חוקי הדייטינג

פרק 1

בילי

“לעזאזל.“ שוב הטלפון הסלולרי שלי מת.

חיפשתי מטען במטבח של קיידן. בדרך כלל הוא החזיק מטען על הדלפק, אבל המטען לא היה שם היום. אז ניגשתי לאמבטיה – הוא בדיוק התקלח – ושאלתי אותו איפה המטען. בדרך הבחנתי שהטלפון שלו מחובר למטען על שידת הלילה. הוא היה טעון עד הסוף, אז ניתקתי אותו וחיברתי במקומו את הטלפון שלי. ואז הטלפון שלו זמזם וקפצה התראת טינדר.

הלב שלי נפל.

למה קיידן קיבל התראה מטינדר? נכון שנפגשנו דרך היישומון לפני כמה חודשים, וגם לי היה אותו בטלפון שלי, אבל אני הפסקתי לקבל התראות אחרי שהקפאתי זמנית את החשבון שלי. היינו אמורים להיות זוג.

אולי זאת הייתה מישהי שהוא שוחח איתה לפני שנפגשנו? כל־כך רציתי להתעלם ולבטוח בו, אבל ההיסטוריה הרומנטית שלי לא אפשרה לי זאת. כבר נכוויתי קשות בעבר. אז במקום להתנהג כמו בת זוג מלאה אמון, וידאתי שהמים במקלחת עדיין זורמים והקלדתי את הסיסמה שלו – 6969. צחקתי כשראיתי אותו מקליד פעם את הסיסמה. אבל אולי הייתי צריכה להתייחס לזה כאל דגל אדום, משהו שייצג את הבגרות של הבחור בנוגע למערכות יחסים.

ביישומון חיכו לו המון הודעות, אז ניגשתי להודעה המסומנת כחדשה ופתחתי אותה.

קטרינה: גם אני לא יכולה לחכות לפגוש אותך.

אחרי זה היו שלושה אימוג’ים מגעילים כאלה: שפתיים מנשקות, לב וכוס קוקטייל. בסריקה לאחור, ראיתי שהם היו בקשר כבר כמה זמן, וההודעה האחרונה נשלחה מקיידן לפני שעה. ליבי התחיל להלום בחוזקה. התחשק לי לפרוץ למקלחת ולהטביע את המניאק. אבל במקום זה המשכתי לרפרף. תחושת בחילה שטפה אותי כשקראתי את אינספור שרשורי השיחות שהוא ניהל. רק בשבוע האחרון, המניאק כבר התכתב עם שתים־עשרה נשים. אחת היה גרוע מספיק, אבל שתים־עשרה? ואז הבחנתי בתמונת הפרופיל שלו. משהו בתמונה נראה לי מוכר. התקרבתי כדי לבחון יותר מקרוב והבנתי למה. אני צילמתי את התמונה! המניאק חתך אותי מהתמונה.

פניי להטו כל־כך שהרגשתי כאילו תכף יצא לי עשן מהאוזניים. ועוד היום, מכל הימים. היום היה יום ההולדת של קיידן, אז סגרתי מוקדם את החנות ומיהרתי הביתה לאפות קאפקייקס לפני שבאתי אליו.

קודם כול, אף פעם לא אפיתי. ובהחלט אף פעם לא סגרתי את החנות מוקדם.

כמו כן, עבדתי על המתנה שלו במשך שבועיים – ציור לקעקוע שהוא רצה שאפתיע אותו בו. אתם יודעים כמה זה מלחיץ לעצב משהו למישהו שלא נותן לכם שמץ של רעיון מה הוא רוצה, ולא רוצה לראות את הקעקוע עד שהוא מקועקע על עורו?

אוף! רציתי לצרוח.

אבל לא צרחתי. נשמתי עמוקות, עצמתי עיניים וספרתי באיטיות עד עשר. כשסיימתי, לא הרגשתי יותר טוב. בהחלט עדיין רציתי לתלוש לקיידן את הראש, אבל באותו הרגע, הבנתי שמשהו אחר, מלבד צעקות וצרחות, יגרום לי להרגיש יותר טוב. נקמה.

אז רקמתי תוכנית. קודם כול, הקלדתי הודעה לאישה האחרונה שאיתה הוא התכתב. ואז העתקתי והדבקתי את ההודעה לאחת־עשרה הנשים התמימות האחרות שאיתן הוא התחיל דרך הטינדר. כשסיימתי, החזרתי את הטלפון שלו למטען. אבל מה אם הנשים ישיבו להודעות שלי? באופן בלתי נמנע, זה יגרום להתראה לקפוץ למסך ויסגיר לו שמשהו לא בסדר.

לא רציתי שזה יקרה, אז נאלצתי לבצע שינויים קלים בתוכנית. לקחתי את הטלפון שלו, הנפתי את היד וניפצתי את המכשיר המחורבן בפינת השידה. אחרי זה, הטלפון לא נדלק, והייתי מוכרחה להודות שהסדק הענקי במסך גרם לי להרגיש קצת יותר טוב.

כשקיידן יצא מהמקלחת כעבור שתי דקות, ליבי עדיין הלם במהירות. אבל ידעתי מה אני צריכה לעשות כדי להצליח במשימה. שרבבתי את שפתי התחתונה, הסתרתי את הטלפון מאחורי גבי, ונעצתי בו את מבט הכלבלב העצוב הטוב ביותר שלי.

“מותק, אני כל־כך מצטערת. שברתי משהו בלי כוונה. אני מרגישה נורא.“

מגבת לבנה הייתה כרוכה סביב מותניו והוא השתמש במגבת נוספת כדי לייבש את שערו. “זה בסדר. מה שברת?“

הושטתי לו את הטלפון שלו. “את הטלפון שלך.“

פניו נפלו. “אה, שיט. איך הצלחת? נראה כאילו ריסקו אותו על אבן.“

לא בדיוק אבל בערך... “אני כזאת מגושמת. שמעתי אותו מצלצל מהחדר השני, אז רצתי לכאן כדי לקחת אותו ולהביא לך. לא רציתי שתפספס את השיחה, כי אלה בטח היו איחולי יום הולדת. אבל בדרך לאמבטיה מעדתי ונפלתי על הרגל של המיטה. הטלפון ספג את רוב המכה. אני מצטערת. אני אחליף לך את המסך אחרי שנסיים בחנות, מאוחר יותר.“ או בחיים לא.

“יש לי ביטוח, אז אל תדאגי.“

כן, כי ממש דאגתי... בחלומות שלך.

כעבור שעה הגענו לחנות הקעקועים שלי. לא קבעתי עם לקוחות נוספים באותו ערב, כדי שאוכל לעבוד על מתנת יום ההולדת של קיידן ללא הסחות דעת. לצערי, הציור שיצרתי בשבילו – נערת פין־אפ סקסית משנות הארבעים, שהייתי משוכנעת שהוא יאהב – הייתה אולי העבודה הכי טובה שלי אי־פעם. בדרך כלל, ערב שישי היה ערב די עמוס בבילי’ס אינק, כשאני ועוד מקעקע אחד לפחות עובדים עד אחרי חצות. אבל מכיוון שנתתי לכולם ערב חופשי, רק פקידת הקבלה שלי, ג’סטין, הייתה שם כשנכנסנו פנימה.

“היי לכם!“ היא חייכה. “יום הולדת שמח, קיידן.“

“תודה.“

“נו? בילי כבר נתנה לך להציץ בציור שלך?“

קיידן נד בראשו. “לא. אני רוצה שזאת תהיה הפתעה.“

ג’סטין השעינה את סנטרה על ידיה ועיניה נצצו. “יש משהו רומנטי כל־כך בזה שאתה נותן לחברה שלך לקעקע אותך על עיוור.“

דבריה גרמו לי לפלוט נחרת צחוק ונאלצתי להסוות אותה בשיעול מזויף. זה ועוד איך היה רומנטי. או במקרה הזה, ממש פאקינג מטומטם. בכל מקרה, רומנטי ומטומטם היה אותו הדבר.

כחכחתי בגרוני. “ג’סטין, אני יודעת שאמרתי לך שתוכלי ללכת היום בשש, אבל את חושבת שתוכלי להישאר עוד קצת? יש לי...“ חייכתי לקיידן. “הפתעה נחמדה. למען האמת, כמה הפתעות.“

האידיוט קרן משמחה.

“בטח,“ ג’סטין אמרה. “אין בעיה. אני יכולה להישאר כמה שתצטרכי.“

“תודה. תני לי למקם את ילד יום ההולדת, ואחר כך אני אצא לספר לך מה קורה.“

הובלתי את קיידן לחדר האחורי ואמרתי לו להתמקם בנוחות בכיסא שלי. ואז השמעתי מוזיקה – קצת יותר חזק מתמיד – כדי שהוא לא יוכל לשמוע מה קורה באזור הקבלה, וחייכתי במתיקות כשאמרתי לו שאחזור בעוד כמה דקות.

מיהרתי לאזור הקבלה. “אז...“ נשכתי את שפתי ופניתי אל ג’סטין. “אני מקווה שאת במצב רוח לבלגן.“

היא חייכה. “את יודעת שאני תמיד במצב רוח לבלגן. מה את מבשלת?“

סיפרתי לה בשקט מה מצאתי בטלפון של קיידן. לסתה נשמטה לרצפה עוד לפני שהגעתי לחלק הבעייתי. “והזמנתי את כולן למשקאות הערב.“

היא קימטה את מצחה. “את מי?“

“את הנשים שהוא דיבר איתן בטינדר.“

“את כולן?“

“את כל השתים־עשרה. אין לי מושג כמה יגיעו, אבל אמרתי להן לפגוש אותי כאן. כלומר, לא אותי, אם נביא בחשבון שהעמדתי פנים שאני קיידן, אבל את יודעת למה אני מתכוונת.“

עיניה של ג’סטין כמעט יצאו מחוריהן. “שתים־עשרה נשים מטינדר באות לפגוש כאן את קיידן?“

הנהנתי. “אמרתי להן שהוא מקבל מחר קעקוע ליום ההולדת ורוצה שהן יעזרו לו לבחור קעקוע, ואז יצאו לשתות משהו בבר בהמשך הרחוב.“

ג’סטין כיסתה את פיה. “אוי, אלוהים. מה תעשי כשהן יגיעו לכאן?“

“יש לי כמה שעות, אז אני מקווה לסיים את הקעקוע ולהוציא אותו החוצה כדי לחשוף את הקעקוע בפניו ובפני הנשים בו־זמנית.“

ג’סטין הביטה בי בבלבול. “הקעקוע שציירת משגע. טוב מדי בשביל העור של השקרן הבוגדני הזה.“

חייכתי. “אה, יש עוד משהו – שינוי קטן בתוכניות לגבי קעקוע יום ההולדת. אני צריכה שתארגני לי מהר שבלונה, אם תוכלי.“

עיניה הבזיקו. “בטח.“

הוצאתי את הטלפון והקלדתי במנוע חיפוש. אחר כך סובבתי את הטלפון לעבר ג’סטין.

“אני רוצה שבלונה כזאת, בבקשה.“

גבותיה התכווצו ועיניה נפערו. “את מתכוונת לקעקע את הלוגו של טינדר על קיידן?“

חייכתי. “הוא אמר לי לבחור מה שאני רוצה...“

ג’סטין התפקעה מצחוק. “את כל־כך פאקינג משוגעת. אני מתה על זה! אני יכולה לצלם הכול, בבקשה? זה בטוח יהפוך להיות ויראלי.“

“בהחלט. אני חושבת להעלות את זה למדיה החברתית בתור שירות לציבור. אולי זה יגרום לגברים אחרים לחשוב פעמיים לפני שיבגדו.“

“מה להגיד לנשים כשהן יגיעו?“

“זה הולך להיות קצת בעייתי. צריך למנוע מהן לדבר. אולי תיתני לכל אחת אלבום קעקועים? תגידי להן שקיידן התקשר והוא יאחר בכמה דקות, אז הן מוזמנות לדפדף ולראות אם יש משהו שמוצא חן בעיניהן. אני מאמינה שלדיק ולי יש מספיק אלבומי עבודות. אבל תצטרכי לדבר בשקט, כי דלפק הקבלה לא רחוק מחדר ההמתנה.“

“אני אסתדר.“ היא הנידה בראשה ופלטה נשיפה. “זה הולך להיות כל־כך אדיר.“

הנהנתי. “ועוד איך.“

קיידן נרדם.

למען האמת, זה היה משעשע. קרה לי שלקוחות נרדמו בכיסא, אבל בדרך כלל זאת הייתה אישה שנלחצה מהקעקוע הראשון שלה ולקחה כדור הרגעה לפני שהגיעה. מעולם לא חשבתי שילד יום ההולדת המזדיין יירדם. אם כי הייתי אסירת תודה שהוא ישן.

כשרק התחלתי ללחוץ על הדוושה, הוא הניח את ידו הפנויה על הירך שלי. הצלחתי להסיר אותה ולומר לו שהוא חייב להישאר בתנוחה שבה מיקמתי אותו. חששתי שבפעם הבאה ידו תמצא את דרכה לישבני ואני אתן לו אגרוף בפנים. העובדה שהוא לא צפה בכל תנועה שלי הקלה עליי את העבודה. לא נאלצתי לדאוג שהוא מציץ במראה כדי לראות מה אני עושה, ואפילו הספקתי לשים תחבושת על הקעקוע לפני שהוא התעורר.

בעשרים הדקות האחרונות ג’סטין סימסה לי מהקבלה כדי לעדכן אותי. מתברר ששמונה נשים הופיעו וישבו כרגע במרחק של משהו כמו עשרים מטרים מאיתנו, מצידה השני של דלת הסטודיו שלי, כשהן ממתינות לפגוש את הדייט הנאה שלהן מטינדר. אני נשבעת שהרגשתי כאילו זרם חשמלי עובר בגופי. נאלצתי לנשום כמה נשימות עמוקות לפני שהערתי את נסיך החלומות.

“היי.“ הדבקתי על פניי את חיוכי המזויף הטוב ביותר ודחפתי את קיידן בכתפו. “הגיע הזמן לקום, ישנוני.“

עיניו מצמצו ונפקחו. במשך כמה שניות הוא נראה אבוד, אבל אז הוא הרים את ראשו והביט בזרועו. “שיט. נרדמתי?“

“בהחלט.“

“כמה זמן ישנתי?“

“הממ... שעות.“

הוא העביר יד בשערו. “כבר סיימת?“

“כן. אני לא יכולה לחכות שתראה את זה.“

הוא הזדקף בכיסא. “לא היית צריכה לחבוש את זה.“

“רציתי שזאת תהיה הפתעה עוד קצת. ג’סטין עדיין כאן, אז ביקשתי ממנה לצלם את הרגע הגדול. אני רוצה לראות את הבעת ההלם שלך שוב ושוב.“

“אוקיי.“ הוא חייך. “תודה, בייב.“

“תאמין לי, העונג כולו שלי.“

ליבי השתולל כשפסעתי לעבר חדר ההמתנה. קיידן הלך בעקבותיי. ברגע שפתחתי את הדלת, ג’סטין קפצה מכיסאה וחסמה את דרכי. “יש כאן לקוח. לקוח אמיתי,“ היא סיננה. “בדיוק ניסיתי להיפטר ממנו.“

הסתכלתי מעבר לה אל הדלת. ואכן, בחור כלשהו עמד ליד הדלפק. הוא לבש חליפה וקשר עניבתו היה משוחרר. הוא נראה כמו שוטר חמוד. אלוהים, בבקשה שהוא לא יהיה שוטר. מאחוריו, רוב הכיסאות היו מאוכלסים בנשים, וכולן הסתכלו עלינו. אחת מהן חייכה ונעמדה. ידעתי שאין מצב שאצליח לעכב את הפיצוץ שעומד לקרות, כך שהבחור האקראי המסכן הזה עומד לקבל הרבה יותר ממה שציפה לו.

קיידן הסתכל על האיש שחיכה בדלפק ועל הנשים שמילאו את הלובי. “חשבתי שסגרת להלילה, בייב.“

“אני, אהמ, הזמנתי כמה חברים לחשיפה הגדולה.“ תפסתי את ידו, נשמתי נשימה עמוקה אחרונה ומשכתי אותו החוצה לתוך חדר ההמתנה. ברגע שהייתי במרכז החדר, כשכל העיניים עליי, רגליי התחילו לרעוד. קיידן הביט סביב בכל הנשים, ומבטו נתקע על בלונדינית אחת מסוימת, כשניסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותה. ידעתי שהדבר הזה יתפוצץ לי בפרצוף אם לא אפרק בעצמי את הפצצה.

אז כחכחתי בגרוני.

“גבירותיי, זה החבר שלי, קיידן. היום יום ההולדת שלו ורציתי לעשות למענו משהו מיוחד. מאחר שהוא ואני חולקים כזאת מערכת יחסים נפלאה ויש בינינו כזה אמון, הוא נתן לי לבחור את הקעקוע שיעטר לעד את גופו. הוא עדיין לא ראה אותו, אבל אני חושבת שכולכן תסכימו שזה הקעקוע המתאים ביותר שיכולתי לתת לו.“

ידיי רעדו כששלחתי יד למעלה וקילפתי את התחבושת מזרועו של קיידן. ברגע שהורדתי אותה, לא הייתה דרך חזרה. סמל הלהבה הוורוד העצום היה בגודל של 15x15 סנטימטרים – אי־אפשר היה לפספס אותו ממרחקים.

כל מה שקרה אחרי זה כמו התרחש בהילוך איטי.

קיידן השפיל מבט. פניו התעוותו בבלבול. “מה זה, לעזאזל?“

אחת מנשות הטינדר כיסתה את פיה. “אוי, אלוהים. זה הלוגו של טינדר. שאני אמות! זה באמת קרה עכשיו?“

קיידן הושיט קדימה את זרועו כדי לראות יותר טוב. “מה לעזאזל, בילי?“

ידיי התרוממו במהירות למותניי. “אל תגיד לי מה לעזאזל!“ נופפתי בידיי סביב החדר. “אתה אפילו לא מזהה את הנשים האלה?“

הוא סרק את החדר... את האישה הראשונה, ואז את השנייה. כשהוא הגיע לאישה השלישית, עיניו ניצתו והוא מצמץ כמה פעמים. ואז עיניו ריצדו ביניהן כשהוא התחיל להבין מה קורה. קיידן עצם את עיניו. “מה פאקינג עשית?“

“מה אני פאקינג עשיתי?“ צרחתי. “בוא נראה. הכנתי לך ארוחת ערב כשנאלצת לעבוד עד מאוחר. עיסיתי את הגב שלך כשאמרת שהיה לך יום קשה בעבודה. אפילו אספתי את אחיך משדה התעופה כשהוא הגיע לביקור. אבל אני מניחה שמה שהכי חשוב כאן זה שהאמנתי לך כשאמרת שאתה רוצה מערכת יחסים ומתאהב בי.“

קיידן שלח אליי את ידיו. פסעתי אחורה והרמתי ידיים. “אל תיגע בי.“

“אני יכול להסביר.“

משום מה, זה עצבן אותי עוד יותר. כאילו שהיה הסבר להתנהגות שלו. ואז איבדתי את זה. הצבעתי לעבר הדלת וצרחתי בקולי קולות. “תצא! פאקינג תעוף מפה!“

דיברתי אל קיידן, אבל אחת הנשים ברחה לדלת וכמעט נפלה החוצה על המדרכה.

“יופי. כן.“ הנהנתי. “רעיון טוב. כולכן, פאקינג תעופו מהחנות שלי! עכשיו!!!“

אם הייתי במצב הרוח המתאים, אולי הייתי מעריכה את ההומור בסצנה שהתחוללה לנגד עיניי. גבר מקועקע בגובה מטר תשעים רץ לדלת, נמלט ממטורפת בגובה מטר חמישים וחמש, שהרגע קעקעה על זרועו לוגו ורוד עצום של טינדר. הוא היה לחוץ כל־כך, שהוא כמעט רמס כמה מכלבות הטינדר בדרכו לדלת.

ברגע שאחרונת הבנות הושלכה לרחוב, סגרתי את הדלת, עצמתי עיניים וניסיתי להירגע.

ואז קול גברי גרם לי לפקוח שוב את עיניי.

“אממ... אני מניח שזה לא זמן טוב,“ אמר השוטר החמוד, היחיד שנשאר בחנות חוץ מג’סטין וממני.

“כן, כנראה,“ ג’סטין מלמלה. “אולי תחזור ביום אחר.“

אבל אני כבר התפוצצתי, וכדי להירגע הייתי צריכה יותר מאשר רק שקיידן ילך. פסעתי אל דלפק הקבלה בזעם, חיוך מוטרף על פניי. “לא, אל תלך. איזה קעקוע תרצה שאקעקע לך?“ קולי הפך שטוח באופן מצמרר. ומשום מה, עיניי כבר לא מצמצו.

האיש נראה קצת לחוץ. “מממ... אני לא בטוח.“

הטיתי הצידה את ראשי. “לא? אז תן לי לעזור לך. מאיפה אתה משיג את הנשים שאתה מזיין מאחורי הגב של החברה שלך? אולי אתה רוצה לוגו של באמבל?“ זקרתי אצבע באוויר. “אולי ‘יש מלא דגים בים’? זה די חמוד. דג קטן וצבעוני? או שאולי נכתוב באמבל? נראה לי שאני יכולה לקעקע את ה־ב’ בתוך חמש־עשרה עד עשרים דקות.“

הבחור המסכן פשוט המשיך לבהות בי.

הנחתי את ידיי על מותניי. “נו, אז מה אתה בוחר? אין לי את כל היום.“

שמתי לב שהוא מחזיק פיסת נייר בידו. נראה שיש עליה ציור. חטפתי את הנייר והתחלתי לצחוק בטירוף. “ורד? פאקינג ורד. יש יותר קלישאה מזה? בטח יש לך כבר את סימן האינסוף, אה?“ זרקתי לבחור את הנייר. הוא לא ניסה לתפוס אותו.

“את יודעת מה?“ הוא החווה לעבר הדלת. “אני פשוט אלך.“

“יופי! אתה בטח גם מניאק! רוצה לדעת איך אני יודעת? כי כולכם מניאקים.“

האיש חייך בעצב אל ג’סטין. “תודה על העזרה שלך.“ הוא פתח את הדלת ועצר לפני שיצא. “אני מניח שאת בילי?“

כשלא עניתי, הוא הניד בראשו. “טוב. היה נעים לפגוש אותך. דרך אגב, אני קולבי לנון, בעל הבית החדש שלך.“