חותמות

היית מלך מלאכי המלאכים שלי. מעליך מלך המלכים. אדם הוא שבר, חשתי בכל ישותי. כשדבקנו זה בזה ידעתי כי נמזג בי נס. חסד המים המתוקים. כשהילכתי ברחובות העיר, חשבתי, נגזר עלי להיטיב עם הצמאים, כי זכיתי לקו אחד של רוויה בתוך בצורת העולם הזה. פעם חשבתי שעלי להיטיב כי בעבר ידעתי צמא, ואחר כך חשבתי שעלי להיטיב כי ידעתי רוויה. מלך מלכי המלכים, שברת אותי לרסיסים והשארת בי את הכמיהה אל השבר.

כך פגשתי את שבר אדם האחר, את מלך מלאכי המלאכים. ייחודו היה בכך שמעולם לא סבר שהוא שבר, אלא שיקוף שלך, רסיס מראה שלוכד בתוכו את הדבר האמיתי בשלמות מרובה, והוא היה גאה בכך כל כך. כשהבטתי בו היה נדמה לי שאני מזהה רסיס מהעצמי שלי השבור. רסיס כאוב. חשתי דחף לגונן עליו. לתת לו את מה שחשבתי אז שלא קיבלתי בעצמי. הגנה לנשמה מעורטלת מכלים מן העולם הקשה והאכזר הזה. הגנתי על אהובי עד שגדל. אני ראיתי בו שבר שלם, והוא ראה בי שלם שבור ומרוסק. ריבון העולמים, איני יודעת מתי ומדוע פקע הצירוף בין שברינו. איני יודעת אם פקע באחת או בהדרגה. איני יודעת איך ומתי פקחתי את עיני לבוקר, שבו מלך מלאכי המלאכים פרש את כנפיו, שלא היו עוד שבורות, מחה את דמעת היופי שנצנצה בבבת עינו, ומשנתקלה מוטת כנפיו בשמש ראה בי כלוב.

איני יודעת אם היינו יחד עשרים שנים או עשרים רגעים. איני יודעת אם אדונית הייתי או שפחה. איני יודעת אם נערה הייתי או זקנה. איני יודעת אם מלאך היה או חיה. איני יודעת אם טובה אני או רעה. איני יודעת אם אחת אני אם שתיים. איני יודעת אם אהב אותי אם שנא. אם החיה אותי אם הרג. איני יודעת אם שלם היה או שבור. איני יודעת אם גבר הוא או אישה. איני יודעת אם אדם הוא אם מכונה. איני יודעת אם אהב אותי או אם אותי זלל וטרף. אם ילד אותי או אם רצח. איני יודעת אם צל אני או אם אור. איני יודעת אם אמת אני או הזיה. איני יודעת אם תמונה או אם ראי אני. איני יודעת אם אמא או אבא אני. איני יודעת אם חיה או אדם אני. איני יודעת אם קדוש או שטן הוא. איני יודעת אם חכם או טיפש הוא. איני יודעת אם גבר או אישה אני. איני יודעת אם אדון או עבד הוא. איני יודעת אם מקור או השתקפות הוא. אם השתקפות או מקור אני. איני יודעת אם הוא אני ואני הוא ואיני יודעת מה ההבדל בין אני אתה ואתה אני לבין אני לדודי ודודי לי. איני יודעת מה ההבדל בין רצח ללידה. בין סוף להתחלה. איני מבינה את ההבדל בין איוב לבין שיר השירים.

כך זה היה, מלך מלכי המלכים, עד שמלך מלאכי המלאכים הסביר שלא הייתי אלא אדונית, חיה רעה, זקנה, צל, הזיה, ראי, אבא, שטן, לץ, השתקפות. השבר שבי נסדק עוד יותר. הסדק זע. הייתי המומה. לרגע חשבתי, האם יכול להיות שזה כך? וברגע הבא חשבתי לעצמי, אז הוא השפחה, הנערה, המלאך, הטוב, השלם, האישה, האור, האמת, התמונה, האם, האדם, הקדוש, האדון החכם. וגם זאת קשה לי לחשוב, כי הסדק המשיך להתרחב עוד ועוד. ייסורי תופת, כאבים שאין בן אנוש יכול להכילם. פתאום הבנתי, כל הזמן הייתי שבר. הייתי צדה האחד של כפילה שרדתה בי. מתוך כך חשבתי כל הזמן שמולי באים שלמים. דעתי היתה מעורבבת ולא הצלחתי מעולם להבחין מתי שולט בי מי מן השניים שלו, של מלך מלאכי המלאכים, שבאו לקראתי כאחד.

ואז מלך מלאכי המלאכים הטיח בקול כנפיו ובפרישת מוטת כנפיו, ואני מצאתי עצמי מתבוססת בדם, בריתי בבור אין מים בו, אסירת תקווה אל נחמה על אהבה שנתתי. את נשמתי לקח עמו צרורה בכנפיו. ובעודי מפרפרת בטיפות האוויר האחרונות, מלך מלכי המלכים, רצית שאפלח לך כתמיד במילים. שאתפלל. לא יכולתי עוד להודות ולשבח. גם לא יכולתי לקונן. לא נשארה בי צעקה. יכולתי רק לתת לך סיפור אחד, מלכי הטוב, והמילים היטיבו אותך ונרדמת אל לילה חסר נדודים. במילים הפצועות הללו זחלתי על שברי חיי, על רסיסי השתקפויותי. כפות ידי וברכי מדממות. בכל איש ואישה שבאו לקראתי ראיתי שוב ושוב את קורות חיי.

מלכי הטוב, למחרת התעוררת ושוב רצית שאעבוד אותך כתמיד, חיכית לקול תפילת השחר שלי, שוב לא יכולתי ובושתי בעצמי על שפקיעת אהבה לאיש בשר ודם גזלה ממני את המילים אליך, מלכי ואלוהַי. שוב אילמת אני כתמיד. שוב התנופפה מעלי חרבך, כמו אז, בזמן העקידה, לפני הרגע שבו בחרת את האיל לעולה, ואני זעקתי, אתן לך במקום המילים של התפילות שמתו בי את המילים של הסיפורים. הנה אתמול עליתי מדרגה אחת מבור חיי. אעלה גם הלילה עוד שלב בסולם החבלים שהשלכת לי אל הבור שאליו נפלתי מאז שמט אותי במעופו מלך מלאכי המלאכים. תשע מאות תשעים ותשעה שלבים נשארו בסולם. את הרסיסים האלה אספתי מחדרי נפשי. מחדרים שמחיצותיהם נהרסו ובפנימיותם התרוקנו מתוכן. את כל התמונות וההשתקפויות ליקטתי מן הבית אשר חרב. את כל המראות הללו הבאתי מפיצולים ומפיצולי-פיצולים שבהם הייתי עטופה. הגעתי כבר ללילה האחד והאחרון. ללילה האלף. עשר כפול מאה כפול עשר של רסיסים ורסיסי-רסיסים.

איך לא הבחנת, מלכי, שאין לי אלף סיפורים וכל סיפורַי הם סיפור אחד, כולם שברים של אותו שלם, השתקפויות מעוותות של דבר אחד, שלי ושל מלאכי המלאכים בך ומחוץ אליך? עכשיו, מלכי ואלוהי, אני הולכת לדרכי.

בסיפורים האלה החנקתי את כאב העריפה של אשליית הזיקות בין הדברים ובין השמות. בסיפורים האלה חנקתי את זעקות הכאב שלי בזמן הפילוח בין המקור ובין ההשתקפויות. עתה, משפרגוד החציצה של האשליה נקרע, ומשזעקות העירום והעריה שלי חדלו מלהישמע, יש לי הכוח לשאת את הכאב ואת החרדה מפני הרגע שבו תוציא אותי להורג, מפני רגע העריפה. יש בי הכוח לשאת את מותי, את ראשי הנכרת. כי רק בַּסיפור האלף הבנתי שאני אינני חרדה מפני הרגע שבו תהרוג אותי ותערוף את ראשי, אלא שאני חרדה מן הרגע שבו כבר הרגת אותי וערפת את ראשי.

זוהי החרדה הקיצונית שלי, זוהי הבהלה ביסוד חיי הבלהה ביום שלא היה ולילו ארוך. ובכך תמה עדותי. מה רבותא בעדותי זו? אין בה רבותא. היא מיותרת. ואם תרצה תמחק אותה מספרך אשר כתבת.

האם סיפורים החזירו לאחד מגדולי מורי ורבותי את בנו שמת? לא. האם סיפורים החזירו לו את חלום המשיחיות שפקע? לא. האם סיפורים החזירו לו את רעייתו שמתה גם היא? לא. האם סיפורים יחזירו לי את הרגש של היותי אהובה? לא. האם סיפורים יחזירו לי את אהבתי? לא. האם סיפורים יחזירו לי את התקווה, את התום ואת האביב שחלף? לא. הסיפורים רק ייתנו לי את פסק הזמן בין הבעתה מהאסון העתיד להתרחש ובין ההבנה שהאסון כבר התרחש. בפסק הזמן הזה אני אטע עץ חרובים, אירדם לשבעים שנה, אתעורר ואראה את העץ ואספר לנכדי את הסיפור על החלומות שחלמתי בזמן שישנתי. על פי החלומות מסתבר שתכלית החיים אינה באהבה המובילה לתחושת ההתמלאות אלא בתחושת התרוקנות האהבה, תחושה המובילה להכרה. מה הכרתי, מלכי ואלוהי? שלא הייתי אלא מחשבה שחלפה בפרגודך הקרוע. בקרע הזה הייתי שניים ואולי גם אתה.