פרק 1
אוון
"כדור הארץ לאוון."
בילי, אשתו של חבר שלי, קולבי, נופפה ביד מול הפנים שלי.
מצמצתי כמה פעמים. "מצטער, מה אמרת?"
"לא אמרתי כלום." היא הצביעה לכיוון הטלפון שלי. "אבל אתה עסוק עם הדבר הארור הזה בחצי שעה האחרונה. אנחנו בבר ל'האפי האוור', ואתה אפילו לא הבחנת באישה שנעמדה לידך וניסתה למשוך את תשומת ליבך."
הבטתי לשמאלי. הכיסא היה ריק.
בילי הנידה בראשה. "היא הלכה מזמן, חבר. אבל מה חשוב כל־כך בטלפון הזה?"
"שום דבר, למען האמת. עובר על אימיילים של העבודה."
"אתה יודע מה אתה צריך?"
"מה?"
"קעקוע, פירסינג בפטמה וכמה שוטים של טקילה."
צחקקתי. "קודם כול, הרשימה הזו נשמעת כאילו היא בסדר הלא נכון. אצטרך את הטקילה כדי לחשוב בכלל על השניים האחרים, וזה יצטרך להיות הרבה יותר מכמה שוטים כדי שאעשה פירסינג בפטמה. מעולם לא הבנתי את המשיכה לזה."
בילי משכה בכתפיים. "זה סקסי."
"מה סקסי?" חבר שלי, קולבי, חזר מהשירותים. הוא כרך את הזרוע סביב הצוואר של אשתו. "אני מקווה מאוד שדיברתם עליי."
"אני מדבר על פירסינג בפטמה."
קולבי עשה פרצוף. "זה כאב רצח, גבר."
העיניים שלי יצאו מהחורים. "אתה, קולבי לנון הלחוץ, עשית פירסינג בפטמה?"
"האישה אוהבת את זה, אז למה לא?"
הנדתי בראשי. "בחיים לא חשבתי שאראה את היום הזה, גבר."
קולבי חיסל את הבירה שנותרה לו בכוס. "למה שניכם מדברים בכלל על פירסינג בפטמה?"
"אוון צריך להוציא את האף מהטלפון שלו." בילי הצביעה לכיוון הבר העמוס. "המקום הזה מלא בנשים חתיכות, והוא יושב פה ועונה לאימיילים."
למרות שבילי צדקה, לא היה לי חשק לדבר עם נשים הערב. למעשה, לא היה לי הרבה חשק לאחרונה. אף אחת לא עניינה אותי, אז השקעתי את כל כולי בעבודה בחודשים האחרונים, יותר מהרגיל.
"אתה יודע מה אתה צריך לעשות?" קולבי שאל.
"תן לי לנחש... קעקוע, פירסינג בפטמה וכמה שוטים של טקילה?"
קולבי חייך. "לא. אתה צריך לשלם את חשבון הבר שלנו כי לאישה הקטנה ולי יש את הבייביסיטר רק לעוד חצי שעה, ואני מתכוון לנטוש אותך כדי למצוץ את הפנים של האישה היפהפייה הזו בסמטה ליד, לפני שנצטרך לנסוע הביתה."
חייכתי. "אין בעיה, גבר. לכו תהנו. אדבר איתך מאוחר יותר."
לאחר שנפרדנו, ניסיתי למשוך את תשומת ליבו של הברמן כדי לשלם את החשבון שלנו, אבל הוא היה עסוק, אז הלכתי לשירותים כדי לרוקן חלק מהטקילה ומהסודה ששתיתי. במסדרון שהוביל לשירותים היה תור ארוך של נשים שחיכו, אבל של הגברים היה כמעט ריק. בזמן שהשתנתי, הטלפון שלי צלצל. הוצאתי אותו מהכיס כדי לענות והבנתי שזה לא הטלפון שלי שהרעיש, אחרי הכול. הגבר היחיד שהיה פה חוץ ממני בדיוק עזב, אז סגרתי את הרוכסן ועשיתי סיבוב בשירותי הגברים הריקים כדי להבין מאיפה הגיע הרעש. מצאתי את הפושע בתא השני על מתקן נייר הטואלט.
טלפונים ניידים עלו אלף דולר ויותר בימים אלו, אז חשבתי שיהיה עדיף אם אתן אותו לברמן, אחרת איזה בחור שיכור עלול להכניס את זה לכיס שלו. אבל לפני שהצלחתי לחזור לבר, הוא החל לצלצל שוב. חשבתי שאולי הבעלים מתקשר לטלפון שלו כדי לגלות איפה הוא השאיר אותו, אז עניתי.
"הלו?"
"אה... מי זה?" אישה שאלה.
"זה אוון."
"אוון, למה אתה עם הטלפון של דווין?"
"מצאתי את הטלפון הזה בשירותים של הגברים."
"בשירותים של הגברים, איפה?"
"בבר 'פולו פלייס' ברחוב 21."
"שיט. זו בדיוק הסיבה שדאגתי. חברה שלי עברה יום קשה — שבוע קשה, למעשה."
"היא לא יודעת לשתות או משהו?"
"לא, היא לא יודעת. לוקח לה שלושה שלוקים כדי לחסל שוט, ומרגריטה קפואה הופכת נוזלית עד שהיא גומרת חצי ממנה."
"אז, דווין זו בחורה? מצאתי את הטלפון שלה בשירותים של הגברים."
"היה תור ארוך לשירותי הנשים?"
"האמת שכן."
"אז היא בטח השתמשה בשירותים של הגברים. דווין שונאת שירותים ציבוריים, אז היא מחכה עד השנייה אחרונה כי היא חושבת שתצליח להתאפק עד שתגיע הביתה. ואז זה הופך למצב דחוף, והיא חייבת לעשות איפה שהיא יכולה, וזה בדרך כלל שירותים של גברים בברים."
"למה היא שונאת שירותים ציבוריים? יש לה מיזופוביה או משהו?"
"לא. היו לה שתי חוויות רעות. בפעם הראשונה, היא הייתה נערה מתבגרת במסעדת אפלבי. התא לא ננעל, אז היא סגרה אותו עד כמה שיכלה, אבל אישה שיכורה התפרצה פנימה והקיאה עליה בזמן שהיא כרעה מעל השירותים והשתינה."
"את צוחקת עליי?"
"לא. הלוואי. היא קפצה כדי להתחמק מזה, אבל זה היה מאוחר מדי — היא הייתה מכוסה קיא וגם השתינה על הבגדים שלה כשהיא הזדקפה."
"אני כמעט מפחד לשאול, אבל מה הייתה החוויה הרעה השנייה?"
"אה, בפעם ההיא היא הייתה בבליינד־דייט במסעדה שקטה והייתה חייבת להשתמש בשירותי הנשים. האישה לידה כנראה הכניסה את הבן שלה לתוך התא איתה. הילד הקטן דחף את הראש שלו מתחת וצפה בה משתינה, ואז כשהוא ראה אותה במסעדה, הוא התחיל לצעוק בקולי קולות בזמן שהצביע עליה, ודרש לדעת למה לא היה לה שיער בפיפי."
צחקתי. "זה ממש מצחיק."
"לנו, כן. לה... לא כל־כך. אבל זה די מסכם את סוג המזל שיש לחברה שלי. לאחרונה, זה אפילו החריף."
לא היה לי מושג למה, אבל הייתי סקרן. "מה קרה לאחרונה?"
"יש לה אימא מחורבנת שזורקת את כל הבעיות שלה עליה. ויש גם את הבחור שהיא מאוהבת בו שנים שרק מושך את הזמן איתה. ושלא אתחיל לדבר בכלל על האחים מהגיהינום שהיא מאמינה שהם מלאכים. אני די בטוחה שהם זרע השטן."
"אני מצטער לשמוע את זה."
"אתה באמת מצטער?" האישה שאלה.
חשבתי על זה. "כן, באמת. מבאס שיש לך הורים מחורבנים ושמושכים אותך סתם."
"אתה נשמע כמו בחור נחמד. איך קוראים לך שוב?"
"אוון. ולך?"
"מיה." היא נעצרה. "תקשיב, עכשיו שאנחנו חברים, אכפת לך לחפש בבר את החברה שלי? ככה תוכל להחזיר לה את הטלפון, ואוכל גם לוודא שהיא בסדר."
"כן, אני יכול לעשות את זה, אבל המקום הזה די עמוס. את יכולה לתת לי מושג כלשהו איך היא נראית?"
"שיער ערמוני ארוך וגלי. עור בהיר עם עיניים ירוקות בהירות. היא נמוכה, אבל יש לה קימורים. היא נראית כאילו יצאה משנות השבעים — יש בה משהו בוהו־שיקי, כמו סטיבי ניקס של פעם, אבל חתיכה יותר."
סרקתי את החדר, אבל אף אחת לא התקרבה לתיאור הזה. "מצטער, אני לא רואה אותה."
האישה נאנחה. "תן לי לשלוח לך תמונה. אם חשוך שם בפנים, אולי אתה לא רואה שהשיער שלה ערמוני. חכה רגע. אשלח את זה לטלפון שלה. אני תמיד צועקת עליה שאין לה סיסמה, אבל הפעם זה לטובתנו."
תוך כמה שניות, הטלפון ביד שלי השמיע צלצול. פתחתי את ההודעה והתמונה עלתה. אני יודע שאני מסתכן בלהישמע כמו נמושה רצינית, אבל הלב שלי החמיץ פעימה. האישה הייתה מהממת, אבל זה היה יותר מזה. הראש שלה היה זרוק לאחור מצחוק, ו... עלה בי דחף מטורף לגלות איך זה נשמע.
"וואו," אמרתי, אבל עדיין בהיתי בתמונה בטלפון. לא הצמדתי אותו לאוזן. שכחתי לגמרי שהייתי בשיחה עם מישהו עד ששמעתי את קולה של מיה מרחוק.
"הלו? אוון, אתה עדיין שם?"
"שיט." הרמתי את הטלפון לאוזן. "מצטער. לקח רגע עד שהתמונה נפתחה."
"אה, בסדר. חשבתי שאתה עסוק בלרייר, זה מה שגברים נוטים לעשות כשהם רואים את דווין."
הזעפתי פנים. נפלא.
ניערתי את המחשבות המקנאות המגוחכות מהראש וסרקתי את החדר שוב. "אני הולך לעשות סיבוב סביב הבר, לראות אם אוכל לראות טוב יותר."
נדחפתי בין המוני האנשים שהגיעו להאפי־האוור והיו עכשיו מאוד־מאוד האפי, והקפתי את הבר. בדיוק עמדתי לוותר ולהגיד למיה שאשאיר את הטלפון של החברה שלה אצל הברמן, כשקלטתי את האישה שבתמונה.
וזה קרה שוב — החמצתי פעימה שנייה. למרות שהפעם, הבנתי שזה היה כנראה בגלל ששתיתי יותר מדי קפה היום. קפאין יכול לגרום לדפיקות לב. הלב שלי לא התרגש ממבט על איזו אישה אקראית. לאחרונה זה לא קרה אפילו כשאישה הזמינה אותי לחזור איתה אליה הביתה.
נדחפתי בין חבורה של היפסטרים ששתו מוסקו מיול מספלי נחושת כדי להסתכל מקרוב יותר על הבחור שהיא דיברה איתו.
שיט. אוון קופר — הידוע במעגל החברים שלי כ'מק־לוזר'. הבחור היה דפוק לגמרי.
"יש משהו?" מיה שאלה בטלפון.
"כן, נראה לי שמצאתי אותה."
"אה, מעולה!"
"אבל... היא מדברת פה עם איזה בחור שאני לא מת עליו."
"אוף. תן לי לנחש. הוא נראה טוב, אבל רודף שמלות. כנראה נראה כמו כוכב קולנוע או רוקיסט או משהו?"
"איך ידעת את זה?"
"כי החברה שלי מדהימה, אבל יש לה טעם חרא בגברים."
"הבחור הזה חתיך, אפילו אני יכול להודות בזה. הוא נראה כמו אחיו של ג'ארד לטו, אבל הוא דפוק לגמרי. הוא אומר לנשים שהוא הבעלים של רשת מסעדות פסט־פוד כשהאמת היא שהוא עובד במקדונלד'ס."
מיה נאנחה בצד השני של הקו. "כן, זה נשמע בדיוק מתאים לה."
"את רוצה להישאר על הקו בזמן שאגש אליה ואתן לה את הטלפון?"
"זה יהיה מעולה. תודה רבה, אוון."
"בסדר, חכי רגע."
עשיתי את דרכי לעבר הפינה, היכן שמק־לוזר ודווין התגפפו, אבל נעצרתי במקום כשדווין שפכה משקה על הפנים שלו. מק־לוזר הניח את ידיו על כתפיה ודחף אותה קלות, ואני נדחפתי דרך שאר האנשים כדי להגיע אליהם.
"מה, לעזאזל, קורה פה?" צעקתי.
מק־לוזר הרים את ידיו באוויר. "הכלבה הזו שפכה עליי כרגע משקה."
"כן, וראיתי אותך דוחף אותה. אתה פאקינג לא נוגע באישה. לא אכפת לי אם היא יורקת לך בפנים."
"מה זה עניינך, דוסון?"
צעדתי לעברו, הרחבתי את הכתפיים שלי והבטתי במורד אפו. מק־לוזר היה נמוך בחמישה־עשר סנטימטר מהמטר שמונים ותשעה שלי ורזה. אשבור את הענף הזה לשניים. "אני הופך את זה לענייני. עכשיו תתנצל ותעוף מפה."
"אני לא מתנצל."
עשיתי עוד צעד ונדחפתי לתוך החלל האישי שלו. "אז יש לך עוד פחות זמן לעוף מפה, קופר."
מק־לוזר רטן, אבל גם הסתובב ועזב. לא יכולתי להתאפק. "ואל תחזור בלי ארוחה של עשרה נאגטס עוף בשבילי!" הוספתי.
צפיתי בו כשהוא חלף בראש מורכן בין האנשים, משועשע מעצמי. אבל כשהסתובבתי בחזרה, האישה לא הייתה כל־כך משועשעת.
"אתה חושב שזה מצחיק? איזה גבר שם עליי ידיים, ואתה מחייך?"
"חכי רגע. אני לא חושב שמה שהוא עשה זה מצחיק. לא הבנת אותי נכון."
"פשוט לך מפה. אני לא צריכה שיתחילו איתי עוד מניאקים הערב."
הצוואר שלי נמתח לאחור. "מניאקים?"
"נכון מאוד. כולכם אותו הדבר. אתם רוצים רק דבר אחד."
הנדתי בראשי. עמדתי פה, עזרתי לה והאישה הזו קוראת לי בשמות. "אל תדאגי, מתוקה. אני לא רוצה שום דבר ממך, את לא הטיפוס שלי."
הסתובבתי לעזוב, ואז נזכרתי שעדיין החזקתי את הטלפון שלה. לא הייתי בטוח אם החברה שלה ניתקה או לא, אבל השלכתי את הטלפון על הבר. "אה, ואין בעד מה על זה שהצלתי את התחת שלך וגם שהחזרתי לך את הטלפון. שיהיה לך ערב מקסים."
לא הרגשתי שום התרגשות בחזה כשחזרתי לצד השני של הבר. הייתי עצבני. הייתי עוזב ישר, אבל עדיין לא שילמתי את חשבון הבר שלי. אז חזרתי להיכן שביליתי עם החברים שלי ואכלתי את עצמי בזמן שחיכיתי שהברמן ייגש אליי. לפחות לא הייתי צריך לחכות יותר מדי.
"היי, אני יכול לסגור חשבון, בבקשה?" שאלתי כשהוא התקרב.
"בהחלט."
"בעצם... אני יכול שוט טקילה לפני שתסגור אותו? חטפתי שטיפה כרגע כי ניסיתי לעזור למישהי."
הברמן חייך. הוא הרים בקבוק טקילה וכוס שוטים. "אין בעיה." הוא מזג והחליק את הכוס לצד שלי בבר. "זה עליי. אחזור בעוד דקה עם הקבלה שלך."
הרמתי את השוט לשפתיים והבטתי לצד השני של הבר. האישה דיברה עכשיו בטלפון והסתכלה לעברי. הנדתי בראשי וחיסלתי את השוט. לאחר כמה דקות, חתמתי על הקבלה של הבר והרגשתי שמישהו ניגש לעמוד לידי.
"אז, מה כן הטיפוס שלך?" אישה שאלה. הקול שלה היה משתובב וחברותי.
הרמתי את עיניי, וגיליתי את האדם האחרון שציפיתי שידבר אליי במתיקות — דווין, האישה שכרגע נזפה בי. הרמתי את כרטיס האשראי שלי והכנסתי אותו בחזרה לארנק שלי, ולא טרחתי אפילו להסתכל עליה כשדיברתי.
"הטיפוס שלי? נשים שלא קוראות לי מניאק כשאני מנסה לעזור, בתור התחלה."
"באתי לפה כדי להגיד שאני ממש מצטערת על מה שקרה. אדרנלין פמפם לי בגוף, וכעסתי כל־כך על העולם בשבוע הזה. לא הייתי צריכה להוציא את זה עליך."
היא נשמעה כנה, אז הסתכנתי בהצצה לעברה ו... בו־בום.
פאק. מה לעזאזל?
למרות שזה קרה מוקדם יותר, זה עדיין תפס אותי לא מוכן. בהיתי בה, וניסיתי להבין מה, לעזאזל, קורה פה. אבל היא כנראה פירשה את השתיקה שלי כדחיית ההתנצלות שלה.
"אני יכולה לפחות לקנות לך משקה?" היא שאלה. "אני מרגישה נורא. חברה שלי, מיה, סיפרה לי איך יצאת מגדרך למצוא אותי ולהחזיר לי את הטלפון. היא אמרה שנשמעת כמו בחור נחמד. דפקתי את זה לגמרי."
היססתי. דרמה לא הייתה הקטע שלי. אבל העיניים של האישה הזו היו מהפנטות, ולא הרגשתי משיכה למישהי כבר המון זמן. ועדיין, דגל אדום זה דגל אדום...
אבל אז היא חייכה, וזה היה כמעט מסנוור, לעזאזל. זוהר. קורן. מרהיב.
ולפתע הפכתי למלך שמות התואר.
היא נופפה בריסים שלה. "רק משקה אחד?"
הנהנתי. "בטח. רק אחד."
מילים אחרונות מפורסמות...
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.