חומצה גופריתנית

ובא הרגע שבו לא די היה להם עוד בסבלם של האחרים: היתה דרושה להם ההצגה.

כל כישורים לא נדרשו כדי להיות עצור. המצוד נערך בכל מקום ואתר: כולם נלקחו בשרירות לב גמורה, ובלא כל יכולת להתנגד. אמת־המידה האחת והיחידה היתה היותם בני־אדם.

פּאנוֹניק יצאה באותו בוקר לטייל בגן הבוטני. המארגנים הגיעו וסרקו את הגן בקפדנות. הצעירה מצאה את עצמה בתוך משאית.

זה היה לפני הקרנת הפרק הראשון: העצורים עדיין לא ידעו מה מצפה להם. הם זעמו. בתחנת הרכבת דחסו אותם לתוך קרון בקר. פּאנוֹניק ראתה שהסריטו אותם: מצלמות אחדות ליוו אותם ולא החמיצו אף לא שמץ מן החרדה שלהם.

או אז הבינה שהתקוממות לא זו בלבד שלא תועיל במאום, אלא שגם תוקרן בטלוויזיה. היא נותרה אפוא כמאובנת במשך כל המסע הארוך. ילדים בכו סביבה, מבוגרים רטנו, קשישים השתנקו.

הורידו אותם במחנה דומה לאלה שזה לא כבר שימשו את הנאצים, בהבדל בולט אחד: מצלמות פיקוח הוצבו בכל מקום.

כל כישורים לא נדרשו כדי להיות מארגן. המנהלים ראיינו את המועמדים בזה אחר זה ובחרו את בעלי "הפנים המשמעותיות ביותר". אחרי־כן היה צריך למלא שאלוני התנהגות.

זְדֶנָה, שמעולם לא עמדה בבחינה כלשהי, התקבלה. הדבר מילא אותה גאווה גדולה. מעתה תוכל לומר שעבדה בטלוויזיה. מקום עבודה ראשון, בגיל עשרים, בלי השכלה: כל מקורביה יחדלו סוף סוף ללעוג לה.

הסבירו לה את עקרונות התוכנית. האחראים שאלו אם הדבר מזעזע אותה.

"לא, זה חזק," השיבה זְדֶנָה.

בארשת מהורהרת אמר לה צייד הכישרונות שבזה בדיוק העניין.

"זה מה שאנשים רוצים," הוא הוסיף. "הזיוף, העמדת הפנים, גמרנו עם זה."

היא עברה בהצלחה מבחנים נוספים שבהם הוכיחה כי היא מסוגלת להכות אנשים בלתי מוכּרים לה, לצרוח קללות בלי סיבה, לכפות את סמכותה, לא להתרגש מאנחות בכי.

"מה שחשוב זה לכבד את הקהל," אמר אחד האחראים, "שום צופה אינו ראוי ליחס של זלזול מצדנו."

זְדֶנָה הסכימה.

היא זכתה במשרה של קאפּוֹ.

"יקראו לך קאפּוֹ זְדֶנָה," אמרו לה.

המונח הצבאי מצא חן בעיניה.

"את נראית עשר, קאפו זְדֶנָה," הפטירה אל בבואתה שבמראה.

וכבר לא הבחינה בכך שצילמו אותה.

בעיתונים כתבו רק על זה. מאמרי המערכת התלהטו, בעלי־מצפון דגולים סערו.

ואילו הציבור, הוא ביקש עוד ועוד, החל בשידור הראשון. תוכנית הטלוויזיה, שנקראה בפשטות גמורה ריכוז, זכתה לקהל שיא. מעולם לא נגעו בזוועות באורח ישיר כל־כך.

"משהו קורה," אמרו אנשים.

למצלמה היה מה לצלם. עיניה הרבות שוטטו על פני צריפים שבהם נכלאו האסירים: מחראות, מזרני קש מגובבים זה על גבי זה. המגיש הזכיר את צחנת השתן ואת הקור הלחלוחי שהטלוויזיה, לרוע המזל, לא יכלה להעביר.

כל קאפו זכה בדקות אחדות כדי להציג את עצמו.

זְדֶנָה לא ידעה את נפשה. המצלמה תתמקד בה, אך ורק בה במשך יותר מחמש־מאות שניות. והעין הסינתטית הזאת בישרה עוד מיליוני עיניים בשר ודם.

"אל תחמיצו את ההזדמנות הזאת לעורר אהדה," אמר אחד המארגנים לאנשי הקאפו. "הציבור רואה בכם פראי־אדם אכזריים: הראו לו שאתם אנושיים."

"אל תשכחו גם שהטלוויזיה יכולה לשמש במה לאלה מביניכם שיש להם רעיונות, אמונות," לחש אחר, בחיוך חולני, שאמר רבות על הזוועות שקיווה לשמוע מפיהם.

זְדֶנָה שאלה את עצמה אם אמנם יש לה רעיונות כלשהם. המהומה שבראשה, שאותה כינתה ברוב יומרה מחשבה, לא סחררה אותה עד כדי כך שתשיב בחיוב. אולם היא שיערה שלא תתקשה כלל לעורר אהדה.

תמימות רוֹוחת היא: אנשים אינם יודעים עד כמה הטלוויזיה מכערת אותם. זְדֶנָה הכינה את הנאום שלה מול המראה, אך לא שיערה שהמצלמה תהיה הרבה פחות סלחנית כלפיה מאשר הבבואה שלה.

הצופים המתינו בקוצר רוח לסדרת הראיונות עם אנשי הקאפו: הם ידעו שיוכלו לשנוא אותם, ובצדק, הם ידעו שאנשי הקאפו אפילו יספקו תוספת נימוקים לתיעוב שחשים כלפיהם.

הם לא התאכזבו. ההצהרות הנתעבות שנשמעו מפי אנשי הקאפו היו מעל ומעבר לציפיותיהם.

במיוחד עוררה בהם שאט־נפש צעירה בעלת תווי פנים מגושמים שנקראה זְדֶנָה.

"אני בת עשרים, אני מנסה לצבור חוויות," אמרה. "לא צריך להיות בעלי דעות קדומות לגבי ריכוז, ובכלל אני חושבת שאסור לשפוט אף פעם, כי מי אנחנו שנשפוט? כאשר אסיים את הצילומים, בעוד שנה, יהיה טעם לחשוב על כך. אבל לא כעת. אני יודעת שאפשר לומר שזה לא נורמלי, מה שעושים לאנשים. אז אני שואלת אתכם: מה זה בדיוק נורמלי? מה זה בדיוק טוב, רע? זה עניין של תרבות."

"אבל, קאפו זְדֶנָה," התערב המגיש, "האם היית רוצה לסבול מה שסובלים האסירים?"

"זאת שאלה לא הוגנת. ראשית כול, אנחנו לא יודעים מה הם חושבים, מאחר שהמארגנים לא שואלים אותם. יכול להיות שהם לא חושבים כלום."

"כשמבתרים דג חי הוא לא צועק. האם את מסיקה מכך, קאפו זְדֶנָה, שהוא לא סובל?"

"מגניב, הרעיון הזה, אני אזכור אותו," אמרה זְדֶנָה וצחקה צחוק גס, מנסה להדביק בו את האחרים. "אתה יודע, אני חושבת שאם הם בבית־סוהר, זה לא סתם. תגידו מה שתגידו, אבל אני חושבת שלא במקרה בן־אדם מוצא את עצמו עם החלשים. מה שאני רואה זה שאני, ואני לא איזה מפונקת, אני בצד של החזקים. זה היה עוד בבית־ספר. בחצר היתה הקבוצה של החלשלושות והיפיופים: אני אף פעם לא הייתי ביניהם, תמיד הייתי עם הקשוחים. אף פעם לא רציתי שירחמו עלי, לא, לא אני."

"את חושבת שהאסירים מנסים לעורר רחמים?"

"ברור. הם יוצאים טוב מכל העניין."

"כל הכבוד, קאפו זְדֶנָה, תודה על הכנות."

הצעירה יצאה משדה הראייה של המצלמה, מלאת התפעלות מן הדברים שאמרה. היא לא ידעה שחשבה כל־כך הרבה דברים. היא התענגה על הרושם המצוין שבוודאי השאירה.

העיתונים יצאו בגינויים חריפים כנגד הציניות הניהיליסטית של אנשי הקאפו, ובמיוחד כנגד קאפו זְדֶנָה ודבריה המביכים. מאמרי המערכת הזכירו שוב ושוב את ההברקה ההיא בדבר האסירים שיוצאים טוב מכל העניין; במדור המכתבים למערכת דיברו על טמטום של שביעות רצון עצמית והעדר אנושיות.

זְדֶנָה לא הבינה דבר וחצי דבר מהתפרצות הבוז שהתחוללה סביבה. היא לא חשבה, אף לא לרגע קל, שהתבטאה באורח לא הולם. היא פשוט הגיעה למסקנה שהצופים והעיתונאים הם בורגנים שמטילים בה דופי בשל השכלתה הדלה; ואת תגובותיהם ייחסה לשנאה שהם רוחשים לתת־פרולטריון. "ולחשוב שאני מכבדת אותם, נו באמת!" אמרה בלבה.

עד מהרה אכן חדלה לכבד אותם. הערכתה היתה נתונה למארגנים ולא לשום אדם אחר בעולם. "אלה לפחות לא שופטים אותי. עובדה, הם משלמים לי. ומשלמים יפה." טעות בכל משפט: המנהלים זלזלו בזְדֶנָה. הם עשו ממנה צחוק. והם שילמו לה שכר עלוב.

בניגוד גמור לכך, אילו היה סיכוי קל שבקלים שמי מן העצורים יֵצא חי מן המחנה, דבר בלתי סביר לחלוטין, הוא היה מתקבל כגיבור. הציבור העריץ את הקורבנות. התוכנית השכילה להציג אותם באור אצילי ביותר.

האסירים לא ידעו את מי מביניהם צילמו, ואף לא מה ראו הצופים. זה היה חלק מההתעללות בהם. אלה שנשברו פחדו פחד נורא שמא רואים אותם על מסך הטלוויזיה: על הכאב שבהתמוטטות הנפשית נוספה הבושה על שהם משמשים כבדרנים. ואמנם המצלמה לא פסחה על רגעי ההיסטריה.

היא גם לא התמקדה בהם יתר על המידה. היא ידעה שריכוז צריכה לחשוף באורח מרבי את יופיה של אותה אנושות מעונה. וכך בחרה עד מהרה בפּאנוֹניק.

פּאנוֹניק לא ידעה שבחרו בה. והדבר הציל אותה. אילו רק יכלה להעלות בדעתה שהיא חביבת המצלמה, לא היתה עומדת בכך. אך היא היתה משוכנעת שתוכנית סדיסטית שכזאת תתעניין רק בסבל.

לכן גם השתדלה בכל מאודה לא להפגין כל כאב.

מדי בוקר, שעה שעורכי הסלקציה בדקו את מצב האסירים כדי לקבוע מי מהם אינם כשירים עוד לעבודה ולכן יישלחו למוות, הסתירה פּאנוֹניק את חרדתה ואת התיעוב שחשה מאחורי מסכה של אצילות. ואחרי־כן, כשבילתה את שעות היום בגריפת גושי אבנים כבדות מן המנהרה המיותרת שכפו עליהם לחפור תחת פרגול הקאפו, לא הפגינה מאומה. ובערב, כשהגישו סוף סוף למורעבים הללו את המרק הדוחה, גמעה אותו בלי כל העוויה.

פּאנוֹניק היתה בת עשרים וניחנה ביופי נאצל יותר מכל מה שניתן להעלות על הדעת. לפני המצוד היתה סטודנטית לפַּלֵיאוֹנטוֹלוגיה, כלומר הקדישה את זמנה לחקר המאובנים. התשוקה לדיפּלוֹדוֹקוּסים ושאר מיני דינוזאורים לא הותירה לה פנאי רב להביט בראי ואף לא להקדיש את נעוריה הקורנים כל־כך לאהבה. תבונתה עוד הגבירה את יפי זוהרה.

המארגנים לא איחרו לגלותה ולראות בה, בצדק, גורם משיכה עיקרי של ריכוז. העובדה שנערה יפה כל־כך ורבת חן כל־כך עמדה למות בשידור ישיר יצרה מתח קשה מנשוא, שאין לעמוד בפניו.

לפי שעה לא היה צריך למנוע מן הציבור את התענוגות שיופיה המופלא זימן לו: המכות שהוטחו בגופה הנהדר, לא חזקות מדי, כדי לא להשחיתו יתר על המידה, ואולם די היה בהן לעורר תחושת זוועה מוחלטת. אנשי הקאפו היו גם רשאים להעליב ולא נמנעו מלקלל את פּאנוֹניק באורח שפל ביותר, כדי לעורר סערת רגשות אצל הצופים.

כשזְדֶנָה הבחינה לראשונה בפּאנוֹניק, היא עיוותה את פניה.

מעודה לא ראתה דבר שכזה. מה זה בדיוק? היא נתקלה בלא מעט אנשים בימי חייה, אך מעולם לא ראתה את מה שנשקף על פניה של הבחורה הזאת. היא לא ידעה, דרך אגב, אם זה נשקף על פניה או מתוך פניה.

"אולי שניהם," אמרה לעצמה בתערובת של פחד וסלידה. זְדֶנָה שנאה את הדבר הזה שעורר בה אי־נוחות כה רבה. בטנה התהפכה כמו בעת שאוכלים מזון בלתי ראוי אכילה.

קאפו זְדֶנָה חשבה על כך שוב בלילה. אט אט התברר לה שהיא חושבת על כך כל הזמן. אילו שאלו אותה למה הכוונה ב"כך", לא היתה מסוגלת לענות.

בשעות היום, היא דאגה להיות זמן רב ככל שניתן בסביבתה של פּאנוֹניק, כדי להתבונן בה בהיחבא ולהבין מדוע המראה הזה רודף אותה.

אלא שככל שהרבתה להתבונן בה, כן המעיטה להבין. היא נזכרה באורח מעורפל מאוד בשיעורי ההיסטוריה שלמדה בבית־הספר היסודי כשהיתה בת שתים־עשרה. בספר הלימוד הודפסו ציורים של אמנים מן העבר - היא התקשתה לומר אם מימי־הביניים או מתקופה מוקדמת יותר. לפעמים נראו בהם דמויות של גבירות - בתולות? נסיכות? - שעל פניהן ומתוך פניהן נשקף אותו מסתורין עצמו.

בגיל ההתבגרות חשבה שזה פרי הדמיון. פנים שכאלה לא קיימות במציאות. היא לא הבחינה בהן בסביבתה. לא היה מדובר ביופי, ככל הנראה, כי מי שנחשבו יפות בטלוויזיה לא נראו כך.

והנה פתאום האלמונית הזאת מופיעה עם פנים כאלה. אם כך, הן קיימות. מדוע חשים מבוכה רבה כל־כך כשרואים אותן? מדוע הן מעוררות רצון לבכות? האם היא היחידה שחשה בזאת?

שנתה של זְדֶנָה נדדה. נפיחוּת נוצרה תחת עיניה. השבועונים הכריזו שהקאפו המטומטמת מכולם מתחילה להיראות כמו בהמה.

מיד כשהגיעו למחנה הופשטו האסירים מבגדיהם וחולקה להם תלבושת אחידה על פי מידתם - פיז'מות לגברים וחלוקים לנשים. מספר אישי קועקע בעורם והפך להיות השם היחיד שבו הותר לכנותם.

סקז 114 - כך נקראה פּאנוֹניק - הפכה להיות מקור ההשראה של הצופים. העיתונים הקדישו מאמרים לבחורה הנפלאה הזאת בעלת היופי הקלאסי, שאיש לא הכיר את קולה. הם שיבחו את התבונה הנעלה שבהבעת פניה. תצלומה כיכב על שערי שבועונים רבים. שחור־לבן, צבעוני, הכול הלם אותה.

זְדֶנָה קראה מאמר מערכת שקשר שבחים ל"סקז 114 היפה".

יפה: אם כך זה היה העניין. קאפו זְדֶנָה, שסברה כי אין לה כל הבנה בנידון, לא העזה לנסח זאת במילים, אולם היתה גאה למדי על שיכלה, אם לא להבין, לכל הפחות לעמוד על התופעה.

יופי: אם כך זה היה העניין, זו היתה הבעיה עם סקז 114. הבחורות שנחשבו יפות בטלוויזיה לא עוררו בה אי־נוחות שכזאת, וזְדֶנָה הסיקה מכך שאולי לא היו יפות באמת. ריכוז לימדה אותה מהו יופי אמיתי.

היא גזרה תצלום מוצלח במיוחד של סקז 114 והדביקה אותו ליד מיטתה.

דבר אחד היה משותף לעצורים ולצופים: הם ידעו את שמותיהם של אנשי הקאפו. ואלה לא החמיצו כל הזדמנות להכריז על זהותם בקולי קולות, כאילו הרגישו צורך לשמוע אותה.

כך זה נשמע בסלקציה של הבוקר:

"כולם עומדים זקופים לפני קאפּו מארקוֹ!"

או בעבודות במנהרה:

"אתה שם, ככה אתה מציית לקאפו ז'אן?"

היה דמיון מסוים בין כל אנשי הקאפו, ברשעות, בגסות ובטמטום.

הם היו היו צעירים. איש מהם לא עבר את שנת השלושים לחייו. לא חסרו מועמדים מבוגרים יותר, שלא לומר זקנים. אולם המארגנים חשבו כי אלימות לשמה תרשים יותר אם תעלה מגופים צעירים, משרירי מתבגרים, מקלסתרי פנים רעננים.

היתה אפילו תופעה מיוחדת: קאפו לֶנקָה, אשת פיתויים עגלגלה, שעשתה מאמצים בלתי פוסקים לשאת חן. היא לא הסתפקה בגירוי הקהל ובערסול ירכיים לעיני הקאפו האחרים: היא הרחיקה לכת וניסתה לעורר את תאוותם של האסירים, דוחפת את המחשוף שלה ישר מתחת לאפם ומלכסנת מבטים אל מי שהתעמרה בהם. ההתייחמות הזאת, שהצטרפה אל האווירה המצחינה ששררה בתוכנית הטלוויזיה, היתה דוחה ומושכת בעת ובעונה אחת.

דבר נוסף היה משותף לעצורים ולצופים: הם לא ידעו את שמות חבריהם לצרה. הם רצו מאוד לדעת אותם, בשל הצורך העז שלהם באחווה ובידידות; עם זאת נזהרו, בדחף לא מודע, מן הסכנה שבידיעה כזאת.

עד מהרה נוכחו לדעת, בדרך הקשה, שהחשש הזה היה מוצדק.

קאפו זְדֶנָה ניצלה כל הזדמנות כדי להיות בקרבת סקז 114 הצעירה. ההוראות לא השתנו: אם היה צריך להכות מישהו בלא סיבה, זו היתה היפהפייה.

חמושה בהוראה הזאת יכלה זְדֶנָה, בתוקף תפקידה, לכלות את זעמה בפּאנוֹניק. והיא עשתה זאת בהתלהבות מיוחדת. הקאפו חבטה בסקז 114 יותר מן הדרוש, בלא שהפרה כלל את הפקודה שלא להשחית את יופיה.

המארגנים הבחינו בדבר. הם לא גינו את הנטייה הזאת: ההתנפלות של זְדֶנָה, שהיתה התגלמות הגסות, על הנערה הענוגה ומכמירת הלב, עברה יפה את המסך.

הם לא הקדישו תשומת לב מיוחדת לסימן אחר שהעיד על הדיבוק הטורדני שנכנס בזְדֶנָה: היא לא חדלה לקרוא לקורבנה בשם, או יותר נכון במספר אישי:

"סקז 114, קומי!"

או:

"תיכף אלמד אותך מה זה לציית, סקז 114!"

או:

"סקז 114, אני עוד אראה לך!"

שלא להזכיר את הצווחה הפשוטה, שאומרת הכול:

"סקז 114!"

לפעמים, כשלא יכלה עוד להכות את הגוף הצעיר, היתה משליכה אותו ארצה, מתנשמת ומתנשפת:

"זה הכול להפעם, סקז!"

פּאנוֹניק הנפלאה לא איבדה את אומץ לבה ואת עמידתה המכובדת לנוכח התעללות שכזאת. היא חשקה שיניים, התאמצה להשתיק אפילו את התנשפויות הכאב שלה.

הסבל הנורא הזה הטריף את דעתו של גבר אחד כבן שלושים שהיה ביחידה של פּאנוֹניק. הוא היה מעדיף אלף מונים להיות מוכה, ובלבד שלא לחזות בעינוייה החוזרים ונשנים של הנערה. ערב אחד, בשעת ההפסקה, פנה אליה מי שנקרא אפּג 327 ואמר:

"סקז 114, היא מתאכזרת אלייך. זה בלתי נסבל."

"אם לא היא, זה היה מישהו אחר."

"הייתי מעדיף שהם יכו מישהו אחר."

"אפג 327, מה אתה רוצה שאעשה בנידון?"

"אני לא יודע. היית רוצה שאדבר איתה?"

"אתה יודע שאסור לך, וזה רק יגרור אלימות כפולה ומכופלת מצדה."

"אז אולי את, אולי את תדברי איתה?"

"גם לי אסור, בדיוק כמו לך."

"לא בטוח. את מטריפה את קאפו זְדֶנָה."

"אתה באמת חושב שיש לי חשק להשתתף במשחק שלה?"

"אני מבין."

הם דיברו בקול מהוסה, מחשש שאחד המיקרופונים, שנוכחותם היתה בכול, יקלוט את שיחתם.

"סקז 114, מותר לי לשאול מה שמך?"

"בזמנים רגילים, הייתי שמחה לומר לך. עכשיו, נדמה לי שזה עלול להיות מאוד מסוכן."

"למה? אני, אם לא אכפת לך, מוכן לגלות לך שקוראים לי..."

"אפג 327. קוראים לך אפג 327."

"זה קשה. חשוב לי שתדעי את שמי. וחשוב לי לדעת את שמך."

הוא הגביר את קולו ברוב ייאוש. היא הניחה אצבע על פיו. הוא נרעד.

למען האמת, תשוקתה של קאפו זְדֶנָה הצטלבה עם זו של אפג 327: היא השתוקקה בכל לבה לדעת את שמה של סקז 114. מרוב ששאגה את המספר האישי שלה ארבעים פעם ביום, לא הסתפקה בו עוד.

לא בכדי נקראים בני־אדם בשמות ולא במספרים: השם הוא המפתח לאדם. הוא הנקישה הענוגה של המנעול שעה שרוצים לפתוח את דלתו. הוא הנעימה המתכתית המאפשרת את הנתינה.

המספר האישי בעבור הזולת הוא מה שתעודת הזהות היא בעבור האדם עצמו: לא כלום.

זְדֶנָה גילתה את המגבלה הזאת של כוחה ורתחה מזעם: היא, ששלטה בעצירה סקז 114 שליטה מפלצתית וחסרת מצרים, לא יכלה לדעת את שמה. הוא לא דוּוח בשום מקום: המסמכים האישיים של האסירים הועלו באש מיד בהגיעם למחנה.

היא יכלה ללמוד את שמה של סקז 114 רק מפיה שלה עצמה.

מאחר שלא ידעה אם שאלות מסוג זה היו בגדר המותר, ניגשה אל הבחורה בחשאי, בעת העבודות במנהרה ולחשה באוזנה:

"איך קוראים לך?"

פּאנוֹניק הפנתה אליה פנים נדהמות.

"מה שמך הפרטי?" המשיכה למלמל הקאפו.

סקז 114 הניעה את ראשה לשלילה בארשת החלטית. ושבה לפנות את האבנים.

זְדֶנָה המובסת נטלה את הפרגול שלה ודשה את בשרה של החוצפנית. כשחדלה לבסוף, באפיסת כוחות, לִכסנה אליה המעונה מבט משועשע, חרף כאביה, כאילו ביקשה לומר:

"את באמת חושבת שתצליחי לשבור אותי בשיטות כאלה!"

"איזה מפגרת אני," חשבה הקאפו. "אני מרביצה לה מכות רצח כדי להשיג את מה שאני רוצה. חתיכת מטומטמת שכמותי! אבל זה לא באשמתי: היא מתגרה בי, היא מעצבנת אותי, אז אני מאבדת שליטה. מגיע לה!"

כשצפתה בסרטים מוצפנים ראתה שסקז 114 ניהלה שיחה עם אפג 327. היא גנבה סם הרדמה מהמרפאה והזריקה מנה לאפג 327. נסיוב האמת התיר את חרצובות לשונו של האומלל והוא פצח במלל אינסופי:

"קוראים לי פּיֶיטרוֹ. פּיֶיטרוֹ לִיוִוי, הייתי חייב להגיד את זה. אני מוכרח לדעת מה שמה של סקז 114, היא צדקה כשהסתירה אותו ממני, אחרת הייתי מגלה לך אותו עכשיו. אני שונא אותך, קאפו זְדֶנָה, אַת התגלמות כל מה שאני מתעב, וסקז 114 היא כל מה שאני אוהב, היופי, האצילות, החן, לוּ רק יכולתי להרוג אותך, קאפו זְדֶנָה..."

קאפו זְדֶנָה שמעה די והותר, היא הכתה אותו עד עילפון. המארגנים קראו לה לסדר:

היא אינה רשאית להתעלל באסירים למען הנאתה האנוכית.

"קאפו זְדֶנָה, עשי כל מה שמתחשק לך, אבל לעיני המצלמות!"

אשר לסם ההרדמה, הוא הוחרם.

"אילו לא הייתי מלכת המטומטמים," חשבה זְדֶנָה, "הייתי מזריקה את סם ההרדמה לסקז 114. עכשיו הוא כבר לא בהישג ידי, ואני לא אדע את שמה. הם צדקו שם בעיתון: אני טמטום של שביעות רצון עצמית."

לראשונה בחייה היתה זְדֶנָה מודעת לאפסותה והתביישה בה.

היא ביקשה שקאפו אחר יחליף אותה בהצלפות. לא חסרו פראי־אדם שרצו לפרוק את תסביכיהם על גופה השברירי של סקז 114.

בהתחלה, השתפרה הרגשתה של זְדֶנָה. הצורך שלה לסלק את הסיוט שרדף אותה הלך והתפוגג. לפעמים הרביצה לאסירים אחרים כדי שלא תיראה בטֵלה ממעש. אך זה היה חסר כל חשיבות.

אט אט החל מצפונה לייסר אותה. כיצד יכלה להיות מרוצה מעצמה? סקז 114 המשיכה לספוג התעללויות כמקודם. מי שרוחץ בניקיון כפיים אינו נעשה חף מפשע.

דבר־מה מעורפל בתוכה גם לחש לה שכאשר השתלחה בסקז 114, היה בהשתלחות הזאת משהו מן הקדושה. ואילו עתה גורלה של הנערה היה כגורל יתר האסירים, כמוהם היתה נתונה לעריצות שרירותית, להתעללות גסה.

קאפו זְדֶנָה החליטה לשוב ולהוכיח כי נבחרה בצדק לתפקיד. היא שבה להכות את היפהפייה הצעירה מכות נאמנות. כשזו ראתה כי המתעללת שהרפתה ממנה לשבוע שבה להכותה, ניכרה במבטה מין מבוכה שכמו שאלה מה פשר ההתנהגות המשונה הזאת.

זְדֶנָה שבה והציגה את שאלתה:

"איך קוראים לך?"

והיא שוב לא ענתה לה, באותה ארשת מלגלגת שהקאפו לא טעתה כשקראה בה: "את באמת חושבת שאני רואה בשיבה שלך חסד שצריך להודות לך עליו?"

"היא צודקת," חשבה זְדֶנָה, "אני חייבת לתת לה סיבה לשביעות רצון."

אפג 327 סיפר לסקז 114 על החקירה שעבר.

"אתה רואה," אמרה לו, "אסור שתדע את שמי."

"קאפו זְדֶנָה כבר יודעת את שמי," השיב אפג, "אבל ברור שזה ממש לא אכפת לה. אַתּ היחידה שמעניינת אותה."

"זוהי זכות־יתר שהייתי מוותרת עליה ברצון."

"אני משוכנע שתוכלי להפיק מכך תועלת."

"אני מעדיפה לא להבין מה מסתתר מאחורי הדברים שלך."

"לא אמרתי אותם מתוך כוונה להעליב, אין לך מושג עד כמה אני מכבד אותך. ואני מכיר לך תודה על שאת מעוררת בי רגש כזה: מעולם לא עלה בי צורך כזה לרחוש כבוד למישהו מאז שנקלענו לגיהינום הזה."

"ואני, מעולם לא עלה בי צורך כזה ללכת בראש זקוף. זה הדבר היחיד שמעודד אותי."

"תודה. הגאווה שלך היא גם הגאווה שלי. יש לי הרושם שהיא גם הגאווה של כל הנמצאים כאן."

הוא לא טעה. עיני האסירים נמשכו אל יופייה כאל אבן שואבת.

"את יודעת שהדברים הנעלים ביותר על רגש הכבוד העצמי ביצירתו של קוֹרנֵיי נכתבו בידי יהודי צרפתי ב־1940?" הוסיף אפג 327.

"היית מורה?" שאלה הצעירה.

"אני עדיין מורה. אני מסרב לדבּר על כך בלשון עבר."

"אז מה, קאפו זְדֶנָה, התחלת להחטיף שוב לסקז 114?" הצטחקק קאפו ז'אן.

"כן," ענתה קאפו זְדֶנָה בלי להבחין שלועגים לה.

"היא ממש מוצאת חן בעינייך, נכון?" שאל קאפו מארקוֹ.

"נכון," השיבה קאפו זְדֶנָה.

"את נהנית להרביץ לה. את לא יכולה בלי זה."

קאפו זְדֶנָה חשבה לרגע. ואז, בדחף לא מודע, שיקרה.

"כן, אני אוהבת את זה."

האחרים צחקו בפה מלא.

זְדֶנָה חשבה ששבועיים קודם לכן זה לא היה שקר.

"אני יכולה לבקש מכם משהו, בחורים?" היא שאלה.

"קדימה, תנסי."

"תשאירו אותה לי."

הם געו בצחוק.

"בסדר, קאפו זְדֶנָה, נשאיר אותה לך," אמר קאפו ז'אן. "בתנאי אחד."

"איזה?" שאלה זְדֶנָה.

"שתספרי לנו."

למחרת, בעת העבודות במנהרה, ראתה סקז 114 את קאפו זְדֶנָה מתקרבת אליה, והפרגול בידה.

המצלמה התמקדה בצמד הבנות הזה שהדריך את מנוחתם של הצופים.

פּאנוֹניק הכפילה את מאמציה, אף כי ידעה שהחריצות הזאת לא תועיל לה במאומה.

"סקז 114! חתיכת אפס שכמותך!" צרחה הקאפו.

מטר צליפות ניתך על האסירה.

הפעם פּאנוֹניק לא הרגישה דבר. הפרגול הוחלף בפרגול מזויף ולא מכאיב. בדחף לא מודע העמידה סקז 114 פנים כאילו התגברה על כאב עצור.

אחרי־כן הגניבה מבט חטוף לעבר פניה של הקאפו. היא קראה בהן עוצמה רבת משמעות: המתעללת עמדה מאחורי הסוד הזה ושיתפה בו את קורבנה בלבד.

רגע אחרי־כן שבה זְדֶנָה והיתה לקאפו רגילה, צורחת בקולי קולות את שנאתה.

בתום שבוע של הצלפות־דמה, הציגה קאפו זְדֶנָה את שאלתה שנית לסקז 114:

"מה שמך?"

פּאנוֹניק לא השיבה. עיניה העמיקו מבט אל עיני האויבת. היא נשאה את גושי האבנים שלה אל הערֵמה הכללית. ואז שבה כדי למלא את הקערה שלה בפסולת שפונתה.

זְדֶנָה המתינה לה, בארשת תובענית, כאילו ביקשה להבהיר לה שהיחס המועדף שלה ראוי לגמול.

"איך קוראים לך?"

פּאנוֹניק חשבה רגע קל לפני שהשיבה:

"אני נקראת סקז 114."

זו היתה הפעם הראשונה שאיזשהו קאפו שמע אותה מדברת.

היא אמנם לא גילתה את שמה לזְדֶנָה, אולם העניקה לה מתנה בלתי צפויה: את נימת קולה. נימה מפוכחת, רצינית וטהורה. קול בעל גוון נדיר.

זְדֶנָה התבלבלה כל־כך שלא הבחינה בתשובה המתחמקת.

הקאפו לא היתה היחידה שהתרגשה מן התופעה. כותרות עיתונים רבים הכריזו למחרת: היא דיברה!

היה זה נדיר ביותר לשמוע אסיר מדבר. ויותר מזה, שום כלי תקשורת לא הצליח לקלוט עדיין את קולה של סקז 114. עד כה ניתן היה לשמוע מפיה רק גניחות עמומות בגלל המכות. והנה היא אמרה דבר־מה: "אני נקראת סקז 114."

"מה שמייחד את האמירה הזאת," כתב עיתונאי אחד, "הוא המילה אני. הנערה הזאת - שלנגד עינינו הנדהמות סובלת מחרפה נוראה ביותר, מאיבוד צלם אנוש, מהשפלה, מהתעללות קשה - הנערה הזאת שעומדת למות לנגד עינינו, שהיא כבר מתה, עדיין מסוגלת לפתוח משפט באני מנצח, המכריז על קיומו. איזה שיעור באומץ לב!"

יומון אחר הגיע למסקנה הפוכה:

"אישה צעירה זו מכריזה קבל עם ועדה על תבוסתה. היא מחליטה - סוף סוף! - לדבּר, אך רק כדי להודות בכישלונה, לומר שהיא מזהה את עצמה רק באותו מספר אישי של הזוועה הברברית."

אף לא אחד מכלי התקשורת לא עמד על טבעו האמיתי של מה שהתרחש: הדבר קרה בין שתי הנערות האלה בלבד ורק הן הבינו את משמעותו. והמשמעות הכבירה הזאת היתה: "אני מסכימה לנהל איתך דו־שיח."

גם שאר העצורים לא הבינו אל נכון. כולם היו מלאי הערצה לסקז 114. היא היתה הגיבורה שלהם, זו שאצילותה נסכה בהם אומץ לזקוף שוב את הראש.

אישה צעירה שנשאה את המספר האישי מדא 802 אמרה לפּאנוֹניק:

"יפה עשית, את דורשת ממנה מחיר יקר," אמרה לה.

"אם לא קשה לך, הייתי מעדיפה דיבור בלשון נימוס מרוחקת מעט."*

"חשבתי שאנחנו חברות."

"בדיוק כך. הבה נניח את הדיבור בלשון קרבה לאלה המבקשים את רעתנו."

"יהיה לי קשה לפנות אלייך בלשון נימוס. אנחנו בנות אותו גיל."

"גם אנשי הקאפו בני גילנו. זו ההוכחה לכך שאחרי שנות הילדות אין די בגיל ליצור מכנה משותף.

"את לא חושבת שהדיבור בלשון נימוס יועיל במשהו?"

"אנחנו חייבים להתבדל מהם. כל דבר שיזכיר כי אנחנו בני תרבות, בניגוד להם, יועיל."

הגישה הזאת נעשתה מקובלת. עד מהרה לא פנה עוד איש מן האסירים אל זולתו בלשון קרבה של גוף שני יחיד.

הדיבור בלשון נימוס שהפך לנחלת הכלל נשא פירות. החיבה לא התמעטה, הקִרבה לא פחתה, אך הכבוד ההדדי גדל לאין ערוך. לא היה מדובר בגינונים של הוקרה רשמית, הם באמת חשו הערכה רבה יותר איש אל אחיו.

ארוחת הערב היתה דלה ועלובה: לחם עבש ומרק שקוף כל־כך שרק בדרך נס הכיל קליפה של ירק. אך הרעב הציק כל־כך והמזון היה מועט כל־כך שהכול חיכו למנה הזאת בשקיקה.

אלה שקיבלו את מזונם התנפלו עליו בלי אומר ודברים ואכלו בחסכנות, במורך־לב, מחשבים את הנגיסות.

לא אחת פרץ מי מהם בבכי, אחרי שגמר את מנתו, מכיוון שבטנו נותרה חלולה כל־כך עד לערב שלמחרת: לחיות רק למען הארוחה העלובה הזאת ולא לקוות עוד למאומה, אמנם כן, היתה להם סיבה לבכות.

פּאנוֹניק לא יכלה לשאת עוד את הסבל הזה, ובאחת הארוחות התחילה לדבּר. היא ניהלה שיחה עם חבריה ליחידה כאילו הסבה אל שולחן עמוס כל טוב. היא דיברה על סרטים שאהבה, על שחקני קולנוע שהעריצה. אחד היושבים סמוך אליה הסכים עם דעותיה, אחר התנגד להן, סתר אותן, הסביר את נקודת המבט שלו. הקולות הורמו. איש איש נקט עמדה. הרוחות התלהטו. פּאנוֹניק פרצה בצחוק.

רק אפג 327 הבחין בדבר.

"זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך צוחקת."

"אני צוחקת מרוב אושר. הם משוחחים, הם מתווכחים, כאילו מדובר במשהו חשוב. זה נהדר!"

"מי שנהדרת זו את. הודות לך הם שכחו שהם אוכלים חרא."

"ואתה לא?"

"אני, זו לא הפעם הראשונה שאני מבחין ביכולת שלך. בלעדייך כבר הייתי מת."

"לא מתים כל־כך בקלות."

"כאן קל מאוד למות. צריך רק להראות שאתה לא כשיר לעבודה, ולמחרת הורגים אותך."

"אבל בכל זאת, אדם לא יכול להחליט למות כך סתם."

"ודאי שכן, זה נקרא התאבדות."

"מעט מאוד יצורי אנוש מסוגלים באמת להתאבד. אני שייכת לרוב, יש לי יצר הישרדות. גם לך."

"אני אומר לך בכנות, בלעדייך אני לא בטוח שהוא היה קיים אצלי. אפילו בחיים הקודמים שלי לא הכרתי מישהי כמוך: אדם שהייתי יכול להקדיש לו את מחשבותי. די אם אחשוב עלייך וכבר אני נגאל מן הגועל."

המסובים אל שולחנה של פּאנוֹניק לא ידעו עוד ארוחות עלובות. אנשי היחידות בשולחנות הסמוכים הבינו את העיקרון וחיקו אותם: איש לא אכל עוד בדממה. חדר האוכל הפך להיות מקום סואן.

אף שהעצורים נותרו רעבים כמקודם, איש מהם לא פרץ עוד בבכי מר כשסיים את המנה הדלה שלו.

ואף על פי כן כחש גופם עוד ועוד. סקז 114, שהיתה דקיקה עוד לפני שהגיעה למחנה, איבדה את העגלגלוּת הרכה של לחייה. דבר שרק העצים את יופיין של עיניה, אולם היופי של גופה הלך והידרדר.

הדבר הדאיג את קאפו זְדֶנָה. היא ניסתה להגניב מצרכי מזון לידי זו שטרדה את מנוחתה בלי הרף. סקז 114 סירבה להם, נבעתת למחשבה מה עלול לקרות לה אם תקבל אותם.

אחת מן השתיים, או שעדשת המצלמה תקלוט את המחווה של זְדֶנָה, וסקז 114 תסתכן בעונש שאת טיבו העדיפה לא לדעת.

או שעין המצלמה לא תקלוט את המחווה של זְדֶנָה, וסקז 114 העדיפה לא לדעת את טיבם של רחשי התודה שהקאפו תדרוש ממנה.

אלא שהיא גוועה ברעב. זה היה נורא לדחות את חפיסות השוקולד שההשתוקקות אליהן הטריפה את דעתה. אך מאחר שלא נמצא לה מוצא, ויתרה עליהן בכל זאת.

קרה מה שקרה ומדא 802 הבחינה בתכסיסיה של קאפו זְדֶנָה ונמלאה חֵמה גדולה.