חוקי המשחק 1: אופסייד

פרק 1: תחת לחץ

טיילר

"תתרכז, טיילר!" הצעקה של מארק, מאמן השוערים שלי הדהדה בזירה הריקה.

חופשת החורף עם המשפחה שלי בלוס אנג'לס לא הייתה ממש חופשה. קרעו לי את התחת כמעט בכל יום, ואני עומד לעלות על מטוס בחזרה הביתה כדי לעשות את זה שוב מחר.

ניערתי את ראשי, שיפרתי את המיקום שלי וחיכיתי שהוא יזרוק. מארק הריץ אותי בתרגילי המעקב אחרי הדסקית ללא הפסקה. זריקה־ריבאונד־זריקה, שוב ושוב. התלבושת שלי הייתה ספוגת זיעה, והמוח שלי הפסיק לתפקד כבר לפני עשר דקות.

חסמתי את חבטת גב כף היד שלו, אבל הוא החליק אותה אליי בריבאונד. פאק. השיניים שלי נקשו ומבטי זינק אל היציעים, שם אבי ואחי צפו בי. אבא שלי לא יכעס אם לא אתפקד טוב על הקרח, הוא יהיה מאוכזב, ואיכשהו, זה הרגיש אפילו גרוע יותר.

מארק החליק כדי לאסוף את הדסקית מהרשת. "שים לב שהזריקה נכנסת לגמרי פנימה," הוא הזכיר לי בתקיפות. "כשהיא חוזרת, תהיה נעול עליה ותעקוב אחריה עד ההשלמה. אל תסיט ממנה את העיניים גם אם אתה חושב שזו חסימה רגילה."

הסתכלתי עליה, וזה החלק שהכי תסכל אותי. אבל במקום להתווכח, הנהנתי.

ראיתי אותו מרחבת השער, כשהחליק לקצה המעגל ותמרן את דסקית האימון הלבנה עם המקל. עקבתי אחרי כל תנועה שלה, היא התמזגה עם הקרח, והיו דרושות עיני לייזר כדי להבחין בינה ובין משטח הקרח. הדסקיות התקניות השחורות זוהרות בחושך בהשוואה אליה.

החסימות הבאות עברו חלק, סיימנו את האימון בזירה ועברנו לאזור הכושר לאימון פונקציונלי. האימון הגופני שלי היה ערבוב מפרך של סקוואטים על רגל אחת, הרמות כוח על רגל אחת, משיכת חבל ומשוכות מצד לצד. כבר ידעתי שיכאב לי אחר כך, וכשעברנו לזריקת כדורי כוח, כמעט התפתיתי לזרוק את הכדור שמשקלו היה עשרים קילוגרם על ראשו של מארק.

"עבודה יפה." הוא טפח לי על השכם והזדקף לעמידה. "אתה יכול לקחת הפסקה של חמש דקות לפני שנמשיך לשחרור מיופציאלי ומתיחות."

התנשפתי בכבדות, ניגבתי את הזיעה ממצחי במגבת חדר הכושר הלבנה, והבטתי לצד השני של האולם, שם אבי עמד עם הטלפון צמוד לאוזנו. בתור סוכן ספורט, הוא ייצג כמה מהשמות הגדולים ביותר בספורט המקצועני. כך התאהבתי בהוקי בתור ילד. הוא לקח אותי למשחק של לקוח כשהייתי בן ארבע, ומייד נמשכתי לזה.

לפתע הבנתי ועורי הצטמרר. אם אבא שלי היה עסוק בשיחת עבודה רגילה על מישהו אחר, הוא היה יוצא החוצה למסדרון. העובדה שהוא לא יצא גרמה לי לחשוב שהוא דיבר עליי. חשדותיי התאמתו כשהוא נופף למארק והם הסתודדו. הם היו רחוקים מכדי שאוכל לצותת, אבל השיחה שלהם הייתה קצרה.

"על מה דיברתם?" שאלתי את מארק כשחזר לאזור המתיחות.

הוא לקח גליל ספוג שחור מהמדף. "מנכ"ל ניו יורק רצה לוודא שאתה עובד על מעקב הדסקית שלך, כי היו להם חששות."

העייפות שנפלה עליי נעלמה בפרץ אדרנלין ודאגה. הוחתמתי בקבוצת ניו יורק כשמלאו לי שמונה־עשרה, והקבוצה עקבה מקרוב אחר הביצועים וההתפתחות שלי.

"יכולת המעקב שלי אחר הדסקית בסדר גמור." הטיתי את ראשי לאחור וגמעתי את המים. "זה היה רק רצף משחקים מקרי. מזל רע עם הדסקית."

הייתי עסוק בעצמי בחודש שעבר והביצועים שלי ירדו במשך כמה משחקים רצופים. עדיין הייתי השוער המוביל בליגה, אבל זה גרם ללחץ רב לקראת המחצית השנייה של העונה. אם חלוץ קו ראשון או שחקן הגנה עבר תקופה קשה, התרחיש הגרוע ביותר שעלול לקרות היה שהם יצנחו לקו השני או השלישי באופן זמני. אם אני אחרבן את המצב, אשב על הספסל.

מארק סימן לי בחוסר סבלנות לזוז. "תעבוד על מתיחות שריר הירך, טיי."

עשיתי כפי שביקש, התמקמתי כשפניי כלפי מטה על המזרן ונשענתי על הזרועות. העברתי את משקל גופי לצד אחד ומיקמתי את גליל הספוג מתחת לירך שלי.

"אתה לא יכול לסמוך על המזל כדי להיחלץ ממשבר," הוא הוסיף.

שריר תפוס ליד המפשעה שלח בגופי זיק של כאב, ושאפתי בחדות. "אני יודע. זו הסיבה שאני קורע את התחת."

היה איזון עדין בין עבודה מאומצת לשחיקה, והלכתי על החבל הדק הזה באופן קבוע. אני רק בן אדם, אבל לקבוצה לא היה אכפת מזה. להוקי לא היה אכפת מזה. תמיד היה מישהו שרצה את זה כמוך, אם לא יותר, ואם אוריד את הרגל מהגז אפילו לשנייה, יעקפו אותי תוך רגע.

אחרי שהתקלחתי והתלבשתי, יצאתי וראיתי את אחי ג'ונה ואבא שלי שחיכו במסדרון כדי לקחת אותי לשדה התעופה. אימא שלי ואחותי אליס נשארו בבית בבוורלי הילס, ונפרדתי מהן לפני האימון. הטיסה שלי צפויה להמריא בעוד כשעה וחצי, לוח הזמנים שלי היה קצר. גוועתי ברעב, אבל הייתי צריך לחכות עם ארוחת הערב עד שאעבור את הבידוק הבטחוני.

אבא הכניס את הטלפון לכיס ז'קט החליפה והנהן אליי באישור כשהלכתי לעברו. "צפיתי שוב בסרטונים של האימונים שלך מהשבוע. נראית טוב."

"לא רע, אחי." ג'ונה צבט את השריר הדו־ראשי שלי. "אולי יום אחד תלמד איך לבצע את הפרפר."

"כן?" כרכתי את זרועי סביב צווארו של ג'ונה ומשכתי אותו בנעילת ראש, חיככתי את מפרקי האצבעות שלי בראשו. הוא רק בן שש־עשרה, וגובהו היה כבר מטר שמונים ושמונה סנטימטרים, כמעט בגובה שלי. הוא היה צעיר ממני בשש שנים, אבל יעברו עוד כמה שנים עד שהוא יצבור מספיק מסת שריר כדי להשיב מלחמה. "אולי יום אחד תלמד להחליק."

אפשרתי לו להיאבק בי עוד שנייה לפני ששחררתי ודחפתי אותו. ג'ונה הזדקף בחיוך והחליק את שערו הבלונדיני הסורר. הוא שיחק כחלוץ ימני מובחר בליגה הצעירה, והיה כוח שצריך להתחשב בו על הקרח, וחוצפן קטן בנוסף. אם לומר את האמת, אני עלול להודות שהתכונה האחרונה עוברת במשפחה.

"הצלחת לשמור על היציבה שלך," אבי ציין.

הרגשתי הקלה שהוא שם לב. "כן, עבדתי על זה עם מארק."

מארק מקנאב היה אחד ממאמני השוערים הפרטיים הטובים ביותר במדינה, עם רשימת המתנה ארוכה ותג מחיר של שש ספרות לשנה. בנוסף לכל הכסף שההורים שלי השקיעו בקריירה שלי. התאמנתי איתו באופן פרטי כי בויד לא השקיעו במאמן שוערים, הסכום היה מטורף — והספיק בקלות לקנות בית קטן. זה היה אחד היתרונות שזכיתי בהם הודות למקצוע של אבא שלי.

אבל היו גם חסרונות לתפקיד של אבא שלי. על אף שהוא ניסה לא לדחוף אותי, לפעמים הוא גלש ממצב של הורה לסוכן. הקו בין מה שטוב בשבילי ומה שטוב לקריירה שלי היה מטושטש. ולמען האמת גם אני בעצמי כבר לא הייתי בטוח שאני מסוגל להבחין בהבדל.

כשיצאנו לחום של שעות אחר הצהריים המאוחרות, הלמבורגיני אורוס השחורה של אבא שלי עמדה באזור אסור לחניה ליד הדלתות. העמסנו את הציוד שלי לתא המטען ונכנסנו, אפשרתי לג'ונה לשבת מקדימה והתיישבתי במושב האחורי. נשענתי לאחור על העור הרך, צפיתי דרך החלון בעצי הדקל שחלפו ביעף. התגעגעתי לקליפורניה מדי פעם, אבל זו תמיד הייתה הקלה לחזור ללימודים.

שלא תבינו אותי לא נכון. אהבתי את המשפחה שלי, אבל הם היו כל כך מושלמים, כמו בתוכנית קומדיה בטלוויזיה. האבא סוכן ספורטאים מפורסם, האימא רופאת עור של המפורסמים. שני האחים הצעירים היו ברשימת המצטיינים. לפעמים זה היה כמעט מחניק, כאילו לא היה לי מרווח טעות. טעות אחת מצידי, וכבר לא אהיה בן דונהיו אמיתי.

אבא שלי התחיל לנסוע לכיוון היציאה שמובילה לשדה התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס, הוא הסתכל עליי דרך המראה הפנימית. "תזכור מה שדיברנו, טיי."

"אני אזכור."

אל תוריד את העיניים מהמטרה.

הוקי. אימונים. לימודים. בלי הסחות דעת.

השנה החמרתי עם עצמי יותר מתמיד. הרבה שינה. תזונה טובה. עמידה מושלמת בתוכנית האימונים שלי. זה לא השאיר לי הרבה זמן פנוי, כלומר בקושי יצאתי והגבלתי את עצמי לסטוצים בלבד. בלי התחייבויות, בלי רגשות, בלי הבטחות. עם כל מה שקורה, אני לא יכול להציע יותר מזה.

"יש הבדל של שמיים וארץ ברמת המשחק בין הקולג' והליגה." אבא פנה לאזור הורדת הנוסעים והחנה את הרכב. "חלק מהחבר'ה מקבלים הלם בשנה הראשונה שהם משחקים כמקצוענים. זה מערער להם את הביטחון, וקשה להתאושש מזה. אני רוצה לוודא שתהיה מוכן ככל האפשר."

לזכותו ייאמר, הוא לא התנהג כמו סוכן. הוא דיבר כמו הורה מודאג. הייתה נימה מגוננת בקולו, והרגשתי שהוא רצה לעזור לי בדרך הטובה ביותר שהוא הכיר.

"אני יודע ואני מעריך את זה."

"אתה כמעט שם," הוסיף. "בעוד שנה וחצי, זה ישתלם."

גוש התהווה בבטני, ובלעתי את הרוק, בניסיון להעלים אותו. שחקנים אחרים היו מוכנים להרוג בשביל הסיכוי להיות בנעליים שלי, אז מה הייתה הבעיה שלי, לכל הרוחות?

עמוק בפנים, ידעתי את התשובה.

כשהעולם פתוח בפניך, כולם ציפו ממך לשלוט בו.