חוקי אירוסים

שמתם לב פעם כמה קללות שימושיות?

אני יודע, זאת שאלה לא קשורה, אבל תישארו איתי רגע. יש לי משהו חשוב להגיד.

לא משנה אם רוצים להשתמש בשם עצם, פועל או תואר, לא תמצאו אפשרות טובה יותר מקללה. אני משתמש בהן בלי הפסקה על כל צורותיהן.

לדוגמה כרגע אני מסתכל על הבלונדינית העירומה שנוחרת לה בשקט במיטה שלי וחושב לעצמי, זה דפוק. למה פאקינג הבאתי אותה הביתה מהבר אתמול בלילה? אני אידיוט מטומטם. פאק!

האחרונה היא כנראה הקללה האהובה עליי. מילה קטנה אחת שאומרת כל כך הרבה.

באותיות בולטות, עם סימן קריאה.

כשהיא ככה, המשמעות שלה יכולה להיות 'וואו'. או 'החיים בזבל'. או 'איך כתם החרדל הזה הגיע לחולצה שלי?' או אפילו 'כולנו עומדים למות!'

או במקרה הספציפי הזה, 'למה אני כל הזמן חוזר על אותה הטעות שוב ושוב?'

לפסיכולוגית שלי יש תאוריה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה.

"מייסון! מייייסווווון! איפה אתה? אנחנו פאקינג מאחרים!" הקול שצועק אליי מהקומה התחתונה במבטא ברוקליני מזכיר לי עוד שימוש מצוין בקללות — הדגשה.

'אנחנו פאקינג מאחרים'. 'הוא פאקינג מזדיין'. כש'מזדיין' יכולה להיות מילה חיובית לגמרי כשמשתמשים בה בתור פועל, אבל כשהיא בשימוש כשם תואר, היא מתייחסת למישהו בלתי נסבל.

כמו טום בריידי, למשל. כן, הקוורטרבק המפורסם של קבוצת ניו־אינגלנד פטריוטס.

אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על 'מר מושלם'. איכס.

לפעמים המוח שלי מכשיל אותי ולא מוכן להפסיק לתהות איך אפשר להדגיש 'מזדיין' ב'פאקינג' כשבעיקרון מדובר באותה מילה, אבל אלה הדברים שגורמים לפסיכולוגית שלי להיאנח בשקט כשאני מעלה אותם, ולהסתכל על הידיים שלה כאילו היא איבדה תקווה שהיא אי פעם תצליח להועיל לחברה האנושית, לכן אף פעם לא קיבלתי תשובה ממשית לשאלה הזאת.

איפה הייתי?

אה, כן. הבלונדינית

"מייסון! מייסון! לכלהפאקינגרוחות, בוא נזוז!"

הבחור שעומד לחטוף שבץ בקומה התחתונה הוא דיק, הסוכן שלי. הייתם חושבים שהוא יפגין קצת כבוד, בהתחשב בכמות הכסף שאני מכניס לו, אבל לא. הוא מתייחס אליי כמו למשפחה.

זאת אומרת, לא משפחה קרובה. לא כאילו אני הבן שלו או משהו, אבל אולי כמו ל... בן חורג?

כן, כמו לבן חורג.

כאילו הוא די מחבב אותי? כי הוא חייב? כשאני מתנהג יפה? כשהאימא בחדר והוא מעמיד פנים שאנחנו משפחה גדולה, מעורבת ומאושרת שכולם בה ממש אוהבים זה את זה, עד שהיא עוזבת, והוא יכול להוריד טורים ולצנוח על הספה ולצעוק עליי שאני אלך להביא לו בירה?

אז ככה.

כמו... טוב, כמו שכל שאר האנשים מתייחסים אליי, אני מניח. בכפפות של משי.

כמו, 'לכל הרוחות, מי הביא את הענק למסיבה? חחחח, לפחות לימדתם את ביגפוט איך משתמשים בשירותים? זאת סתם בדיחה! בטח שאנחנו צוחקים, חה חה חה!' ואז בלחישה רמה: 'לא ברצינות — הוא יודע להשתמש בשירותים? כי לא מזמן ניקינו את השטיחים והוא באמת נראה כאילו צריך להביא לו שטיח אימונים לפיפי.'

אזהרת ספוילר: אני לא ידוע בגינונים החברתיים שלי.

"אני בא!" אני צועק, והבלונדינית העירומה במיטה שלי נרתעת ופולטת נחרה.

אבל לא מתעוררת. היא רק מתחפרת עמוק יותר לתוך המצעים המזוינים (שם תואר) שלי, ולא שמה זין (שם עצם), אז אני נותן לה לישון כדי להעביר את הפאקינג כמויות (הדגשה) אלכוהול ששתינו אתמול בלילה לפני שבאנו לפה והזדיינו (פועל, עבר) כמו שפנים.

עכשיו אתם מבינים למה אני תמיד רגזן כזה?

זה מתיש, להיות אני.

"זה רעיון מטומטם."

"יש לך רעיון טוב יותר?"

"כן. בוא נעצור בבר בפינה. נשתה משהו."

אנחה עצבנית. "מייס, השעה עשר בבוקר."

"בדיוק. אני צריך בלאדי מרי." דרך חלון הנוסע אני שולח מבט עגמומי לעבר הפאב האירי שעל פניו אנחנו חולפים, בדרך לפגישה עם השדכנית.

פגישה עם פאקינג שדכנית. בשם כל מה שקדוש.

דיק נוהג במכונית שלי. זאת מרצדס־בנץ מייבאך חדשה. אני שונא אותה שנאת מוות. היא מרופדת מדי. בטוחה.

היא גורמת לי להרגיש זקן.

הייתי צריך לקנות את השלבי קוברה הווינטג' שרציתי, עם מנוע של 800 כוח סוס, אבל דיק צעק עליי שאני אהרוג את עצמי אם אני אנהג בה, בלה, בלה. אז הנה אנחנו.

דיק לא מסיע אותי כי אני שונא את הרכב. הוא מסיע אותי הרבה, כי שללו לי את רישיון הנהיגה. יותר מעשרה דו"חות בעשרה חודשים, ומשרד הרישוי חוטף עצבים.

וחוץ מזה, זאת הדרך שלו לשים עליי עין. אם אני אסתבך שוב, הלך על התחת שלי, ואני אצטרך להגיד שלום לכל עסקאות החסויות השוות שלי.

ואני לא רוצה להגיד להן שלום. אנשים אחרים עשויים להגדיר אושר על פי כמות החברים שיש להם (אזהרת ספוילר: לי אין חברים) או כמה הם קרובים למשפחה שלהם (אזהרת ספוילר: אין לי גם קרובי משפחה) או כל שיט רגשני אחר שגורם להם להרגיש טוב, אבל בעיניי יש רק אומדן אחד להצלחה, וזה כסף.

וכסף (כמה ספוילרים כבר עשיתי?) יש לי בשפע. פאקינג ערמות של כסף, אם תרצו.

או פאקינג כמויות כסף.

שתי האפשרויות נכונות.

כן, אני יודע מה אתם חושבים. אני מניאק רדוד.

עדיף להיות רדוד מאשר עני.

כבר הייתי עני — הכי עני שאפשר, מהסוג שצריך ללכת לתחנת הדלק בסוף הרחוב ולדחוף נייר טואלט לכיסים כמה שאפשר כדי להביא אותו הביתה, כי אין בבית נייר טואלט, והגבינה היחידה שאי פעם אכלת היא מהסוג שהממשלה מייצרת, זה שמגיע בקופסה, וכשמנתקים את החשמל אתה פשוט מסתדר בלי אורות ובלי חימום ובלי כיריים פועלות שאפשר לבשל עליהן, כי אין מספיק כסף לשלם את החשבון.

כשאתה עני, יש דברים שאתה חייב לעשות כדי לשרוד. דברים משפילים.

ולפעמים גם דברים לא חוקיים.

דברים שלא עולים בקנה מידה אחד עם האופי או עם המוסר שלך, אבל זה לא כאילו יש לך ברירה. אתה חסר אונים. במיוחד כשאתה ילד עני, כי אז אתה גם בלתי נראה.

וזה עוד יותר גרוע מלהיות עני. כשאתה בלתי נראה, זה כאילו אתה מת.

"אתה לא צריך בלאדי מרי," דיק אומר ברוגז. "אתה צריך אישה שתטפל בך."

אני מגחך כשאני חושב על הבלונדינית השופעת שהזמנתי לה מונית לפני שיצאנו. "יש לי כבר הרבה."

"אל תהיה כזה חרא קטן. אתה יודע למה אני מתכוון. וכשנגיע לשם, תן לי לדבר!"

"תפסיק לצעוק. אתה רק מחמיר את כאב הראש שלי."

הוא מתעלם ממני וממשיך לצעוק. "והיה הורג אותך להעביר מסרק בשיער? אתה נראה כאילו ישנת ביער!"

"נקודה טובה. בוא נעצור במספרה."

דיק פולט אנחה כבדה ודרמטית. "אתה חייב להתחיל להתייחס לזה ברצינות, מייס. כל העתיד שלך תלוי ביכולת שלך לקחת את עצמך בידיים."

הוא צודק. אני יודע שהוא צודק, אבל ההרצאה שלו בכל זאת עולה לי על העצבים.

וחוץ מזה, זה לא כאילו יש לי עתיד, בכל מקרה. כל עניין הפוטבול הזה הוא בדיוק כמו כל דבר אחר בחיים שלי: זמני.

שום דבר טוב שקורה לי לא מחזיק מעמד.

אני משקיף בכעס מהחלונות על הבוקר האביבי שטוף השמש. "ספר לי שוב למה אני חייב ללכת לפגישה הזאת?"

"כי כבר נזרקנו משתי חברות שמתעסקות בשיט הזה של השידוכים, ואנחנו חייבים לסדר אותך לפני תחילת העונה."

ב'לסדר' הוא מתכוון ל'לחתן'. שמישהו יירה בי.

"אני לא רוצה להתחתן."

"לא מזיז לי."

"זה ממש לא אנושי מצידך, אתה יודע," אני מקטר. "אני לא סתם חתיכת בשר בלי רגשות."

דיק פורץ בצחוק. המניאק.

"אני רציני!"

"סתום את הפה, מייסון. אם היה אפשר לסמוך עליך שתבחר מישהי מוצלחת בעצמך, לא היינו במצב הזה. אבל הטעם שלך בנשים נע בין גרוע לזוועתי, ואני אמות לפני שאני אתן לאיזו בחורה רודפת בצע עם קעקוע על הפנים שלא יודעת קרוא וכתוב ושבינה ובין בעלה לשעבר יש קרבת דם, לנעוץ בך את הציפורניים שלה. אנחנו נמצא לך מישהי נחמדה, ממשפחה נחמדה, שתוכל להשתקע איתה ולחיות חיים נחמדים."

'נחמד' זאת המילה הכי מכוערת בשפה האנגלית. היא מכניסה כל קללה לכיס הקטן.

"אני לא רוצה מישהי נחמדה," אני רוטן. ואני לא ראוי למישהי כזאת.

"מה אתה אומר?! בדיוק בגלל זה אנחנו נפגשים עם שדכנית! תראה, אנחנו פה. רק תהיה בשקט ותן לי לטפל בכול. ותנסה להיראות רציני."

"רציני?"

"אמיתי. כאילו אתה רוצה לעשות את זה."

"כן, אני מבין את משמעות המילה. אבל ראית את הפנים שלי?" אני מצביע עליהן. "המצב הטבעי שלהן הוא 'לך תזדיין' בפול ווליום!"

דיק נכנס לחניה מול בניין משרדים שפעם היה בית ויקטוריאני. הוא ממש חמדמד, צבוע בגוון ורדרד עם עיטורים צהובים. שיחי ורדים ורודים עומדים לאורך כל גדר העץ הלבנה שמקיפה אותו.

לא אופתע אם במבי וסינדרלה יצאו בדילוגים מדלת הכניסה. המקום נראה כאילו וולט דיסני הקיא עליו.

בקדמת הבית יש שלט בצורת לב שכתוב עליו, 'זוגות משמיים. כי מגיע לכם סוף טוב!' אלוהים אדירים. אני בגיהינום.

דיק מכבה את המנוע ומסתובב אליי בפנים רציניות. "מייסון, אני לא אתן לך להיכנע להרס עצמי. כל עוד אני הסוכן שלך, אני לא ארשה לזה לקרות. שמעת אותי?"

"בוא נחשוב על זה בהיגיון. אחת: האוזניים שלי לא מקולקלות. ועוד שתיים: אתה צועק לי בפרצוף. שווה שלוש: שמעתי אותך."

"יופי. ועכשיו, אם תיתן רק לי לדבר כשניכנס, הכול יהיה בסדר."

אני בוחן את פניו המקומטות. הוא נראה לחוץ, וזה מוזר. דיק בדרך כלל לחוץ בערך כמו קרש.

"למה אתה כל כך בלחץ מהפגישה הזאת? הבעלים היא סיוט או משהו?"

"היא ההפך מסיוט. היא מתוקה, אוקיי? נערת חברה דרומית כזאת. היא ליידי."

אני מדמיין זקנה עם שרשרת פנינים ושיניים תותבות לבנות מסנוורות שחובשת כובע קש מעוטר פרחי פלסטיק, ומרגיש דקירה של כמיהה אל הפאב האירי שחלפנו על פניו בדרך לפה.

"זה לא ימצא חן בעיניה אם תקלל," הוא אומר ומנופף לעברי בעצבנות, "או אם תתנהג כאילו תקוע לך משהו בתחת."

"תסלח לי, אבל תנועות המעי שלי סדירות לגמרי."

"אתה יודע למה אני מתכוון! תתנהג יפה!"

כשדיק בלחץ, גם אני נוטה להילחץ. האמפתיה שלי היא אחת התכונות שאני הכי מתעב בעצמי. אילו רק יכולתי להתעלם מהרגשות של כולם, החיים היו הרבה יותר קלים. אבל אני כמו ספוג של רגשות. כל השיט הזה מחלחל לתוכי.

וזאת אחת הסיבות שאני שותה כל כך הרבה. אלכוהול עוזר להקהות את ההרגשה הזאת.

וכשאני מחזיק בידיים ציצים גדולים, זה גם עוזר.

דיק פותח את דלת הנהג ונועץ בי מבט אזהרה אחרון לפני שהוא יוצא מהרכב. אני מסתכל עליו עולה באיטיות במדרגות שמובילות אל שערי הגיהינום — שהוסוו בתחכום כמשרד שידוכים — עד שהוא מסתובב ומסמן לי בקוצר רוח להצטרף אליו.

אני נאנח בכבדות ויוצא מהמרצדס אל הבוקר היפהפה.

אטלנטה במאי היא אחד המקומות היפים ביותר שאני מכיר. ציפורים מצייצות. פרחים מלבלבים. שמיים בגוון מרהיב של כחול עז.

ואני, גבר בן עשרים ושמונה, דפוק כל כך עד שהסוכן שלו חושב שאם הוא רק ימצא לו את האישה המושלמת, הוא יצליח להציל אותו מעצמו.

והסיבה היחידה שאני משתף איתו פעולה היא שאין לי לב לספר לו שהוא איחר את הרכבת.

בעצם, הרכבת ירדה לגמרי מהפסים.

אנחנו נכנסים דרך הכניסה הראשית אל חדר המתנה, ואני צריך לעצור את עצמי מלברוח החוצה.

הכול ורוד. הכול. הקירות, השטיח, הספה והכיסאות. זה כמו להיות בתוך כדור צמר גפן מתוק.

אני מביט סביבי באימה ואומר, "מה. לכל הפאקינג. רוחות."

"זה רומנטי!" דיק מסנן. "ועכשיו תסתום את הפה!" הוא מורח על הפנים חיוך מזויף וניגש אל הדלפק שמאחוריו יושבת אישה עם שיער מתולתל אדום ויבש, ומנמנמת. העיניים שלה עצומות. היא נוחרת בשקט.

וכשאני אומר 'בשקט' אני מתכוון 'כמו מסור חשמלי'. שמעתי מהומות שקטות יותר.

דיק נאלץ לכחכח בגרונו כמה פעמים כדי שהיא תשמע אותו בכל הרעש, והיפהפייה הנרדמת מתעוררת בבהלה.

ואז היא צורחת.

"אני יודע בדיוק איך את מרגישה, גברת," אני אומר.

ואז הכול פתאום מתנהל כמו בהילוך איטי.

הדלת בצד השני של החדר נפתחת. אישה צעירה יוצאת אל הלובי. היא רזה וקטנה, קצת מעל מטר וחמישים, לבושה בצניעות, כמו ספרנית.

חצאית בצבע בז' שמגיעה עד אחרי הברכיים שלה. חולצה לבנה פשוטה שמכופתרת עד לצוואר. זוג משקפיים במסגרת זהב עדינה נחים על אפה. שערה הכהה אסוף בפקעת מוקפדת.

היא לא עונדת תכשיטים. האיפור היחיד שעליה הוא שפתון.

הוא באותו גוון מזעזע של ורוד שהקירות צבועים בו.

היא מסתכלת על האישה שצרחה. היא מסתכלת על דיק.

ואז היא מסובבת את הראש שלה אליי.

ומחייכת.

אני מרגיש את החיוך שלה עמוק בפנים, בפינה האפלה ביותר בנשמתי, מקום שאליו האור אף פעם לא מגיע, שם אני כולא את כל המפלצות שבי מאחורי סורג ובריח.

היא מחייכת עם כל הגוף שלה. עם כל המהות שלה, כאילו היא מוליכה את האור, וכל מה שטוב וטהור ביקום עובר דרכה וחודר אליי, עוטף אותי ורוחץ אותי בקרני שמש זהובות, כה חמימות ומתוקות עד שאני כמעט יכול לבכות.

אני עומד שם, המום, בוהה בה כמו טיפש, עד שהיא מדברת. בקול מוזיקלי להפליא הספרנית אומרת, "שלום."

וזה הכול. מילה אחת. מילה פשוטה, נפוצה ויום־יומית ששמעתי כבר מיליון פעמים בעבר, אבל אף פעם לא בקול הזה, לא מהפה הזה, לא מהשפתיים האלה עם השפתון הוורוד המחריד.

בתגובה אני חושב על מילה אחת פשוטה ונפוצה.

פאק.

אתם זוכרים שאמרתי קודם שיש לי משהו חשוב להגיד? אז זה מה שאני רוצה להגיד:

בפעם הראשונה בחיים שלי, לא משנה באיזו קללה הייתי משתמש או באיזו משמעות, שם עצם, פועל או תואר, אין קללה שתצליח לתאר באופן מדויק את מה שהרגשתי בפעם הראשונה שראיתי את מאדי מקריי.

לרוע מזלי, אני עדיין אותו בן אדם. אתם מוזמנים לנחש מה קרה אחר כך. אזהרת ספוילר: אני דופק הכול.