חזקים על חלשים

אין משטר חברתי שיפטור אותנו מהצרה הזאת. נידונו להיאבק למען השוויון והצדק החברתי עד קץ הימים.

צריך להיות אופטימיסט חסר תקנה כדי להאמין להבטחות הבחירות של נתניהו וברק. מהפכה חברתית לא תהיה כאן אחרי הבחירות, ולא משנה מי ינצח. ישראל תמשיך לצעוד בדרך לכלכלת שוק חסרת מעצורים, דרך שאנחנו צועדים בה בעקביות ראויה לציון כבר חצי יובל.

בני אדם נולדו שווים. לא בכישוריהם, אלא בזכותם לאושר. כך סיפרו לנו פעם. היום אנחנו יודעים שזה קשקוש. האי-שוויון הפך ממציאות מדכאת לאידיאל של חברת השפע המערבית. הבלתי מוסרי הפך למוסרי. אין זה מקרה שבישראל, כמו בלא מעט מדינות אחרות, צומחת תנועה פשיסטית על ברכי האידיאולוגיה של הימין. מי שהופך את האי-שוויון הכלכלי לעיקרון מוסרי, מקבל בסוף את האי-שוויון בפני החוק כשיטה פוליטית.

במאה העשרים התחפשה האידיאולוגיה התחרותית של השוק לתורה כאילו-מדעית אובייקטיווית. עקומות ביקוש והיצע הן כיסוי התחת של הקפיטליזם. הנוסחאות בספרי הלימוד בכלכלה שלעולם אינן מתגשמות במציאות מעניקות לו תחפושת כאילו מדעית. העובדה שמאחורי הנוסחאות מסתתרת תפיסת עולם בלתי מוסרית נעלמה מהעין, והתחרות כשיטה חברתית כבשה את העולם המפותח.

ההיסטוריה האנושית היא מסע ארוך אחרי נוסחה גואלת. כמעט בכל תחום, במדע, באמונה וגם בתיאוריה החברתית. אנחנו מנסים לגלות נוסחה פשטנית שתפתור את כל הבעיות. השיטה הקפיטליסטית דומה לקומוניסטית בכך, שהמאמינים בשתי השיטות חושבים שבעזרת הנוסחה הפשטנית שלהם אפשר לענות על כל השאלות החברתיות והכלכליות. אבל החברה האנושית אינה משתעבדת לשום נוסחה. אופיה של החברה נקבע על ידי אלפי החלטות פרטניות, קטנות ולא דרמטיות.

מספר מנגנונים תרבותיים ופסיכולוגיים מסייעים להמשך קיומה של תרבות השוק. השיטה התחרותית דומה להגרלת הלוטו: בודדים זוכים בפרס הגדול. חלק זוכים בפרסים קטנים ורבים אחרים לא זוכים בכלום.

החיזוקים שנותנים הפרסים הקטנים והתקווה חסרת הסיכוי לזכות בפרס הגדול הם שמעודדים את הרוב הגדול של הציבור לתמוך בשיטה שעובדת נגדם. הדבק של השיטה הכלכלית נמצא במערכת החינוך ובאמצעי התקשורת. החזקים שולטים בעיתונות ובטלוויזיה. כמעט כל אמצעי התקשורת בעולם המערבי נמצאים בידי חברות עסקיות. השליטה באמצעי התקשורת ובמנגנונים הקובעים את ערכי החברה היתה תמיד בידי החזקים, לכן שינויים חברתיים הם לפעמים תוצאה של תהליך מהפכני. קשה לשכנע באמיתות חדשות כאשר מונופוליסטים מחזיקים בשליטה על האמת.

בישראל עברה בשנים האחרונות רוב התקשורת מבעלות ציבורית לבעלות פרטית. בדרך כלל מציגים את עובדת התעצמותם של אמצעי התקשורת הפרטיים כתולדת השינוי האידיאולוגי בחברה הישראלית, אבל עוצמתה של התקשורת הפרטית היא כנראה גם אחת הסיבות לשינוי הזה. העורכים, המגישים והכתבים מקבלים, מבלי דעת כמעט, את כללי המשחק שמכתיבים השליטים האמיתיים – הבעלים. סבר פלוצקר היה עורכו של ביטאון השמאל "על המשמר", עד שהפך לפרשן הכלכלי המוביל של "ידיעות אחרונות", ומאז הוא גם אחד האידיאולוגים המובילים של הימין הכלכלי בישראל. פלוצקר ודאי ימצא למהפך האידיאולוגי הזה אלף סיבות ענייניות, אבל למתבונן מהצד נראה שלפחות הפעם צדק מרקס הזקן וההוויה קבעה את התודעה. את השקפת העולם של החברה הישראלית מעצבים עשרות כתבים ועורכים כלכליים כמותו, הזרועים היום בכל אמצעי התקשורת.

אחת הדרכים המאפשרות לשיטה כלכלית בלתי מוסרית להתקיים היא התעלמות מהקבוצות החלשות ביותר. מחיקתן מהתודעה, הגדרתן כלא שייכות לכלל. ערביי השטחים לא נכללו מעולם בדיווח של המוסד לביטוח לאומי על קו העוני. הם מחוץ לתחום הדיון. מותר לנצל אותם, לגזול אותם ולהשליך אותם אחרי השימוש. הפועלים הזרים ובני משפחותיהם נמצאים גם הם מחוץ לתחום הדיון. כמו ערביי השטחים גם הם אינם זוכים בשכר הוגן, לא בביטוח סוציאלי, לא ביטוח בריאות ולא בהגנת ההסתדרות. כשהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת נתונים על העשירון הנמוך ביותר, היא לא כוללת אותם. הם שקופים.

התוצאה של כל התהליכים האלה היא גידול מתמיד בדרגת אי-השוויון בחברה הישראלית. הכנסת מחוקקת כל שנה עשרות חוקים שכולם משפיעים על חלוקת הנכסים בחברה הישראלית. רובן של ההחלטות האלה, בשנים האחרונות, נועד להגדיל את הפערים בחברה הישראלית ולהקטין את השירותים הסוציאליים. פחות בריאות ציבורית, פחות גימלת זקנה, פחות דמי אבטלה ופחות מיסוי על הרובד האמיד.

חברי הכנסת מתמודדים עם חבורת פקידים ימנית באוצר. מרבית הח"כים נטולי כל השקפת עולם ונורמות מוסריות. חלקם חסרי הבנה בכלכלה, והם מאשרים ברוב המקרים את הצעות האוצר. וכך, צעד אחרי צעד, נהרסת מדינת הרווחה הישראלית. רק הבחירות המתקרבות מנעו השנה אישור אוטומטי של התקציב שכולל עוד מספר שינויים בדרך להתפרקות מהאחריות החברתית.

חוקי הירושה הם דוגמה לכך שהאידיאולוגיה וסדרי החברה מותאמים לנוחיותם של החזקים. חסידי התורה התחרותית מצדיקים את חברת השוק בנימוקים של יעילות כלכלית. אבל ספק אם מי מהם פוסל את הזכות לירושה. העברת נכסים בירושה מדור לדור היא עניין לא יעיל. היורשים הם לא בהכרח בעלי הכישורים המתאימים ביותר לנהל את נכסי הוריהם. ארווין אייזנברג הוא בעל כישורים ותכונות אחרים משל שאול אייזנברג.

האינטרס הציבורי הוא שבחברה תחרותית באמת ישובו הנכסים אחרי מות הבעלים למאגר הציבורי ויזכה בהם היזם היעיל ביותר. אין סיכוי שחקיקה כזאת תעבור בכנסת. כאן ייפגעו החזקים, והם רוצים להעביר את הכוח הכלכלי לילדיהם, גם אם זה בניגוד לאינטרס הכללי.

דוגמה אחרת היא מדיניות השכר. בדרך כלל תומכי שכר-מינימום נמוך הם גם בעד שיעורי מס נמוכים ושכר נטו גבוה ככל האפשר לבעלי ההכנסה הגבוהות. הכנסה נטו נמוכה מקטינה את המוטיווציה לעבודה, מסבירים לנו הפרשנים הכלכליים שחושבים שהכנסה נטו נמוכה של העניים ביותר דווקא מגבירה את המוטיווציה לעבודה.

השיטה התחרותית מחסלת מערכות שהתקיימו בעבר על בסיס של סולידריות חברתית. קריסת ההסתדרות, שהחלה עוד הרבה לפני המהפך הפוליטי שחל שם, הפכה את מעמד הביניים הישראלי לאוכלוסייה נטולת ביטחון. קופת חולים של ההסתדרות הכללית הוקמה ופעלה בעבר כארגון הומני שמבוסס על סולידריות. היו לה לא מעט פגמים, אבל על הכל כיסתה מחויבות מקיפה לחולים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי ניתק אותה בפועל מההסתדרות. הלחצים התקציביים ותפיסת ניהול חדשה חסכונית, יעילה כאילו, הפכו אותה במהלך השנים האחרונות לארגון ביורוקרטי אטום ומחושב שמתעלל בצרכניו לנוחיות העובדים וההנהלה. את מקומה של הפלגמטיות המתחשבת החליפו הודעות שמזהירות לא ממחלות כי אם מפני איחור בלתי נסלח בהגשת בקשה לטופס 17.

קופות הפנסיה ההסתדרותיות נכנסו לגרעונות משום שקיבלו בעבר מבוטחים מעל גיל ארבעים והבטיחו להם, על חשבון הצעירים, תנאי פנסיה שעלו לקופות הרבה יותר מערכם הכלכלי של תשלומי המבוטחים המבוגרים. לפקידות הכלכלית באוצר זה נראה דבר נורא: תוכנית פנסיה שמעניקה לקבוצה חלשה יותר ממה שהיא לוקחת ממנה? הם יצרו, לפיכך, תוכניות פנסיה חדשות. עולים חדשים, וסתם מבוגרים שלא ביטחו את עצמם כראוי מהרגע שבקעו מהביצה, יהפכו למקרי סעד עם יציאתם לפנסיה.

השינוי שעברה החברה למתנ"סים מדגים את התופעה בתחום אחר. החברה למתנ"סים הוקמה בראשית שנות השבעים על ידי שר החינוך זלמן ארן כמנוע לשינוי חברתי בעיירות הפיתוח ושכונות המצוקה. המתנ"סים זכו בסבסוד מאסיבי שאיפשר להם לדחוף שירותי חינוך, תרבות וחברה לאוכלוסיות שלא יכלו לשלם. עם השנים הלך הסיוע הציבורי והצטמק, וספק אם מישהו עוד זוכר היום את המטרות של ארן. כעת השיטה היא: ישלמו יקבלו, לא ישלמו לא יקבלו. במקומות רבים הפכו המתנ"סים למשרתי העשירונים העליונים.

שלמה בן עמי מנסה בימים אלה לשכנע את מפלגת העבודה לאמץ מדיניות חברתית שוויונית. כדי לשכנע את האטומים שבין חבריו, הוא טוען שמדיניות כזו תחזיר את קבוצות האוכלוסייה החלשות למפלגת העבודה. הוא טועה. החלשים ביותר אינם מסוגלים לזהות מי נגדם ומי בעדם. הם לא מזהים תהליכים כלכליים שמזיקים להם. חולה זקן בבית החולים ששוכב מוזנח במשך הלילה בגלל מחסור באחיות כועס על האחות התורנית ולא על שר האוצר שאחראי באמת למצבו. הדרך לרכוש את החלשים ביותר היא בעזרת טובות הנאה אישיות. בקלפי השיטה של ש"ס אפקטיווית הרבה יותר מכל תוכנית חברתית מקיפה. צדק חברתי צריך להיעשות משום שצדק אינו ניתן לחלוקה, ולא משום שהוא מועיל פוליטית למישהו. מעשה מוסרי שנעשה מתוך חשבון תועלת ממילא איננו מעשה מוסרי.

כשעוסקים בעוולות השיטה נוטים בדרך כלל להתעסק בעניים ביותר, אבל השיטה פוגעת גם במעמד הביניים. אי-השוויון הוא בעיה של מרבית האוכלוסייה. רק קבוצת עילית קטנה נהנית ממנו. לא רק העניים נפגעים – גם מעמד הביניים מאוים. זכויות שהיו מובנות מאליהן בעבר, כמו ביטחון בעבודה, הזכות להתפרנס ללא השפלה, הזכות לטיפול רפואי ולזקנה טובה כבר אינן מובנות מאליהן. מקבלי ההחלטות יושבים מוגנים, אבל רוב האוכלוסייה חשופה.

כל חברה אנושית נידונה כנראה למצב של אי-שוויון מתמשך. אנחנו בכל זאת לא נולדים שווים. תמיד יהיו בעלי כוח שיטו את מהלך העניינים לטובתם ויפתחו אידיאולוגיה שגם תצדיק את המבנה החברתי שישרת אותם. קשה לצפות מאנשים שבנו לעצמם עמדות כוח, או שיש בידם משאב של ידע וכישרון, שיוותרו לחלוטין על הרצון לנצל אותו להנאתם.

העיוותים שנובעים מכוחם של השליטים בחברות טוטליטריות אינם שונים מהעיוותים שיוצר השוק. קשה לרסן את הנטייה של כל חברה אנושית לאי-שוויון. אין משטר חברתי שיפטור אותנו מהצרה הזאת בהינף יד. זהו מאבק פוליטי יומיומי רצוף ואינסופי. נידונו לגלגל את האבן המידרדרת של השוויון במעלה ההר ולשוב ולגלגל אותה עד קץ הימים.