר עם קוקו ארוך, שנראה שקוע בסאגה מצערת משלו, בוהה בנו בלי שום בושה.

אלדו אומר, “קרה לך שאישה אמרה לך שאתה טיפוס אומלל?"

“לא במילים האלה."

אלדו מסובב את הכיסא שלו מאה ושמונים מעלות וצועק, “אני ממליץ לכל אישה לומר את זה אם היא רוצה לרמוס מישהו עד עפר!"

הברמן אומר, “אתם מוכנים להיות קצת יותר בשקט?"

אני שואל, “מי אמרה לך שאתה טיפוס אומלל?"

אלדו לועס משהו, אולי חלק מהפה שלו. אני שואל, “מימי? סטלה? סאפרון?" הוא מניע את ראשו מצד לצד. אני שואל, “הפיזיותרפיסטית? העורכת דין? אל תגיד לי שההיא מהנרות באוזניים."

אלדו נראה כמו ילד שהתעורר מהבזק של ברק. הוא אומר, “למה שאני אתן לך לכתוב עליי?"

“כדי שאנשים ידעו עליך. ויבינו ששפר עליהם מזלם."

החיוך שלו דועך עוד לפני שהוא מופיע. “חכה רגע," הוא אומר בנימה סתמית, ואני כבר יודע מה הוא הולך להגיד. “יש לי רעיון. סטארט־אפ."

“כן?"

אני מתרווח ומקשיב לטפיפת קרומי השחייה של השחפים על הצוהר בתקרה. שני לקוחות לוגמים בקולניות ופולטים קריאות “אההה" דשנות של פרסומת לבירה. על קצה הלשון של אלדו מבעבעים צלילים רכים חסרי פשר. “הפרצוף שלך," הוא אומר, “מזכיר לי את ההמתנה בין פסק הדין לגזר הדין."

“תגיד כבר מה הרעיון."

“נכון אנחנו כאלה אופטימיים, שאפילו קץ הימים הוא לא סוף פסוק מבחינתנו?"

“מה זאת אומרת?"

“תמיד נמציא איזה פוסט־אפוקליפסה או פוסט־עידן־הזומבים־שאחרי־האפוקליפסה. אנשים די מוטרדים ממה שיקרה אחרי סוף העולם."

“או־קיי. נו?"

“אז נכון קצת מביך לשמוע מישהו אומר שהוא אף פעם לא חושב על המוות?"

“כן."

“נכון מוזר שאנשים לא חושדים לרגע בקוביות הקרח ששמים להם בכוס?"

“כן."

“נכון כולם פוחדים מהיום שהילד שלהם יסתובב אליהם וישאל, ‘אבא, מה עשית לביוספרה'?"

אני צוחק. “נכון."

“נכון פעם כולם רצו להיות כוכבי רוק, והיום הם רק רוצים שכוכבי רוק יופיעו ביומולדת שלהם?"

“אהה."

“נכון היום אנחנו חושבים שפורנוגרפיה היא חלק מחופש הביטוי?"

“כאילו, ‘אני לא בעד סקס עם תמנונים אבל אמות בעד זכותך להציג את זה'?"

“בדיוק. ותמיד ידענו שאנשים שונאים את חירותם, אבל היום אנחנו יודעים שהם גם סולדים מפרטיות?"

“ברור."

“ונכון בעיני הצרכנים של היום אין מוצרים שמשך החיים שלהם קצר מדי?"

“כמובן."

“ומאז שיש אינטרנט כבר אי אפשר להגיד ‘עוד לא ראית כלום' כי כולם כבר ראו הכול לפני גיל שתים עשרה?"

“אכן."

“וכולם נחרדים מזה שהטוב והרע כבר לא נלחמים זה בזה אלא רק מחליפים משמרות?"

“אֶה... אולי."

עיניו משוטטות בחדר וחוזרות אליי בכוחות מחודשים. “נכון הביטוי ‘לפחות אתה בריא' נועד להזכיר לך שהאיברים שלך הם סחורה שאפשר למכור בעת הצורך?"

“אף אחד לא מתייחס לזה ככה."

“ונכון במהלך חיינו נראה את הסבלנות פוקעת באמת?"

“או־קיי. כן."

רעיון רודף רעיון וחוזר חלילה. הוא מתופף באצבעותיו על הבר ואז מקיש אצבע באצבע. “נכון תמיד מחלקים את העולם ללבן השולט ולשחור המדוכא, אבל אף פעם לא מזכירים את האסייתים או את ההודים, שהם בערך חצי מהפלנטה?"

“אהה."

“נכון כמות מטורפת של אנשים אוהבים דמוי עור?"

“כן."

“ואנשים מאמינים בשיא הרצינות שכדי להיות מאושרים הם צריכים לאהוב את עצמם יותר?"

“בטח."

“ואנשים ממשיכים להשתמש באותו מנגנון התמודדות גם אחרי שהוא נכשל שוב ושוב?"

“כן."

“ולביזנס סאפיינס יש תמיד סיוטים חטופים?"

“מה יש להם?"

“חלומות רעים בזמן שהם חוטפים תנומה."

“נגיד."

הוא נראֶה עכשיו כמו כלב שביתק את הרצועה בשיניו ומוכן להסתער.

“נכון אנשים עדיין מאמינים שזוגות מאושרים לא בוגדים?"

“אהה."

“ומערכות היחסים היום הן משהו כמו ‘אני אתייחד עם המחשבות שלך אם אתה תתייחד עם שלי'?"

“בטח."

“נכון אנחנו אוהבים לקרוא סיפורים דיסטופיים בזמן שרוב האנשים חיים היום במציאות דיסטופית?"

“אלדו."

“שנייה. נכון הפחד שנהיה כמו ההורים שלנו התחלף בפחד שנירש עותקים של המוטציות הגנטיות שלהם?"

“אלדו."

“שנייה. נכון כל אלה שמתלוננים על אי־שוויון בהכנסות לא חושבים לרגע שאולי להם עצמם יש יותר מדי כסף?"

“אלדו."

“חכה רגע. נכון כשמדברים על הבעיות של העולם המערבי שוכחים לדבר על אלצהיימר ודמנצייה?"

“אפשר..."

“שנייה!" בירה מלוא הפה נשפכת על חולצתו. “נכון אנחנו עדיין תקועים עם מנגנון ההישרדות הפרהיסטורי ולכן הגוף שלנו מפריש קורטיזול גם כשאנחנו סתם רצים לתפוס אוטובוס?"

“ו...?"

“והודות לטוקבקים באינטרנט יותר אנשים מאי־פעם זוכים לספוג ביטויי נאצה?"

“מה..."

“נכון בעולם האמתי אין מה לעשות עם אהבה נכזבת?"

“מה הרעיון?!"

“שירותים חד־פעמיים."

על פניו עולה חיוך, שנראה פרי ניתוח רפואי. אין ספק שהוא חש התרגשות עקיפה, ההתרגשות שלי, לשמע רעיונו שלו.

“איך זה קשור ל... איך דבר כזה עובד בכלל?"

“לא, רגע, חכה שנייה," הוא אומר בפנים זעופות ובכפות ידיים צמודות כמו בתפילה, ואני נותן לו להמשיך ללהג על כך ש"תסמונת המתחזה פשתה בכול" וש"היד הנעלמה של השוק מחטיפה לכולנו סטירה", ש"כל משקיעי ההון־סיכון מנסים לנבא מגמות חדשות בנטייה המינית" ושהוא פשוט חייב למצוא דרך לפנות ל"אלה שרוצים סיפוק מיָדי בדיעבד" או ל"בן הזוג שנאלץ לחסן בחשאי את הילדים". אני חושב: אלדו ממתיק סוד בקול רם יותר מצעקות הרוכלים בשוק.

מכונות המזל מדנדנות נעימה לא נעימה: שני לקוחות נדדו אליהן. יתר הנוכחים מטים ראש ולוטשים עיניים באלדו. הרפלקס הישן ניעור בי ונכון להגיב ללא שיהוי. אני שם לב שאלדו פוחד שיזהו אותו, ושרוֹוח לו כשלא מזהים. אני כותב: הוא לא יכול לקשור את כל הקצוות כי הם מספר אי־זוגי. הוא טופח קלות באצבע על הרקה. אני כותב: במחשבה שנייה, הוא נראה כמו תאונת פחלוץ. הוא מהגֵג על “מחוגי מילי־שניות בשעונים" ועל אפליקציה שבה “אתה מכניס משהו מעליב שאמרו לך ומקבל מענה לשון מושחז". זה כמו לשמוע מישהו מזפזפ בחדר הסמוך, אבל רק עכשיו אני מבין כמה התגעגעתי לזה, כמה התגעגעתי אליו. אני נתקף התרגשות קלה. בשוויון נפש שנועד לפייס נושים זועמים ושוטרי מעצר הוא מציע “שוּק כמו אמזון, אבל עם החובה להתמקח", “שירות לשיקום כושר הריכוז" ו"שיבוץ חלומות בהקיץ במערכת השעות של ילדי בית ספר". הקול שלו נעים, כמו משב אוויר קר, אבל אני מפסיק לעקוב אחריו ורק רושם משפטים מקוטעים נטולי הקשר: “בעלים שתובעים מציצות למפרע" ו"סמיילים מזלזלים של בני נוער הטרופלקסיבלים". אני משרבט: בכל דבר שהוא אומר יש הד לעדות המרתונית שלו במשפט הרצח, וכל דבר שאמר לפניה נראה עכשיו מבשר שלה. הוא נשען על אחד ממסעדי היד, נד בראשו לעברי, כאילו רק עכשיו התיישבתי, ואומר, “הואיל ותינוקות מעצבים יהיו בקרוב נפוצים כמו רובי קלצ'ניקוב...". שטף הרעיונות האטי שלו מתחיל לגווע, אבל הוא שחרר מגופו את הלחץ. רגליו, אני שם לב, מרוסנות כרגע. עם הדיבור באה הרגיעה — עד שנראה כאילו הוא שרוע בכיסא נוח. כך נראה גוף על חלומות.

אני מזמין עוד בירה וגומע אותה בזריזות. בשעה הזאת של היום המטרה היא להכניס את האלכוהול פנימה.

לאט־לאט הרעיונות המבריקים מבעבעים ופוקעים, ואלדו משתתק; בשתיקות מצמררות אין לו מתחרים. קווצות שׂער מאפירות מבצבצות מהמִפתח המשולש של הגופייה הקטנה מדי, שעולה וחושפת כרס בוהקת כמו תפוח אדמה גדול ושטוף. יש לו היום זרועות של נהג משאית מסוקס, וכתובות הקעקע בנות העשרים שחקוקות בהן — סטלה וגם לא להחיות, ברור? — התחילו לדהות ולהימתח. פעם שרירי הזרוע שלו היו בגודל מפרק כף היד. היום הוורידים שלו משתרגים כמו חבלים כחולים שתכף מתפקעים. אני כותב: עם הנתונים הפיזיים של אסיר מן השורה — פלג גוף עליון חסון, כתפיים מוצקות כמו סלע — הוא איש כבד בכיסא כבד. לא הייתי רוצה להיתקע אתו לבד במעלית שיכולה לשאת עד שמונה אנשים.

“מה זה ייתן?" הוא שואל ורומז על המחברת שלי.

“לקורא — קריאה מהנה. לי — כסף. לך — קתרזיס. הרבה יותר קל מווידוי בכנסייה. עליי."

הגבר עם הקוקו זז לכיסא קרוב יותר. אלדו מנגב בשרוול זיעה מהלחיים. “אז על מה בדיוק אתה מתכוון לכתוב?"

“על משפט הרצח שלך ועל העדות המדהימה שלך, כמובן. על טריליון העסקים הכושלים שלך. על מר גורלך. על בריאותך הרופפת." להפסיק? לא, אני ממשיך. “על אומללותך המזהרת. על חוסן הנפש המרשים. על פשיטות הרגל המשפילות. על בתך המתה." אני עוצר. לא אוסיף. אולי רק דבר או שניים. “על אישיותך הממגנטת. על רדיפת הנשים, שמתמקדת באישה אחת ויחידה. על ניסיונות ההתאבדות הכושלים..."

“לא באמת ניסיתי להתאבד."

“תעשה לי טובה."

זה שקר גס כל כך — ניסיונות ההתאבדות היו כה רבים, כה מובהקים, כה מתועדים — שאני נאלץ לשנות כיוון. “או־קיי, מה עם המתיחות הטלפוניות באמצע הלילה?" אני אומר. “בהתחלה טלפנת למורים לשעבר, אחר כך לאנשים מסֵפר הטלפונים עם שמות של סֵלֶבּס, ובסוף למוקד הסיוע לאנשים במצוקה." על פניו עולה ארשת של הפתעה ומבוכה, כמו איש תחזוקה שנתפס בתאטרון ריק כשהוא מדקלם בקול שורות מתוך מחזה. אני מחקה אותו, “שלום. על איזה לולאה אתם ממליצים? עניבת הצלה משולשת? קשר אורגים? לולאת בוהן? מה עדיף, התאבדות באמצעות שוטר או באמצעות פַתווה? הכי הייתי רוצה להתאדות בשינה, או שמישהו יוביל אותי יד ביד לארון הקבורה שלי. ממש לא בא לי להסתבך עם כל הפרוצדורה של לשכור־רוצח־שכיר שיהרוג־אותי־ואז־להתחרט־כשכבר־מאוחר־מדי."

הוא כמעט מחייך. “זה היה בשביל הקטע."

“ראיתי אותך פעם עומד מול הראי ועושה תנועה של שיסוף הצוואר."

“לא זוכר דבר כזה!"

“זוכר מה מוֹרֵל אמר לי?"

“אני מעדיף לא לחשוב על האיש הזה דווקא היום."

אלדו נושך את שפתו התחתונה. מן הסתם כדאי להחליף נושא. “שהזלזול הנבזי ביותר במקוריות בא מהבלתי מקוריים בעליל," אני מצטט בכל זאת, ומקרב את הכיסא שלי. “זאת הייתה הערה משפילה במתכוון. ולמרות שלא בא לי להודות שהוא צדק במשהו, במיוחד לאור אתה יודע מה, יש משהו בדבריו. חוץ מזה, אין לי שום רעיון חדש. לכן החלטתי לכתוב לא על מה שאני מכיר, אלא על מי שאני מכיר. אם אוכל לגייס אותך כנספח בדיוני שלי, אם אפשר לקרוא לזה ככה..."

אלדו אינו פוצה פה. עיניו תלויות בחלון, בדקלי הליוויסטונה המתנועעים במשבי הרוח התזזיתיים. שנינו נאנחים, ועולה בדעתי שבמרוצת השנים ישבנו בפאבים כל כך הרבה זמן, שהם השתדרגו מסביבנו. הברמן קורא למישהו בִּפנים, שאני חושד שבכלל לא נמצא בבניין. אלדו מפשפש במחזיק הכוס שלו, שולף שקית ניילון מלאה תרופות ומונה טבליות בכל גוון וצבע — שתיים ביצתיות, חמש סגלגלות, שלוש מלבניות, שלוש משושות, ארבע גליליות ושתיים בצורת יהלום — ובולע אותן בשלשות עם הבירה. לקוחות נוספים נכנסים בזה אחר זה — כולם במכנסי ברמודה באותו הצבע עם גרביים עד השוקיים או במכנסי ג'ינס ישנים שבטח לא עלו עליהם עוד כשנקנו. אלדו מקדם את פני הנכנסים במבט הלום־כלא. הם יושבים על הבר הארוך, מתנשפים כמו עדר חזירים ומנסים להתעלם מכף רגלו התזזיתית של אלדו, מהפרכוסים המדאיגים בירך, מהניעוֹת המתגברות שלו קדימה ואחורה. הוא מעולם לא ישב בשקט, אם כי כיום רוב התנועה והתסיסה מתרחשות מתחת לעור, ברמה העצבית: אגלי זיעה נקווים בלי שום מאמץ, גם אם יש מיזוג אוויר; היד רועדת, וזה ניכר, כשהוא מחזיק משהו; עור ידיו ורגליו מצומרר בקביעות, בלי תלות בגירוי חיצוני; והוא מרייר יתר על המידה ושואב בקולניות את הרוק המצטבר. הוא מעוכב ומקוזז, מערכת העצבים המרכזית שלו התחרפנה והמעיים בתת־תפקוד. לפניו עוד שנים ארוכות של ישיבה בתור, של שתן עכור ושל כאבי גולגולת. המערכת המוטורית שלו הלכה פארש. אני כותב: מושגי הזמן של אלדו: מבחינתו אין “עבר", “הווה" ו"עתיד" אלא “זיכרון הכאב", “כאב" ו"ציפייה לכאב". מסכן אלדו: חצי מהשׂער שלו נשר בבית החולים, השאר נמלט מהקרקפת בבית הסוהר. אפילו את השׂער אלוהים היה חייב לקחת לו?

אני אומר, “נמאס לי להסתכל עליך ולראות יקום קטן ועלוב יותר."

הוא צוחק ואומר, “בעיה שלך," ומתחיל לספר לי על החברֶה שפגש בבית החולים — קוַדרוֹפְּלֶג, שכל עיטוש שלו היה עלול לגרום לשבר בצלע ולכן הוא נאלץ להתרחק מאבקת פרחים, מפלפל שחור ומאור השמש, ובחור אחר עם מלנומה ממאירה בעמוד השדרה, ועוד אחד, שקפץ למים ופגע בסלע בלתי נראה והחוליות שלו התאחו בערך סנטימטר מהמיקום המקורי, ואיזה דיכאון היה להיתקע בפינת העישון עם הדפוקים האלה, שבזמן שאלדו רק למד לעבור לאסלה כבר ידעו להעמיד את הכיסא על הגלגלים האחוריים ביד אחת. אני משפיל מבט, מחניק גניחה וכותב: אני לא מצליח לדמיין משהו עצוב יותר מלגרוב גרביים ולנעול נעליים על כפות הרגליים חסרות התוחלת האלה.

“מה כתבת עכשיו?"

אני מראה לו. אלדו לא ידוע כרגזן גדול, ולכן מפתיע אותי שהוא דופק באגרופו על משענת היד הגלילית של הכיסא וצועק, “אני אכריח את המו"ל שלך לגרוס את זה מול העיניים של הבת שלך!"

הברמן רוכן קדימה ואומר, “ביקשתי שתהיו קצת יותר בשקט," ואז מגביר את ואן מוריסון עד כאב אוזניים.

אלדו זוקר אצבע. אני חושב: הנה זה בא. הוא אומר, “נכון אם היינו יכולים לנסוע בזמן כולם היו חוזרים קצת אחורה כדי לנבא דברים ולצאת גדולים?"

“כן. נו?"

“עזוב. לא משנה," הוא אומר ומרכיב את משקפי הטייסים שלו. “אני יוצא לסיגריה." הוא מתגלגל למרפסת, אל המעקה החלוד ששחפים נחים עליו, ומכלה חצי קופסת גפרורים בניסיונות להדליק סיגריה ברוח הטורדנית. מרחוק הוא מקרין יופי בלוי ובזוי כמו זה של קוסם על ספינת שעשועים. הוא מעיף את הסיגריה המעושנת למחצה על שחף, מחטיא אותו במעט וצועק אליי, "כמו שאבא של פטריק אמר לו פעם: זה לא טיל אם זה לא עף!"

אני צועק, “מי זה פטריק?"

הוא צועק, “השותף שלי לתא!"

הברמן צועק, "תסתמו את הפה!"

אלדו מפנה אליו אצבע משולשת, ואז נכנס פנימה כמו רוח סערה ופונה אל שירותי הנכים. הוא מטלטל את ידית הדלת.

הברמן צועק, “אלה לא עובדים. תשתמש בשירותים שלמטה."

אלדו מסובב את כיסא הגלגלים ומביט בגרם המדרגות המתכתי התלול.

“אמורים להיות לכם שירותי נכים."

“יש תקלה."

“יש חוק!"

“יש תקלה."

אלדו נושם לאט נשימה עמוקה ומסמן לי לגשת אליו. הוא מסתובב ופונה בגופו היישר אל החלון הגדול. אני עומד לצדו ומשקיף על בתים כפריים עם גגות רעפים ומדשאות מטופחות, על צוקי גיר חרושי קמטים ועל גולשים שרוכבים על הגלים הגואים. הוא אומר, “מכיוון שמדע הרפואה משתפר בערך באותו הקצב שבו איכות הסביבה מידרדרת, סביר להניח שהתנאים בעולם לא יאפשרו את הקיום האנושי בדיוק ברגע שבו האדם יזכה לחיי נצח."

“צודק לגמרי!" אני רושם את זה ואומר, “אני לא רוצה להישמע כמו איזה הומו..."

“דבֵּר."

“אתה כן המוזה שלי."

“תסחב אותי לשירותים?"

“בטח."

זאת לא סחיבה קלה. אני מוריד אותו במדרגות ומסתובב הצדה כדי להכניס אותו לתא הצר. כשאני מתכופף כדי להוריד אותו בעדינות, אני מרגיש שהגב שלי נשבר ולכן — אין ברֵרה, מדובר בשבריר שנייה, רפלקס טהור — אני מפיל את אלדו על האסלה. הראש שלו נחבט במתקן נירוסטה לנייר טואלט. בקול שקט וצרוד: “ממלכתי תמורת משאבת מורפיום תוך־תֵקאלית."

“חיית מעל ומעבר."

“תמיד קיוויתי שלא יגידו עליי, ‘הוא כבר נושם בכוחות עצמו.'"

“עכשיו אתה מבין למה..."

“אני לא מרשה לך!"

“לא בטוח שאני זקוק לאישורך."

עוד בתיכון הוא היה מפיל עליי איזה סוד מטורף ומשביע אותי לא לגלות לאיש, ואז כשהפרתי את ההבטחה וסיפרתי לחבר משותף, התברר לי שהוא כבר השביע גם אותו. כך או כך, לא רק בעיניי קיומו של אלדו מרתק כל כך שחייבים לתעד אותו. יריביי הפורים ממני כבר ציירו את עיקום האף הממושך שלו, מרחו על הבד את ארשת פניו האטומה וקצרת הרוח בוורוד־תולעת וצהוב פלואורסצנטי, שרטטו את עוויתותיו כאילו היו קפלים בבד, התוו את רגליו ברישום שמבליט את הנסיגה החמורה בצפיפות העצם, קבעו את דמותו השפופה בקרמיקה מזוגגת, בפסטלים ובצבעי שמן, בגבס ובחימר. חזיתי בעבודות קטנות ומוקפדות של אנימציה ממוחשבת המציגות את הקריסה של כל המבנה הקרניופציאלי שלו ובציורי קיר שבהם הוא צולל לתוך אשפת חִצים. החבר הכי טוב שלי נגזר, טופל, עובַּד, נארז בפצפצים ונשלח. נתקלתי בפרצופו הלֵאֶה על נייר מבריק בעל ניגודיות משתנה כל כך הרבה פעמים, עד שהתחלתי לרחם על העין הבלתי מזוינת שלי.

“אתה מתכוון להישאר פה ולהסתכל עליי?"

אני עולה בחזרה לבר ומתיישב. עננים שטים בשמי התכלת. מזג האוויר חמים ומרדים. המוזיקה רועשת, וספק אם אשמע את אלדו כשהוא יקרא לי מהשירותים. אני עובר על הרשימות שלי וחושב: ומה אם אכתוב עליו ספר שלם ואז יתברר שהיה אפשר להסתפק בתצלום של פניו הצועקות?

הברמן אומר, “רוצה עוד משהו?"

אני נאנח. “ב־1929 ז'ורז' סימנון כתב ארבעים ואחד רומנים."

“מה?"

“בורבון וקולה."

הוא מוזג, ואני מדליק סיגריה.

“תעשן בחוץ," הוא אומר.

אני שואף מהסיגריה שאיפה עמוקה.

“אני מזמין משטרה."

אני צוחק ופותח קצת את הז'קט כדי לחשוף את האקדח.

הברמן רוכן לעברי. “אז מה, אפילו סופרים מסתובבים עם אקדח בימינו?"

“אל תשאל," אני אומר.