הערפילאים – העידן השני – חוק ומסג

וָוקְס התקדם בהליכה שפופה לצד הגדר השבורה, גורר את מגפיו על הקרקע היבשה. ליד ראשו הוא החזיק את אקדח הסטריון 36, שהקנה הארוך הכסוף שלו היה מכוסה באבק אדמדם. האקדח לא היה מהודר למראה, אף שהתוף, המכיל שישה קליעים, היה מורכב בקפידה רבה במסגרת סגסוגת הפלדה שלו, לפיכך אפילו חלק אחד בו לא נקש. המתכת שעטפה את ידית האחיזה לא נצצה וגם לא היו בה חומרים אקזוטיים. אבל היא התאימה לידו כאילו האקדח נועד להיות בה.

הגדר הנמוכה הייתה רעועה, העץ היה מאפיר וישן והקרשים היו מחוזקים ברצועות חבל מתפוררות. היה לה ריח עתיק. אפילו התולעים ויתרו על הגדר הזאת כבר מזמן.

ווקס הציץ מעל לקרשים הסדוקים ובחן את העיירה הריקה. לנגד עיניו ריחפו קווים כחולים שנבעו מכוח האלומנטיקה שלו, בוקעים מתוך חזהו אל מקורות מתכת קרובים. שרֵפת מתכת העניקה לו את הכוח הזה. היא אפשרה לו לראות מקורות מתכת וגם לדחוף אותם כרצונו. הוא הפעיל את משקלו נגד משקל המקור. אם המקור היה כבד ממנו, הוא נדחף לאחור. אם ווקס היה כבד יותר מהמקור, הוא היה מסוגל לדחוף אותו.

אבל במקרה הזה, הוא לא דחף. הוא רק הביט בקווים כדי לראות אם אחת המתכות זזה. כולן היו דוממות. מסמרים שהחזיקו את המבנים, תרמילי קליעים ריקים הפזורים באבק או פרסות סוסים שנערמו בנפחייה קרובה — כולם היו דוממים כמו משאבת היד הישנה הנעוצה בקרקע לימינו.

ליתר זהירות, גם הוא נותר דומם במקומו. הפלדה המשיכה לבעור בנועם בבטנו, ולכן — כפעולת מנע בלבד — הוא דחף כלפי חוץ מכל עבריו. הוא התמחה בתרגיל הזה לפני כמה שנים. הוא לא דחף שום חפץ מתכתי מסוים, אלא יצר סביב עצמו מעין בועת הגנה. כל מתכת שתושלך לעברו במהירות, תוסט מעט ממסלולה.

המגן לא היה חסין לגמרי. הוא בכל זאת ייפגע. אבל היריות יוסטו, הן לא יפגעו בדיוק במקום שנועדו לפגוע. התרגיל הזה הציל את חייו כבר כמה פעמים. הוא עדיין לא היה בטוח איך בדיוק הוא עשה את זה. אלומנטיקה הייתה עבורו טבע שני. בדרך כלשהי הוא אפילו הצליח לסנן מהדחיפה את המתכות שהוא עצמו נשא עליו, ולא דחף את האקדח שלו החוצה מתוך ידו.

הוא הוסיף להתקדם לצד הגדר, כשהוא עדיין מביט בקווי המתכת כדי לוודא שאיש אינו מנסה להתגנב לעברו. פעם, לפני 20 שנה, פֵלטְרֵל הייתה עיירה משגשגת. ואז שבט קולוסים התיישב לא רחוק משם. זה לא הצליח כל-כך.

כיום העיירה המתה נראתה ריקה לחלוטין, אף שהוא ידע שזה לא כך באמת. ווקס הגיע לכאן במהלך מצוד אחר פסיכופת. והוא לא היה היחיד.

הוא אחז בקצה הגדר וזינק מעליה, ורגליו פוררו את רגבי האדמה האדומה. הוא רץ בגב שפוף לכיוון הכבשן של הנפחייה הישנה. בגדיו היו מאובקים לגמרי, אבל תפורים היטב: חליפה נאה, עניבה כסופה על צווארו, חפתים מנצנצים על שרוולי חולצתו הלבנה המשובחת. הוא טיפח לעצמו מראה בולט בשטח, כאילו תכנן להשתתף בנשף מכובד באֶלֵנְדְל במקום להתרוצץ בעיירת רפאים בארצות הספר במצוד אחר רוצח. החלק האחרון בחליפה שלו היה כובע הבאולר שחבש לראשו והגן עליו מפני קרני השמש.

רעש. מישהו דרך על קרש מעבר לרחוב והשמיע קול חריקה. הוא היה חרישי כל-כך עד שווקס כמעט החמיץ אותו. הוא הגיב מייד, והבעיר בחוזקה את הפלדה שבערה בתוך בטנו. הוא דחף קבוצה של מסמרים בקיר לצידו בדיוק כאשר קול יריית אקדח פילח את האוויר.

הדחיפה הפתאומית הרעידה את הקיר, והמסמרים החלודים הישנים נחרדו במקומם. הדחיפה שלו זרקה אותו הצידה והוא התגלגל על הקרקע. קו כחול הופיע לרגע קט — הקליע שפגע בקרקע בדיוק במקום שבו הוא עצמו היה עד לפני כמה רגעים. הוא שב והתרומם אחרי הגלגול כאשר נשמעה ירייה שנייה. היא הייתה קרובה אליו, אבל היא הוסטה קלות ממסלולה כאשר התקרבה.

הקליע הוסט על-ידי בועת הפלדה וחלף ליד אוזנו. עוד סנטימטר אחד ימינה והוא היה מקבל את הקליע היישר במצחו — אפילו בבועת הפלדה שלו. הוא הרגיע את נשימתו, הרים את הסטריון וכיוון אותו אל מרפסת בית המלון הישן מעבר לרחוב, משם הגיעה הירייה. צלף היה יכול להסתתר מאחורי שלט בית המלון שתלוי על המרפסת.

ווקס ירה, ואז דחף את הקליע ודחק אותו קדימה במהירות רבה יותר כדי שיהיה בכוחו לחדור מחסומים. הוא לא השתמש בכדורים הרגילים המצופים בנחושת או בעופרת. הוא היה זקוק לחומר חזק יותר.

הקליע גדל-הקוטר המצופה בפלדה פגע במרפסת, והכוח הנוסף שווקס העניק לו אִפשר לו לחדור מבעד לשלט העץ ולפגוע באיש שהסתתר מאחוריו. הקו הכחול שהוביל אל הרובה של האיש רעד בזמן שהוא נפל. ווקס נעמד לאיטו וניער את האבק מבגדיו. באותו הרגע, פילח את האוויר קול ירייה נוספת.

הוא סינן קללה ודחף את עצמו שוב כנגד המסמרים, אף שבליבו ידע שאיחר את המועד. כשאתה שומע את הירייה, דחיפות לא יוכלו עוד להועיל לך.

הפעם הוא נזרק ארצה. הכוח היה צריך ללכת למקום כלשהו, ואם המסמרים לא מסוגלים לזוז, הוא זה שיזוז. הוא נאנק כשנפל והרים את אקדחו, והאבק דבק לזיעה שעל ידו. הוא חיפש במהירות את מי שירה בו. הוא החטיא. אולי בועת הפלדה — 

גופה צנחה מגג הנפחייה ונחבטה בקרקע בעננת אבק אדום. ווקס מצמץ ואז הרים את האקדח והסתתר שוב מאחורי הגדר, מחפש מחסה. וכל אותו הזמן הוא חיפש את הקווים האלומנטיים הכחולים. הם יוכלו להזהיר אותו אם מישהו מתקרב, אבל רק אם האיש נשא מתכת על גופו.

אפילו קו כחול אחד לא הוביל אל הגופה שנפלה ליד הבניין. אבל זוג נוסף של קווים רועדים הצביע על דבר כלשהו שנע בירכתי הנפחייה. ווקס הרים את האקדח שלו וכיוון אותו לפנים כאשר דמות יצאה מצד המבנה ורצה לעברו.

האישה לבשה מעיל ארוך לבן ששוליו אדומים. שערה השחור היה קלוע בצמה והיא לבשה מכנסיים וחגורה רחבה ונעלה מגפיים עבים לרגליה. פניה היו מרובעות. פנים חזקות, שפתיה התעקלו קלות ימינה בחיוך קל.

ווקס נשם לרווחה והוריד את האקדח. "לסי".

"שוב הפלת את עצמך על הרצפה?" היא שאלה כאשר הגיעה אליו ונעמדה לצידו מאחורי הגדר. "יש לך אבק על הפנים יותר מאשר למיילז יש פרצופים זועפים. אולי הגיע הזמן לפרוש, איש זקן".

"לסי, אני מבוגר ממך בשלושה חודשים".

"אלה שלושה חודשים ארוכים". היא הציצה מעבר לגדר. "ראית עוד מישהו?"

"הפלתי אדם שהיה במרפסת", אמר ווקס. "לא יכולתי לראות אם זה היה טאן השוחט או לא".

"זה לא", היא אמרה. "הוא לא היה מנסה לירות בך ממרחק".

ווקס הנהן. טאן אהב לעשות דברים באופן אישי. מקרוב מאוד. הפסיכופת שנא להשתמש באקדח ורק לעיתים נדירות ירה באדם בלי שיוכל לראות את הפחד הניבט מעיניו.

לסי בחנה את העיירה השקטה ואז הפנתה אליו את מבטה, מוכנה לזוז. עיניה נורו מטה לרגע. אל כיס החולצה.

ווקס עקב אחר מבטה. מכיסו בצבץ מכתב, שהתקבל קודם לכן באותו היום. הוא נשלח מהעיר הגדולה אלנדל והיה ממוען ללורד ווקסיליום לדריאן. שם שווקס לא השתמש בו כבר שנים רבות. שם שלא התאים לו כל-כך.

הוא תחב את המכתב עמוק יותר בתוך הכיס. לסי חשבה שלמכתב הייתה משמעות רבה יותר מכפי שהייתה לו באמת. לא היה דבר בעיר שהוא התגעגע אליו, ובית לדריאן יסתדר טוב מאוד בלעדיו. באמת היה עליו לשרוף את המכתב.

ווקס החווה בראשו על האיש המת ליד הקיר כדי להסיח את דעתה מהמכתב. "את עשית את זה?"

"הייתה לו קשת", היא אמרה. "ראשי חץ מאבן. כמעט חיסל אותך מלמעלה".

"תודה".

היא משכה בכתפיה ועיניה נצצו בשביעות רצון. סביב העיניים האלה היו עכשיו קמטים ופניה נצרבו בשמש החזקה של ארצות הספר. בעבר, ווקס והיא עוד ספרו את הפעמים שכל אחד מהם הציל את האחר. הם הפסיקו לעקוב אחרי זה לפני שנים רבות.

"חפי עליי. אני יוצא", אמר ווקס בשקט.

"בשעה כזאת יוצאים?" היא שאלה. "עם הבגדים האלה? אתה מכוסה לגמרי באבק".

ווקס הרים גבה.

"מצטערת", היא אמרה בחיוך מעוקם. "בזמן האחרון אני משחקת יותר מדי קלפים עם וויין".

הוא נחר, רץ בקומה שפופה אל הגופה המתה והפך אותה. לבחור היו פנים מרושעות ועל לחייו היו זיפים בני כמה ימים. הקליע ננעץ במותן ימין שלו והוא דימם למוות. נדמה לי שאני מכיר אותו, חשב ווקס לעצמו כשבחן את כיסיו של האיש והוציא משם בקבוקון זכוכית בצורת טיפה, אדום כמו דם.

הוא מיהר בחזרה אל הגדר.

"נו?" שאלה לסי.

"זה מישהו מהצוות של דונאל", אמר ווקס והראה לה את טיפת הזכוכית.

"ממזרים", אמרה לסי. "הם לא יכולים פשוט לעזוב אותנו, נכון?"

"את ירית בבן שלו, לסי".

"ואתה ירית באחיו".

"אבל במקרה שלי זאת הייתה הגנה עצמית".

"גם במקרה שלי", היא אמרה. "הנער הזה היה מעצבן. על כל פנים, הוא שרד את הירייה".

"אחת מאצבעות הרגליים שלו נקטעה".

"לא באמת צריכים עשר", היא אמרה. "יש לי בת דודה שיש לה רק ארבע. היא בסדר גמור". היא הרימה את האקדח שלה ובחנה את העיירה הריקה. "ברור שהיא נראית די מגוחך וכל זה. אני יוצאת".

"גם את?"

היא רק חייכה אליו ויצאה מהמחסה, רצה בדרכה אל הנפחייה.

בשם הרמוניה, חשב לעצמו ווקס בחיוך, אני אוהב את האישה הזאת.

הוא חיפש אקדוחנים נוספים, אבל לסי הגיעה אל הבניין בלי שנורו יריות נוספות. ווקס הנהן אליה, ואז שעט לאורך הרחוב לעבר המלון. הוא חמק פנימה, בחן את הפינות כדי לוודא שאין שם אויבים. חדר המסבאה היה ריק, ולכן הוא תפס מחסה ליד דלת הכניסה וסימן בידו ללסי. היא רצה אל הבניין הסמוך בצד הרחוב ובדקה אותו.

הצוות של דונאל. כן, ווקס ירה באחיו — האיש בדיוק שדד קרון רכבת. לפי הבנתו, דונאל לא חיבב במיוחד את אחיו. לא, הדבר היחיד שהכעיס את דונאל היה שהוא הפסיד כסף, וזאת ככל הנראה הסיבה שהוא כאן. הוא קבע פרס על ראשו של טאן השוחט מפני שהוא גנב ממנו משלוח של סגסוגעת. דונאל ככל הנראה לא ציפה שווקס יבוא לתפוס את טאן בדיוק באותו היום, אבל לאנשים שלו הייתה פקודת קבע לירות בווקס או בלסי, אם יזדמן להם.

ווקס כמעט התפתה לעזוב את העיירה המתה ולתת לדונאל ולטאן להילחם זה בזה, אבל המחשבה גרמה לעינו לפרכס. הוא הבטיח שהוא יעצור את טאן. וזהו זה.

לסי סימנה לו ממקומה בתוך הבניין ואז הצביעה אל הקצה האחורי. היא עמדה ללכת לאותו כיוון ולהזדחל מאחור אל שורת הבניינים הבאה. ווקס הנהן ואז החווה בקצרה. הוא ינסה להיפגש עם וויין ובארל, שהלכו לבדוק את הקצה השני של העיירה.

לסי נעלמה. ווקס פסע במלון לעבר דלת צדדית. הוא עבר על פני קנים ישנים ומטונפים שנעשו על-ידי בני אדם ועכברושים. העיירה אספה טיפוסים מפוקפקים כפי שכלב אוסף פרעושים. הוא אפילו עבר ליד מקום שנראה שאיזה נווד הבעיר בו מדורה על משטח מתכת שמסביבו מעגל אבנים. מפתיע שהמטומטם לא שרף את כל הבניין.

ווקס פתח בדממה את הדלת הצדדית ויצא לסמטה שבין בית המלון לחנות שלצידו. אם היה שם מישהו, הוא ללא ספק שמע את היריות ויגיע לבדוק מה קרה. מוטב להישאר חבוי.

ווקס התקרב אל הצד האחורי של החנות, צועד בשקט על האדמה האדומה. באזור הזה, היה צד הגבעה מכוסה בעשבים שוטים פרט לכניסה למרתף ישן. ווקס הקיף אותו ואז נעצר והביט בדלת העץ הקבועה בקרקע.

אולי...

הוא כרע על ברכיו ליד הפתח והציץ מטה. פעם היה שם סולם, אבל הוא נרקב כבר מזמן — רק שרידיו נותרו בערֵמה של גזרי עץ על הקרקעית. לאוויר היה ריח טחוב ולח... וקצת עשן. מישהו הבעיר לפיד למטה.

ווקס שמט קליע אל תוך החור ואז זינק פנימה והאקדח שלוף בידו. בעודו נופל, הוא מילא את מתכת המוח שלו העשויה מברזל והפחית את משקלו. הוא היה דו-כוח — אדם המסוגל להשתמש גם בתכמות וגם באלומנטיקה. הכוח האלומנטי שלו היה דחיפת פלדה והכוח התכמתי שלו נקרא חליפין, והיה בכוחו להעלות או להפחית את משקלו. זה היה שילוב כוחות יוצא מגדר הרגיל.

הוא דחף את הקליע מתחתיו והאט את נפילתו ולכן נחת בשקט. הוא החזיר לעצמו את משקלו הרגיל — או, יותר נכון, המשקל שהוא היה רגיל אליו. על-פי-רוב הוא התהלך בשלושה-רבעים מהמשקל שלו, כשהוא גורם לעצמו להיות קליל יותר ומעצים את מהירות התגובה שלו.

הוא הזדחל באפלה. הדרך שעבר בחיפושיו אחרי טאן השוחט הייתה ארוכה וקשה. בסופו של דבר, העובדה שפלטרל התרוקנה לפתע פתאום משודדים, מנוודים ומחסרי המזל סיפקה לו רמז עבה. ווקס הלך בשקט, מפלס לו דרך בתוך המרתף. ריח העשן היה חזק יותר כאן, ואף שהאור היה חלש הוא הצליח להבחין במדורה ליד קיר האבן. וגם בסולם שהיה ניתן להעביר לכניסה ולטפס עליו.

התגלית גרמה לו להסס. היא העידה שמי שמסתתר בתוך המרתף — אולי זה היה טאן, אבל אולי גם מישהו אחר לגמרי — עדיין נמצא כאן. אלא אם כן יש דרך יציאה נוספת. ווקס התקדם מעט, ממצמץ באפלה.

היה אור לפניו.

ווקס טען בשקט את אקדחו ואז הוציא בקבוקון קטן מתוך מעיל הערפילים שלו וחלץ את הפקק בשיניו. הוא רוקן את הוויסקי ואת המתכת בלגימה אחת והיא חידשה את מאגרי המתכת בגופו. הוא הבעיר את הפלדה. כן... הייתה מתכת לפניו, בהמשך המנהרה. מה גודל המרתף הזה? הוא הניח שהוא יהיה קטן, אבל קורות העץ התומכות הראו שמדובר במקום גדול ועמוק הרבה יותר מכפי שחשב. המקום נראה כמו מסדרון במכרה.

הוא התקדם בשקט, כשהוא מתמקד בקווי המתכת. מישהו יצטרך לכוון את האקדח שלו אם הוא יראה אותו, ואז המתכת תזוז ותאפשר לו לדחוף את כלי הנשק מחוץ לידיו של היורה. דבר לא זז. הוא המשיך הלאה, ולאפו הגיע ריח האדמה הטחובה והרטובה, הפטריות ותפוחי האדמה שהעלו ירוקת. הוא התקרב אל האור הרועד, אבל לא שמע דבר. קווי המתכת לא זזו.

לבסוף, הוא היה קרוב מספיק להבחין בעששית תלויה על וו מקורת עץ ליד הקיר. משהו אחר היה תלוי במרכז המנהרה. גופה? תלויה? ווקס סינן קללה ומיהר אליה, נזהר ממלכודות. זאת אכן הייתה גופה, אבל היא בלבלה אותו. ממבט ראשון נראה שהיא נמצאת כאן כמה שנים. לא היו עיניים בגולגולת והעור היה מתוח על העצם. היא לא הסריחה ולא הייתה נפוחה.

הוא חשב שזיהה במי מדובר. גיאורמין, בעל הכרכרה שהביא את הדואר אל וות'רינג מהכפרים הרחוקים יותר באזור. אלה היו המדים שלו, וגם השיער נראה דומה. הוא היה אחד הקורבנות הראשונים של טאן, וההיעלמות שלו היא ששלחה את ווקס למצוד אחריו. זה היה רק לפני חודשיים.

הוא חנט אותו, חשב ווקס. עיבד וייבש אותו כמו בורסקאי. הוא חש בחילה — מדי פעם הוא ישב לשתות עם גיאורמין, ואף שהאיש רימה בקלפים, הוא היה בחור די נחמד.

גם התלייה לא הייתה רגילה. חוטי ברזל הרימו את זרועותיו של גיאורמין כך שהן היו פרושות לצדדים, ראשו נטוי, פיו פעור לרווחה. ווקס הסב את פניו מהמראה המזוויע, ועינו פרכסה.

זהירות, הוא אמר לעצמו. אל תיתן לו להכעיס אותך. הישאר ממוקד. הוא יחזור ויוריד את גיאורמין משם. ברגע זה, אסור לו להרעיש. עכשיו לפחות הוא ידע שהוא בכיוון הנכון. זו הייתה ללא ספק המאורה של טאן השוחט.

הוא הבחין בנקודת אור נוספת במרחק. עד כמה באמת ארוכה המנהרה הזאת? הוא התקרב לבריכת האור ומצא גופה נוספת, שהייתה תלויה על צידה על אחד הקירות. אנארל, גאולוגית נודדת שנעלמה זמן קצר אחרי גיאורמין. בחורה מסכנה. היא יובשה באותו האופן, וגופה הוצמד במסמרים אל הקיר בצורה מסוימת ביותר, כאילו היא כרעה על ברכיה ובחנה ערֵמת אבנים.

בריכת אור נוספת משכה אותו קדימה. היה ברור שזה לא היה מרתף — זאת ככל הנראה הייתה מנהרת מבריחים בתקופה שפלטרל הייתה עיירה משגשגת. קורות העץ העתיקות העידו שטאן לא בנה את המקום.

ווקס חלף על פני שש גופות נוספות, כל אחת מהן מוארת בעששית, כל אחת מהן מסודרת בתנוחה מיוחדת. אחת מהן ישבה על כיסא, אחרת נקשרה כאילו היא עפה, כמה מהן היו צמודות לקיר. המאוחרות היו טריות יותר, האחרונה נהרגה זה עתה. ווקס לא זיהה את האיש הרזה שהיה תלוי כשידו צמודה לראשו בהצדעה.

חלודה והרס, חשב לעצמו ווקס. זאת לא המאורה של טאן השוחט... זאת הגלריה שלו.

בבטן מתהפכת, התקדם ווקס אל בריכת האור הבאה. היא הייתה שונה. האור היה חזק יותר. כאשר התקרב, הוא הבין שהוא רואה אור שמש בוקע מריבוע החתוך בתקרה. המנהרה הובילה אל המקום הזה, ככל הנראה דלת סתרים שנרקבה או נשברה ונפלה. הקרקע הלכה ונעשתה תלולה עד שהגיעה אל החור.

ווקס הזדחל במעלה המדרון, ואז הציץ בזהירות. הוא הגיע אל בניין, אף שלא היה לו גג. קירות הלבנים היו שלמים ברובם והיו ארבעה מזבחות מלפנים, ממש לשמאלו. כנסייה ישנה של השורד. היא נראתה ריקה.

ווקס זחל מתוך החור, הסטריון שלו צמוד לראשו, מעילו מלוכלך מהאדמה הטחובה. האוויר הנקי והיבש היה שיפור ניכר.

"כל החיים הם הצגה", אמר קול, מהדהד בכנסייה ההרוסה.

ווקס התכופף מייד הצידה והתגלגל אל אחד המזבחות.

"אבל אנחנו לא השחקנים", המשיך הקול. "אנחנו הבובות".

"טאן", אמר ווקס. "צא החוצה".

"אני ראיתי את האל, שומר החוק", לחש טאן. היכן הוא? "ראיתי את המוות עצמו, את המסמרים הנעוצים בעיניו. ראיתי את השורד, המשול לחיים עצמם".

ווקס בחן את הכנסייה הקטנה. היא הייתה מלאה בספסלים שבורים ובפסלים מנותצים. הוא הקיף את המזבח, במחשבה שהקול מגיע מצידו האחר של החדר.

"אנשים אחרים תוהים לעצמם", אמר קולו של טאן, "אבל אני יודע. אני יודע שאני בובה. כולנו בובות. התערוכה שלי מצאה חן בעיניך? עבדתי קשה בשביל להקים אותה".

ווקס המשיך להתקדם לאורך הקיר הימני של הבניין, כשמגפיו מותירים שביל באבק. הוא נשם לאט, ואגל זיעה זלג לאיטו על רקתו הימנית. עינו פרכסה. בעיני רוחו הוא ראה את הגופות על הקירות.

"אנשים רבים אינם זוכים להזדמנות ליצור אומנות אמיתית", אמר טאן. "והתערוכות הטובות ביותר הן אלה שלא ניתן לשחזר. יוצרים אותן במשך חודשים, שנים. מציבים כל דבר במקום המתאים. אבל בסוף היום, הריקבון מתחיל להשתלט. לא יכולתי לחנוט אותם. לא היו לי זמן או משאבים לזה. יכולתי רק לשמר אותם די זמן כדי להכין את התערוכה היחידה הזאת. מחר היא כבר תיהרס. התערוכה הזאת נוצרה רק עבורך. רק לך. אני מאמין... שכולנו רק בובות... אתה מבין..." 

הקול שלו אכן הגיע מצידו האחר של החדר, קרוב להריסות שחסמו את שדה הראייה של ווקס.

"מישהו אחר מזיז אותנו", אמר טאן.

ווקס רכן לצד ההריסות והרים את הסטריון שלו.

טאן עמד שם והחזיק את לסי מלפניו, פיה פעור, עיניה רחבות. ווקס קפא במקום, אקדחו מונף. לסי דיממה מרגלה ומזרועה. היא נורתה ופניה היו חיוורות. היא איבדה דם. ככה טאן הצליח להתגבר עליה.

ווקס התכווץ. הוא לא הרגיש פחד. הוא לא היה יכול להרשות את זה לעצמו. פחד היה עלול לגרום לו לרעוד, ורעידות היו גורמות לו להחטיא. הוא היה מסוגל לראות את פניו של טאן מאחורי לסי, האיש הניח חוט חנק סביב צווארה.

טאן היה רזה ובעל אצבעות דקות. פעם הוא היה קברן. שערו השחור המידלדל היה מוחלק לאחור בשמן. הוא לבש חליפה יפה שכעת נצצה מדם.

"מישהו אחר מזיז אותנו, שומר חוק", אמר טאן בשקט.

לסי הביטה בעיניו של ווקס. שניהם ידעו מה עליהם לעשות במצב הזה. בפעם האחרונה הוא זה שנלכד. אנשים תמיד ניסו להשתמש בהם זה נגד זה. לדעתה של לסי, זה לא היה חיסרון. היא הייתה מסבירה לו שאם טאן לא היה יודע שהם זוג, הוא היה הורג אותה מייד. במקום זה הוא חטף אותה. זה נתן להם הזדמנות להיחלץ מהמצב.

ווקס הביט בין הכוונות של הסטריון. הוא לחץ על ההדק עד שהיה מאוזן בין נקודת הלחיצה לנקודת הירי ולסי מצמצה. אחת. שתיים. שלוש.

ווקס ירה.

באותו הרגע, זרק טאן את לסי ימינה.

הירייה פילחה את האוויר והדהדה כנגד הלבנים. ראשה של לסי נזרק לאחור כאשר הקליע של ווקס פגע בדיוק מעל עינה הימנית. דם ניתז על קיר הלבנים שלצידה. היא התמוטטה.

ווקס עמד שם, קפוא במקום, מבועת. לא... זה לא צריך להיות... זה בלתי אפשרי...

"ההצגות הטובות ביותר", אמר טאן, חייך והביט בדמותה השרועה של לסי, "הן אלה שניתן להעלות על הבמה רק פעם אחת".

ווקס ירה בראשו.