חוקי הדייטינג – האחות של החבר הכי טוב שלי

פרק 1

הולדן

מה זה לעזאזל?

הרמתי את המעטפה שהוריי שלחו לי והסתכלתי שוב על המעטפה הקטנה יותר שמצאתי בפנים. הכתובת על המעטפה הגדולה יותר נראתה כמו כתב ידה של אימי. אך כתב היד על המעטפה השנייה נראה דומה מאוד לשלי, רק מבולגן יותר. אבל לא שלחתי לעצמי שום דבר בדואר, ובהחלט לא לבית הוריי בפילדלפיה. ולמה שמישהו ישלח לי דואר לבית של הוריי ואז גם ירשום את שמי ככתובת השולח?

ואז זה נחת עליי.

אלוהים אדירים!

אין. מצב. לעזאזל!

באמת כתבתי את הכתובת שלי על המעטפה, לפני המון זמן!

כשהייתי בכיתה י', המורה שלנו לכתיבה יצירתית, מר וולף, הטיל על כל התלמידים שלו משימה: לכתוב מכתב לעצמם בגיל שלושים על כל מה שהיה חשוב לנו באותה תקופה. העברנו את המכתבים אליו, חתומים עם בול, והוא הבטיח לשלוח את כולם בשנה שבה ימלאו לנו שלושים. מאחר שגרתי אז בבית הוריי, זו הייתה הכתובת שכתבתי על המעטפה.

אלוהים אדירים. לא זכרתי בכלל מה לעזאזל כתבתי, אבל הייתי סקרן ביותר לגלות. בגיל חמש־עשרה לא הייתי נער מנומס במיוחד. אז קרעתי את המעטפה והוצאתי מתוכה חתיכת נייר מקופלת ובלויה.

גבר,

במקרה ששכחת — כי עד שתקבל את המכתב הזה תהיה עתיק — מר וולף הכריח אותנו לכתוב מכתב לעצמנו. אנחנו אמורים לכתוב על מה שחשוב לנו, כי הוא חושב שסדרי העדיפויות שלנו יהיו שונים כשנהיה בני שלושים. יש מצב שאלה יהיו שיעורי הבית היחידים שאני אשמח להכין השנה, בעיקר כי מדובר פה עליי ואני מדהים ביותר. אז הנה זה בא...

מה חשוב להולדן קטאלאנו היום? ובכן, זו שאלה קלה מאוד. מציצות. זה פאקינג מדהים. לורי רקסלר חשפה את זה בפניי בחודש שעבר, וזה כל מה שיכולתי לחשוב עליו מאז. היא בכיתה י"א, והיא אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא עשתה את זה. אבל אני חושב שהיא מבלפת כי היא לא נחנקה או משהו. בכל אופן, מציצות זה דבר מופלא. בגלל זה כנראה יש לזה כל־כך הרבה שמות — מציצה, ירידה, ליקוק המוט, מין אוראלי, גרון עמוק, ניגון בחליל, לזיין את הפה, לבלוע שפיך... שים לב, יש רק מונח אחד לשיעורי בית. למה? כי שיעורי בית מבאסים ומציצות זה ה־דבר.

הערת ביניים — מר וולף, אמרת שאתה לא מתכוון לפתוח את המעטפות. אם כן, אני מקווה שאתה מקבל הרבה מציצות. בעיקר ממיס דמארקו מהצד השני של המסדרון. היא חתיכה רצינית ונראית כמו אחת שתיתן מציצה טובה. אני מוכן להתערב אפילו שהיא בולעת. לורי רקסלר לא... עדיין. אבל אני עובד על זה. אם נכתוב לעצמנו עוד מכתב, אודיע לך מה קרה עם זה.

בכל אופן... בחזרה אליי ולמה שחשוב בימים אלה. התופים נמצאים במקום הראשון עם המציצות. אני לא אוכל לחיות בלי מוזיקה. והאחים שלי, ברור — קולבי, ריאן, אוון ובריידן. גם הם נמצאים גבוה ברשימה. אבל בוא לא נגלה להם את זה, כי הם לא יפסיקו לרדת עליי במשך חודש שלם שאמרתי שהם חשובים לי.

דברים אחרים...

חופש.

השיער שלי (שכדאי מאוד שיהיה לי כשאהיה בן שלושים).

ההורים שלי.

ואחרון חביב, התופים (אני יודע שכבר אמרתי את זה, אבל הכול מתחיל ונגמר בתופים. הערה לעצמי — לנגן בתופים בזמן שמוצצים לי כרגע עלה לראש רשימת המשימות שלי. איך לקח לי כל־כך הרבה זמן לחשוב על זה?)

מה עוד חשוב? אני כמעט מפחד לכתוב את זה, במקרה שאאבד את המכתב הזה וריאן ימצא אותו איכשהו. אבל מר וולף אמר שאם לא נוכל להיות כנים עם עצמנו במכתב, לעולם לא נהיה. אז אני חייב לציין את לאלה, הידועה גם בשם לייני אליסון, האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלי ריאן. היא הבחורה היחידה שאני באמת יכול לדבר איתה על החיים. אני דלוק עליה מאז שאני זוכר את עצמי. אבל היא צעירה ממני בשנה וחצי, וריאן יקרע לי את הצורה אם אני אנסה איתה משהו. ואני גם לא יכול להגיד שאני מאשים אותו. לאלה אליסון יכולה למצוא הרבה יותר טוב ממני. יש לה מוח מטורף, היא גאונה אמיתית. היא כנראה תמצא תרופה לסרטן או משהו יום אחד. אבל למרות שהיא מחוץ לתחום, היא עדיין מופיעה ברשימת הדברים שחשובים לי. למעשה, אני מחבב אותה כל־כך, שאם הייתי עושה סדר בדברים, לאלה אליסון הייתה מופיעה לפני מציצות. וזה בהחלט אומר משהו, נכון?

נראה לי שזהו זה. אין עוד משהו שמזיז לי ממנו. חוץ מזה, זה מתחיל להיות משעמם. כתבתי עכשיו יותר משכתבתי בשנתיים האחרונות.

להת',

הולדן.

נ.ב. אם לא הופעת על השער של מגזין "רולינג סטון" עד עכשיו, תן לעצמך בעיטה בתחת בבקשה.

נ.ב.ב. אם לאלה רווקה כשאתה מקבל את זה, ועדיין לא ניסית שום דבר איתה, אז אתה פחדן רציני.

"הגיע פאקינג הזמן." קולבי הניד בראשו. "עמדנו להתחיל את הפגישה שלנו בלעדיך. אתה יודע שהסוהרת שלי נותנת לי לצאת רק פעם בחודש, ואני חייב לנצל את ההזדמנות ולהתחיל לשתות ישר אחרי הפגישה שלנו."

הנדתי בראשי. הבחור הזה היה קשקשן רציני. הסוהרת שלי בתחת שלי... הוא היה הגבר הנשוי הכי מאושר שהכרתי, נשוי לאחת הנשים הכי מגניבות שאי־פעם פגשתי. אבל מאחר שאיחרתי, לא חשפתי את הקשקוש שלו, ובמקום זה לחצתי ידיים עם אוון ובריידן לפני שהתיישבתי בשולחן. שלושת החברים הכי טובים שלי ואני היינו הבעלים המשותפים של בניין דירות. פעם בחודש נפגשנו בבר מקומי כדי לדון בעניינים של הבניין. הפגישות שלנו בדרך כלל נמשכו כחצי שעה. ואז המשכנו ללילה של שתייה.

"מצטער שאיחרתי," אמרתי. "הרכב של הלהקה נתקע שוב."

אחת המלצריות הקבועות הגיעה לשולחן והביאה לי בירה, מבלי שהייתי צריך לבקש בכלל.

קרצתי אליה. "תודה, מהממת." נשענתי קדימה, הושטתי את הבקבוק וארבעתנו השקנו בקבוקים — הגרסה שלנו של פטיש בית משפט כדי לקרוא את הפגישה שלנו לסדר.

"לפני שנתחיל," אוון אמר. "קיבלתם את המכתבים שמר וולף הכריח אותנו לכתוב בכיתה י'?"

קולבי הנהן וצחק. "אתם קיבלתם את שלכם? אני קיבלתי את שלי בשנה שעברה כי אני מבוגר מכם בשנה, תינוקות. אבל כתבתי הרבה על השיער שלי ועל החשיבות של באנג נקי."

כולנו צחקנו. "אני לא אמור לספר לכם את זה, כי זו הזמנה פתוחה לירידות," אוון אמר. "אבל כתבתי שציוני הבגרות שלי חשובים לי. ואז הקדשתי חצי עמוד לציצים של גברת וגנר. שכחתי שהייתי דלוק עליה."

פניי התכווצו. "גברת וגנר? המורה לחשבון? היא הייתה בת חמישים, גבר."

אוון מעך את המפית שמתחת לבקבוק הבירה שלו וזרק אותה עליי. "היא לא הייתה בת חמישים, אידיוט. היא הייתה בת שלושים בערך, והייתה לה מרפסת נדיבה ביותר."

"מצטער," אמרתי במשיכת כתף. "כנראה הייתי עסוק מדי בלהתייחס לבנות בגילנו, אתה יודע, כי בעצם יכולתי להשיג בנות בגילנו, להבדיל ממך."

"קפוץ לי." אוון חיסל חצי מהבירה שלו וזקר את סנטרו לעברי. "מה היה כתוב במכתב שלך? החלום שלך היה מכונית שמצליחה לנסוע." הוא תקע מרפק לבריידן, שישב לידו. "יש דברים שאף פעם לא משתנים."

אין סיכוי שאני אספר להם שכתבתי על לאלה, האחות הקטנה של החבר שלנו ריאן. אני אחטוף אגרוף או הרצאה, וכנראה את שניהם. ובהחלט לא התכוונתי לספר שאתמול בלילה שתיתי קצת יותר מדי והתקשרתי אליה. תודה לאל שהיא לא ענתה. מה הייתי אומר בכלל, לכל הרוחות? מתקשר אליה ככה כרעם ביום בהיר?

"המכתב שלי היה על הדברים שבאמת חשובים בחיים, אדוני הנכבד," אמרתי להם. "ככל הנראה, הייתי בוגר לגילי, כי סדרי העדיפויות שלי לא השתנו."

בריידן הנהן וחייך. "כתבת על לעשות ביד, אה?"

"לא, דביל. כתבתי על לנגן בתופים ולקבל מציצות."

כל החבר'ה צחקו. "נשמע מתאים," אוון אמר.

הצבעתי על בריידן. "מה היה כתוב במכתב שלך?"

הוא חייך. "כתבתי שני משפטים: חשוב לי לעשות כמה שפחות שיעורים, ולכן זהו סוף המכתב שלי."

הנדתי בראשי. "לא מפתיע."

הזמנו עוד סיבוב של בירות והתחלנו לדבר על עסקים. קולבי דיבר על החלפת חלק מהמזגנים הישנים בבניין במזגנים חדשים, חוסכי אנרגיה. הוא חשב שנוכל להחזיר את ההשקעה בחיסכון בחשבונות חשמל בתוך שנתיים בלבד. אוון סיפר לנו על בניין סמוך במורד הרחוב שנמכר בסכום הרבה יותר גבוה משחשבנו שהוא שווה, ואני העברתי לכולם את ההערכות שקיבלתי על הגג החדש שהיינו חייבים נואשות.

בדיוק התחלנו לדבר על החוזים שאמורים להתחדש עם השוכרים ובכמה התכוונו להעלות את דמי השכירות, כשהנייד שלי זמזם בכיס. שלפתי אותו, וליבי נתקע בגרוני. שמה של לאלה הבהב על המסך. האינסטינקט הראשון שלי היה להניח לשיחה לעבור למענה הקולי, אבל אז אהיה ער כל הלילה ואתהה אם הכול בסדר איתה. היה גרוע מספיק שנאלצתי להשתכר לגמרי אתמול בלילה, כדי שאצליח להפסיק לחשוב עליה מספיק זמן כדי לא להתרסק. אז ביקשתי סליחה מכולם ויצאתי מהבר כדי לענות לשיחה.

"הלו?"

"הולדן?"

"כן?"

"זו לייני... לאלה."

ניסיתי לשחק אותה אדיש. "אה, היי לאלה. מזמן לא דיברנו. מה קורה?"

"כרגע ראיתי את השם שלך בשיחות שלא נענו מאתמול בלילה. רציתי לוודא שהכול בסדר."

שיט. "אה... מצטער. כנראה המקש נלחץ בטעות או משהו." שיקרתי במצח נחושה. "לא ידעתי אפילו שהתקשרתי."

"אה, זה מצחיק. כי התכוונתי להתקשר אליך בסוף השבוע הזה."

"באמת?"

"כן, אני מגיעה לעיר ללילה אחד בשבוע הבא. יש לי ריאיון למענק למחקר שאני מנסה להשיג. חשבתי שאולי אקפוץ לבניין שקניתם ואראה אותו, ואגיד שלום לכולם בזמן שאני שם. כולכם גרים בבניין, נכון?"

"נכון. באיזה לילה את מגיעה?"

"ברביעי. הריאיון שלי בחמישי מוקדם בבוקר."

"איפה את לנה?"

"עדיין לא הזמנתי מלון. קיבלתי את השיחה לגבי הריאיון רק אתמול אחר הצהריים."

"תישני אצלי." הנדתי בראשי. "זאת אומרת, אצלנו. את יכולה להשתמש באחת מהדירות בבניין שאנחנו משכירים לטווח קצר. אנחנו בודקים אפשרות להשכיר אותן דרך אייר בי אנד בי. התעריפים גבוהים יותר, ועד כה נראה שיש ביקוש."

"אה, וואו. אתה חושב שתהיה דירה פנויה בלילה של רביעי הבא?"

אם לא, אני אבטל את ההזמנה. "אני די בטוח שכן."

"בסדר. זה יהיה נפלא. ואז אוכל לפגוש אתכם ולא אצטרך למהר למצוא מלון. אני תמיד הולכת לאיבוד במנהטן."

"את מגיעה ברכב או ברכבת?"

"נראה לי שאנהג לשם."

"אני אסמס לך כתובת של חניון טוב ולא יקר מדי ליד הבניין."

"מושלם. תודה רבה, הולדן. אני מחכה כבר לפגוש את כולכם."

לאחר שניתקתי, בהיתי בנייד שלי במשך זמן מה. כילד, האמרה הכי אהובה על אימא שלי הייתה אין דבר כזה צירוף מקרים. מעולם לא התייחסתי לזה במיוחד, אבל ברגע זה, די קיוויתי שהיא צדקה...

לא נכנסתי לפייסבוק בערך שנתיים, אבל זה היה המקום שבו מצאתי את עצמי אחרי שחזרתי הביתה בחצות מהבר, כולי שיכור, וקראתי שוב את המכתב ששלחתי לעצמי, שלוש פעמים. משפט אחד במיוחד קראתי פעם אחר פעם:

אם לאלה רווקה כשאתה מקבל את זה, ועדיין לא ניסית שום דבר איתה, אז אתה פחדן רציני.

הקלדתי לייני אליסון בסרגל החיפוש והחמצתי פנים לעבר תמונת הפרופיל שעלתה. זו הייתה תמונה שלה ושל דוקטור דוּש, אז לקחתי לי עוד בירה. התמונה כנראה צולמה ביום שבו הם התארסו, כי המדען לבוש הקרדיגן עמד כשידו כרוכה סביב כתפה, והיא הושיטה את ידה למצלמה, משוויצה בטבעת. הגדלתי את התמונה והתמקדתי באצבע שלה כשחיסלתי חצי מהבירה שלי. זה בגודל של ראש סיכה לעזאזל. ללאלה מגיע סלע.

זה גרם לי לחבב עוד פחות את דוקטור דוּש על שלא קנה לה טבעת נורמלית. "בן זונה קמצן," מלמלתי והקשתי על שאר התמונות שלה.

התמונה הבאה הייתה של לייני בטקס סיום לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת בראון. ההורים שלה עמדו בגאווה לצידה. הגדלתי את התמונה והבחנתי בצלב הקטן התלוי על צווארה. הוא היה של ריאן — מתנה מהוריו לטקס אכילת לחם הקודש הראשון שלו — באותו יום כמוני. הוא נהג לענוד את הצלב כל הזמן. אחרי שהוא נפטר, לאלה ענדה אותו, אבל לא ידעתי שהיא המשיכה לענוד אותו כל הזמן. לא הופתעתי. ריאן ולאלה לא היו כמו רוב האחים והאחיות. הם הסתדרו יפה, אפילו כשהיו צעירים יותר, לפני הדיאגנוזה שלו. הוא היה סופּר־מגונן עליה. ולכן, באחד מימיו האחרונים, הוא ביקש ממני לשים עין על אחותו הקטנה... אבל "לא יותר מדי עין", כדבריו. החבר שלי בטח הסתכל עליי מלמעלה עכשיו, וקילל אותי על זה שעקבתי אחריה.

הקשתי על התמונה הבאה, ועיניי נפקחו בתדהמה. אני לא מאמין. בולי עדיין בחיים! ריאן אימץ את הבולדוג השמן הזה כשהיינו בתיכון, כך שהוא היה לפחות בן חמש־עשרה עכשיו. לא יכולתי להאמין שהוא עדיין חי ובועט. בתמונה, לאלה כרעה על ברכיה מול עץ חג המולד וחיבקה בזרועה את בולי, שהיה לבוש בסוודר של חג המולד. אם ריאן עוד לא עצבני שאני עוקב אחרי אחותו הקטנה, אז התמונה הזו של הכלב שלו לבוש בסוודר בהחלט תעשה את העבודה. הרמתי את פחית הבירה שלי לשמיים. "מצטער, חבר. לא ידעתי."

ביליתי את חמש־עשרה הדקות הבאות במעבר על שאר התמונות של לאלה, אם כי ייתכן שהשתהיתי בעיקר על אחת מהן רוב הזמן. זו הייתה תמונה של לאלה בביקיני. היא תמיד הייתה יפהפייה עם גוף חטוב, אך השנים שחלפו מאז הגנבתי מבטים לעברה, לבושה בבגד ים בחצר האחורית של ריאן, הפכו את הנערה הרזה לאישה עם קימורים מסוכנים. קימורים שבוודאות יסבכו אותי אם אתקרב יותר מדי.

כשהקשתי על התמונה האחרונה, הרגשתי כאילו כל האוויר התרוקן לי בבת־אחת מהריאות. זו הייתה תמונה של ריאן ולאלה יושבים על גזע עץ שנסחף לחוף, ואני הייתי זה שצילם אותה. לריאן לא היה שיער בגלל הסבב השלישי של הטיפולים שלו. אני זוכר שהוא לא היה אמור עדיין להשתחרר מבית החולים, אבל הוא שכנע את כולם להרשות לו להשתחרר מוקדם יותר כדי שיוכל לבלות את יום הולדתו העשרים־ושתיים עם החברים שלו. אני, אוון, בריידן, קולבי, ריאן ולאלה נסענו לאושן סיטי — המקום שאליו כולנו הלכנו אחרי נשף סיום הלימודים, שהכיל כל־כך הרבה זיכרונות טובים. בילינו יום שלם על החוף ואז עשינו מדורה, שלא כבתה עד אחרי שהשמש זרחה. זה היה יום שלא אשכח לעולם, במיוחד כי זה היה היום הטוב האחרון שיהיה לכולנו במשך תקופה ארוכה, כי ריאן נפטר לילה למחרת.

ובנימה זו, סגרתי את המחשב הנייד שלי. אני מניח שהצד החיובי בכך שראיתי את התמונה הזאת היה שזה גרם לי להפסיק לעקוב אחר לאלה. אם התמונה שלה בביקיני הדליקה וחרמנה אותי, אז התמונה האחרונה שראיתי שפכה עליי דלי של מים קרים. וזה בדיוק מה שהייתי צריך. לאלה אליסון הייתה מחוץ לתחום, האישה היחידה בעולם שאסור היה לי להתקרב אליה אפילו עם מקל באורך שלושה מטרים. טוב, לפחות עד שהיא תגיע בשבוע הבא... ותישאר לישון בדירה שהייתה במקרה הדירה שסמוכה לשלי.

טוק. טוק. טוק.

אלוהים אדירים, כפות ידיי החלו פתאום להזיע. מה אני, בן אחת־עשרה?

לאלה שלחה לי לפני כמה שעות הודעה שהיא כנראה תגיע בסביבות חמש, והשעון שעל המיקרוגל הראה 17:01. בפעם האחרונה שהייתי לחוץ כל־כך, זה היה כשהלהקה שלי ניגנה בפסטיבל מול קהל של עשרת אלפים איש. הייתי צריך לנגב את כפות הידיים במכנסי הג'ינס שלי.

"היי." חייכתי כשפתחתי את הדלת. ואז חיוכי נעלם כשראיתי שהיא לא לבד. מישהי עמדה לידה.

לאלה הביטה בג'ינג'ית השופעת והצביעה עליה בחיוך מהוסס. "עלינו ביחד במעלית וירדנו באותה קומה. מתברר שהלכנו לאותו מקום."

פיונה — האישה שפגשתי באיזשהו בר בסוף השבוע שעבר — משכה בכתפיה. "מצטערת שקפצתי בלי להתקשר, אבל הייתי באזור וחשבתי לבדוק אם אתה בבית. שכחתי משהו אצלך כשהייתי פה."

"באמת?"

היא קרצה והצביעה פנימה. "אני חושבת שזה עדיין קשור לראש המיטה שלך." היא הסתכלה על לאלה ואז בחזרה עליי. "אני יכולה פשוט ללכת להביא את זה ואז אצא לך מהחיים?"

לא ידעתי מה עוד לעשות, אז זזתי הצידה כדי שהיא תוכל להיכנס. בינתיים, לאלה נשארה מחוץ לדלת הדירה עם המזוודה שלה. הנדתי בראשי והושטתי יד לידית המזוודה. "מצטער על זה. בואי תיכנסי."

לפני שהספקתי לגלגל את המזוודה של לאלה פנימה ולסגור את הדלת מאחורינו, פיונה יצאה מחדר השינה שלי. היא הרימה זוג אזיקים. "מצאתי אותם."

עצמתי עיניים. נפלא. פשוט נפלא, לעזאזל.