חומש יצחק

שלום עליך חבר! אם תשאל לשלומי, אענה לך ביושר: השבח לאל, מצוין, כי יכול היה להיות יותר גרוע. אך גם אם לא תשאל, אומַר לך - הראית אי פעם יהודי שישתוק לאחר שהחליט לומר את אשר על לבו?

אינני צעיר עוד. יושב אני על מרפסת ביתי בווינה - וינה, מושא תשוקתי הנפלא והנצחי - לוגם קפה בקצפת ומהרהר בקורות חיי. סביב פדחתי הקירחת נוצצת באור השקיעה עטרת שיער מוזהבת, אשר היתה פעם בצבע נחושת קלל - התזכור? מחבּר פיוטי ממני היה מדמה אותה להילה סביב ראשו של קדוש, אך מכיוון שחושב אני את עצמי לחוטא שרק במקרה שרד את מהפכת סדום ועמורה, היא מזכירה לי יותר את טבעת שבתאי. כי מהי טבעת זו אם לא שרידי עולמות קדמונים, כוכבים כתושים כחרסים, אסטרואידים ומיתוסים לאומיים, אמיתות ותובנות "נצחיות" שנטחנו לעפר ואפר ושהתגלו כעמידות פחוֹת וארסיות יותר מקופסת שימורים ישנה - רַיִיכים שאמורים היו להתקיים אלף שנה, ולא שרדו אפילו שתים־עשרה; אימפריות מתפוררות שהפכו מדינות קיקיוניות; גמדים מטורפים אכזריים שהכריזו על עצמם כעל קיסרים בני אלמוות; עריצים, אבות האומה, מצביאים ונביאים דגולים, שהיו עושים במכנסיים לוּ יכלו לקרוא לאחר מותם מה כתבו על אודותם בספרי ההיסטוריה לכיתות הנמוכות. כל שרידי העבר האלה סובבים לא רק סביב שבתאי אלא גם סביב ראשי, כדי שאבין שמאז זמנו של כובש היהודים נבוכדנצר ועד ימינו לא השתנה שום דבר מיוחד. או כפי שכתב הממזר הגאוני תחת שם העט קהלת: הבל הבלים הכול הבל, מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה. ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכול הבל ורעות רוח... כך או בדומה לכך דיבר.

אנסה פעם לספר לך כיצד התגשמו חמש המשאלות שירשתי מאבותי, אלה שעליהן שוחחנו לא פעם. עתה, בערוב ימי, יודע אני שאין זה עניין של מה בכך בחייו של איש אחד לזכות בהתגשמותן של חמש משאלות. על כך מודה אני לאלוהים ולגורל על שלא התגלגלו הדברים קצת אחרת: מביך לומר זאת, אך לי עצמי בעצם לא היו שאיפות כלל וכלל. הכול הוא תולדה של מצב פוליטי, ואני מעולם לא התעניינתי בפוליטיקה אלא להפך: הפוליטיקה התעניינה בי. היא שׂמה לה למטרה עיקרית או כדברי הפוליטיקאים - "בעיית הבעיות והעדיפות הראשונה" - את הגשמת שאיפותי שהן לדברי הפוליטיקאים - וכנראה בצדק - נחלת אבותי. אפשר לומר כי מדובר בשאיפותי ההיסטוריות. חמש הן, כאמור, המשאלות המתגשמות, וחמישה הם ספרי משה. דבר המוכיח בעליל שהשבט שלי בחיר אלוהים הוא, ולכן נועדו שאיפותיו להתגשם. אי לכך, אני, גרגר קטן משבט זה, או אם תרצה - נמלה מקן הנמלים המפוזר בעולמנו - זכאי לחֶלק משלי. אפשר אולי לקרוא לזה אחוז או מענק, או כעין מניה בחברת בחירי האלוהים. ועדיין, בחושבי על קורות היהודים במהלך האינסופי של הזמן ובתוספת החשבון האישי הצנוע שלי, כולל מע"מ, אריע גם אני כמו הפייטן ההוא שזכה לתהילה במקומותינו תחת השם הנוגע ללב שלום עליכם: "אני מודה לך, אלוהים, על הכבוד, אך לא יכולת לבחור לך עם אחר?!"

אל נא תחפש היגיון בגורלי, כי לא אני הוא שהנעתי את המאורעות אלא הם הניעו אותי. לא הייתי אבן הרחיים ולא המים המסובבים אותה, הייתי רק הקמח. ונעלמו מבינתי מחשבות הטוחן, יתברך שמו לעולם ועד.

אל תחפש היגיון במאורעות ההיסטוריים שכיוונו את גורלי - אין בהם היגיון. אולי יש להם משמעות נסתרת. אך האם יוכל אדם לדעת את משמעותם הנסתרת של הגאות והשפל, של זריחת השמש במלוא עוזה ושל פריחתה המוקדמת של השלגייה, האם יבין את משמעות האהבה או את געיית הפרה?

אל תאלץ אותי, אחי, להתחיל את הדיון במצב הפוליטי בירייה ההיא בסארייבו שכבר יצאה לי מהאף, הירייה אשר ירה תלמיד התיכון בעל שם המשפחה המוזר פרינציפ בארכידוּכּס היקר שלנו, האהוב, הבלתי נשכח וכו' פרנץ פרדיננד. משום שמלחמת העולם הראשונה הבשילה כמורסה ברחמה של אירופה והיתה מתפוצצת גם ללא עקרונות, כלומר גם בלי הירייה המטופשת של פרינציפ זה. היא היתה מתפוצצת אפילו אם דיפלומט גרמני היה מחליק בשטוקהולם על קליפת בננה שהשליך במקרה הנציג הצרפתי של חברת מישלן. אל נא תחפש היגיון גם בכך שמולדתי היקרה אוסטרו־הונגריה וצבאהּ הבלתי מנוצח, תחת פיקודו הנבון של גנרל קונרד פון גצנדורף, התעקשה להתערב עמוק יותר בסכסוך. זאת בשעה שאפילו אחרון המטומטמים שם לב שהמלחמה אבודה בשבילנו. האם יש היגיון בעובדה שבעבר השתוקקו בלהט האזרחים האוסטרו־הונגרים הנאמנים להתפוררות אימפריית ההבּסבּוּרגים למדינות קטנטנות, לבריתות אתניות מפוקפקות ולפדרציות טקטוניות, הניפו דגלי לאום ומחו דמעה וחוטם זב בהשמעת השיר "הידד הסלבים", ואילו עכשיו הם מתייפחים ליד הגיגיות הנקובות וזוכרים את אוסטרו־הונגריה של "הזמנים הטובים ההם"?

אמור לי, אחי, היש היגיון בכל זה? או בבדיחה המחרידה הזאת שבה יוון וסרביה שילבו יד ביד כמו אחיות טובות וקפצו לתהום הדמים לצד בנות הברית. ואילו תורכיה, הסוכנת הנצחית של אנגליה, התייצבה משום מה נגד אנגליה; ובולגריה מצדה כרתה ברית עם הכובשים התורכים ששלטו בה במשך חמש מאות שנה וקפצה למלחמה נגד המשחררת שלה רוסיה, אשר מצדה... וכו' וכו' וכן הלאה.

מלחמת העולם הראשונה היא אחד הלווייתנים, שעליו, כדברי הקדמונים, יעמוד סיפורי. הלווייתן השני הוא, כמובן, מלחמת העולם השנייה. ואם עכשיו, כשרגל אחת כאן ורגל שנייה שם, ארחיב את הדיבור על משמעותה או על חוסר משמעותה של האיומה במלחמות, הרי אקרע חיש קל. כיוון שלווייתני ההיסטוריה רק לעתים רחוקות שוחים במקביל. די להזכיר בהקשר זה את האידיאלים הלאומיים, הנצחיים והקדושים, שבגינם היתה גרמניה במלחמת העולם הראשונה אויב בנפש לאיטליה וליפן, ואילו במלחמה השנייה הכריזה על אותן המדינות ממש אחיות בנפש וכרתה עמן ברית נצחית וקדושה לא פחות.

אם יתעמעם העצב ממלחמה איומה זו, הוא יהיה לכאב עמום מדלקת מפרקים ישנה. מטבעם שוכחים בני האדם את הרע, כי אם יחשבו רק על המוות ועל הקרובים שהלכו, יחדלו החורשים מלחרוש, הצעירים - מלאהוב, הילדים יפסיקו לאיית אותיות ומילים, חרוזי הזהב של מחרוזת המחשבה. הַשְכּח את הכאב, ומשמעות המלחמה תצטמצם לבדיחה הישנה שוודאי שמעת מאה פעמים במאה גרסאות שונות. אבל בכל זאת אספר לך אותה, כי מי יוכל לעצור יהודי שגמר אומר לספר את הבדיחה שלו? הלכו להם אֵי שם בגליציה ממקום למקום פולני ויהודי. היהודי, שעדיין חושב את עצמו לחכם יותר מאחרים, כלומר רשאי ללמדם לקח וללעוג להם, הצביע על גללי סוסים מהבילים על אם הדרך ואמר: "אתן לך עשרה זלוטי אם תאכל את הגללים." הפולני, חמדן כמו כל איכר, לא התנגד להרוויח עשרה זלוטי. "מסכים," אמר הפולני, הזעיף פנים, נאנח, אך אכל את הגללים. היהודי נתן לו את עשרת הזלוטי, אך חש בבטנו למחשבה שעבור שטות כזאת נתן את כספו. וכשפגשו בגללי הסוסים המהבילים הבאים בלע את רירו והציע לפולני: "התחזיר לי את עשרת הזלוטי אם הפעם אוכל אני את הגללים?" "מסכים," אמר הפולני. הזעיף היהודי פניו, נאנח, אך בלע אותם וקיבל את כספו חזרה. המשיכו הלאה בדרכם עד שברגע מסוים עמד הפולני, גירד פדחתו ואמר: "תוכל לומר לי, אם אתם היהודים כל כך חכמים, אז למה אכלנו חרא?" הפעם לא השיב היהודי כלום, דבר שמתרחש לעתים רחוקות מאוד.

אם תשאל אותי למשמעות קורותיהן של שתי המלחמות ומה שהיה ביניהן, אשיב בשאלה שאין לה תשובה: "ובכן, למה אכלנו חרא?"

איני יודע, אחי, אם תסכים לשורותי אלו כי גם אתה כעלה נידף, נישא במערבולות הגורל והמקרה - הנחשבות לפי המרקסיזם כחוקיוּת לכל דבר. ואתם המרקסיסטים הרי חוזים באופן מופלא כל כך את החוקיות הזו, ובאופן מופלא עוד יותר מסבירים את הסיבות שבעטיין תחזיותיכם לא התגשמו. אך מי יכול לחזות, חוץ מאלוהים או אדוני? זה שאליו הפניתם גב (איני מאשים אתכם, איש באמונתו יחיה). מי יכול היה לחזות שאתה, הרבי הטוב מהעיירה על יד דרוגוביץ', תהפוך לפעיל האיגודים המקצועיים ויו"ר מועדון הכופרים? היכול היה מישהו לחזות שדרכינו שוב יצטלבו ליד התיל הדוקרני של מחנה פלוסנבורג, ושגדרות המחנה - סמל ותמרור של תקופה - יפרידו בינינו כצומת דרכים - אתה לשם, אני לכאן? הידע מישהו בעולם, בשאוֹל או בשמים, שהגורל יהיה כה נדיב כלפי שנינו, ושתחת תאי הגזים או גן העדן היהודי ניפגש שוב - איזו שמחה זו היתה, התזכור? - בגולאג, אי שם בקזחסטן? אך אתה, אסיר מספר 260־1040, היית אמור מבחינה פוליטית לפנות שמאלה כדי לחפור את תעלת "סטלין" שבין הים הלבן לים הבלטי. ואילו אני, אסיר מספר 476־003, פושע מלחמה ובוגד במולדת, שזה עתה חזר מפאתי הארכיפלג ששימשתי בו מתורגמן לברונים, פילדמרשלים וכו' - השבויים הנושאים את צלב הברזל בעל עלי האלון, אשר באופן כה מלומד, בכוחות משותפים השבח לאל, הצליחו להפסיד גם מלחמה זו - אני הייתי אמור לפנות ימינה. ועל כך יש פירוט בהמשך הסיפור.

עבורי, היהודי הזניח, טוראי בצבא האוסטרו־הונגרי ולאחר מכן עובד סובייטי הגון בקואופרטיב החייטים מס' 6 (זו היתה חנותו של אבי "מוד פריזיאן", התזכור?) - עבורי היה זה כבוד גדול לשרת אצילים של צלב הברזל בעל עלי האלון. כשנודע להם שאני טוראי פשוט, הם אילצו אותי לצחצח את מגפיהם ולהגיש להם ספלי תה שמנוני. אך מעולם לא נודע להם שפניתי אל מאחורי הצריפים והשתנתי להם בתה. פעם אפילו אמר לי הברון פון רודהסבורג, זה שנתפס בידי הרוסים כשהיה בשירותים של תחנת הרכבת בלַייפְּציג, מחופש למשרתת כדי שיוכל להתגנב אל האמריקנים - ברון זה אמר לי פעם שֶלַתּה יש טעם מוזר. גמגמתי שאכלנו אמש מרק צנון. הוא שאל בזלזול מה הקשר בין הצנון לתה, ואני העזתי להעיר שבין כל תופעות הווייתנו, אדוני הברון, יש קשר על־טבעי נסתר. הברון הסתכל בי דרך המונוקל שלו ואמר: "אתה פילוסוף יהודי בגרוש." והברון צדק!

איני יודע היכן אתה, אחי, אך קרוב לוודאי שאתה שוב במקומותינו - שוב רבי או שוב מזכיר הוועד המקומי או שוב מפקח הרובע - לא משנה מה. יש לך בוודאי ילדים ונכדים רבים, שיחיו ויהיו בריאים. אני מאחל להם עתיד מזהיר, כי הרי פינה אירופית זו הקרובה ללבנו היא נקודת המפגש של השאיפות הסלביות, הגרמניות והיהודיות, ומתערובת הדם החסידי עוד יצוץ איזה שאגאל או איזה שלום עליכם, ואילו אצל השכנים יגיע לגדולה איזה אנטישמי דגול שיהלל בדרכו את סופנו. הלוואי שהשְמרים שמהם עושה ההיסטוריה את ילדינו יהיו טובים יותר, ושיבואו ימי תבונה, שמחת שלום ואחווה כדי שבשנים ובמאות הבאות, עד ליום הדין, איש לא ישתין עוד בתה של הזולת. אמן!

נשיקות מידידך הוותיק שהוא גם גיסך:

יצחק בלומנפלד