חוסן ניהולי

1. חוסן וחשיבותו למנהל

"מתח הוא הגמול הטבעי של חיים בעלי משמעות"

כל מי שניהל פעם בחייו יאמר לכם שניהול הנו מלאכה קשה, מאומצת ומורכבת. לצד תחושת הסיפוק והמשמעות ולעיתים אף השליחות, חוויית הניהול מזמנת גורמי לחץ רבים המאיימים על הרווחה הנפשית והרגשית של הנושאים בעוּלה. עומס, אחריות, לחץ זמן, ריבוי נושאים לטיפול, פלישת העבודה לחיים הפרטיים, בעיות בתמיכה ובשיתוף פעולה של הצוות, תובענוּת הלקוחות, מחסור בכוח אדם איכותי, בתקציב או בציוד — כל אלה הם מנת חלקו של כל מי שבחר לנהל או להנהיג. המנהל פועל אפוא במציאות דינאמית ומחויב למשימות רבות ושונות, ולעיתים אף סותרות. לא אחת הוא נתון ברשת של נאמנויות קוטביות בין שחקנים רבים — עובדים, לקוחות, בעלים, אנשי מטה ושאר בעלי עניין. הדיאלקטיקה הזאת מזמנת למנהל התמודדות עם אירועים רגשיים רבים, שלא פעם מלווים בתחושת מתח, לחץ ואף חרדה. עם זאת חשוב לזכור כי לחץ ומתח אינם בהכרח שליליים, שכן "מתח הוא הגמול הטבעי של חיים בעלי משמעות", בלשונה של פרופ' סוזאן דיוויד (David) מאוניברסיטת הרווארד. לדבריה, אם אתה רוצה לטפס על האוורסט, אתה מביא בחשבון שזה לא יהיה קל, שתהיה בודד, שיהיו לילות קשים של קור, פחד וחוסר ודאות. היכולת שלנו לקחת על עצמנו אתגרים "מפחידים", להיכשל ולנסות שוב תלויה במידה רבה ברמת החוסן שלנו.3

בשנת 2009, יובל ה־200 להולדתו של נשיא ארה"ב לשעבר אברהם לינקולן, דירגו אותו 65 היסטוריונים כנשיא האמריקאי הטוב ביותר בכל הזמנים, במסגרת דירוגם של כלל נשיאי ארה"ב לפי סולם של 10-1 בעשרה תחומים, בהם סמכות מוסרית, יחסים עם הקונגרס, יכולת שכנוע ויכולת קבלת החלטות. לינקולן קטף כאמור את המקום הראשון, מותיר אחריו נשיאים אייקוניים כגון וושינגטון, רוזוולט וקנדי. לינקולן, נשיאה ה־16 של ארצות הברית, הרוויח את התואר הזה בזכות מעשיו והנהגתו את האומה האמריקאית בתקופה הקשה בתולדותיה של מלחמת האזרחים. הוא ייזכר לדורות כמי שקידם את שחרור העבדים, הביא לתיקון ה־13 לחוקה — ביטול העבדות בארצות הברית — ואיחד את ארה"ב בשעתה הקשה ביותר.

אך למרות עליונותו בהיכל התהילה של נשיאי ארה"ב, חשוב לזכור כי קורות חייו של לינקולן לא היו קלים בלשון המעטה. הוא נולד למשפחה חקלאית ענייה מקנטקי; נכשל בעסקיו באילינוי בשנת 1831; התמודד בבחירות לבית המחוקקים של המדינה ב־1832 והפסיד; נכשל שוב בעסקיו ב־1833; סבל מהתמוטטות נפשית ב־1836; הובס בבחירות ליו"ר בית הנבחרים ב־1838; התמודד בבחירות לסנאט ב־1855 והפסיד; הפסיד פעם נוספת כמועמד לתפקיד סגן הנשיא ב־1856; התמודד על מקום בסנאט ב־1858 והפסיד; ובשנת 1860 נבחר לנשיא ארצות הברית. בשנת 1864, עם כניסתו לכהונה שנייה, נרצח אברהם לינקולן על ידי מתנקש. במהלך חייו הוא הפגין מידה מרשימה ביותר של חוסן נפשי וקם שוב ושוב על רגליו חרף כל המהלומות שספג, ממש כאותה בובת "נחום תקום" המסרבת ליפול כל אימת שהיא חוטפת מהלומה.

מהו חוסן?

חוסן, או איתנות נפשית, מוגדרים כתהליך חזרה של האדם "לעצמו" מחוויות של קושי ומצוקה. המילה האנגלית — resilience — מדויקת יותר, שכן היא איננה מבטאת רק חוסן, קשיחות או עמידות סטטית, אלא גם יכולת ליפול או להישבר ולחזור לעמוד על הרגליים. ריק הנסון (Hanson), מחבר הספר "Resilient: How to Grow an Unshakable Core of Calm, Strength and Happiness" מדמה את החוסן למשקולת (Keel) בתחתית הספינה. המשקולת נועדה לאזן את כלי השיט במקרה של רוח צדדית או גלים גבוהים, כך שגם בעת סערה הספינה תמיד תחזור לנקודת שיווי המשקל שלה.

"חוסן הוא תהליך של הסתגלות טובה מול מצבי מצוקה, טראומה, טרגדיה, איום או לחץ. היכולת ללמוד, להשתנות ולצמוח במשברים היא הביטוי האולטימטיבי של חוסן אישי," מסביר פרופ' ליאו וולמר, מנהל יחידת המחקר במרכז ״חוסן״ ומרצה בכיר בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. חוקרים ואנשי מנהל וארגון הבינו זה מכבר כי אין די כיום במנת משכל גבוהה או ברמת אינטליגנציה רגשית על מנת לתפקד באופן מיטבי במציאות העכשווית רוויית המתחים, הלחצים והסחות הדעת. רמת הדרישות שהמציאות היומיומית מציבה בפנינו עלתה דרמטית, ורמת המשאבים שעומדים לרשותנו פחתה ביחס הפוך. פיתוח חוסן אישי מאפשר לטפל בשני המרכיבים האלה, לנהל טוב יותר את דרישות המציאות, ובמקביל להעצים את יכולות ההתמודדות האישיות. כדי להפוך לאנשים חסינים יותר, אומר וולמר, עלינו לרכוש בשלב ראשון מיומנויות של ניהול עצמי. "הכוונה היא ליכולת לנהל בעצמנו את מרכיבי החוויה השונים — לווסת נכון את התגובות הפיזיולוגיות שלנו, את המחשבות ובמיוחד את המעוותות שבהן, את הרגשות, במיוחד כאשר הם מציפים אותנו, ואת מיקוד הקשב שלנו. בעצם זה לבנות בתוכנו קול פנימי של חבר המלווה אותנו בחיים."4

"לעולם יהא אדם רך כקנה"

רבי שמעון בן אלעזר אומר: "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז. מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו הולך ובא עימהם דממו הרוחות חוזר הקנה עומד במקומו... אבל ארז אינו עומד במקומו אלא כיוון שנשבה רוח דרומית (חזקה) עוקרתו והופכתו על פניו."5

ברוח אמרתו של רבי שמעון בן אלעזר, ד"ר דני חורש מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן מדמה אף הוא את האנשים בעלי רמת חוסן גבוהה לקנה סוף. "חוסן זה לחוות אירוע שלילי שמלווה בסטרס, ולהצליח לחזור לנקודה קרובה לזו שבה היית לפני האירוע. זה כמו קנה סוף שמתכופף בפני פגעי הטבע, אבל אז גם מגלה גמישות וחוזר לנקודת המוצא שלו, או קרוב אליה. אצל אנשים עם חוסן נמוך, פעמוני האזהרה לא יודעים להפסיק לצלצל ברגע שהסכנה חלפה. הם עדיין מרגישים שהאיום מתרחש, ולא מאמינים ביכולתם לתפקד כמו שתיפקדו קודם. בעבר טענו שחוסן זה היעדר מצוקה בעקבות טראומה או סטרס, והאנשים החסינים הם, לכאורה, אלה שלא נשרטו, הם לא קנה הסוף, אלא מעין גזע קשיח — אנשים שהאירוע לא נגע בהם ממש. היום אנחנו לא בהכרח מקדמים מודל של אדם שהוא טפלון, שכלום לא נוגע בו. להפך, אנחנו חושבים שאדם חסין הוא זה שכן מרשה לעצמו להרגיש פגיעות, כן מרשה לעצמו להיות מושפע מאירועים, אבל לאחר שחווה את הפגיעות והרגיש את הכאב, מצליח לחזור לשיווי משקל."6

הגנרל ג'ורג' פטון, שנחשב לאחד המפקדים האמיצים וההתקפיים ביותר של הצבא האמריקאי בכל הזמנים, אמר פעם שבעת הלחימה כולם מפחדים: "חייל או גנרל שאיננו מפחד בעת שפגזים נופלים לצדו או בעת שכדורים שורקים בעורפו כנראה משקר, אולם ההבדל בין חייל אחד למשנהו טמון ביכולת של כל אחד להתגבר על הפחד ולתפקד על אף החששות."

גדילה פוסט־טראומטית

פרופ' ג'ואל מילם (Milam), חוקר בתחום הרפואה המונעת מאוניברסיטת סאות'רן קליפורניה, ומי שעסק במשך שנים בעבודה עם חולי איידס, אומר שחוסן אין פירושו רק לחזור למצב הקודם או לתפקד למרות החששות כדברי הגנרל פטון. לטענתו אפשר גם לגדול בעקבות הטראומה (Post Traumatic Growth), לצמוח ולשגשג בצורה טובה יותר מאשר לפני המשבר, כפי שמלמד המקרה הבא:

"עד התקף החרדה הראשון שלי הייתי בטוח שחרדה היא מילה נרדפת לפחד, סתם פחד, וכמו שהוא בא ככה הוא הולך. איש לא סיפר לי שחרדה היא סוג של 'חיה', מעין 'תמנון' שלופת אותך בחוזקה, מחבק ולא מרפה. הוא מרוקן ממך את האוויר, יונק את הדם ומקפיא אותך למוות. הוא לא רוצה להרוג אותך, הו לא, אבל הוא רוצה שתבקש למות. את התקף החרדה הראשון שלי חטפתי בגיל 38, בדיוק לילה אחרי שזכיתי במכרז לניהול תיכון יוקרתי באזור חיפה. חזרתי הביתה וסיפרתי לאשתי שזכיתי. היא צהלה לעברי וחיבקה אותי. 'תמיד רצית את זה,' היא אמרה בשמחה, 'איזה יופי, אני בטוחה שתעשה עבודה מצוינת.' אבל אני? אני לא שמחתי בכלל. ההפך... הכי ההפך. לאט־לאט התחלתי להרגיש מעין מחנק בגרון, מחנק שלוּוה בחרטה עצומה שמאוד הפתיעה אותי, הרי בכל אופן תיכננתי את המהלך הזה זה כמה שנים.

"מה עשיתי לעצמי? אני? הולך לנהל 130 אנשי צוות? ככה? ביום אחד? להיות אחראי לשלומם של 1,100 תלמידים? להתמודד עם כ־2,000 הורים? לנהל תקציב של 25 מיליון שקל? להיות אחראי לכ־2,000 שעות לימוד בשבוע? מי אני בכלל? אני מתחזה! אני לא מנהיג! אני בוגר שלוש יחידות במתמטיקה וגם זה בקושי. איך אנהל תקציב? מערכת שעות? כמה נתונים אצטרך לנהל במוחי המוגבל? אני הולך להיכשל, וכולם יהיו עדים לכך!

"יום לאחר המכרז נפגשתי עם מנהלת בית הספר המיועד לצורך חפיפה. היא היתה בתפקידה שנתיים, והצוות פשוט מירר את חייה. 'יש שם מלא נחשים,' היא אמרה לי. 'הכי ארסיים הם הכי שקטים, תיזהר מהם!' וכאילו זה לא מספיק היא הוסיפה, 'אתה חייב להיות ממש חזק מול הנהגת ההורים, יש שם כמה הורים שרוצים להרוס את בית הספר, לצבור כוח פוליטי על הגב שלך... שים לב למנהלן, שים עין על הקופה הקטנה, אני לא יכולה לומר בוודאות אבל יש שם אי־סדרים, יש מצב שהוא ״לווה״ משם כסף... שלא תשב בכלא בגללו.'

"חזרתי הביתה הרוס. כל הלילה לא עצמתי עין. פתאום בבת אחת, בלי שצפיתי אותה מראש, היא הגיחה. גברת חרדה. במשך חודשים ארוכים היא הופיעה שוב ושוב, ביום, בלילה, במנוחה, בנהיגה, בריאיון עם מורה חדשה לתפקיד, בפגישה עם מנהל אגף חינוך, מתי לא? זיעה קרה, מחנק, נמלול בידיים, ובעיקר מחשבות שמתחילות בצמד המילים הארור 'מה אם?' מה אם אני אכשל? מה אם יגלו שאני בלוף? שאני בדיחה? מה אם יהיה מרד של מורים נגדי? מה אם תלמיד ימות חלילה במשמרת שלי? מה אם אתפטר אחרי חודשיים כי אקרוס נפשית, והקריירה שלי תהיה גמורה? מה אם התלמידים ישנאו אותי? מה אם ההורים יתעמרו בי? מה אם המשכורות לא ייכנסו בזמן? מה אם ניכנס לגירעון? מה אם? מה אם? מה אם? מסתבר שגברת חרדה היא חברה טובה של גברת אובססיה, ושתיהן אוהבות להסתובב עם אדון דיכאון. צללתי. חושך.

"שנת הלימודים התחילה. היה לי קשה, קשה מאוד. הרגשתי שהכול גדול עלי. הייתי הולך כמה פעמים ביום לשירותים לנשום, להירגע. האנשים סביבי לא הבחינו בכך, אבל בתוכי התחוללה סערה לא נורמלית. הרגשתי כמו מקלט רדיו שמכוון רק לערוץ אחד שמשדר אותות מצוקה ללא הרף. אחרי חודש לא יכולתי עוד. המחשבות הטורדניות על כישלון אפשרי, עומס העבודה, האחריות, הבלבול, המבטים הזרים שבחנו אותי ללא הרף, החרדה ש'הנה עוד שנייה הם עולים עלי' ושאר המחשבות האובססיביות הפילו אותי למיטה. שכבתי יומיים ולא קמתי. 'אני לא חוזר לנהל,' אמרתי לאשתי! 'אני כישלון! אני רוצה את החיים שלי בחזרה! אני אהיה נהג טרקטור, יועץ יופי בסופרפארם, אני אהיה אורז משלוחים ב"רמי לוי", לא מעניין אותי, אני לא חוזר לנהל!' אשתי נתקפה פחד גם היא לאור מצבי והתקשרה לאלדד, חבר שלי מהצבא. היינו יחד בלבנון, הוא היה המפקד שלי, ואחרי השחרור טיילנו יחד בדרום אמריקה. אלדד היה מאוד קרוב אלי, ואשתי ביקשה שיגיע אלינו בדחיפות. הוא הגיע וניסה לעודד אותי, אמר שהכול יהיה בסדר, שנעבור את זה יחד, שהכול בראש שלי, שזה פרוז'קטור שמקרין שקופיות 'רעות' ושאני יכול להחליף שקופית אם רק ארצה. שעוד מעט חופשת חנוכה וניסע יחד למיקונוס להירגע. שניזכר בחוויות מהמוצב ונצחק יחד על בגיזדה שחירבן בתוך הצ'וקו של החרמונית בלי לשים לב. שנרוויח כל יום בנפרד, ושאני אנהל רק שנה ואעוף משם קיבינימט. 'רק שנה?' שאלתי, 'רק שנה!' הוא ענה לי. 'כולה שנה,' הוא הדגיש, 'חנוכה, פורים, פסח ואתה בחוץ.' קמתי מהמיטה ושטפתי פנים.

"נשארתי יותר משנה. למעשה נשארתי בבית הספר עוד שש שנים טובות. היו קשיים, היו המון אתגרים, אבל התגברתי עליהם בעזרת מנהלת מלווה שסייעה לי להכיר את עצמי טוב יותר ומפקחת מקסימה שאף היא סייעה לי רבות. נוסף על כך נעזרתי בטיפול פסיכולוגי להפחתת החרדה והוא הקל עלי מאוד לראות את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. בתקופת הניהול שלי זכה בית הספר בפרסים והצעדתי אותו למקום מעולה מבחינת ההישגים, האקלים ומספר התלמידים הנרשמים. היום כשאני מסתכל אחורה, אני מודה לחרדה שלימדה אותי כל כך הרבה על אומץ ועל מאמץ, על התמודדות עם פחד ושיתוק, על היכולת לחבק את הרגע הזה ואת שברירי האושר והסיפוק. היא פתחה בפני ערוצים רבים אל נפש האדם וממנה. היא הפכה אותי למנהיג חינוכי רגיש, מתחשב, אנושי. בזכותה אני הרבה פחות פחדן והרבה פחות שיפוטי כלפי עצמי. הרי עליתי ממקום שנמוך ממנו לא יכול להיות מבחינה רגשית, מקרקעית האגם."

את הדברים הללו, ואת "חוויית הגדילה הפוסט־טראומטית", חשף בפני חנוך במהלך שיחתנו על כניסתו לתפקיד. למען האמת הופתעתי מאוד מכך שהאדם שניצב מולי ומשדר עוצמה, ביטחון, שלווה ומקצועיות, חווה כניסה מטלטלת שכזו לתפקיד. הוא כמעט נשבר. מערכת החינוך עמדה לפספס אותו, אבל איכשהו הוא שרד, החזיק את עצמו. נפל אבל לא נשבר, התרסק אך הצליח לחזור ולעמוד על רגליו. היום הוא מנהל בית ספר באזור חיפה, וגם שם הוא עושה עבודה נהדרת.

הסבל פוגש את כולנו

אחד הטקסטים הקנוניים ביותר בבודהיזם הנו ההכרה בסבל ובקושי כחלק בלתי נפרד מהקיום שלנו. וכך כתוב ב"אמת הנאצלת" על אודות הסבל: "ובכן, זוהי האמת הנאצלת של הסבל: 'לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל; עצב, מרירות, כאב, מצוקה וייאוש הם סבל. מגע עם משהו לא נעים הוא סבל, פרידה מהאהוב היא סבל, כל משאלה שלא התגשמה היא סבל.'" ד"ר לוסי הון (Hone), מנהלת מרכז הרווחה והחוסן בניו זילנד וחוקרת ותיקה בתחום החוסן והרווחה הנפשית, איבדה בשנת 2014 את בתה בתאונת דרכים, ונאלצה להתמודד עם שבר ואובדן קשים מנשוא. בהרצאת TED שנשאה תחת הכותרת "שלושת הסודות של אנשים בעלי חוסן" היא אמרה: "אנשים בעלי חוסן מבינים שהחיים יכולים גם להידפק לפעמים, שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהם. ההבנה הזאת מחזקת אותך בידיעה שהחיים אינם מפלים אותך לרעה. הסבל פוגש את כולנו."7 המשברים בחיים הם עובדה כמו גם הסבל שבא בעקבותיהם: אובדן, מוות של אדם קרוב, גירושין, פיטורים או התמודדות עם מחלה ממושכת הם חלק בלתי נפרד מהמציאות האנושית. אולם היכולת לצמוח מתוך משבר, להתחזק ולשגשג בעקבותיו נתונה בידינו.

מעגל החוסן והצמיחה

החוקרים ג'רי פטרסון ופול קלהר טוענים שככל שלאדם רמת חוסן גבוהה יותר, כך הוא יוכל ביתר קלות לצאת מהמשברים השונים, לצמוח ואף לשגשג בעקבותיהם. לטענתם, לאחר משבר אנו נחווה ארבעה שלבים: הידרדרות, הסתגלות, התאוששות וצמיחה. בשלב ההסתגלות למשבר כל מה שמעניין אותנו הוא לשרוד, "לעבור אותו". שלב ההתאוששות הוא שלב הסטטוס קוו, כלומר רבים בוחרים להישאר בו, אך אפשר גם לעבור לשלב הרביעי שהוא צמיחה והתפתחות בעקבות המשבר.8

לפני זמן מה הזמנתי את גב' מרים פרץ לדבר בפני תלמידי בית הספר על חוסן ועוצמה פנימית. נפגשנו איתה בהר הרצל. היתה זאת אחת השיחות המשמעותיות ביותר עבור התלמידים, והאנרגיות הטובות של מרים הציפו את החדר. "החיים שלי זה לא רק שכול ועצב," היא אמרה. "סיפור חיי אינו רק הנפילה של אוריאל ואלירז. המשבר הוא עובדה, הוא אינו בשליטתנו. השאלה אילו משקפיים אני בוחרת להרכיב בעקבות המשבר זאת שאלה שתלויה בי. שאלת החיים היא שאלת הבחירה — האם אני בוחרת לשכב ולקונן על מר גורלי, או בוחרת לקום ולצאת לעבודה. אני בוחרת להודות לאלוהים על הילדים והנכדים שיש לי." מרים בחרה אפוא לגדול מהמשבר, ובתוך כך הפכה לדמות מעוררת השראה, כזו הראויה לפרס ישראל.

ההצלחה שמעבר לנפילה

אם כן, אי־אפשר לפתח חוסן ללא התמודדות אמיתית עם נפילות ומשברים. סיפור זן מספר על בחור צעיר, ששאל פעם חכם זקן שפגש בעת שצעד בשביל: "באיזה כיוון נמצאת ההצלחה?" החכם סימן בידו בדממה לעבר השביל. הבחור שמח שההצלחה כה קרובה וחש לדרכו. לפתע נשמע קול נפילה. שוב הופיע הבחור, צולע וחבוט, וחזר על שאלתו באוזני החכם. ושוב, ללא מילים, סימן החכם לעבר השביל. הצעיר המשיך במהירות באותו כיוון כמו קודם. הפעם קול הנפילה היה מחריש אוזניים. בזחילה, בעודו מדמם, הוא חזר לחכם ודרש ממנו לדבר. פתח החכם את פיו: "ההצלחה נמצאת בכיוון שהלכת," אמר, "במרחק לא רב מעבר לנפילה."

נראה אפוא שחוסן אינו מושג תיאורטי גרידא. פיתוח חוסן צריך להיות מלווה בניסיונות אמיתיים ומוחשיים, או כדברי ניטשה — "מה שלא הורס אותי, מחשל אותי." מספרים על נזירי שאולין, הידועים בתור לוחמי קונג פו מעולים, שבמסגרת אימוני היום המפרכים שלהם הם מכים באגרופם במשך כמה שעות בגזע עץ שנמצא מולם. הסדקים המיקרוסקופיים שנוצרים בעצמות כף היד מתמלאים בסידן ובחומרים נוספים, מתקשים והופכים לרקמת עצם צפופה יותר. לאחר אימון של שנים, עצמותיהם של נזירי שאולין מתחזקים באופן משמעותי ומסוגלים לשאת לחץ פיזי עצום. ג'וליוס וולף, מנתח גרמני בן המאה ה־19, ניסח זאת בחוק שנקרא על שמו. "חוק וולף" גורס שהעצמות שלנו מתחזקות בהתאם לעומס המופעל עליהן, בתנאי שזהו עומס פיזיולוגי מקוטע, עומס בלתי רציף. במילים אחרות, עומס שמלווה בהפוגות מעודד את החוסן מחזק אותו. בהתאם לחוק וולף, עומס נפשי או רגשי לא פרופורציונלי ומתמשך עלול לשבור אותנו ולגרום נזקים של ממש.

האם אפשר ללמוד חוסן?

ד"ר שרון מושיוף, מומחית לניהול מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ומאוניברסיטת תל אביב, שמלמדת מנהלים כיצד לפתח שרירי חוסן, טוענת כך: "העולם מלא הפרעות. אנחנו מתמודדים עם שינויים באופן תמידי, ורק בעל חוסן יכול להסתגל בצורה מהירה לאתגרים, לאכזבות ולכישלונות, ועדיין לשמור על אפקטיביות ואיכות חיים." היא מזכירה את הציטוט המפורסם של דיאן קוטו — "יותר מהשכלה, יותר מניסיון, יותר מהדרכה, זהו החוסן שמבדיל בין אלה שמצליחים לבין אלה שלא." במודל שהיא עובדת איתו, ושנבנה על ידי Resilience Alliance, החוסן מורכב מ"שרירי חוסן". לדבריה, לכולנו יש אותם שרירים, אבל הם יכולים להיות מפותחים יותר או פחות. לדעתה ולדעת חוקרים אחרים, חוסן ניתן לרכישה ולתרגול.9 התכונות הדרושות כדי להצליח הן לאו דווקא כישרון יוצא דופן, אלא עמידות, תושייה ויכולת לחשוב מחוץ לקופסה, לאלתר ולנצל הזדמנויות.

אז איך מפתחים חוסן? איך מצליחים להגיע לנקודת שיווי המשקל גם בעין הסערה? בשיחה שלי עם חברי מנכ"ל חברת "פייבר", זיו אלול, הוא ענה לי תשובה פשוטה — "פשוט לומדים להיכשל ומנסים שוב ושוב. חוויית ההיכרות עם הכישלונות והאכזבות ועם ההצלחה שתגיע בעקבותיהם מפתחת חוסן אצל המנהל." גם לדברי הפסיכיאטר, המרצה וחוקר המוח, פרופ' יורם יובל, "אימון" הוא המפתח לחוסן. "ככל שאדם מתנסה יותר בכישלונות, כך הוא יֵדע לצאת מהם ביתר קלות בעתיד. חייבים ללמוד להיכשל ולהתמודד עם כישלונות. את ההתנסות בכישלונות," הוא אומר, "כדאי לתרגל כבר בילדות. הורים רבים מבקשים למנוע מילדיהם עוגמת נפש ומנסים לאתר מראש קשיים שעלולים להיגרם להם ולטפל בהם עבורם. קוראים לזה הורות הליקופטר — ההורה מגונן על הילד מכישלון אפשרי ומנסה ליישר בשבילו את הקרקע... זה מגיע מהמניעים הטובים ביותר, אבל יש לזה תופעת לוואי איומה. אנחנו מגדלים ילדים שמגיעים לגיל 18 בלי שחוו כישלון משמעותי. ואז הילד או הילדה נופלים מקורס טיס, נזרקים על ידי בן/בת זוג או מתמודדים עם קושי גדול אחר, והם פשוט לא מוכנים לזה. הם מרגישים בושה וכאב רב ונחושים לא לגרום לזה לקרות שוב. הדרך היחידה לא להיכשל היא להימנע מלעשות דברים שאתה לא טוב בהם." החלטה כזאת, לדברי יובל, היא לא פחות מ"קטלנית", ולא רק לילדים. "מנהלים חייבים לאפשר לעובדים הזוטרים שלהם להיכשל, אחרת הארגון כולו ייפגע. ארגון שאין בו סובלנות לכישלונות יצמיח אנשים בעלי כישורים מצומצמים שאינם יכולים או אינם רוצים להשתנות."

בדיוק משום כך אבי פסיכולוגיית העצמי, היינץ קוהוט (Kohut), טבע את המושג המדויק כל כך "תסכול מיטבי" (optimal frustration). ״אמנות הניהול הטובה כמו אמנות ההורות הטובה, מחפשת את האיזון, את נקודת שיווי המשקל. אם אתה מתַסכל את העובדים או הילדים שלך יותר מדי, בסוף תשבור אותם בדומה ל׳חוק וולף׳. אבל אם לא תאתגר אותם בשל פחד מהמקום הזה שבו תשבור אותם, תצמיח אנשים בינוניים שחוששים לנסות ולפרוץ גבולות. נקודת האיזון הזאת היא ׳התסכול המיטבי׳, שאליו אנחנו צריכים לכוון. עליה לקבוע עד כמה אני יכול לתסכל את העובד הזה כדי לדרבן אותו, אבל בלי לשבור אותו."10

בעל חוסן הוא מי שעושה למרות החששות, למרות הפחד ולעיתים אף למרות החרדה. נאום "האדם בזירה", שרבים רואים בו את הנאום הטוב ביותר של נשיא ארה"ב לשעבר, תאודור רוזוולט, מדבר בשבח העשייה, היוזמה והכישלון. לטעמי הוא משתלב היטב עם התפיסה של פיתוח חוסן פנימי: "לא המבקר חשוב, וגם לא מי שמצביע על מעידתם של חזקים או על האופן שבו היו צריכים לפעול. השבח מגיע לאנשים הנאבקים בזירה, שפניהם מכוסים באבק, יזע ודם; ששואפים כל הזמן, שטועים שוב ושוב. מפני שאין מאמץ בלי טעויות; לאלה שמנסים, שמתלהבים, שמקדישים עצמם למען מטרה ראויה; אלה שבמקרה הטוב מצליחים ובמקרה הגרוע נכשלים — אך לפחות עושים זאת בשעה שהעזו וניסו, כך שמקומם לעולם לא יהיה לצד הנשמות הקרות ומוגות הלב שלא ידעו מעולם ניצחון או הפסד."11 לדידו של רוזוולט, אי־אפשר לחכות עד שהכול יהיה ברור ואז לנקוט עמדה. היכולת לקפוץ למים ולפעול בידיעה שאם זה לא יהיה בסדר — אתקן, היא חשובה. אנשים נטולי שריר יוזמה מפותח נוטים לפעמים לחכות יותר מדי להתבהרות העניינים, במקום לקבל החלטה ולפעול.12

מה למדנו?

למדנו שחוסן הוא יכולת לחזור לנקודת שיווי המשקל, ואף לגדול ולהתעצם בעקבות משברים. ראינו גם שאפשר להתאמן על חוסן, ושחוסן אין פירושו שלא נחווה חוויות קשות ואירועים מערערים, אלא הוא טמון בראש ובראשונה בתגובה שלנו לאותם אירועים. בפרק הבא נכיר קצת את עולמנו הרגשי הפנימי, ונראה איך הוא משפיע עד מאוד על מידת החוסן שלנו ורווחתנו האישית.

Susa David: Emotional Agility: Get Unstuck, Embrace Change and Thrive in Work and Life, 2016

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001266562

אבות דרבי נתן, א, פרק מא

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001266562

https://www.youtube.com/watch?v=NWH8N-BvhAw

Patterson, J. L., & Kelleher, P. (2005). Resilient school leaders: Strategies for turning adversity into achievement. Alexandria, VA: Association for Supervision and Curriculum Development.

ראו גם: Daryl R. Conner, "Managing at the Speed of Change — How resilient managers succeed and prosper where others fail", Random House Publishing Group, 2006

https://www.themarker.com/allnews/.premium-1.6489136

"הצלחה — עצות מפי אנשים מצליחים במיוחד להגשמת המטרות שלכם", מטר, 2007

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001266562