חוצים גבולות 2: נקודת התחלה

פרק 1 קְוִוין

פעם, לפני זמן רב, הייתי מאושר.

יומיים מתוך שבעת ימי השבוע היו מושלמים.

אבל מאז חלפו שלוש מאות שישים וחמישה ימים והזמנים הטובים חלפו כאינם.

שנה תמימה. בדיוק היום, לפני שנה, פרשה רושל מהמשחק.

הזמזם הצמוד לדלת דירתי רועם. זה סמית. אין צורך שאפתח לו. כבר שנה שלמה שהוא מגיע בכל בוקר יום שני. זוהי דרכו להשגיח עליי. הוא מזמזם מתוך נימוס, כי ממילא יש לו מפתח.

בהתחלה, ביקרו אותי סמית וצ'לה יחד. למען האמת, זה היה די נחמד. נהניתי מאוד מחברתם. זו הייתה הדרך שלהם להביע את דאגתם לאחר שהפסקתי לדבר עם בריק ולא חזרתי יותר אל מועדון "נקודת מפנה".

לא הייתה לי כוונה לסיים את קשריי עם בריק. כלומר... כן התכוונתי לסיים את המשחק שלנו, אבל לא רציתי שהחברות בינינו תיגמר. הוא חלק מהחיים שלי כבר כל כך הרבה זמן, שאף פעם לא עלה בדעתי להתנתק ממנו לגמרי. אך בסופו של דבר, זו הייתה השתלשלות העניינים. יום בלי בריק הפך לשבוע שהפך לחודש. ואם כך הם פני הדברים, יש סיכוי שזה יימשך לנצח.

במשך כמה חודשים העמדנו פנים שהכול בסדר. הוא אפילו העמיד פנים שהוא מחפש את רושל, אבל הוא לא יכול לעבוד עליי. בריק לעולם לא ימצא את רושל, וגם אני לא. אם היא שונאת אותי עד כדי כך שהאפשרות היחידה הייתה לעזוב אותי בצורה כזאת, אז... זהו זה. זה נגמר.

הפסקתי ללכת ל"נקודת מפנה", אך אני עדיין חבר מועדון. אם אבטל לגמרי את החברות, איאלץ לקבל החלטות, אז פשוט העדפתי להתעלם מכל העניין. ואז הפסקתי לדבר עם בריק. הפסקתי לענות לטלפונים שלו. הפסקתי להגיע לאירועים. הפסקתי לעשות דברים שקשורים אליו.

סמית וצ'לה קיבלו על עצמם את תפקיד השומרים שלי. השגיחו עליי כמו על מישהו שיש לו כוונות אובדניות, או כמו על דוד זקן שצריך להזכיר לו לאכול.

בהתחלה הם באו יחד, בימי שני בבוקר, ותמיד הביאו קפה ודבר מה לאכול. מאפים או מקדונלד'ס, או משהו כזה. אחרי חודש זה כבר הפך לעניין שבשגרה והרגשנו בנוח לשבת שלושתנו על הספה שלי ורק לדבר וליהנות מהנוף המרהיב, הנשקף מהקומה האחרונה בבניין המגורים שלי.

פעם אחת... ידי נדדה אל רגלה של צ'לה. לא עשיתי זאת במודע. ממש לא. פשוט... ישבנו שלושתנו קרובים מאוד זה לזה, צ'לה ישבה בינינו, ולפתע צפה ועלתה בי תחושה... מוכרת כל כך.

אני חושב שעשיתי את זה מתוך הרגל. אני די בטוח בזה. מחווה לא מודעת. אני משער שזו הייתה כמיהה למעט מגע אנושי.

הכול נעצר ברגע. סמית השתתק. צ'לה, שבדיוק הייתה באמצע סיפור טיפשי, שאני לא מצליח להיזכר בו עכשיו, השתתקה גם היא.

נרתעתי מייד. הבטתי על סמית ומשכתי בכתפיי כאות התנצלות. נאנחנו, כי היה זה מהלך טבעי כל כך.

אני נמשך אליהם.

לא אל צ'לה, לא אל סמית.

אליהם.

אלינו.

ואני חושב שסמית ידע באיזו קלות יכולנו להישאב למשהו כזה באותו הרגע. בקלות רבה יכולנו לחזור לסידור הקודם שלנו. אני יודע שהוא אוהב את זה. אני יודע שהיא אוהבת את זה. וכך גם אני – אני עדיין אוהב את זה. אי אפשר לשחק משחק כזה במשך יותר מעשור ולא לאהוב את זה.

אבל זו הייתה צ'לה ששמה סוף לכל המחשבות האלה. היא רכנה לעברי ונשקה על לחיי, נעמדה ואמרה, "אני חייבת להגיע היום מוקדם לעבודה. קווין, רוצה שנאכל מחר ארוחת צהריים יחד?"

"ברור. יהיה כיף," עניתי.

היא יצאה והשאירה אותי עם סמית. ידעתי שהוא לא יגיד שום דבר ואכן, כך היה. דיברנו על... אני לא יודע. לא זוכר. אולי על מניות. על מזג האוויר. על משהו לא מזיק.

וכך כל זה התחיל. בכל יום שני בבוקר, סמית עדיין מגיע עם קפה ועם משהו לאכול. עכשיו הוא מגיע לבדו. ובכל יום שלישי אני נפגש עם צ'לה לארוחת צהריים. רק שנינו.

מצחיק לחשוב שסמית לא סומך עליי כשאני איתו ועם צ'לה יחד, אבל כן סומך עליי כשאני עם צ'לה לבד.

לא אותה אני רוצה. ובטח שלא אותו. אני רוצה עוד... מאיתנו. הייתי שמח אם שלושתנו היינו משחקים עוד משחק אחד.

כשרק מכנסי הפיג'מה לגופי, אני עומד עכשיו מול החלון המרהיב, המתנשא לגובה ארבעה מטרים, שמתחיל ברצפה ונוגע בתקרה, החימום המרכזי מחמם אותי מלמטה עד למעלה.

לרוב אני חייב לעבוד בימי שני, אך מגיע רק בסביבות הצהריים. זה הזמן שלוקח לי להתגבר על הכאב. אני לא מבין את זה. אומרים שהזמן מרפא ונוכחתי לדעת בשלושים וחמש שנות חיי שזה באמת כך. אך לא הפעם.

אם תשאלו אותי, המצב רק הולך ומחמיר.

בימי שלישי אני כן מתחיל לעבוד בזמן ומתייצב בעבודה בשעה תשע. באחת אני הולך לאכול ארוחת צהריים עם צ'לה ובשעה שש חוזר הביתה.

בשאר השבוע אני בסדר. אלו רק ימי שני ושלישי שמאיימים להרוג אותי. בערבי שישי אחרי העבודה אני יוצא לבלות עם רוברט, מנהל החשבונות הבכיר שלי ב"פוסטר – חברה לייעוץ". אנחנו נפגשים באיזה מועדון פופולרי מקומי ושותים. אני בוחן את הנשים, לפעמים קורה שאני מפלרטט עם אחת, אבל הן לא נכנסות אליי הביתה. אני לא עושה איתן כלום, כי כל אישה שאני פוגש אני מייד משווה לרושל.

השיער שלהן קצר מדי. או כהה מדי. או שהן רציניות מדי. הן לא גבוהות מספיק, או גבוהות מדי. רזות מדי. לא חטובות. הבגדים שלהן מזעזעים. השיחות איתן משעממות. ועוד ועוד ועוד.

בשבתות, אני מתאמן בחדר הכושר במשך שלוש או ארבע שעות לפחות.

בימי ראשון אני רץ. בקורס פילדס יש מועדון ריצה ואם מצטרפים אליו, אז בימי ראשון בשעה חמש בבוקר אפשר להיכנס לתוך האצטדיון ולרוץ במדרגות.

ואז הכול מתחיל מהתחלה.

ימי שני עם סמית.

ימי שלישי עם צ'לה.

בשאר השבוע אני מנסה לשרוד בעבודה.

ימי שישי בערב אני שותה עם רוברט.

ימי שבת בחדר הכושר.

ימי ראשון ריצת מדרגות.

וכך בלי שאשים לב, עברה לה שנה. שנה אחת חלפה מאז האישה שאהבתי עזבה אותי בלי הסברים. שנה שהפרידה בין האושר שלי לביני.

כמו שכבר אמרתי. פעם אחת, לפני ימים רבים.

אני ממשיך להתקיים, אך לא מעבר לכך.

כשסמית מכניס את המפתח שלו ופותח את הדלת הראשית שלי, היא מצפצפת.

אני אפילו לא טורח להסב את מבטי מהחלון.

"מה קורה, דביל?" נכנס סמית ומשליך שקית על הרצפה. "אתה הולך היום לעבודה?"

אני שומע אותו נובר בשקית שהביא עימו ונהנה מניחוחות הקפה.

"אתה יודע איזה יום היום?" אני שואל וממשיך לנעוץ מבט בנוף הנשקף מהחלון. עומד לרדת גשם. בשנה שעברה ירד שלג. בדרך כלל, לא אמור לרדת שלג בסוף נובמבר, כך שהשנה היא שנה נורמלית.

"כן," נאנח סמית וטורק מגירה במטבח, "אני יודע. אבל אתה הולך לעבודה היום, כן?"

אני צריך ללכת לעבוד. מה יעזור לי אם אישאר בבית? "יש לי פגישה אחר הצהריים. אז סביר להניח שאלך."

סמית מתקרב אליי עם כוס קפה חד פעמית. אני לוקח אותה ממנו, ממלמל, "תודה", ולוגם מהנוזל החם.

"הבאתי לך לארוחת בוקר את הבוריטו הכי שווה שיש. קניתי אותו במשאית האוכל ליד פארק צ'יזמן. אתה חייב לטעום את החרא הזה."

"תודה," אני מודה לו שוב מעומק ליבי, הולך לאי במטבח ולוקח את הבוריטו העטוף בנייר אלומיניום שעליו רשום השם 'קווין'. אני פותח אותו ונוגס בו כמצופה ממני.

"אז תקשיב," אומר סמית.

זה הרגע שבו אני מבחין בראש חולדה מציץ מתיק הספורט של סמית, שמונח על הרצפה ליד הספה.

"מה זה, לעזאזל?"

"מה? אה, כלבה."

"זו לא כלבה, זו חולדה."

"נכון," הוא מטלטל את ראשו. "אתה זוכר שצ'לה אמרה שאוכל לאמץ כלב, נכון? אחת המתנות משנה שעברה הייתה כלבלב."

"כן, אבל..." אני מצביע על החולדה, שיושבת בתוך תיק הספורט של סמית. ממתי הוא בא לכאן עם תיק ספורט? "סמית, זה לא כלבלב."

היא קטנה מספיק כדי להיות כלבלב. יצורה קטנטנה בגודל של חולדה, מכאן נובע הבלבול שלי. והפרווה על ראשה אסופה בסרט ורוד.

היא בוהה בי ואומרת, "הב."

בחיי. הכלבה־חולדה הזאת אומרת, הב.

"אז בשבוע שעבר, הלכנו לבית המחסה, כי היא ממש רצתה שכבר יהיה לי כלבלב, כן?"

"כן." אני סקרן מכפי שאני צריך להיות.

"היא ממש כעסה, כי לא עשיתי את זה עדיין וחג המולד מתקרב... לא אהבתי את המתנה שלה... בלה, בלה, בלה. אז הלכנו לבית המחסה כדי לבחור כלבלב. ואז ראיתי גור מהמם של האסקי סיבירי, כן?"

"כן," אני נוגס שוב מהבוריטו שלי ותוהה איך הוא נתקע עם החולדה הזאת, כשהוא בכלל רצה האסקי.

"קווין, אתה קולט? הכלב הזה מדבר. גור ההאסקי הקטן הזה שוחח איתי, יללות שלו וכל זה."

"טוב," אני לוגם מהקפה.

"אבל אז..." נאנח סמית, "שמעתי את צ'לה מדברת בהתלהבות אל אחד הכלובים האחרים. ונמסתי, בן־אדם. פשוט לא הייתי מסוגל להגיד לא. היא קראה לאחראי שייתן לה להחזיק את הגורה הזאת, והתחילה לדבר אליה כאילו היו חברות מאז ומתמיד. ו... טוב, פשוט נכנעתי, בחיי. לא יכולתי לצאת משם בלי הגורה הזאת. אז זה המצב. פּרֶשֶס תבלה איתי בחדר הכושר, מדי יום. אומרים שכלבים טובים לילדים במצוקה ולאנשים מבוגרים, נכון?"

אני מטלטל את ראשי. "על מה אתה מדבר, לעזאזל? איזה חדר כושר? איזה ילדים במצוקה ואיזה אנשים מבוגרים?"

"אחי." נוגס סמית מהבוריטו שלו. אני מחכה שיסיים לבלוע את הביס וממשיך לבהות בכלבה. "אתה אף פעם לא מקשיב לי? אני מדבר על פרויקט הנוער כבר חצי שנה. למה אני בכלל טורח לבוא, כשאתה רק שקוע בעבר ומתבכיין כל הזמן כמו דביל?"

הוא הזכיר משהו שקשור לחדר כושר? אין לי מושג. אני יודע שהוא אף פעם לא אמר דבר על אנשים מבוגרים, אבל על ילדים במצוקה... אני לא בטוח. אולי.

"סיפרתי לך כבר שאני מפסיק עם כל עניין התרומות. זה טיפשי לא לבזבז את הכסף שלי בעצמי, נכון?"

"כן," אני נוהם. "תמיד חשבתי שזה מטופש. אבל שיהיה. תמכתי בך ובחוקים המטומטמים שלך."

"אני יודע," לוגם סמית מהקפה. "אני באמת מעריך את זה, גבר. באמת. אבל החלטתי שהגיע הזמן שאשקיע בפרויקט משלי, אתה מבין? אז קניתי חמישה מכוני כושר."

"מכוני כושר?" אני מבולבל. "מה למכון כושר ולצדקה?"

"לילדים. משכונות מצוקה. סיפרתי לך על זה לפני כמה חודשים."

"אולי כבדרך אגב," אני מתגונן.

"בכל מקרה," הוא נאנח, "יש לי חמישה מכוני כושר וחמישה ימים בשבוע למלא. אתה יודע שצ'לה התפטרה מהגלריה ופתחה קונדיטוריה."

"קונדיטוריה?" מה, לעזאזל, קורה כאן?

"אם תגיד שלא ידעת על כל זה, אתה תחטוף ממני, חזק... ישר בעין."

"לא, לא," אני משקר. "עכשיו אני נזכר. פשוט שכחתי, זה הכול."

"טוב, נו, צ'לה סיימה לימודי קונדיטוריה בחודש שעבר. היא קונדיטורית," אומר סמית ומנענע בראשו, עיניו בורקות בגאווה. "זה תמיד היה החלום שלה."

באמת? איך לא ידעתי את זה?

"ואנחנו עובדים על העסק החדש שלה ועל מכוני הכושר שלי. והשבוע אני אפתח את העסק שלי, חבר. בשלושה מהם הקמנו זירות אגרוף בגודל מלא. אתה יודע, כדי שהמופרעים הקטנים יוכלו לקרוע זה לזה את הצורה ולקרוא לזה רוח ספורטיבית."

אני מטלטל את ראשי וצוחק. "זה כל כך לא בסדר."

"אני אומר את זה מתוך חיבה." הוא מנופף בידו. "בשלושה מהם יש גם אימוני אגרוף ושניים הם מכוני כושר רגילים. והם בחינם, זה ברור, כי ילדים בשכונות כאלה צריכים מקום שיוכלו לבלות בו. שירחיק אותם מהרחוב. שיהיה להם מה לאכול וכאלה דברים. אז מעתה והלאה אני אטפל בזה."

"תראו תראו, הנדיב הידוע."

"אתה יודע שאני כזה." הוא מחווה באצבעו לעברי. "בכל מקרה, אני מתכוון לבלות יום בשבוע בכל אחד מהם. ואקח איתי את פרשס, דבר שיציג אותי באופן ידידותי יותר."

אני צוחק לנוכח המחשבה שסמית מנסה להיות ידידותי. "המופרעים הקטנים לא אמורים להיות בבית הספר בזמן הזה?"

"קווין, אי אפשר לזרז תהליכים. ברור שאני רוצה שהם יהיו בבית הספר, אבל אני אף פעם לא הלכתי לבית הספר. חשבתי להעסיק כמה מורים פרטיים שילמדו במשך היום, כדי שהילדים יישארו מעודכנים בתוכנית הלימודים בזמן שהם קורעים זה לזה את הצורה. גם צ'לה רוצה לחלק מלגות לכאלה שיביעו עניין ויראו מחויבות. אתה יודע, רומא לא נבנתה ביום אחד."

אני מביט בו ומשתאה, עד כמה השהות שלו במחיצתה של צ'לה שינתה אותו לטובה. סמית תמיד נהג בנדיבות בכל מה שקשור לעושר שלו. אף פעם לא אמרתי עליו מילה רעה לאיש. חוץ מלצ'לה או לבריק. ולרושל. וגם זה היה רק קיטורים בין חברים. מותר לי לכעוס עליו מדי פעם, כי בתור חברים אנחנו דואגים זה לזה.

אבל נחמד לראות אותו ככה – בזוגיות ונרגש מתוכניותיו. בעבר הוא נתן לבריק לטפל בשבילו בכל התרומות. עכשיו הוא מעורב.

כמה שינויים בשנה אחת.

"למה אתה מסתכל עליי ככה?" שואל סמית.

בשנה שעברה אני הייתי המאושר בחבורה והוא היה המדוכא מבינינו.

"מה?" הוא דוחק בי. "מה זה כל המבטים האלה?"

"אתה פשוט כל כך... מאושר."

"כן, ברור שאני מאושר. מעולם לא הרגשתי שהחיים שלי זורמים בכיוון הנכון, כמו עכשיו ו – " הוא מנמיך את קולו ללחישה ומביט לצדדים, כאילו מישהו יכול לשמוע אותנו. זה מטופש. אנחנו בדירה שלי. "יכול להיות שנהיה בהיריון בקרוב."

"די," אני אומר ומעביר את אצבעותיי בשערי הפרוע. "באמת?"

"קווין, אני לא נעשה צעיר יותר. השעון הביולוגי שלי מתקתק כמו פצצת זמן. אם אני רוצה חמישה ילדים, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד על זה ומהר."

אני מנסה לדמיין את סמית בולדווין עם חמישה ילדים, אבל הדמיון שלי לא מצליח להמריא מעבר לשלב החלפת החיתולים. "צ'לה רוצה חמישה ילדים?" קשה לי לראות את צ'לה מעבירה את שארית שנות השלושים שלה יחפה ובהיריון.

סמית צוחק וכמעט נחנק מהבוריטו. "היא חושבת שיצאתי מדעתי. אבל היא תתפקח. יש לי תוכנית שתגרום לה לשנות את דעתה." הוא טופח בנייר האלומיניום על ראשו. "והכול מתחיל בכלבה הזאת." הוא מצביע על פרשס, שעדיין יושבת בשקט בתוך תיק הספורט ורק הסרט הוורוד המעטר את ראשה מציץ מתוכו.

"כן." אני בוהה בכלבה. "טוב, אני שמח בשבילכם. באמת. מדהים מה שעשיתם בשנה האחרונה."

"ובדיוק על זה אנחנו צריכים לדבר," אומר סמית ומניח את האוכל ואת הקפה שלו. "בן־אדם, אתה צריך להפסיק. אתה צריך להניח לה. קווין, רושל איננה. היא לא תחזור לעולם. היא המשיכה הלאה. היא חיה את החיים שלה עכשיו."

"אתה לא יודע את זה, הרי לא מצאנו אותה בכלל. אפילו בריק לא מצא אותה. ואני יודע שהוא חיפש. הוא משאיר לי הודעה פעם בחודש ומעדכן אותי."

"זה מאוד נחמד מצידו, דרך אגב. מאחר שאתה מסרב לדבר איתו או לענות לשיחות שלו."

אני נאנח. "זו לא החלטה שקיבלתי במודע."

"אני יודע, זו התשובה שלך בכל פעם שאני מעלה את הנושא. קווין, במודע או שלא במודע, אתה דפוק. הוא בחור טוב. אתה יודע שהוא לא חשב שהיא תפרש את הדברים שלו בצורה מילולית."

"הבעיה שלי היא... שהוא היה צריך לדעת שזה מה שיקרה. היא סמכה על העצה שלו. זה תמיד היה התפקיד שלו במשחק. כשלבנות הייתה בעיה, הן פנו לבריק. הוא תמיד דיבר איתן בטון האמין והטיפשי הזה שלו ונתן להן עצות טובות. הוא אמר לה – "

"קווין, הוא הציג בפניה את האפשרויות. זה הכול. הוא מעולם לא אמר לה לעשות הפלה. הוא גבר. הוא חושב כמו גבר. לא היה לו מושג שהיא תסתלק בצורה כזאת."

אני פולט נשיפה ארוכה וזועמת. דיברנו על זה כבר מיליון פעמים. אני מבין. בריק טעה. סביר להניח שבתום לב. אבל יש לכך השלכות דרמטיות על החיים שלי. אני לא יכול להשתחרר מזה.

"רד מזה," קורא סמית את מחשבותיי. "קווין, הגיע הזמן. חלפה שנה שלמה. אם היא הייתה רוצה ליצור איתנו קשר, היא כבר הייתה עושה את זה מזמן."

"אני יודע." אני מרגיש איך העצבות מתגנבת שוב. שנה, זה הרבה זמן. מספיק זמן כדי להתגבר על משהו כואב ולנסות לאחות את הקרעים. אבל היא עדיין איננה. ואף אחד לא מוצא אותה. היא רוצה להיעלם. היא לא רוצה שימצאו אותה. אחרת היא הייתה משאירה עקבות. היא לא הייתה נזהרת כל כך ודואגת לא להשתמש בכרטיס אשראי, או כל דבר שאנשים עושים כשהם מנסים לטשטש עקבות. היא הייתה מסתובבת בחופשיות. אבל היא לא.

"ואתה צריך לסדר את העניינים עם בריק. גם הוא אומלל, אתה יודע. שניכם מתנהגים עכשיו בצורה פאתטית, וזה משגע אותי. פשוט לך אליו ודבר איתו."

"לא היום," אני אומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. בצורה משכנעת מספיק כדי שסמית לא יתעקש. לא היום, מכל הימים. אני לא יכול לעשות את זה.

"לא היום," מסכים סמית. "בסדר. אבל בקרוב. שניכם תרגישו הרבה יותר טוב אם לפחות תפתרו את הבעיה הזו ביניכם. רושל איננה, אני מבין, אבל בריק עדיין כאן. אני עדיין כאן. צ'לה עדיין כאן. קווין, אתה בסדר. אני נשבע לך. אתה בסדר."

אני חושב על זה כמה שניות.

סמית מחכה ואחר כך אומר, "טוב, אני חייב לזוז. יש הרבה מה לעשות היום. תבטיח שתלך לעבוד אחר הצהריים. וצ'לה מוסרת שהיא רוצה להיפגש איתך לצהריים מחר, במועדון."

"לא, לעזאזל עם זה."

"מצידי זה בסדר," סמית מושך בכתפיו, לוקח את תיק הספורט ותולה אותו על הכתף. הוא מלטף את הכלבה, שמתנשפת בהתלהבות מתשומת הלב שהיא מקבלת ממנו. "אבל היא אמרה לי להגיד שהיא תחכה לך ב'חדר הלבן' מחר באחת. אז אם אתה מתכנן להבריז לה, תרגיש חופשי. רק אל תצפה ממנה להגיע לארוחה בשבוע הבא."

הוא יוצא בלי להוסיף מילה ומשאיר אותי עם המחשבות שלי.

אם צ'לה רוצה להציב לי תנאים, היא מוזמנת. אבל אני לא אוהב אולטימטומים. אולי אני לא קשוח כמו סמית או שולט כמו בריק, אבל אני יודע לשמור טינה.

אני לא מתכוון להתייצב מחר במועדון.

אין מצב. שילכו לעזאזל.