חוקי פרקינסון

פרק 1: חוק פרקינסון או הפירמידה הצומחת

עבודה תתפרס תמיד על מלוא הזמן הניתן להשלמתה. ההכרה העממית בעובדה הזאת ניכרת באִמרה המוכרת, "רק לאנשים עסוקים מאוד יש זמן פנוי". כך, אישה מבוגרת בלא כל מחויבות יכולה לבלות את כל היום כולו בכתיבה ובמשלוח של גלויה לאחיינית שלה שבעיירה בוגנור רג'יס. שעה למציאת הגלויה, שעה נוספת לאיתור המשקפיים, חצי שעה לחיפוש הכתובת, שעה ורבע לכתיבת הגלויה, ועשרים דקות נוספות כדי להחליט אם לצאת לתיבת הדואר ברחוב הסמוך עם מטרייה או לא. יוזמה הגוזלת מחייו של אדם עסוק שלוש דקות ותו לא, עשויה לגרום לאדם אחר לצנוח בתשישות אחרי יום שכולו ספקות, חרדות ויזע. בהנחה שלוחות זמנים לעבודה — ולעבודת ניירת במיוחד — הם עניין גמיש, אזי ברור כי בין העבודה הנדרשת לבין גודלו של הצוות המופקד עליה יש קשר מועט, אם בכלל. היעדר עשייה של ממש לא יביא בהכרח לפנאי. חוסר מעש לאו דווקא יתבטא בבטלנות ניכרת לעין. החשיבות והמורכבות של הדבר שיש לבצע תופחות ביחס ישיר בהתאם לזמן שניתן לצורך העניין. העובדה הזאת מוכרת לרבים, אולם השלכותיה הרחבות יותר, בעיקר בתחום המדיניות הציבורית, לא זכו לתשומת לב מספקת. הפוליטיקאים ומשלמי המיסים הניחו — עם הפוגות מסוימות של פקפוק — שעלייה כללית במספר עובדי הציבור משקפת בהכרח גידול בנפח העבודה שיש לעשות. הציניקנים הטילו ספק באמונה הזאת, ודימו כי ההכפלה במספר עובדי הציבור ודאי הותירה חלק מהם ללא מעש — או אפשרה לכולם לעבוד פחות שעות. למעשה נראה כי האמונה והספק שגויים שניהם. במציאות, אין שום קשר בין מספר עובדי הציבור לבין כמות העבודה. העלייה במספר הכולל של העובדים הללו נקבעת על פי חוק פרקינסון, והיא הייתה זהה כמעט בדיוק בין אם היקף העבודה היה גדל, בין אם היה מתכווץ, ואף נעלם. החשיבות של חוק פרקינסון נעוצה בעובדה שמדובר בחוק מנבא גדילה, המבוסס על ניתוח הגורמים השולטים בגדילה זו.

תוקפו של חוק זה, שהתגלה לאחרונה, חייב להסתמך בעיקר על ראיות סטטיסטיות, ואלו יגיעו בהמשך. את הקורא המצוי יעניין יותר ההסבר של הגורמים שביסוד המגמה הכללית שהחוק הזה מתאר. אם נשמיט את הפרטים הטכניים — ויש הרבה כאלה — נבחין קודם כול בשני כוחות מניעים. בהקשר שלנו נוכל להציג אותם בשני היגדים אקסיומטיים כמעט, ואלה הם: (1) "פקיד הציבור שואף להגדיל את מספר הכפופים לו — ולא את מספר המתחרים בו"; (2) "פקידי הציבור יוצרים עבודה זה לזה".

כדי להבין את הגורם הראשון, עלינו לדמיין עובד ציבור, א' שמו, המגלה כי הוא עובד קשה מדי. השאלה אם התחושה הזאת עובדתית או מדומה לא חשובה במיוחד, אך אגב אורחא עלינו לציין כי ההרגשה (או האשליה) של א' עשויה לנבוע מן הירידה בכוחותיו: תסמין מוכר של גיל העמידה. בהכללה, למציאות האמיתית או המדומיינת הזאת של עבודה־קשה־מדי יש שלושה פתרונות אפשריים: א' יכול לפרוש; הוא יכול לבקש לחלוק את העבודה עם הקולגה ב'; הוא יכול לדרוש עזרה שתגיע משני עובדים שיהיו כפופים לו, ג' וד'. נראה שמעולם בתולדות האנושות לא בחר א' כלשהו באפשרות שאינה האפשרות השלישית. אם יפרוש יאבד את הזכויות הפנסיוניות שלו. אם ב' ישובץ למשרה בדרג של א', א' למעשה יוצר לעצמו מתחרה על הקידום לתפקידו של ת' לכשהלה יפרוש (סוף־סוף). אז א' מעדיף במקום זאת את ג' וד' הזוטרים תחתיו. השניים יחזקו את מעמדו, ופיצול העבודה לשתי קטגוריות, אחת לג' ואחת לד', יַקנה לו את המעמד של האדם היחיד השולט בזו ובזו גם יחד.

חשוב מאוד להבין כי בשלב הזה ג' וד' הם בבחינת "שניים שהם אחד". בלתי אפשרי למנות רק את ג'. למה? מפני שאז ג' לבדו יחלק את העבודה עם א', וכך יקבל מעמד זהה כמעט למעמד שהיה אמור להיות לב' לולא ירד מהפרק. מעמד שיהיה אף בולט יותר כל עוד ג' הוא היורש הבלעדי של א'. על כן, עובדים כפופים חייבים לבוא תמיד בזוגות או אף ביותר מזה: ככה איש מהם לא יחרוג מן המקום הראוי לו מפני החשש שחברו יקבל קידום. כשג' יתלונן שהוא עובד קשה מדי — והוא בוודאי יעשה זאת — א' ימליץ, בתמיכתו של ג', על מינוי שני עובדים שיעזרו לג'. אבל כדי להימנע ממתח פנימי לא תהיה לו ברירה אלא להמליץ גם על מינוי של שני עובדים שיעזרו לד', שיהיו בדרג זהה. עם גיוסם של ו', ז', ח' וט' לעבודה, הקידום של א' למעשה מובטח.

עכשיו שבעה פקידים עושים עבודה שקודם לכן עשה פקיד אחד. וכאן נכנס לתמונה גורם מספר 2. שבעת הפקידים האלה יוצרים עבודה רבה כל כך זה לזה, עד שהם עמוסים לעייפה. כעת א' עובד קשה יותר מאי־פעם. מסמך חדש שמתקבל עשוי לעבור בתורו אצל כל אחד ואחד מהם. ו' מחליט שהדבר שייך לתחום אחריותו של ז', וז' מגיש טיוטה של תגובה לג'. ג' עורך אותה בכבדות ואז מתייעץ עם ד', וד' מבקש מח' להתמודד עם העניין. אבל בשלב זה ח' יוצא לחופשה ומעביר את הקובץ לט'. ט' מחבר תזכיר, מחתים את ד' ומחזיר אותו לג'. ג' מתקן את הטיוטה שלו בהתאם ומציג את הגרסה העדכנית בפני א'.

ומה א' עושה? יהיו בידיו כעת כל התירוצים שבעולם לחתום על הטיוטה בלי שקרא אותה, שהרי יש לו כל כך הרבה דברים אחרים על הראש. כעת, כשהוא יודע שבשנה הבאה הוא עומד לרשת את תפקידו של ת', עליו להחליט מי יירש את משרדו שלו — ג' או ד'. הוא נאלץ לאשר לח' לצאת לחופשה גם אם הוא לא לגמרי זכאי לכך, ודואג שמא דווקא ט' היה צריך לצאת במקומו מסיבות בריאותיות. הוא נראה חיוור לאחרונה, ואחת הסיבות לכך — מתוך כמה — היא עניינים משפחתיים. ואז יש העניין עם ההעלאה המיוחדת במשכורת של ו' על התקופה של הכנס ועל הבקשה של ה' לעבור למשרד הפנסיות. א' שמע שד' התאהב בקלדנית נשואה ושז' וח' כבר לא מסוגלים לדבר זה עם זה — ולא נראה שמישהו יודע למה. אז א' עשוי להתפתות, לחתום על הטיוטה של ג' — ופשוט לגמור עם זה. אבל א' הוא אדם מוסרי. עם כל הבעיות שהקולגות שלו עושים זה לזה ולו — בעיות שהסיבה היחידה לקיומן היא עצם קיומם של כל הפקידים הללו — הוא לא אחד שמשתמט מחובתו. הוא קורא את הטיוטה בקפידה, מוחק את הפסקאות הטרחניות שנוספו בידי ג' וט', ואז מחזיר את הדבר לגרסה שז' המוכשר (והווכחן) הֶעֱדִיף מלכתחילה. הוא מתקן את הלשון — אף אחד מהצעירים האלה לא מצטיין בדקדוק — ולבסוף מוציא תחת ידיו אותה תגובה שהיה כותב גם אם פקידים ג' עד ט' מעולם לא היו קיימים. הרבה יותר אנשים הפיקו בהרבה יותר זמן תוצר זהה. איש לא התבטל. כל אחד מהם עשה את המרב. וכשא' יוצא סוף־סוף מהמשרד ומתחיל את מסעו חזרה לפרבר הלונדוני שלו, אילינג, השעה היא שעת ערב מאוחרת. עם בוא הדמדומים, סימן לסופו של עוד יום פקידותי מייגע, כָּבֶה אחרון האורות של המשרד. א', מאחרוני היוצאים, מהרהר לעצמו בכתפיים שחוחות ובחיוך עקום כי כמו שיערות לבנות, גם שעות מאוחרות הן ממחירי ההצלחה.

התיאור הזה של הגורמים הפעילים יביא את תלמיד מדע המדינה להסיק כי נגזר על הפקידים להכפיל את עצמם. אך טרם אמרנו דבר על מרווח הזמן שכנראה מתקיים בין כניסתו של א' לתפקיד לבין המשכורת הראשונה של ט'. חוק פרקינסון הוא תוצר של חקר של נתונים סטטיסטיים רבים מאוד. מחמת קוצר היריעה לא נוכל להביא כאן את הניתוח המפורט, אך ודאי תגלו עניין בעובדה שהמושא הראשון של המחקר הזה היה סטטיסטיקות של הצי הבריטי. הסיבה לבחירה זו הייתה שהרבה יותר קל לכמת את האחריות המוטלת על משרד הצי מאשר, למשל, על ועדת הסחר. השאלה היחידה היא שאלה של מספרים ומשקלי טון.א אפשר לראות כי במצבת כוח האדם של הצי ב־1914 היו 146 אלף קצינים וחיילים, 3,249 פקידי מספנה ו־57 אלף עובדי מספנה. ב־1928 היו רק 100 אלף קצינים וחיילים ורק 62,439 עובדי מספנה, אבל מספר פקידי המספנה היה אז 4,558. מצבת הכוח של אוניות המלחמה ב־1928 היה רק מעט מזעיר מהמספר שלהן ב־1914: פחות מ־20 אוניות ראשה — סוג האונייה החשוב ביותר בכל צי — בשירות חובה אל מול ה־62 של 1914. לאורך התקופה ההיא עלה מספרם של פקידי משרד הצי מ־2,000 ל־3,569, עלייה שהולידה, כפי שצוין אז, "צי יבשתי מהולל". נבין את הנתונים האלה טוב יותר בצורת טבלה.

נתוני משרד הצי

הביקורת שנמתחה אז התרכזה ביחס בין מספרם של הכשירים ללחימה לבין מספרם של הכשירים למפקדה. ההשוואה הזאת לא נוגעת לענייננו. הדבר אשר ראוי שנשים את ליבנו אליו הוא ש־2,000 הפקידים של 1914 נהפכו ל־3,569 ב־1928, ושלגידול הזה לא היה קשר לשום עלייה אפשרית בהיקף עבודתם. במשך התקופה הזאת הצי הצטמצם והלך — ירידה של שליש במספר האנשים ושל שני שלישים במספר האוניות. החל מ־1922 גם לא היה שום צפי לגידול במצבת הכוחות של הצי; אמנת וושינגטון,ב שנחתמה בשנה ההיא, הגבילה את מספר הספינות (אך לא את מספר הפקידים). לפנינו עלייה של יותר מ־78% במשך 14 שנה; עלייה ממוצעת של 5.6% בשנה ביחס למספר שממנו התחלנו למדוד. במציאות, קצב העלייה הזאת לא היה סדיר כל כך, ובהמשך גם נראה זאת. בינתיים עלינו להביא בחשבון רק את אחוז הגידול במשך תקופה נתונה.

האם יש דרך אחרת להסביר את העלייה במספרם הכוללת של עובדי הציבור מלבד להניח כי קיים איזשהו חוק מתמטי המחייב את העלייה הזו? ייתכן שזה הזמן הנכון לציין כי הייתה זאת תקופה של התפתחות טכנולוגית מהירה בעולם הימאות. השימוש בכלי טיס כבר לא היה שמור לתימהונים בלבד. מכשירים חשמליים התרבו והשתכללו. אפילו רעיון הצוללות התקבל על הדעת. בעידן רב תהפוכות שכזה נצפה לראות אפסנאים עם רשימות מלאי מדוקדקות יותר. לא נתמה מול גידול במספר המתכננים, המעצבים, הטכנאים והמדענים. אבל מספרם של פקידי המספנה הללו גדל רק ב־40%, בעוד הפקידים במשרדי הצי הגדילו את מספרם הכולל בכמעט 80%. על כל מנהל עבודה או מהנדס חשמל בפורטסמותג היו תמיד עוד שני פקידים בצ'רינג קרוס.ד הנתונים הללו עשויים לפתות אותנו להסיק את המסקנה הזמנית הבאה: בתקופה שבה מצבת כוח האדם היעיל — במקרה שלנו, ימאים — פחתה ב־31.5%, קצב הגידול של העובדים המנהלתיים היה כפול מקצב הגידול של הצוות הטכני. עם זאת, הסטטיסטיקה מוכיחה כי הנתון הראשון שהוזכר אינו רלוונטי. הפקידים היו מתרבים באותו קצב גם ללא ימאי אחד.

אף שמעניין להתחקות אחרי התפתחות מאוחרת יותר — 8,118 הפקידים במשרד הצי הפכו ב־1954 ל־33,788 — מספר העובדים במשרד המושבות משמש מצע מחקרי טוב יותר לתקופה של דעיכת האימפריה. הסטטיסטיקות של הצי מורכבות מגורמים שמקשים על ההשוואה בין שנה אחת לזאת שאחריה (כמו הזרוע האווירית של הצי). הגידול במשרד המושבות חשוב יותר מפני שהוא מנהלתי לגמרי. לפניכם הסטטיסטיקות הרלוונטיות:

לפני שנסביר במה קצב הגידול הזה עוסק, אנו מוכרחים קודם כול לזכור כי ב־20 השנים המדוברות היקף האחריות של מחלקה זו לא היה יציב במיוחד, בלשון המעטה. בין 1935 ל־1939 לא התחולל שינוי ניכר בשטחים או באוכלוסין של המושבות הקולוניאליות. עד 1943 הן הצטמצמו כהוגן, כשחלק מהשטחים מוחזקים בידי אויב. הן גדלו שוב ב־1947, אך מאז החלו המושבות לזכות בעצמאות ומספרן צנח בקביעות משנה לשנה. סביר יהיה להניח כי שינויים אלה בשטחי האימפריה יבואו לידי ביטוי בנפח המשרד המרכזי שלה. אבל די לנו רק להציץ במספרים אלה כדי להשתכנע שהמספר הכולל של עובדי המשרד לא מבטא דבר, מלבד שלבים רבים מדי של גידול בלתי נמנע. העלייה המספרית הזאת קשורה אומנם לעליות שנצפו במשרדים אחרים, ועם זאת אין לה כל קשר לגודלה ואף לא לעצם קיומה של האימפריה. אז מהם אחוזי הגידול? לענייננו, אנו מוכרחים להתעלם מן העלייה המהירה במספרם של העובדים שליוותה את הצטמצמות תחומי האחריות של המחלקה בזמן מלחמת העולם השנייה. במקום זאת, נַפנה את המבט אל קצב הגידול בעִתות שלום: יותר מ־5.24% בין 1935 ו־1939 ו־6.55% בין 1947 ו־1954. מכאן אנו מגיעים לעלייה ממוצעת שנתית של 5.89%, יחס צמיחה דומה מאוד לזה שמצאנו קודם לכן במשרדי הצי בין 1914 ו־1928.

ניתוח סטטיסטי מפורט וארוך יותר של עולם הסגל המשרדי לא יתאים לספר כשלנו. עם זאת, אני מקווה שנוכל להגיע למסקנת ביניים בדבר מרווח הזמן שכנראה מתקיים בין רגע כניסתו של הפקיד הראשון לתפקיד, ובין הרגע שבו הוא ממנה לו שני עוזרים או יותר.

בעניין הבעיה המובחנת של הִתְרַבּוּת הפקידים, כל המחקרים שהשלמנו עד כה מצביעים על גדילה ממוצעת של 5.75% בשנה. כעת, כשהעובדה הזאת מבוססת, אפשר לנסח את חוק פרקינסון בצורה מתמטית: גודלו של כל סגל פקידותי ציבורי שלא בשעת מלחמה צפוי להתנהל בהתאם לנוסחה להלן:

K הוא מספר העובדים השואפים לקבל קידום באמצעות מינוי של עובדים זוטרים. p מייצג את ההפרש בין גילי תחילת העבודה וגילי הפרישה; m הוא מספר שעות העבודה של המחלקה המוקדשות למענֶה על מסמכים פנימיים; n הוא המספר של היחידות היעילות המנוהלות. x הוא מספר העובדים הנדרשים בכל שנה נוספת. המתמטיקאים שבינינו ודאי יראו כי כדי למצוא את אחוז הגדילה עליהם להכפיל את x ב־100, ואז לחלק בסכום הכולל של השנה הקודמת, כלומר:

y מייצג את המספר הכולל המקורי של העובדים. האחוז שיתקבל יהיה תמיד בין 5.17 ו־6.56, בלי קשר לשינויים כלשהם בנפח העבודה הנדרשת לביצוע (אם אכן קיימת כזאת).

לגילוי הנוסחה והעקרונות המרכזיים שעליהן היא נסמכת אין, כמובן, ערך כלשהו במגזר הציבורי. טרם נעשה ניסיון כלשהו לחקור אם משרדים אכן אמורים לגדול. זכותם המלאה של אנשים לטעון כי הצמיחה הזאת הכרחית לצמצום האבטלה, וזכותם המלאה של אנשים להטיל ספק ביציבותה של כלכלה המבוססת על קריאה הדדית של תקצירים. בשלב הזה, כנראה, עוד מוקדם להרהר ביחס הכמותי הראוי שבין המנהלים והמנוהלים. אך בהנחה שקיים גבול עליון ליחס הזה, בקרוב אמורה להיות בידנו האפשרות להגיע באמצעות נוסחת חישוב למספר השנים שיחלוף עד שהיחס יגיע לתקרה הזאת, בכל חברה שהיא. גם ליכולת לחזות את התוצאה הזאת אין ערך כלשהו במגזר הציבורי. כמו כן, חשוב מאוד להדגיש כי חוק פרקינסון הוא תגלית מדעית טהורה שעֶרכּה הישים בשדה המדיניות הציבורית של ימינו הוא תיאורטי בלבד. עקירת העשבים השוטים אינה באחריותו של חוקר הצמחים. די לו אם יוכל לומר לנו באיזה קצב הם גדלים.

א השיטה הבריטית מודדת את נפח הצי לפי טון. כל ההערות בשולי העמודים הן משל המתרגם והמערכת העברית.

ב הסכם הדדי בין ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן להגבלת הכוח הצבאי הימי שלהן.

ג אחד מנמלי הצי הבריטי.

ד מקום מושבו של משרד הצי (כיום חלק ממשרד ההגנה).