חזק ואמץ

פרק 1 דוד בן גוריון היישר, ללא סטיות: דרכו של בן גוריון אל המדינה

דוד בן גוריון היה גבר נמוך, רק סנטימטרים מעטים מעל 1.50 מ', ולסתו המרובעת העידה על נוקשות ועקשנות. עם רעמת שׂערו, שהלבינה עוד בצעירותו, הוא נראה כנביא תנ"כי. בגיל העמידה, כשהעלה בשר, הוא כונה בפי כול "הזקן". אחד הסופרים הבולטים בישראל, עמוס עוז, הגדיר אותו כ"סימן קריאה מהלך", המקרין סביבו "כוח רצון אדיר ומזג גועש."1 עוז טען כי "קרב מילולי, לא דו־שיח, היה אופן התקשורת המקובל" על בן גוריון. "הזקן" גם סלד משיחות חולין, אותן ביטל בתנועת בוז ישראלית נפוצה, והתגאה בכך שהוא מתמקד בנושאים החשובים באמת. בשנים שקדמו להקמת המדינה, נושאים אלה היו - תמיד - ריבונות יהודית והציונות.

מייסדה של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, מעולם לא סטה ממטרתו - הקמת מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. תוך כדי השואה, הסכסוך עם ערביי פלשתינה (א"י), המחלוקות עם הבריטים והוויכוחים החריפים וההתנגשויות בתוך התנועה הציונית עצמה, בן גוריון נותר מסור ליעדו, אם כי ידע לגלות גמישות בחתירה אליו. יעדו האחד והברור היה ריבונות יהודית. בן גוריון אימץ, תוך התמקדות עקשנית שאיחדה בין העם והארץ, אסטרטגיה שהתבססה על עלייה יהודית, וגיוס מעצמה גדולה לתמיכה בציונות ובמאמץ לעליית המונים לארץ ישראל. את עמדתו כלפי עמיתיו הוא קבע על־פי התמסרותם ליעד זה. אף חרף סירובו להתגמש על עמדותיו במחלוקות אידיאולוגיות, פעם אחר פעם הוכיח בן גוריון יכולת של הסתגלות, התפשרות ואף הודאה בטעויות, כאשר הדבר קידם את מטרותיו. הוא גם היה ריאליסט, שחתר להשגת מה שניתן להשיג, ולא יעדים אידיאליים שלא ניתן להגשימם. מקור הריאליזם שלו היה נעוץ בהבנה גיאופוליטית עמוקה, שהתבססה על קריאה מרובה, שהפרידה בינו לבין הפרובינציאליות שהיתה מנת חלקם של כמה מעמיתיו.

בן גוריון מוכר כאחד מהאוטודידקטים הגדולים בהיסטוריה המודרנית, ומספר הספרים שהחזיק בספרייתו נאמד ב־2.18,000 לפני הקמת המדינה, בעת נסיעותיו בעולם כיו"ר הסוכנות היהודית, הגוף ההנהגתי של התנועה הציונית, הוא הוציא חלק גדול ממשכורתו הזעומה על קניית ספרים ושילוחם הביתה. דומה שרכישת ספרים היתה סטייתו היחידה של בן גוריון ממשטר הצנע הנוקשה שכפה על עצמו. האב המייסד של ישראל גם ניהל יומן מפורט ביותר, בו רשם לא רק את מחשבותיו האישיות, אלא גם כמויות מרשימות של נתונים מדויקים עד אימה, לדוגמה המספר המדויק של הרובים שיעמדו לרשות ה"יישוב", כינויה של הקהילה היהודית בארץ ישראל לפני הקמת המדינה, והיה כי תפרוץ מלחמה. יומניו, כמוהו עצמו, היו ממוקדי מטרה. הם כללו רק פרטים מעטים על חייו האישיים, אך הם נותנים תמונה מהימנה על הכמויות העצומות של מידע שהוא ספג, במטרה לבנות את מדינת היהודים.

במהלך שנות השלושים של המאה שעברה, המאורעות באירופה ובארץ ישראל הובילו את בן גוריון לגבש ארבע מסקנות רחבות. הראשונה היתה כי הגשמת הציונות חייבת להיעשות בדחיפות, הרבה יותר משחשב בתחילה. הוא חזה את הסכנה הקיומית האורבת ליהודי אירופה, וכיצד הציונות יכולה להציע פתרון לאיום זה. מעולם, לאחר אלפיים שנות גלות ורדיפות, לא נראה כוח יהודי ריבוני כה מושך - ומעולם לא היתה נחיצות כה דחופה במדינה יהודית.

שנית, בן גוריון הבין, גם אם במאוחר, כי להקמת מדינה יהודית יהיה מחיר כבד. בשנים קודמות, הוא חשב כי הציונים יוכלו לחמוק מהתנגדות חריפה למפעלם, אך חשיבה זו השתנתה לאחר המהומות שחוללו הערבים בארץ וההתפתלויות הבריטיות, לנוכח מלחמת העולם הממשמשת ובאה. ב־1936 הודה בן גוריון בפומבי כי הוא לא העריך נכונה את כוחה של הלאומיות הערבית בארץ ישראל, וכתוצאה מההערכה מחדש, הוא אימץ את ההשקפה כי יש לחלק את הארץ. השיחות שניהל עם מנהיגים ערבים במהלך שנות השלושים נועדו להקטין את פעולות האיבה של הערבים נגד הציונות, אם כי לא היה בכוחן להשיג פשרה עם ההנהגה הערבית.

בן גוריון ביסס את עמדותיו על סמך אמונה בצדקת הציונות והנכונות להקרבה, תוך שהוא בז למבקריו מימין, שהאמינו כי די בכוח לבדו, ומשמאל שחשבו כי סוף ההיגיון לנצח, ולכן לא יהיה צורך להשתמש בכוח. לפי השקפת עולמו, הכוח יכול לנצח רק אם אנשים ברחבי העולם יאמינו בצדקת המטרה. הנכונות להקרבה הביאה את בן גוריון, לפני כל מנהיג אחר, להתכונן למלחמה לא רק עם ערביי ארץ ישראל, אלא גם עם כל המדינות השכנות.

שלישית, בן גוריון צפה את התנודה הבריטית כלפי הבירות הערביות, שלתמיכתן יזדקקו הבריטים בעימות המתקרב והולך עם גרמניה. קודם לכן הוא האמין כי הדיפלומטיה הבריטית תסייע לציונים להגיע למטרתם, כפי שאפשר היה לצפות מהצהרת בלפור ומן המנדט על פלשתינה (א"י) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים. צורכי המלחמה הקרובה, כך הוא חשב, יגברו על המחויבות הבריטית כלפי הציונים. בהתאם לכך, הוא החל לראות את ארצות הברית כאותה מעצמה עולמית שהציונים יוכלו לסמוך עליה, ומכאן החשיבות הגדולה של גיוס דעת הקהל האמריקנית, לצורך חיזוק תמיכת המִמשל האמריקני בריבונות יהודית. הוא גם הבין, בסוף שנות השלושים ובמהלך שנות הארבעים את הפוטנציאל הרב שיכולה הציונות לשאוב מן המספרים הגדולים של יהודים שהיגרו בשנים הקודמות מאירופה לארצות הברית. הוא גילה יכולת מרשימה לראיית הנולד, בנוסעו לאמריקה כדי לנאום לפני יהודי אמריקה ולשכנעם לתמוך בציונות.

רביעית, בן גוריון הלך והתמקד יותר ויותר בכינון ממלכתיות - בארץ ישראל. לדידו, הממלכתיות היתה תהליך המורכב משני ממדים שווים בחשיבותם. היבט אחד היה הקמת מדינה יהודית, שתיצור ישות מדינית בארץ ישראל על ידי בניית מוסדות חדשים בעלי אופי ממשלתי. הממד הנוסף היה יצירת שינוי בתודעת היהודים שהגיעו לארץ ישראל כל קצוות העולם, והטמעת תרבות פוליטית משותפת ותחושה של קהילה אצלם. באופן מסורתי, קהילות יהודיות בתפוצות היו מבודדות באופיין, ודאגותיהן העיקריות היו הישרדותן הפיסית - שבדרך כלל היתה תלויה במציאת חן בעיני השלטונות המקומיים - והעברת המסורת הדתית לדורות הבאים. עתה, בחזונו של בן גוריון, היהודים החדשים של ארץ ישראל היו אמורים לראות את עצמם כחלוצים שיקדישו את חייהם לביסוסה של הריבונות היהודית בארץ ישראל. רעיון זה נתקל בהתנגדות מצד יריביו הפוליטיים של בן גוריון, שראו אותו כהשלכת אלפי שנים של מורשת יהודית דתית לפח האשפה של ההיסטוריה. ממלכתיות היתה אמורה להתבטא גם בקבלת אחריות מצד היהודים על מגוון רחב של היבטים בחיי היומיום, שבעבר יהודים לא נטלו בהם חלק.

בטווח הקצר, בן גוריון ראה את תשתית המדינה, כולל צבא יהודי פורמלי, כעניין מהותי, וזאת כנגזרת מאי־היכולת להימנע מסכסוך מזוין עם הערבים. במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר הוא חשש כי "היישוב" יהיה חשוף להתקפה משולבת מצד הערבים וגרמניה הנאצית, בן גוריון נעשה משוכנע עוד יותר בדבר הצורך בצבא מאורגן. ומאוחר יותר, בעקבות השואה הנוראה ולקראת המלחמה עם הערבים, בן גוריון נותר איתן בהתמקדותו בשלושת נדבכיה של המדינה: עלייה, טריטוריה, והגנה. את אלה הוא ראה כמחזקים זה את זה. עלייה גדולה יותר אִפשרה הגנה חזקה יותר, וביטחון לאומי רב יותר ימשוך יותר עולים.

ערכי הדמוקרטיה היו חשובים לא פחות לבן גוריון, שהאמין כי על מנת להצדיק את המאמץ העצום המושקע בהקמתה, על מדינה יהודית להיות מושרשת בערכים אוניברסליים. בן גוריון רחש הערצה מיוחדת למסורות הדמוקרטיות המערביות, בייחוד אלה של ארצות הברית ובריטניה, שבמזרח התיכון כלל לא היו קיימות. באופן חד־משמעי ובלתי מתפשר, הוא עמד על כך שעל מנת להיות דמוקרטית באמת, במדינה היהודית חייב להיות רוב יהודי.

מקורותיו של בן גוריון ומסעו לארץ ישראל

דוד בן גוריון נולד בשנת 1886 בשם דוד גרין בפלונסק, עיירה קטנה שרוב תושביה יהודים, במרחק כ־70 ק"מ מצפון־מזרח לווארשה.3 גם סבו, צבי, וגם אביו, אביגדור, עסקו באופן בלתי רשמי בעבודה משפטית, בעיקר כתיבת בקשות לשלטונות עבור תושבי העיירה והאיכרים הסמוכים, כפי שהיה מקובל בקהילות מסוג זה.4 המשפחה הושפעה מתנועת ההשכלה היהודית, שעִרערה את תרבות העיירה במאה החולפת. משפחת גרין גם אימצה את הציונות, אף שזו עדיין נתמכה רק על ידי מיעוט בקרב יהודי מזרח אירופה. אביגדור היה אחד המנהיגים המקומיים של אגודת "חובבי ציון". כמי שגדל וחונך במשפחה ציונית, בן גוריון נחשף לאידיאולוגיה הציונית כבר מגיל רך. סבו החל ללמדו עברית כשהיה בן שלוש בלבד. כאשר בנימין־זאב הרצל, מייסד הציונות המדינית, החל להתפרסם בעקבות הקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבאזל, שווייץ, ב־1897, משפחת גרין ראתה בו את המשיח. אביגדור כתב מכתב להרצל, וביקש ממנו עצה ביחס לבנו המחונן, דוד, אך הוא לא זכה לתשובה.5 עוד בילדותו הכריז בן גוריון כי בבוא היום הוא יעלה לארץ ישראל. בגיל 14 ייסדו בן גוריון וחבריו את "עזרא", קבוצה ששאפה להקנות לימודי עברית והיסטוריה יהודית לילדים דתיים ממשפחות עניות.6

בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, עשה הרצל דבר שבן גוריון ראה כסטייה וכמשגה חמור, כאשר הסכים עקרונית להיכנס למשא ומתן עם שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין, על קבלת שטח באוגנדה (כיום שטח זה שייך לקניה) כבית זמני ליהודים.7 קודם לכן באותה שנה נרצחו בפוגרום בקישינב עשרות יהודים ונפצעו מאות, והדבר הגביר את תחושת הדחיפות אצל הרצל.8 הרצל ראה בקבלת אוגנדה מהלך בולם הידרדרות, והדגיש כי השאיפה לארץ ישראל תחודש כאשר הדבר יהיה אפשרי, אך אחרים במחנה הציוני ראו את תוכנית אוגנדה כחילול קודש.9 בתגובה, בן גוריון, שטרם מלאו לו עשרים, החליט לתת דוגמה ולעלות בעצמו לארץ ישראל.

וכך, ב־1906 נסע בן גוריון ל"יישוב" היהודי הקטן בארץ ישראל, יחד עם כמה צעירים יהודים נוספים מפלונסק.10 באותה עת, היה זה מעשה נועז. (בין 1881 ל־1923 עלו לארץ ישראל כ־115 אלף יהודים מאירופה, לעומת כ־2.5 מיליון שהיגרו מאירופה לארצות הברית בין 1881 ל־1924.)11 הנוף של ארץ ישראל היה בלתי מוכר, והחלוצים הצעירים, ששאפו להתקיים מחקלאות, נאלצו לעבוד עבודה פיסית קשה שהם לא היו מורגלים בה. אין ספק שאלה שנותרו בארץ חרף כל הקשיים הונעו ממסירות אידיאולוגית עיקשת. בן גוריון העריך פעם כי כ־90 אחוז מן החלוצים נואשו ועזבו את הארץ למען חיים קלים יותר במקומות אחרים.12

למשך תקופה קצרה התגורר בן גוריון במושבה סג'רה, או בשמה העברי אילניה, בגליל התחתון, שבה נעשתה כל העבודה על ידי איכרים ופועלים יהודים. אולם כישוריו העיקריים בלטו בתחום הארגון הפוליטי, ועד מהרה הוא עבר לירושלים וקיבל בה עבודה כעורך האחדות, ביטאון המפלגה הציונית־סוציאליסטית "פועלי ציון".13 לראשונה התוודע בן גוריון אל "פועלי ציון" עוד בפולין, כאשר מפלגה זו נוסדה בווארשה, במהלך המהפכה הרוסית הכושלת של שנת 1905. הנאומים, במהלך המהפכה, שקראו לחופש ולצדק, הותירו בו חותם עמוק. בן גוריון, שבאותה עת התפרנס כמורה פרטי בווארשה, נוכח בוועידה הראשונה של "פועלי ציון" והצטרף למפלגה. הוא החל לאמץ מושגים סוציאליסטיים, כגון מלחמת המעמדות בין הבורגנות לבין הפרולטריון, ותכונותיהם הנעלות של המהפכנים מן הפרולטריון לעומת שחיתותם של המעמדות העליונים. בחזונו הוא ראה חברה סוציאליסטית שתתקיים במסגרת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל. הסוציאליזם היה עתיד להישאר מרכיב אינטגרלי באידיאולוגיה הציונית של בן גוריון למשך עשורים רבים. בבגרותו ובזקנתו, השקפותיו לגבי הסוציאליזם ולגבי מרכזיותה של החקלאות עברו שינוי עמוק, כתוצאה מהכרתו כי במדינה מודרנית צריכה להינתן עדיפות לתעשייה ולחיים עירוניים.14 בגיליון השני של האחדות הוא חתם לראשונה את שמו - בן גוריון, במקום גרין.15 יש הטוענים כי ההשראה לשם מקורה ביוסף בן גוריון, אחד ממנהיגי המרד הגדול נגד הרומאים, בסוף תקופת הבית השני.16

מנהיגים של קהילות יהודיות בכל התפוצות הבינו כי בתור מיעוט, עליהם ליצור קשרים עם אלה שהעוצמה הפוליטית נתונה בידיהם. כך נהג הרצל, כאשר ביקש להיפגש עם השולטן, שליט האימפריה העות'מאנית. באותן שנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, בן גוריון האמין כי יוכל לקדם את שאיפות הציונות על ידי שתדלנות או שיתוף פעולה עם השלטונות העות'מאניים, שבאותה עת התירו למיעוטים להיות מיוצגים בפרלמנט הטורקי.17 לכן, בן גוריון וחברו הקרוב, יצחק בן צבי, נסעו לאיסטנבול, במגמה ללמוד משפטים.18 אולם הרעיון להיעזר בטורקיה לא הניב פרי מבחינתו של בן גוריון. הוא שהה באיסטנבול במשך כשנתיים, ולא סיים את חוק לימודיו.

הגישה הטורקית כלפי הציונות הפכה עוינת עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עוינות זו, שגברה ולובתה על ידי הנהגת תנועת "הטורקים הצעירים", הביאה לכך שמספר התושבים היהודים בארץ ישראל ירד מכ־85 אלף לכ־50 עד 57 אלף.19 בן גוריון היה נתין של רוסיה, שיחד עם בריטניה וצרפת לחמה נגד טורקיה, וחרף הבעת נאמנותו לאימפריה העות'מאנית ותמיכתו בטורקים ובבעלי בריתם, גרמניה ואוסטריה־הונגריה, הוא גורש מטורקיה במארס 20.1915

בתחנתו הבאה של בן גוריון, ניו יורק, הוא הגיע למסקנה כי על התנועה הציונית להשליך את יהבה על ארצות הברית ולא על טורקיה. בן גוריון טעה בחושבו כי ארצות הברית תמלא תפקיד חיובי למען הציונות כבר במלחמת העולם הראשונה, אך הוא חזר להשקפה זו בצורה הרבה יותר רצינית בסוף שנות השלושים. עם זאת, להכרה זו קדמה מחווה בעלת חשיבות עצומה מצד בריטניה. בנובמבר 1917 פורסמה הצהרת בלפור, שבה הכריזה בריטניה על תמיכתה ב"הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה."21 כך, בעוד האימפריה העות'מאנית קורסת, העניקה הממשלה שעמדה לקבל את השלטון על ארץ ישראל את חותמה הרשמי למפעל הציוני, אחרי יותר מ־1,800 שנים שבהן נשללה מהעם היהודי ריבונותו על ארצו. חלומו של בן גוריון על ריבונות יהודית שוב לא היה פנטזיה חסרת סיכוי.

בעודו בארצות הברית הצטרף בן גוריון ללגיון היהודי שבמסגרת הצבא הבריטי, היחידה הצבאית היהודית הראשונה שהוכרה על ידי מעצמה גדולה.22 בן גוריון עדיין ראה את אמריקה בתור התקווה הגדולה לציונות, אך זו היתה הזדמנות מבחינתו ללחום עבור מה שהאמין בו. ב־1918 שב בן גוריון לארץ ישראל, לאחר שצבא טורקיה הובס על ידי הבריטים.

בארץ ישראל עמל בן גוריון, יחד עם עמיתו שהשפיע עליו רבות מבחינה אינטלקטואלית, ברל כצנלסון, לאחד את הסיעות הסוציאליסטיות השונות.23 ניסיונם זה נכשל, אך הם הקימו מפלגה חדשה, אחדות העבודה, שמצעהּ קרא גם להגנה על יהודי הגולה וגם לקבלת "ערובות בינלאומיות להקמת מדינה יהודית חופשית בארץ ישראל, אשר עד לזמן שבו ייווצר רוב יהודי בארץ, תהיה תחת חסות נציג מטעם חבר הלאומים."24 חשיבותו העיקרית של המצע היתה בכך שבו, כבר בשלב מוקדם מאוד קרא בן גוריון להקמת מדינה יהודית, מה שלא היה יכול לעלות על הדעת לפני הצהרת בלפור.25 יתרה מכך, הסעיף בדבר הרוב היהודי הבהיר כי המשטר הדמוקרטי במדינה שתקום חייב להתבסס על נתונים דמוגרפיים. באותו זמן, מספרם של ערביי פלסטינה היה גדול בהרבה מזה של היהודים, כך שנדרשה עלייה במספרים גדולים מאוד על מנת להקים מדינה.26 מעתה ואילך, העולים יהיו חומר הגלם שממנו תִּיבָּנֶה המדינה על אדמת הארץ המובטחת.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הלאומנות הערבית הגוברת הובילה למהומות בשנים 1920 ו־1921.27 מאורעות אלה העמידו תחת סימן שאלה את הנחתו של בן גוריון - ששימש אז כראש ההסתדרות, התאחדות האיגודים המקצועיים שהוקמה זה לא כבר - לפיה מעמד הפועלים הערבי והיהודי ישתפו פעולה ביניהם כדי להתמודד עם בעיות משותפות, וכך תימנע התנגשות בין שני העמים.28 לצורך זה טען בן גוריון בעקשנות כי "בשום נסיבות לא ייפגעו זכויות התושבים [הערבים]."29 הוא הכריז כי "יעדה של הציונות" אינו לנשל ערבים, כי אם "להתיישב באותם מקומות שבהם התושבים הנוכחיים של הארץ טרם התיישבו, ואינם מסוגלים להתיישב בהם."30 בן גוריון האמין באמת ובתמים כי הציונות תעלה את רמת החיים של הערבים, לא רק של היהודים. גם הבריטים, מצידם, לא ציפו לסכסוך, ושיקפו בעמדתם זו את הנאיביות ביחס לתביעות הלאומיות המתנגשות אלה באלה, שבאותה עת היו קטנות יחסית, אך עתידות לגדול ולהחמיר במרוצת הזמן.

בסוף העשור, אופטימיסטים לשעבר נאלצו להשתחרר מאשליותיהם. האלימות הוצתה בשל זעמם של הערבים על המחיצות שהקימו יהודים בכותל המערבי, במגמה לאפשר תפילות קבוצתיות תוך הפרדה בין גברים ונשים. (עד אז היו המוסלמים מוכנים לאפשר תפילה יהודית בכותל, ובלבד שלא תהיה כרוכה במבנה מסוג כלשהו, העלול להצביע על נוכחות קבועה באתר הסמוך למקום קדוש למוסלמים.) ב־16 באוגוסט 1929 נדקר בסכין צעיר יהודי, ובמהומות שפרצו לאחר מכן בהר הבית (הקרוי בערבית "חראם א־שריף") נהרגו ב־22 באוגוסט שלושה יהודים ושלושה ערבים. למחרת תקפו ערבים את היישוב היהודי בחברון והרגו 67 יהודים. יותר מ־400 יהודים ברחו, וכך למעשה חוסל היישוב היהודי בחברון, אחת מארבע הערים המקודשות ליהודים. בסך הכול נהרגו במהומות ברחבי הארץ 133 יהודים בידי ערבים. 164 ערבים נהרגו בידי הבריטים, ועוד שישה ערבים נהרגו בידי יהודים, לפני שהבריטים הצליחו להחזיר את הארץ לשקט יחסי.31

התגברות הלאומנות הערבית יצרה בעיות לא רק ליהודים, אלא גם לשלטונות המנדט הבריטיים. כבר בשנות העשרים הבינו הבריטים כי תפקידם בפלשתינה (א"י) יהיה כרוך בהרבה יותר מאשר סיוע לציונות, כפי שמתחייב מהצהרת בלפור. במקום זאת הם פעלו ביעילות כמתווכים ומפשרים בין אינטרסים נוגדים, שינוי עמדה שהציונים ראו בו הפרה של ההבטחה הגלומה בהצהרת בלפור. יתר על כן, הואיל ובריטניה ראתה את עצמה כמעצמה גלובלית, הממשלה החלה לזהות אינטרס לאומי בהשגת תמיכה רחבה מן הערבים במזרח התיכון, והתוצאה מכך היתה התקררות ביחס הבריטי כלפי הציונות. דינמיקה זו יצרה אתגר לציונות. בעולם שבו המעצמות הגדולות הכתיבו מתי (והיכן) יקומו מדינות חדשות, התמיכה הבריטית היתה חיונית.

אדולף היטלר הציב אתגר מונומנטלי מסוג אחר לציונות, אתגר שבן גוריון זיהה כבר בשלב מוקדם.32 ואכן, במקביל לחיזוק ולאיחוד יהודים המפוזרים זה קרוב לאלפיים שנה ברחבי העולם, התנועה הציונית שאפה לספק מקלט ליהודים נרדפים ומאוימים.

במהלך שנות השלושים, מעמדו של בן גוריון בהנהגה הציונית בארץ ישראל הלך והתחזק, הרבה מעבר לתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות. אולם מרכז עוצמה אחר של הציונות הבינלאומית התגבש בבריטניה, בהנהגתו של ד"ר חיים ויצמן.

ויצמן היה אהוב על יהודים בעולם כולו, כמי שהגיע מעולם ה"שטעטל" הצנוע של מזרח אירופה אל מרומי הדיפלומטיה הבינלאומית. ויצמן, שנולד ברוסיה הצארית, למד כימיה בגרמניה ובשווייץ, ואחרי שסיים - בהצטיינות - את לימודיו לתואר דוקטור, קיבל משרת מרצה באוניברסיטת ז'נבה. ב־1904 היגר אל מנצ'סטר שבאנגליה, בה עבד ככימאי. ב־1915, בעת שאנגליה נאבקה מול גרמניה, ויצמן נתן סיוע משמעותי למאמץ המלחמה הבריטי, על ידי גילוי תהליך התססה שבאמצעותו הופק אצטון, מרכיב חיוני בסוגים רבים של תחמושת.33 הישג עצום זה הִקנה לו כבוד, מעמד ונגישות לפרוזדורי העוצמה בלונדון. בשנתיים שלאחר מכן מילא ויצמן תפקיד מפתח בשכנוע ממשלת בריטניה לאמץ את הצהרת בלפור ופעילות משותפת עם חוגי המִמשל בלונדון, כאשר בריטניה קיבלה את המנדט על פלשתינה (א"י).

בן גוריון, עוד לפני ויצמן, הבין את האיום החמור שהנאצים מטילים על יהדות אירופה. ב־2 ביולי 1932, שישה חודשים לפני שהיטלר מונה לקנצלר גרמניה, הכריז בן גוריון בכנס של מפא"י, כי "הקרקע בוערת מתחת לרגלי העם היהודי.34 הקיום [היהודי]," כך אמר, "נהרס והולך, ומעליו תלוי האיום של חיסול, רקב וחורבן."35

בסוף אוגוסט 1933, בעת אחד ממסעותיו הרבים באירופה, בן גוריון היה בתחנת הרכבת של מינכן וקרא את מיין קאמפף, ספרו של אדולף היטלר.36 באוקטובר הוא נתמנה ליו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנתיים לפני שעתיד היה להתמנות ליו"ר הסוכנות.37 בינואר 1934, בכנס של ההסתדרות, ניבא בן גוריון, בפירוט מצמרר, את פלישתה של גרמניה למזרח אירופה, לאחר שתצית מלחמה חדשה. הוא הכריז: "משטרו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו. ההיטלריזם הכריז מלחמה לא רק על יהודי גרמניה כי אם על יהודים בעולם כולו... יתכן שרק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות מזה) מפרידות בינינו לבין אותו יום של אסון נורא."38 (מלחמת העולם השנייה פרצה בספטמבר 1939, קצת יותר מחמש שנים לאחר שבן גוריון השמיע את נבואתו.)

באוקטובר 1934, בהתוותו את התגובה הנכונה, לדעתו, לסכנה של היטלר, הכריז בן גוריון כי "השליחות המוטלת על דורנו היא... ליצור נוכחות יהודית חזקה בארץ ישראל."39 אם הציונות לא תמלא תביעה זו, הוא טען מאוחר יותר, תהיה זו בגידה בשליחותה, לא פחות.

בספטמבר 1935 נחקקו חוקי נירנברג, שמיסדו את האפליה נגד יהודי גרמניה, כולל שלילת האזרחות הגרמנית מהם.40 בנסיבות כאלה, הגירה יהודית לארץ ישראל הפכה להכרחית. רוב יהודי בארץ ישראל לא זו בלבד שיבטיח מדינה דמוקרטית, אלא שהוא גם יענה על הצו המוסרי של הצלת חיים. "שאלה של חיים ומוות," הגדיר בן גוריון את המצב בנאום בשנת 41.1936 בכל מהלך עלייתם ושלטונם של הנאצים, בן גוריון לא נלאה מלחזור ולהתריע על אתגר קיומי זה. אסור לציונות להיכשל, הוא טען, כאשר הסכנה האורבת ליהודי אירופה היא כה נוראה. בחודשים הראשונים של 1937 הוא השתמש לראשונה במילה התנ"כית "שואה", שיותר מאוחר יוחדה לציון אסונו הזוועתי של העם היהודי במלחמת העולם השנייה.42

מיד לאחר "ליל הבדולח", הפוגרום ששטף את גרמניה ואוסטריה ב־9 בנובמבר 1938, בן גוריון צלצל בפעמון האזעקה, במכתב לשר המושבות הבריטי, מלקולם מקדונלד, בו קבע כי "מיליונים מבני עַמנו ניצבים בפני חורבן."43 ביוני 1939, חודשים ספורים לפני שגרמניה פלשה לפולין, הזהיר בן גוריון בנאום, "עלולה לפרוץ מלחמה שתמיט עלינו אסון קטסטרופלי," מלחמה שבה אין ספק שמטרתו הראשונה של היטלר תהיה להשמיד "את כל יהודי אירופה."44 לאחר שגרמניה אכן פלשה לפולין הכריז בן גוריון כי "עשרות ומאות אלפים בפולין נידונים לטבח," וכי בעקבות פולין יבואו ארצות נוספות.45 כפי שניסח זאת בן גוריון, במלחמת העולם הראשונה, "האיבר החשוב ביותר בגוף העם היהודי, יהדות רוסיה, נקרע מן הגוף לתקופה ארוכה [בשל השתלטות המשטר הקומוניסטי]," ועתה צפוי גורל דומה ליהודי פולין.46 אך את האסון המתקרב יש להפוך לקריאה לפעולה, הוא תבע. "מלחמת העולם בשנים 1914-1918 הביאה לנו את הצהרת בלפור. הפעם עלינו להביא מדינה יהודית."47

אתגרי מנהיגות בשלבים המוקדמים

בשנות ההתהוות האלה, חלקית בשל החוק המגביל את ההגירה לארצות הברית שנחקק ב־1924, האופציה הארץ־ישראלית עברה מן השוליים אל הזרם המרכזי, מבחינתם של יהודי מזרח אירופה המנסים להימלט מן האנטישמיות ההולכת וגוברת.48 אחד הביטויים לתנודה זו היה העלייה הגדולה במספר המצביעים לקונגרס הציוני. ביטוי אחר היה בגידול באוכלוסיית "היישוב", ממאתיים אלף ב־1930 לארבע מאות אלף ב־49.1936 הגידול הבולט ביותר היה בשנת 1935, שבה הגיעו ארצה יותר מ־66 אלף עולים חדשים.50 רבים מהם היו בעלי השכלה גבוהה, והם היוו בסיס למעמד בינוני חדש שהלך והתהווה ב"יישוב". האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כבר לא הורכבה ברובה מחרדים ומצעירים אידיאליסטים. בצל האיום הנאצי הפכו יהודים מגרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה ופולין, לחלק אינטגרלי בקהילה החדשה ההולכת ומתהווה בארץ ישראל.

לדעתו של בן גוריון, את הערבים אי־אפשר היה לקנות בכסף - אף על פי שבעלי קרקעות שלא חיו בארץ, וגם חלק מהאיכרים הקטנים שחיו בארץ היו מוכנים למכור קרקע ליהודים שעסקו ברכישת אדמות לצורך הקמת יישובים חקלאיים, יישובים קהילתיים, ושכונות עירוניות. בן גוריון ומנהיגים יהודים אחרים לא זלזלו בהתנגדות דעת הקהל הערבית לציונות, אך הם היו עדים מקרוב למכירות קרקע של ערבים לרוכשים יהודים. בסוף דצמבר 1937, בכנס של מומחי מקרקעין יהודים, כאשר היצע הקרקעות הערביות היה גדול יותר ממה שהציונים יכלו לממן, אמר בן גוריון למשתתפי הכנס כי רכישת קרקעות אלה היא "לא פחות מאשר גאולת המולדת."51

בן גוריון ראה את חשרת הסופה באירופה כיוצרת מאגר של עולים לארץ ישראל. הלכו ותכפו ביקוריו בפולין, בה חיו אז כשלושה מיליון יהודים, וכן בגרמניה ובארצות השכנות. במסעות אלה הוא למד והתעדכן אודות חששותיהם של יהודי אירופה. חלק מהם הצליחו לקבל "סרטיפיקטים" (אישורי עלייה) לארץ־ישראל מן השלטונות הבריטיים, אחרים נכשלו בכך. רבים אחרים ניסו להגר לארצות אחרות. ואחרים עדיין קיוו כי שלטונו של היטלר יחלוף מן העולם.

עלייתו של בן גוריון לפִסגת ההנהגה לא התרחשה ללא התנגדות. הוא הנהיג את מפא"י, המפלגה הגדולה ביותר בפלג הגדול ביותר של הציונות, תנועת העבודה, שנחשבה לזרוע העיקרית של הזרם המרכזי - הציונות המעשית. תנועת העבודה דגלה גם במגעים מדיניים עם מעצמות גדולות כמו בריטניה וגם, במקביל, בהמשך הפיתוח הפנימי, שהתבסס על רוח החלוציות ביישובים חקלאיים. האתוס של "היהודי החדש" היה חלק אינטגרלי באידיאולוגיה של תנועת העבודה - אידיאולוגיה שחתרה ליצור חברה פיסית, מספקת את צורכי עצמה, לא דומה כלל לחיים היהודיים באירופה שהתאפיינו בלימוד תורה בישיבות ובהתעסקות ברוכלוּת ובמסחר זעיר. בעובדם את האדמה שאפו יהודים חדשים אלה ליישם את עקרונות הסוציאליזם, על מנת להשתתף בבנייתו של עולם צודק יותר. הביטוי הציוני "לבנות ולהיבנות" המחיש את הרצון הכפול הזה - לריבונות מחד גיסא, ולעיצובו מחדש של היהודי כאיש עמל כפיים, במקום תלמיד ישיבה, מאידך גיסא. בן גוריון שאף לעצב את אופיים של העולים החדשים במגמה ליצוק לתוכו את מרכיב הממלכתיות.

ההתנגדות המשמעותית ביותר לתנועת העבודה באה מן התנועה הרביזיוניסטית בהובלתו של זאב ז'בוטינסקי, סופר, מחזאי ועורך יליד העיר אודסה, שהיתה ידועה כמרכזם של חוגים ליברליים ברוסיה הצארית.52 שלא כפעילי תנועת העבודה, הרביזיוניסטים היו חשדניים מאוד כלפי הערבים והמעצמות כאחד. ז'בוטינסקי לא היה שותף לאמונתו של בן גוריון באפשרות של דו־קיום בזכות שיתוף פעולה כלכלי בין יהודים וערבים. שני הצדדים, כך הוא טען, צפויים בסופו של דבר להגן איש איש על האינטרסים שלו ועל כבודו הלאומי.

ב"קיר הברזל", מאמר שפורסם בשני חלקים ב־1923, הביע ז'בוטינסקי את השקפתו, כי רק כוח צבאי ציוני יוכל לאכוף את הערבים לקבל את הציונות. רק לאחר שהערבים ייאלצו להכיר בכך שהציונים נמצאים בארץ ישראל כדי להישאר בה, הוא טען, רק אז יוכלו היהודים לעשות ויתורים שיתבססו על עוצמתם הצבאית.53 על־פי השקפת עולם זו, ויתורים מוקדמים מדי רק יעודדו את הערבים לתבוע עוד ועוד. באשר לענייני הפנים, הרביזיוניסטים דחו את הסוציאליזם, וראו אותו כאנטיתזה לציונות.54

בן גוריון וז'בוטינסקי היו שניהם ציונים נלהבים. לפחות בתיאוריה שררה ביניהם הסכמה לגבי כמה נושאים, ובראשם כי הצירוף בין בריטניה, שעמדתה כלפי הציונות הלכה ונעשתה אמביוולנטית יותר ויותר, לבין אוכלוסייה ערבית תקיפה יותר בפלסטינה, יוצר אִיום על הציונים, וכי הציונות חייבת לבנות יכולת הגנה משלה. אולם בן גוריון האמין בציונות יותר מעשית, שתיבנה בהדרגה, מן המסד עד הטפחות. פירוש הדבר היה כי אַל ליהודים להסתפק באגירת נשק ותחמושת - עליהם גם לעבוד את האדמה. יתרה מכך, הוא האמין כי יש לפחות לנסות ולבדוק את האפשרות להתפייסות עם הערבים. ובנוסף, הוא חשב כי הרביזיוניסטים קרובים מדי לתנועות המיליטריסטיות שכבשו בשנות השלושים את איטליה ואפילו את גרמניה.55

המתיחות בין שתי המפלגות התלקחה לעיתים קרובות, גם באירופה וגם ב"יישוב", ומפעם לפעם אף הידרדרה להתנגשויות אלימות. ב־1933 האשימה תנועת העבודה את הרביזיוניסטים ברצח אחד ממנהיגיה הבולטים, חיים ארלוזורוב, שנשא ונתן עם הנאצים על עִסקה שנויה במחלוקת,2 שלפיה יוכלו יהודים להגר מגרמניה לארץ ישראל כשהם לוקחים איתם את רכושם.56 זה לא היה הרצח הפוליטי הראשון של יהודי על ידי יהודים בתקופה המודרנית: ב־1924 נרצח בירושלים העיתונאי החרדי האנטי־ציוני ד"ר יעקב ישראל דה האן. בהחלטה על חיסולו היה מעורב יצחק בן צבי, חברו הקרוב של בן גוריון ולימים נשיאה השני של ישראל. עם זאת, דה האן לא נהנה ממעמד מנהיגותי, ו"היישוב" כולו, למעט החרדים, רחש עוינות כלפיו, בעוד שארלוזורוב היה מנהיג בכיר ביותר בתנועת העבודה.3 בנוסף, שביתות עובדים הציתו לעיתים פעולות תגמול אלימות מצד הרביזיוניסטים. ובינתיים, נאומיו של בן גוריון באירופה, בעצרות של תנועת העבודה, נתקלו כל העת בתגובות לעגניות מצד בית"ר, תנועת הנוער של הרביזיוניסטים.

המחלוקת בין תנועת העבודה לבין הרביזיוניסטים העסיקה את בן גוריון לכל אורך חייו הפוליטיים. בצורה תקיפה ועיקשת, הוא שלל את קוצר הראות שאפיין, לדעתו, את השקפת העולם הרביזיוניסטית. והוא לא ויתר ולא סלח, במיוחד לאחר שהמדינה כבר הוקמה. מפלגתו החרימה את תנועת "חרות", שצמחה מתוך המפלגה הרביזיוניסטית, מיאנה לשתף אותה בהנהגת המדינה, וגם סירבה להביא לקבורה בישראל את עצמותיו של ז'בוטינסקי, שמת ב־1940. יתר על כן, בן גוריון התייחס אל מנהיג האופוזיציה הימנית, מנחם בגין, בבוז מופגן, כשבהופעותיו בכנסת הוא סירב לנקוב בשמו של בגין וכינה אותו "האיש היושב ליד חבר הכנסת באדר."57

עד 1936, השנה בה פרצה שפיכות הדמים שבפי היהודים כונתה "המאורעות" ובפי הערבים "המרד הערבי הגדול", בן גוריון לא הניח ללחצים מן הימין ולהתנגשויות בין היהודים והערבים למנוע ממנו לנסות להגיע להסכמה כלשהי עם הערבים. הוא ראה ניסיון זה כמכריע מבחינת "היישוב", במיוחד לנוכח המגמה הבריטית הנוטה יותר ויותר לצד מדינות ערב, וגם בשל אמונתו בשלום ובצדק חברתי.58 הסלמת המתיחות עם ערביי פלסטינה, הוא חשב אז, רק תחריף עוד יותר את היחסים הרעועים עם הבריטים. נוסף על כך, בן גוריון האמין כי "קיר הברזל" שלו - עלייה נמשכת ומתגברת - תכריח את הערבים להגיע להסכמה. לא תהיה להם ברירה אלא להסכים לנוכחות היהודית בארץ. כפי שכתב בן גוריון ב־1933, "תוך ארבע או חמש שנים חייבים אנו להביא ארצה רבע מיליון יהודים, והבעיה הערבית תיפתר."59 בשיחות שקיים עם מנהיגים ערבים הביע בן גוריון, שתמיד שמר על פרגמטיות, נכונות לדון על ישות ריבונית יהודית שתקום בעתיד ותהיה חלק ממסגרת פדרטיבית רופפת מזרח־תיכונית, שרוב חברותיה יהיו, כמובן, מדינות ערב.

אולם השאלה שבפניה ניצב היתה, עם מי מבין ערביי פלסטינה יש צורך וטעם לדבר. בשנות העשרים מינו הבריטים את חאג' אמין אל־חוסייני, בן למשפחה ירושלמית מיוחסת, למוּפתי (תואר דתי חשוב, שבצידו גם סמכויות פוליטיות לא מבוטלות) הגדול של ירושלים.60 אף שחוסייני היה ידוע כקיצוני שהיה בין ראשי המסיתים למהומות הרצחניות שפתחו הערבים ב־1929, בן גוריון רצה לשוחח איתו. הוא הואשם בכניעה לאלימות, אך קיבל תמיכה מידידו הקרוב, ברל כצנלסון, אשר באחד הדיונים הרהר בקול, "אם אגיד שאני מוכן להיפגש עם המופתי כדי לדון במניעת פוגרומים, ואולי אפילו להתחיל במשא ומתן מדיני - האם יש מישהו כאן, בינינו, שיטען שפגישה כזו היא בושה וחרפה?"61 השימוש במונח פוגרום עורר זיכרונות כואבים מחיי יהודי מזרח אירופה, והשפיע עד כדי כך שבאוגוסט 1934 קיבל בן גוריון את האישור הדרוש מחבריו להנהגה הציונית, להיפגש עם חוסייני כדי לדון על דו־קיום בין הצדדים.62

על מנת להגיע לחוסייני יצר בן גוריון מגע עם מוסה עלאמי, בוגר אוניברסיטת קיימברידג', שקודם לכן שימש כמזכיר אישי של הנציב העליון הבריטי, ובאותו זמן היה עוזר התובע הכללי של ממשלת המנדט.63 בפגישתו הראשונה עם עלאמי הדגיש בן גוריון את היתרונות הכלכליים העתידים לצמוח לערבים המקומיים אם ישתפו אלה פעולה עם הציונים. אבל עלאמי לא התרשם מנימוק זה. חיים ויצמן טען גם הוא כי הערבים יוכלו להפיק תועלת מן היוזמות הכלכליות הציוניות, בפגישתו עם האמיר פייסל ב־1919. למשמע נימוק זה, דיווח בן גוריון, "עלאמי השיב לי כי הוא מעדיף שהקרקע תישאר ענייה ושוממה למשך עוד מאה שנה, עד שהערבים בכוחות עצמם יהיו מסוגלים להפריחה ולפתחה."64

בתגובה הפגין בן גוריון יכולת מרשימה לגילוי אהדה כלפי הערבים. יותר מאוחר הוא דיבר על ראיית הציונות "דרך עיניים ערביות," ולגבי עלאמי הוא אמר, "חשתי שבתור פטריוט ערבי היתה לו הזכות המלאה להחזיק בהשקפה זו."65 הוא המשיך להיפגש עם עלאמי ועם ערבים אחרים. בשיחתו עם עאוני עבד־אל־האדי, מנהיג "איסתיקלאל" (קבוצה לאומנית שדגלה בפאן־ערביזם), שהתקיימה בארץ ב־18 ביולי 1934, אמר בן גוריון, "נאלצנו לבוא ארצה ולהתיישב בה ללא הסכמת הערבים, ואנו נמשיך לעשות זאת בעתיד, אם יהיה צורך בזה, אבל היינו מעדיפים לעשות זאת על בסיס של הבנה והסכמה הדדית."66 הוא הציע: "נסכים לתמוך בייסודה של פדרציה בארצות השכנות ובברית של המדינה היהודית עם הפדרציה, כך שערביי פלסטינה... לא ימצאו עצמם בעמדה של מיעוט, משום שהם יהיו קשורים למיליוני ערבים במדינות השכנות."67 בן גוריון הבהיר כי מטרת הציונות היא "עצמאות לעם היהודי בארץ ישראל."68 בתמורה לתמיכה ערבית בהצעתו זו, בן גוריון הבטיח כי לא זו בלבד שהערבים יישארו על אדמתם, אלא שהיהודים ישתמשו "בהשפעתם הפוליטית, באמצעיהם הפיננסיים, ובתמיכה המוסרית שגייסו על מנת להביא לעצמאות ולאחדות של העם הערבי."69

הפדרציה הערבית שהציע בן גוריון בשיחותיו עם עלאמי היתה אמורה לכלול את עיראק, ירדן, פלסטינה הערבית, והישות הציונית העצמאית החדשה; עיראק וירדן, כמו פלסטינה, נשלטו באותה עת על ידי הבריטים. כאשר שאל עלאמי את בן גוריון אם יסכים להגבלת העלייה היהודית, כך שהאוכלוסייה היהודית לא תחרוג מעבר למיליון במהלך העשור הקרוב, בן גוריון השיב בשלילה. הוא לא היה מוכן לסטות מן העיקרון החשוב לו יותר מכול: עלייה יהודית ללא הפרעה, שתספק את הבסיס למדינה החדשה ולקהילת הלאום שבה רצה. הוא השיב לעלאמי כי הוא מעדיף "במקום להגביל את הגידול שלנו... לעבד ביחד תוכנית... להאצת הפיתוח הערבי. אנחנו נפתח בתי ספר בכל כפר, נלַמד את הערבים שיטות עיבוד חדישות, נטייב ונשפר את משקיהם."70 הוא הציע בסיס לשותפות ערבית־יהודית, שבמסגרתה היהודים "ישקיעו כוח אדם, ארגון, טכנולוגיה וכסף בפיתוח הכלכלה הערבית, בדיוק כפי שעשינו למען פיתוחה של הכלכלה היהודית. המצב הכלכלי והתרבותי של הערבים יוכל להשתנות מיסודו. הברית בינינו חייבת להתבסס על עזרה הדדית, ולא על בלימה והכשלה הדדית."71

בן גוריון ראה את הלאומיות הערבית כחלק ממציאות מזרח־תיכונית רחבה יותר, לא בהכרח כיעד ספציפי של הפלסטינים המקומיים. בנאום שנשא בווארשה באוקטובר 1935 טען בן גוריון, "בשבילנו ארץ ישראל היא הכול, בעוד שבעבור הערבים אין היא אלא שני אחוזים מכל השטחים הערביים," והוסיף כי "ציונות גדולה יותר תמצא בעתיד שפה משותפת עם התנועה הערבית הגדולה יותר."72 הוא חש כי יוכל להמשיך ולעבד נושא זה עם ערביי פלסטינה, באמצעות צירוף של פיתוח כלכלי ודיפלומטיה, אשר יוכיח כי גם כאשר היהודים נהנים מאוטונומיה, הם יכולים להרים תרומה משמעותית לקונפדרציה ערבית. אולם השקפותיו של בן גוריון השתנו בצורה חדה ב־1936, כתוצאה משיחותיו עם דוברים ערבים ובשל פריצת "המאורעות" באותה שנה.

באפריל 1936, בשיחה עם ג'ורג' אנטוניוס, אינטלקטואל ערבי, נוצרי יווני־אורתודוקסי, שזמן קצר לאחר מכן פִרסם ספר בשם ההתעוררות הערבית, אשר הכיל רעיונות חדשניים אודות הלאומיות הערבית, התווכחו השניים על חזונותיהם המנוגדים. בן גוריון סיפר כי אנטוניוס "הבין את כל הנימוקים שהשמיעו היהודים, אך לטענתו, לערבים אין ברירה אלא להיאבק נגד 'הצפת' הארץ... שתאיים על עצם קיומו של העם הערבי."73 אנטוניוס הוסיף, "הבנה הדדית איננה באה בחשבון, משום ששאיפות שני הצדדים נוגדות אלה את אלה, ואין שום דרך לפשר ביניהן."74

בתגובה טען בן גוריון, "גם אם כתוצאה מהגירה, פלסטינה תהפוך לארץ עם רוב יהודי, לא תהיה שום סכנה לתרבות או לחירות הערבית. גם אם הערבים יהפכו למיעוט בחלק מוגבל מארץ ישראל, הם לא יהיו מיעוט, מכוח היותם בני האומה הערבית הגדולה."75 הוא גילה הבנה כלפי השאיפה הערבית כי "גם פלסטינה תהיה כולה ערבית," והוסיף, "מבחינתנו, לעומת זאת, אולי הכי טוב שלא יהיו בארץ ישראל ערבים כלל. אולם... לא רק בשל רגשות או גחמות אנו שבים לארץ זו. לדידנו, זו שאלה של הישרדות בחיים."76 בן גוריון גם טען באוזניו של אנטוניוס כי אוטונומיה יהודית אינה חייבת להביא לנישול הערבים. התנועה הציונית, כך אמר, חותרת להתיישב רק כל עוד "יהודים יהיו מסוגלים ליצור אפשרויות קיום חדשות, מבלי לגרש את הערבים או לצמצם את יכולות הקיום שלהם. זוהי ההגבלה היחידה שקיבלנו על עצמנו, ועשינו זאת מרצון, מתוך שכנוע פנימי, מסיבות מוסריות ופוליטיות כאחד."77

שלושה ימים לאחר פרוץ "המאורעות", חזרו אנטוניוס ובן גוריון ונפגשו, וגם הפעם לא הצליחו להתגבר על מחלוקתם בנושא העלייה היהודית. בן גוריון, שטען בעקשנות כי האתגר הניצב בפני יהודי הארץ שונה לחלוטין מזה הניצב בפני הערבים, אמר כי "גודלה של האוכלוסייה שלנו בארץ ישראל יקבע את גורלנו, בעוד שגורלה של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל לא יקבע את גורלו של העם הערבי."78

התמקדותו של בן גוריון בעלייה הובילה למחלוקת בינו לבין מבקרו בעל הדעות ה"יוניות", יהודה לייב מאגנס, רב רפורמי יליד ארצות הברית, שעמד בראש האוניברסיטה העברית. מאגנס היה קשור לתנועת "ברית שלום", שתמכה במדינה דו־לאומית ערבית־יהודית. לדידו של בן גוריון, לא יכול היה להיות רעיון גרוע יותר מהצעתו של מאגנס לפיה תוגבל העלייה עד למכסה מסוימת, שמשמעותה תהיה כי היהודים תמיד יהיו מיעוט בארץ ישראל, ולא יזכו לבית לאומי ריבוני משלהם. במארס 1936 אמר בן גוריון למאגנס, כי "ההבדל בינך לביני הוא כי אתה מוכן להקריב את העלייה למען שלום, ואני איני מוכן לזה, אף כי מוקיר אני את השלום. ואפילו אם הייתי מוכן לוותר בעניין זה, יהודי פולין וגרמניה לא היו מוכנים לכך, משום שלהם אין ברירה. עבורם, העלייה חשובה יותר משלום."79

אף על פי ששיחותיו עם ערביי פלסטינה כבר החלישו את תקוותיו לשלום, "המאורעות" של 1939 היכו כברק את בן גוריון. הוא הבין עתה כי התעלם מתחושתם של ערבים רבים בארץ ישראל, כי הם מהווים אומה בפני עצמה, האומה הפלסטינית; קודם לכן הוא חשב כי הם רק "רסיסים" של אומה ערבית גדולה יותר. אומה ערבית גדולה יכלה, אולי, להסכים לייסודה של מדינה יהודית בפלסטינה, משום שגם אם תוקם מדינה כזו, לערבים עדיין יהיו מדינות ברובו הגדול של מרחב המזרח התיכון. אך אם הפלסטינים מהווים אומה נפרדת, בלתי אפשרי שהם יסכימו לייסודה של מדינה יהודית, שתשלול מהם את היכולת להקים מדינה משלהם. הבנה חדשה זו של בן גוריון תחייב, מעתה ואילך, תיקון חיוני בנתיב המדיני שהוא סלל: הכרה בלאומיות הערבית־פלסטינית, מבלי לוותר כהוא זה על התרכזותו בעלייה בתור האמצעי העיקרי להשגת הריבונות היהודית בארץ ישראל. האם אפשר יהיה להגיע לסוג של פשרה בין הלאומיות היהודית לבין זו הפלסטינית?

בדברו בישיבת הסוכנות היהודית במאי 1936 רמז בן גוריון על ראשית ערנותו ללאומיות הפלסטינית. הוא הסביר, "הגורם ללוחמה הערבית כעת הוא בעיקר חששם מפני גידול האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, במספרים ובעוצמה המסוגלים ליצור שליטה יהודית. ואז הם יעמדו בפני חורבן."80 בנאום בהסתדרות בפברואר 1937, הוא הרחיק לכת מעבר לכך, ואמר כי "תושביה הערבים של ארץ ישראל צריכים ליהנות מכל הזכויות האזרחיות והפוליטיות, לא רק בתור יחידים, אלא בתור קבוצה לאומית, בדומה לנו, היהודים."81

רק לעיתים רחוקות הודה בן גוריון בשגיאות, אך עתה היה מוכן לעשות זאת. מה שהִקשה עליו במיוחד להודות בקיומו של מאבק בין הציונים לערבים הפלסטינים, להבדיל מהמאבק בין היהודים לבין כלל הערבים במזרח התיכון, היה כי לדידו, הציונות היתה חייבת להיות תמיד בצד הנכון של המוסר, אך זאת כל עוד הדבר לא עמד בסתירה לחתירה לריבונות יהודית. התכחשות לזכויותיהם של אחרים, ידע בן גוריון, תעמיד בסימן שאלה את ההיצמדות לכלל בסיסי זה. אולם בעוד שבן גוריון הכיר במציאות של לאומיות ערבית ויהודית הנלחמות זו בזו, חברו, ברל כצנלסון, לא היה מוכן להכיר בה, וטען כי המהומות ומעשי הרצח נובעים מקנאות דתית, לא מלאומנות.82 אלא שבן גוריון היה זה שהבין את המציאות טוב יותר. "אנו בעצמנו, בעצם נוכחותנו והתקדמותנו, הֵזַּנּוּ את התנועה הלאומית הערבית," הוא התבטא.83

בן גוריון לא היה מוכן לוותר על אמונתו כי הציונות חייבת לשמור על מהותה כתנועה מוסרית. במאי 1936, כחודשיים לאחר פרוץ "המאורעות" של 1936-1939, הוא הכריז בישיבת הוועד הפועל של הסוכנות היהודית: "אין לי שום ספקות לגבי זכותנו המלאה למדינה יהודית בארץ ישראל. יש לי ביטחון מלא באפשרות הקמתה של מדינה זו, אך אינני מאמין כי ניתן להתכחש לכל הזכויות של הערבים. אין לנו שום זכות מוסרית לעשות זאת."84 עם זאת, אף שהכיר בצִדקת הטיעון הערבי, בן גוריון האמין כי צדקת הטיעון היהודי גדולה ועדיפה יותר, בשל האיום שיצר היטלר על יהודי אירופה, והעובדה כי ליהודים, בניגוד לערבים, לא היתה אפילו מדינה אחת.

באותה עת, בן גוריון עדיין קיווה כי הבריטים יוכלו לשמש כבוררים הוגנים בהסכם סופי בין הצדדים, במיוחד לנוכח הבחנתו כי הערבים מתנגדים בתוקף לחלוקת הארץ. מסיבה זו, כמו גם בשל התגובה הקשוחה מאוד, לפחות בהתחלה, של הבריטים למהומות שיזמו הערבים, בן גוריון נטה למנוע סכסוך עם לונדון - אלא שגם זו עתידה היתה להתגלות כמשימה קשה.

המתיחות הגוברת עם הבריטים ועם ויצמן

בן גוריון קיווה וציפה שבגלל האיום הנאצי, העלייה היהודית תגדל ותעבור את שׂיאה ב־1935, אולם הוא מעולם לא שקט על שמריו, וכל הזמן חשש כי הבריטים עלולים להטיל הגבלות על העלייה בשל ההתנגדות והאלימות מצד הערבים. במאמץ לבלום את הלחץ הערבי לחיסול המפעל הציוני באמצעות מניעת העלייה, בן גוריון סמך על מי שנחשב למדינאי הבכיר של התנועה הציונית, חיים ויצמן.85

כפי שהוזכר לעיל, ויצמן שיתף פעולה עם הבריטים בניסוח הצהרת בלפור. הוא עבד ללא לאות עם ראש הממשלה דיוויד לויד ג'ורג' ושר החוץ ארתור בלפור,4 ומאמציו הולידו הישג כביר בחתירה הציונית לריבונות יהודית.86 הישג זה הִקנה לוויצמן מעמד בכיר בתנועה הציונית, והוא זכה לכבוד ולהוקרה כמי שהשלים את יוזמת הציונות המדינית של הרצל, שהחלה בקונגרס הציוני הראשון ב־1897, ומטרתה היתה להשיג תמיכה חיונית בתנועה הציונית מצידה של מעצמה גדולה. לא פחות חשוב מכך, הישג זה הפך אותו לדובר האידיאלי של התנועה מול הבריטים.87

בתחילת פעילותו הפוליטית, בן גוריון רחש כבוד רב לוויצמן, בשל יכולתו היוצאת מן הכלל להשיג תמיכה רחבה של הציבור היהודי בתנועה הציונית. הוא ידע להשמיע את כל הנימוקים הנכונים, ברגש ובשכנוע פנימי. יתרה מזאת, בן גוריון ראה את ויצמן כמי שאין לו תחליף ביכולתו להבטיח את תמיכתה של בריטניה בציונות; כמנהיגה של מפא"י, בן גוריון הבין כי הוא זקוק ל"עזר כנגדו", שיספק לתנועה את מה שבן גוריון לא יכול היה לספק בעצמו.88 אולם מערכת היחסים ביניהם מעולם לא זרמה על מי מנוחות. ויצמן, למעשה, שימש כדיפלומט הבכיר של התנועה הציונית בלונדון - אם כי היה לו בית גם ברחובות - בעוד שבן גוריון נטל חלק בדיפלומטיה, עסק בפוליטיקה בארץ ישראל, ועמד בראש פיתוח הכלכלה והתשתיות של "היישוב".89 ויצמן, שהשפעתו ותהילתו היו מובטחות הודות לתפקיד החיוני שמילא בהשגת הצהרת בלפור, יכול היה להתמסר לדיפלומטיה "בחלונות הגבוהים". ואכן, ויצמן היה האחראי להסתדרות הציונית העולמית ולמוסדותיה השונים, אולם חבריה היו מפוזרים בכל רחבי העולם. הוא נהנה מאוטונומיה רחבה למדי, על בסיס יומיומי. לעומתו, בן גוריון נאלץ להתמודד ללא הרף עם אופוזיציה מבית, והיה עליו להחליט כיצד, אם בכלל, להשפיע על הדעות ב"יישוב" על מנת שלא למצוא עצמו ביריבות עם ויצמן. המחלוקות הרציניות ביותר התגלעו בנושא העלייה: ויצמן חשב שצריך להתנהל בצורה שתתחשב ברגישויות הבריטיות, בעוד שבן גוריון נצמד לעיקרון אותו ראה כמהותי וחיוני לבניית המדינה היהודית.

בתגובה למהומות בהן פתחו הערבים בשנת 1936, זכה הרעיון של הגבלת העלייה היהודית לארץ ישראל להקשבה גוברת והולכת. (תוך זמן קצר היו הבריטים עתידים להקים את הוועדה המלכותית לפלסטינה, שנודעה יותר בשם "ועדת פיל" על שם היו"ר שלה, הלורד רוברט פיל, בתקווה להשקיט את המצב בשטח ולהתוות את הדרך להתקדמות בעתיד.)90 בהקשר זה, החיכוך הרציני הראשון בין בן גוריון לבין ויצמן התעורר כאשר האחרון העלה הצעה, לפיה הפסקה בת שנה בעלייה היהודית תוכל, אולי, להצביע על נכונות לפשרה מצד הציונים.91 בן גוריון הגיב בזעם, משום שהאמין כי צעד כזה ישגר את כל המסרים השגויים, וירַמז כי האלימות הערבית יכולה להצליח לבלום את העלייה ואת התנופה הציונית. יתר על כן, הוא היה משוכנע כי מה שיתחיל בתור השעיה זמנית יהפוך לקבוע. וגרוע מכול, היהודים הנואשים של אירופה ירומו, ויישלל מהם מקלט המבטחים שהציונות התיימרה להציע להם.

לתחושה המרירה שהתפתחה בין ויצמן לבן גוריון תרם גם קצר בתקשורת. בן גוריון חשב כי הצליח לשים קץ לרעיון השעיית העלייה בפגישה שקִיים עם דיפלומט בריטי בכיר, אולם בפגישה שנערכה ב־9 ביוני 1936, בין ויצמן לבין נורי אל־סעיד, שר החוץ של ממלכת עיראק שזה עתה הוקמה, אשר בא לביקור בלונדון, עלה לדיון נושא השעיית העלייה.92 באותו ביקור נפגש נורי סעיד גם עם יועציו של שר החוץ הבריטי אנתוני אידן. ב־30 ביוני הודיע אידן לעמיתיו על תוכנית להשעות זמנית את ההגירה היהודית.93 ב־30 ביוני הודיע שר המושבות הבריטי החדש, וויליאם אורמסבי־גור, שבתוקף תפקידו היה ממונה על ענייני פלסטינה, לוויצמן ולבן גוריון כי בריטניה תפסיק את העלייה בעת שהוועדה המלכותית תעשה את עבודתה בפלסטינה.94 בן גוריון הזועם האשים את ויצמן כי הוא שתל את הרעיון במוחו של נורי סעיד.95 מבחינתו של בן גוריון, היתה זו חציית קו אדום, והוא כתב לעמיתו משה שרתוק (לימים שרת), "מאבקנו העיקרי, עתה ובעתיד, הוא בעד העלייה. חיים הכשיל אותנו כאן; ודאי שאין הוא כשיר למנהיגות בעתיד."96 הוא לא הסתפק בכך, אלא הוסיף מילים דוקרות כחרב, "ראיתי לא רק את האסון האורב לנו עתה בגלל האיש הזה, אלא שהתבהרה לי הסיבה לכל כישלונותינו המדיניים בשנים הקודמות."97 בן גוריון האמין כי אם העלייה תיעצר, הדבר יהיה בבחינת ניתוק אספקת החמצן הנדרש כדי להעניק אפשרות קיום למדינה היהודית הריבונית בארץ ישראל.

אך למרות זאת, בן גוריון לא קרא להדחתו של ויצמן. אדרבא, הוא הודה בנחיצות הקשר של ויצמן עם בריטניה, והסתפק באומרו כי יש "לעקוב" אחרי ויצמן.98 משום כך הוא רצה שמנהיגים ופקידים ציונים אחרים יקיימו פגישות בבריטניה, על מנת למנוע חזרה על פרשת נורי סעיד. אך כאשר כמה מעמיתיו של בן גוריון קראו למערכה ציבורית נגד בריטניה, הוא טִרפד רעיון זה, והזהיר "נגד הרעת היחסים עם הגוף המדיני שבצילו אנו חוסים."99 לדידו של בן גוריון, "ויצמן ובריטניה חד הם," אולם הוא סבר שאם ההישענות על בריטניה תיפסק, אזי תיחלש למדי תועלתו של ויצמן לציונות.

המשך המהומות והקמתה של ועדת פיל היו רגעי הכרעה לתנועה הציונית, גם מבחינת יחסה לרעיון החלוקה וגם לגבי השקפתה כלפי בריטניה. בעוד שלפני 1936-1937, הציונים שאפו למדינה שתכלול את כל ארץ ישראל, עתה הם היו מוכנים לקבל רק מחצית שבה יוקם הבית הלאומי של העם היהודי. למעשה, בריטניה כבר הצהירה שמדינה יהודית היא בגדר האפשר. יתרה מכך, בן גוריון ראה עכשיו את החלוקה באור חדש ותמך בה ביתר שׂאת, בשל סיבות נוספות. ראשית, החלוקה תוכל לעשות צדק עם שני העמים. כבר ב־1930 כתב בן גוריון כי, "אנו תומכים בכל ליבנו בזכות ההגדרה העצמית לכל העמים... ומובן מאליו שזה כולל את העם הערבי בארץ ישראל."5,100 אך אם ב־1930 חשב בן גוריון כי ההגדרה העצמית הפלסטינית תוכל להיות מושגת כחלק מישות ערבית רחבה יותר, הנה ב־1936 הוא חש כי אין די בנוסחה זו, וכי יש להידרש לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות באופן בלתי תלוי בשאיפותיהם של שאר הערבים.

בן גוריון גם ראה את החלוקה כיוצרת אפשרות לציונים להשיג הישג חשוב בסכסוכם עם הערבים. במכתב שהוא ושרת כתבו לפקיד בכיר בריטי, הוא הסביר כי "כוח זה יעניק לנו ניצחון מדיני, אם אנגליה והעולם יֵדעו כי אנו מגינים על עצמנו, ולא אנו הם התוקפנים."101 ולא רק בתחום יחסי החוץ - הישג זה גם יחזק את הציונים מבפנים.

יתרה מכך, הוא לא חשש מכך שהחלוקה תחליש את כושר ההרתעה היהודי - אדרבא, היא תיצור קביעוּת, והיא תחייב את הערבים להכיר בעובדת קיומה של ישות ציונית. גם אם ברגע זה אין הערבים מוכנים לקבל את הציונות, הרי מדינה יהודית חזקה תאלץ אותם לעשות זאת, במרוצת הזמן. כמו ז'בוטינסקי, בן גוריון האמין כי יש חשיבות רבה לכושר הרתעה יהודי, אך הוא חלק על הטענה כי לשם כך יש צורך להחזיק בארץ כולה. כפי שהוא אמר לבני שיחו הערבים, הוא בוודאי היה מעדיף שבשטח המדינה היהודית תיכלל גם עבר הירדן (כיום ממלכת ירדן), שנכללה בשטח המנדט כפי שנקבע על ידי חבר הלאומים (אך לאחר מכן פוצלה ממנו, על־פי "ספר לבן" שפורסם ב־1922), אולם הוא לא ראה עניין זה כבעל חשיבות קריטית.

זאת ועוד, החלוקה תאפשר לשמור על התמיכה הבריטית בציונות. בן גוריון האמין כי הכרה בריטית מהווה תנאי הכרחי לכך שהערבים ישלימו אי־פעם עם המציאות החדשה. אם החלוקה חשובה ללונדון, אזי על הציונים לתמוך בה. ב־1936 הוא אמר לעמיתיו, "יתכן שבעוד עשר שנים, הגורם הערבי יהיה החשוב ביותר, אך לעת הזאת, הגורם הבריטי הוא בעל חשיבות עליונה." הוא הוסיף, "המפתח לחיזוקו המדיני של ה'יישוב' טמון במדיניות הבריטית."102 והוא אף הכריז, "עלינו להתנהג באופן זה על מנת להשיג את האמון והסיוע של הצבא [הבריטי] לשם הקמתו של כוח יהודי חמוש בארץ ישראל, [ואם] תפרוץ בגללנו מלחמת אזרחים בארץ בין יהודים וערבים, אזי הדבר הראשון שייפסק הוא העלייה היהודית."103 הוא האמין כי החלופה העיקרית היריבה, הגישה הרביזיוניסטית, לא תזכה באהדה כלשהי שתבטיח את המשך התמיכה הבריטית.

גם באשר לגורלם של יהודי אירופה, בן גוריון ראה את תפקידם של הבריטים כבעל חשיבות פוטנציאלית מכרעת. בפורום ציוני הוא התבטא, "שום ועדה אנגלית לא תוכל לקבוע לנצח את גורלו של העם היהודי, אולם היא תוכל לקבוע במידה רבה את מה שיקרה בחמש השנים הבאות." והוא המשיך, "חמש שנים אינן מאומה לעומת הנצח, אך לא כל השנים בהיסטוריה דומות זו לזו, ויתכן שבחמש השנים הבאות יוכרע גורלו של דורנו." ומכאן עבר למסקנה, "היקף העלייה בשנים הבאות הוא שאלה של גורל... בקביעת עקרון העלייה, [בריטניה] קובעת את גורלו של עמנו."104

ניתוח זה של בן גוריון הוביל למסקנה אחת עיקרית ומכרעת. משמעותו של ההכרח הכה־מהותי בעלייה היתה כי מוטב לציונים לשלוט באופן מלא בחלק מן השטח, מאשר לשלוט באופן חלקי, או לא לשלוט כלל, בכל השטח. בשלב מסוים הבהיר בן גוריון כי האלטרנטיבה לחלוקה היא שלא יהיה רוב יהודי. הוא פירט שני תרחישים, ללא שום ניסיון לצבוע את התמונה בצבעים ורודים: "הקמה מיידית של מדינה יהודית בחלק קטן מארץ ישראל, או קיצוץ העלייה והגבלת ההתיישבות היהודית לאזורים מסוימים, תוך כניעה ללחץ הערבי... החלוקה היא עובדה." והוסיף, "רק דבר אחד יכול להביא לביטול עובדה זו: הסכמה מצד היהודים להישאר לתמיד מיעוט בארץ ישראל."105 בניגוד, אולי, למה שנראה לעין, בנסיבות שבפניהן ניצב בן גוריון, החלוקה תסייע למימוש הציונות יותר מאשר השתלטות על הארץ כולה. החלוקה משמעה היה לא דילול הציונות, כי אם דווקא הגשמתה.

נוסף על כך, רעיון החלוקה איפשר לבן גוריון להיות ברור יותר מאשר בעבר לגבי חיזוק המוסדות היהודיים בארץ ישראל. הוא תמך בכלכלות נפרדות, יהודית וערבית, בבניית יכולות ההגנה של היהודים, ובהפיכת הסוכנות היהודית למעין טרום־ממשלה.106 לדוגמה, כתוצאה ממאורעות 1936 נשללה מן הציונים הגישה לנמל יפו, שהשליטה בו היתה בידי הערבים, ונוצר הצורך להקים נמל יהודי בתל אביב.107 צעדים כגון אלה היו עתידים לעצב את המדינה היהודית. באופן זה, החלוקה היתה אמורה להפוך להזדמנות לאסוף את אבני הבניין הנחוצות להקמת מדינה.

ועדת פיל והספר הלבן

ב־8 בינואר 1937, בישיבה של ועדת פיל, הצהיר אחד מחבריה, רג'ינלד קופלנד, פרופסור להיסטוריה, כי אם היהודים והערבים אינם יכולים להגיע להסכמה ביניהם, נראה שמוטב "לפצל את פלסטינה לשני חצאים, כאשר בחלק המישורי תהיה מדינה יהודית עצמאית, עצמאית ממש כמו בלגיה... ואילו בשאר פלסטינה, בתוספת עבר הירדן, תהיה מדינה ערבית עצמאית, עצמאית כמו ערב הסעודית."108 הערכה זו סימנה נקודת מפנה בגישה הבריטית. ויצמן ובן גוריון היו נרגשים מאוד, חרף חילוקי הדעות בדבר העלייה שהתגלעו ביניהם בעבר. שישה חודשים לאחר מכן, ביולי 1937, פורסמו המלצות ועדת פיל, שכללו קריאה לחלוקה.109

במגוון הדעות שבקרב הציונים, בן גוריון ניצב מול התנגדות ניכרת. רבים חששו מפני תעלול, שבו הציונים יסכימו לחלוקה, הערבים ידחו אותה, הבריטים יודיעו על סיום שלטון המנדט, והציונים יישארו ללא כלום. הספקנים בין הציונים יכלו לצטט את בן גוריון עצמו, שטען בעבר כי המנדט הבריטי על כל ארץ ישראל היה ההישג הגדול ביותר של הציונות. לכן, אין לוותר על הישג זה ללא ערבות לקבל משהו בתמורה.

אפילו בקרב עמיתיו המוערכים ביותר, כמו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, מייסד התנועה הקיבוצית, ניצב בן גוריון בפני התנגדות חריפה. כצנלסון וטבנקין לא האמינו באותנטיות של הלאומיות הערבית הפלסטינית.110 יתר על כן, טבנקין מאז ומתמיד חשד בבריטים, והאמין כי הם ירמו את הציונים כל אימת שהדבר יתאפשר להם. הוא חשב שעל הציונות להמשיך בדרך של החלוציות, דונם ועוד דונם. כצנלסון, מצידו, חשש כי מיני־מדינה לא תהיה בת־קיימא, מבחינה גיאוגרפית. מבקרי רעיון החלוקה מחוץ לתנועת העבודה כללו את הרביזיוניסטים, שחשבו כי פשע הוא לוותר לערבים על שטח, לנוכח התוצאות החמורות הצפויות לכושר ההרתעה. גם המפלגות הדתיות - שבאותה תקופה השפעתן אף לא התקרבה לזו שהן רכשו בשנים שלאחר מכן - הסתייגו מוויתור על שטח שנכלל בגבולות ההבטחה התנ"כיים.

ההתנגדות מצד המפלגות הציוניות הותירה את בן גוריון בהתלבטות. הוא לא רצה, כמובן, להסתכן באובדן בעלי בריתו. אולם כמנהיג, הוא ראה את התמונה הגדולה, והוא האמין כי לציונים אין ה"לוקסוס" של ויתור על החלוקה. ההיסטוריה תדון אותם לכף חובה אם הם לא ינצלו את ההזדמנות לעלות על המסלול המוביל למדינה.

לכן, תוך שיתוף פעולה עם ויצמן בהתקדמות לקראת הקונספציה של חלוקה, ותוך הדיפת הביקורת, בן גוריון ניסח הצעת החלטה לקונגרס הציוני של 1937, שבה נרמז כי הצעת החלוקה של ועדת פיל איננה מספקת, אולם הגוף הציוני העליון יְיַפֶּה את כוחם של מנהיגיו להיכנס למשא ומתן עם הבריטים על תנאי החלוקה.111 לדידו של בן גוריון, היו כמה וכמה טיעונים שתמכו בעמדה זו. ראשית, ניסוח זה ימנע עימות עם מבקרי רעיון החלוקה כשלעצמו, עימות שבן גוריון חשש כי ויצמן והוא עלולים לצאת בו מנוצחים. בנוסף לזה, לנוכח המצב של סכום־אפס ששׂרר בין הציונים לבין הערבים, בן גוריון חשב כי אימוץ נלהב מדי של רעיון החלוקה הוא שגוי מבחינה טקטית, ויחייב עוד ועוד ויתורים ציוניים לנוכח הסרבנות הערבית. כפי שאמר בפורום של תנועת העבודה, "אם תוכנית זו תוצג כהצעה יהודית, דינה נחרץ. היא חייבת להיות מוצגת כתוכנית של אנגליה."112 ולבסוף, בן גוריון האמין כי הגישה הבריטית לחלוקה עלולה להיות מינימליסטית מדי: האם הגליל בצפון או הנגב בדרום ייכללו בשטח שיינתן למדינה היהודית, או שיוקצו למדינה הערבית? גרוע מכך, לפי המלצות ועדת פיל, הבריטים היו אמורים להמשיך לשלוט בערים המקודשות, ירושלים ובית לחם.113 בקצרה, בן גוריון חשב כי יש לקבל ללא דיחוי את רעיון החלוקה, אולם על פרטיו הטריטוריאליים יש להיכנס לדו־שיח עם הבריטים.

בה בעת, בן גוריון הבין כי חלוקה משמעה מדינה יהודית עצמאית, כלומר הגשמת יעדה של הציונות. ומהרגע שמדינה עצמאית תהפוך למציאות, הציונים יוכלו לפתוח את השערים לעולים ולהקים צבא סדיר. והמדינה החדשה תוכל, בבוא הזמן, להרחיב את גבולותיה, בין בהסכמת הערבים ובין ללא הסכמתם. כפי שכתב לבנו, עמוס, "אינני בעד מלחמה... [אך אם] הערבים ימשיכו להתנהג על־פי רגשותיהם הלאומיים הַעֲקָרים ולהגיד לנו - עדיף שהנגב יישאר שומם מאשר שהיהודים יתיישבו בו, כי אז נצטרך לדבר אליהם בשפה אחרת. אולם רק אם תהיה לנו מדינה, אזי נוכל לדבר אליהם בשפה אחרת."114 במילים אחרות, לבן גוריון לא היו שום לבטים מוסריים באשר לאפשרות של שינוי הגבולות, לנוכח גודלן של המדינות הערביות השכנות ואמונתו כי הסרבנות הערבית בוודאי תוביל את הערבים לסרב לפשרה, ואולי אף ליזום סכסוך צבאי עם היהודים בארץ ישראל. נסיבות כאלה יוכלו לסלול נתיב שונה לתנועה הציונית. אולם ללא חלוקה, ליהודים גם לא תהיה מדינתם העצמאית הקטנה, וגם לא תהיה להם ההזדמנות להגדיל אותה.

אולם היתה שאלה אמיתית: האם ממשלת בריטניה תעמוד מאחורי רעיון החלוקה. לאור מעמדו של הלורד פיל כיו"ר ועדה מלכותית בהחלט ניתן היה לחשוב כך, אולם האיום הגובר מצידו של היטלר הוביל את לונדון להעריך כל מחויבות בהתאם לשאלה אם היא מחזקת את בריטניה בסכסוך האירופי, המטיל את צילו על כל השיקולים. הבריטים חשו כי הם לכודים בין הפטיש של ההתנגדות הלאומנית הערבית לציונות והסדן של האיום הנאצי. האנטישמיות של היטלר, מעצם טבעה, גרמה לתביעות מתגברות להגדלת העלייה, שללא ספק ירגיזו עוד יותר את הערבים. הבריטים העדיפו לאכזב את הציונים, ולא את הערבים. לכן, הם הרכיבו גוף חדש, שמטרתו הברורה היתה לחסל את רעיון החלוקה שוועדת פיל אימצה.

לדידו של בן גוריון, נסיגה מרעיון החלוקה היתה אסון, לא פחות מכך. מעשית, אי־הליכה במסלול של שתי מדינות נפרדות, לא זו בלבד שלא תרגיע את הערבים, אלא שהיא גם תוליך למדיניות חלופית, שהלכה והתבססה בחוגי השלטון הבריטי. חלופה זו הסתמכה על הגבלה חמורה של העלייה היהודית, ולמעשה דנה את היהודים להישאר לתמיד מיעוט בפלסטינה. במקום מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, שבה יהודים יהיו רוב במדינתם המבוססת על מולדתם ההיסטורית, יהודי ארץ ישראל יהיו מיעוט, ממש כפי שהיו במדינות הרבות, באירופה וביבשות אחרות. לכן, בן גוריון חשב כי נסיגה בריטית מהמלצות ועדת פיל תצביע על קיצה של המחויבות הבריטית למדינה ציונית ולהצהרת בלפור. אם זה מה שעתיד לקרות, הוא היה מוכן לשים קץ לנאמנותו לבריטניה. לא עוד יראה בבריטים ידידים, כי אם אויבים שהפרו את מחויבותם כלפי היהודים.115 חנק העלייה יהיה מהלומת מוות עבור הציונות, ועבור בן גוריון לא היה קו אדום יותר ברור מזה.

ועדת ווּדְהֶד, שהוקמה ב־1938 על מנת "לשפץ", כביכול, את מסקנות ועדת פיל, אימצה סדר־יום שונה לחלוטין. חברי הוועדה לא גילו שום אהדה כלפי הציונות. לאחר שמסקנות הוועדה הוגשו לפרלמנט ופורסמו ב־9 בנובמבר 1938 - באופן אירוני, בדיוק ב"ליל הבדולח", שבו נשרפו ונחרבו יותר ממאתיים בתי כנסת בגרמניה ובאוסטריה - פִרסמה הממשלה הודעה מדינית שבה נאמר כי "הקשיים הפוליטיים, האדמיניסטרטיביים והפיננסיים הכרוכים בהצעה להקים בפלסטינה שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, הם כה גדולים עד שפתרון זה של הבעיה איננו מעשי."116 הוועד הפועל של הסוכנות היהודית הגיב בהודעה לפיה הדו"ח של ועדת וודהד איננו יכול "לשמש כבסיס למשא ומתן כלשהו, לא בין היהודים והערבים ולא בין הסוכנות היהודית לבין הממשלה [הבריטית]."

יומו של פרסום הדו"ח וטבח "ליל הבדולח" באירופה סימנו נקודת שפל אצל בן גוריון; גם יהודי אירופה וגם התנועה הציונית ספגו מהלומה קשה באותו יום עצמו. לנוכח רצף זה של אירועים, החליט בן גוריון להתנתק מבריטניה, כפי שנזכר עשרות שנים לאחר מכן, "איבדתי את האמון באנגליה. בתחילה התייחסה הממשלה הבריטית באהדה לתוכנית של ועדת פיל. הם אימצו אותה... אך לאחר מכן... הממשלה נסוגה והציעה משהו שלא היהודים ולא האנגלים היו מוכנים לקבלו. ואז ידעתי שהמשחק נגמר."117

לאחר ועדת וודהד אורגן "כנס השולחן העגול בסיינט ג'יימס", שנערך בלונדון בפברואר ובמארס 1939, בהשתתפות נציגויות של היהודים ושל הערבים, במגמה לדון בנושא העלייה היהודית. אך האותות המוקדמים לא בישרו טובות. הואיל והפלסטינים סירבו לשבת לאותו שולחן עם היהודים, בריטניה נאלצה לנהל את השיחות בשתי מסגרות נפרדות.118 ההתבטלות הבריטית בפני הערבים אותתה על קו נוקשה כלפי העלייה היהודית, כאשר התכנון היה לאפשר רמות עלייה נמוכות - לא יותר מחמישה־עשר אלף נפש לשנה, במשך חמש השנים הבאות - ולאחר מכן - נעילת השערים. ממועד זה ואילך, העלייה היהודית בעתיד תהיה תלויה בהסכמה ערבית, ופירושו המעשי של תנאי זה היה סופה של זרימת יהודים לארץ ישראל.119 במהלך הוועידה הגיב על כך בן גוריון בחריפות: "ארבע מאות אלף יהודים בארץ ישראל לא יכירו בחוק הַמַּתְנֶה את זכות העלייה לארץ בקבלת הסכמתו של המופתי."120 רק הכוח הבריטי, הוא עתיד לומר לאחר מכן בוועידה, יוכל לעצור את העלייה היהודית. אך "הספר הלבן" שפִרסמה ממשלת בריטניה ב־17 במאי 1939 קידש את עצירת העלייה, כפי שנחזה בוועידת סיינט ג'יימס. בן גוריון ראה את הספר הלבן של 1939 כהונאה ובגידה שאין גרועה ממנה. בהפסקת העלייה תוך חמש שנים הוא ראה את גדיעת העורק הראשי של הציונות.

עוד לפני ועידת סיינט ג'יימס, בראשית 1939, שאף בן גוריון, כמענה לחשש מפני איסור העלייה, לקדם בצורה אגרסיביות עלייה בלתי לגאלית, בה ראה את הדרך הטובה ביותר להציל יהודים ולחזק את ה"יישוב". גישה זו חייבה לפתח זריזות וערמומיות, על מנת לחמוק מהמעקב הבריטי בים.121 אולם ליוזמה זו של המנהיג הציוני היתה גם מטרה מדינית, משום שהוא הניח שהעיתונות העולמית תגלה אהדה לפליטים הנסים מפני היטלר ומתיישבים בארץ ישראל.122 לכן, כל ניסיון בריטי להתקיף עולים אלה ייתקל בתגובה זועמת בלונדון, וכך תשתכנע בריטניה לפתוח מחדש את השערים. הוא כינה את גישתו זו החדשה בשם "ציונות לוחמת".123

שבועות ספורים לאחר פרסום דו"ח ועדת וודהד קרא אפוא בן גוריון ל"מרד עלייה, הכרזת מלחמה על אנגליה - לא ברובים ובפצצות, לא בטרור וברצח כמו הערבים, אלא על ידי ארגון מבפנים של עלייה המונית לארץ ישראל, והובלת אלפי פליטים, חרף איסורי הממשלה, לחופי ארץ ישראל - וכך ליצור זיקה בין מאבקם של הפליטים לבין ארץ ישראל."124 מאמצים אלה זכו לכינוי "עלייה ב'".

בנוסף ללחץ הישיר על בריטניה, בן גוריון האמין כי טקטיקה זו תזכה לתמיכה מצד יהודי ארצות הברית, שימריצו את נציגיהם בקונגרס ללחוץ על בריטניה. בכך הוא טעה. ניסיונותיו להיפגש עם ציונים אמריקנים בארצות הברית, בינואר 1939, נתקלו בהתנגדות. לנוכח האיום מצד היטלר, יהודי אמריקה ראו בעין רעה מערכה אנטי־בריטית מסוג זה. הם לא רצו לאלץ את הצי הבריטי לפתוח במשחקי חתול ועכבר עם העולים היהודים. מנהיגים יהודים רבים גם נרתעו מן הרעיון של העמדת יהודים בסכנה, ולא משנה מה היתה מידת האיום עליהם באירופה.125 אין להמעיט במידת אי־הנוחות שחשו יהודי ארצות הברית לגבי משיכת תשומת לב ללאומיות היהודית, דווקא בעת שלאיום הנאצי הצטרפו רגשות אנטישמיים בארצות הברית, למשל מצד הטייס צ'ארלס לינדברג, שדרן הרדיו הפופולרי הכומר צ'ארלס קוגלין, ודמויות ציבוריות אחרות.

בן גוריון שחש בזאת, לאחר שמאמציו לשכנע את יהדות ארצות הברית נפלו על אוזן לא שומעת, נסוג מתוכניתו, והיה עתיד לשוב אליה רק לאחר מלחמת העולם השנייה. במקום זאת השמיע בן גוריון את התבטאותו המפורסמת, שהגדירה את הפרדוקס הציוני: "עלינו לעזור לבריטים במלחמתם כאילו אין ספר לבן, ועלינו להתנגד לספר הלבן כאילו אין מלחמה."126 הוא הודה כי בריטניה, אויבתה החדשה של הציונות, אשר בגדה במחויבותה לפי הצהרת בלפור, היא גם האויבת הגדולה של אויב העם היהודי - היטלר.

עם זאת, בן גוריון לא הובס לחלוטין במאמציו לחזר אחרי יהדות ארצות הברית, שהיוו את ראשיתה של תנודה הדרגתית בציונות, שקודם לכן ראתה בבריטניה את בעלת הברית העיקרית שלה, לכיוונה של ארצות הברית. לתנודה זו התלווה שינוי נוסף, שיותר קשה היה להבחין בו. בעוד שהיחסים בין הציונים לבין הבריטים נשענו על דמותו הייחודית של ויצמן, בארצות הברית לא היתה שום דמות בעלת משקל דומה. היוצא מכלל זה היה, אולי, שופט בית המשפט העליון לואיס ברנדייס, אולם הוא כבר היה בן 83, ולא יכול היה להתמסר לשירות מלא של התנועה הציונית בעודו מכהן בבית המשפט העליון.127 למעשה, בן גוריון שאף עכשיו למשהו שיהיה מעבר לוויצמן או לשווה־ערך אמריקני. כפי שצוין לעיל, הוא שאף לטפח תנועת המונים אמריקנית שתלחץ על המנהיגים בוושינגטון, ואלה בתורם ילחצו על לונדון לבטל את הספר הלבן, והתוצאה מכך תהיה, בחלוף הזמן, תמיכה אמריקנית במדינה יהודית.

אסטרטגיה זו צמחה על סמך אמונתו העמוקה כי הדמוקרטיות המערביות רגישות לדעת הקהל, במיוחד בעת משבר. אמונתו בחוסנם הציבורי של משטרים דמוקרטיים התחזקה במהלך המלחמה, כאשר היה עד, במו עיניו, לתגובתם הסטואית של בני העם האנגלי להפצצות ה"בליץ", חוויה שאת רישומה עליו יישם כאשר ניסה לשער את כמות ההפצצות וההפגזות שיוכלו היהודים לספוג ב־1948, למען השגת המטרה הגדולה.128

בארצות הברית היה בן גוריון מוכן למלא תפקיד אישי בגיוס תמיכה - של יהודים וגויים כאחד - למען פתרון למשבר הציונות. לצורך מטרה זו הוא בילה באמריקה יותר מעשרה חודשים ב־1940 וב־1941. בן גוריון הבין כי נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזבלט, עסוק מדי בענייני המלחמה מכדי לעסוק בעצמו בציונות, אך שיער כי רוזבלט יגיב בחיוב על סערה ציבורית. "הדרך להשיג ניצחון במִמשל האמריקני עוברת דרך ניצחון בציבור האמריקני," קבע בן גוריון.129 לכן הוא יצר מגעים עם איגודים מקצועיים ועם כנסיות, גם כאשר התמקדותו העיקרית היתה בגיוס ארגונים יהודיים, כשהוא פועל לשכנעם כי הציונות אינה יוצרת איום על זהותם כאמריקנים.

בן גוריון לא הצליח במאמציו להשפיע על מדיניות ארצות הברית. אף שברנדייס, יחד עם עמיתו, השופט פליקס פרנקפורטר, סייעו להציג את המנהיג הציוני בפני כמה ממקורביו ואנשי־סודו של רוזבלט, בן גוריון מעולם לא פגש את הנשיא עצמו. הוא כעס ונעלב כאשר ויצמן זכה לפגישה קצרה עם רוזבלט, ולא לקח אותו עימו: בן גוריון אפילו לא קיבל הודעה מראש על הפגישה. באותם שבועות נפגש בן גוריון עם אישים אמריקנים בעלי מעמד, במגמה להשיג בוושינגטון תמיכה בציונות.130 בכל הזדמנות, הוא קרא לתמיכה אמריקנית בהקמת כוח צבאי יהודי בארץ ישראל, שיוכל להגן על ה"יישוב", ובמקביל ליטול חלק במלחמה נגד היטלר.131 הוא הדגיש כי כוח צבאי כזה יוכל להועיל, אם כוחותיו של הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל יצליחו במאמציהם לכבוש את צפון אפריקה ולהתקדם אל הלבאנט, האזור של פלסטינה, לבנון וסוריה.132 הוא גם חשב כי הכשרה צבאית תסייע לבנות אחרי מלחמת העולם כוח צבאי חזק ומלוכד עבור יהודֵי ארץ ישראל. (כ־30 אלף יהודים מן ה"יישוב" התגייסו לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. בן גוריון ייחל למספר הרבה יותר גבוה.)133 הקמתו של כוח כזה תהווה מעשה מוגמר ותיצור מוסד בר־קיימא - צבא - שהינו חיוני לכל מדינה, ובאופן זה תקרב את ה"יישוב" עוד יותר למצב של מדינה דה פקטו. ולבסוף, בן גוריון האמין כי מעורבות צבאית של ה"יישוב" תיתן בידי הציונים קלף פוליטי במשא ומתן שיתנהל בתום המלחמה. אולם הטיעון בדבר ערכו של צבא ציוני נדחה בעיקרו על ידי ארצות הברית ובריטניה.134 עם זאת, אף שהוא לא שִכנע את האמריקנים לתמוך ברעיון של כוח צבאי יהודי לוחם, הוא הצליח לשכנע את המנהיגים היהודים להצטרף למטרה שבה האמין. בוועידה הציונית שנערכה במאי 1942 במלון "בילטמור" בניו יורק, מנהיגי יהדות אמריקה קראו להקמת מדינה יהודית ולעלייה חופשית של יהודים לארץ ישראל.

בוועידת בילטמור עדיין האמינו בן גוריון וּויצמן, כפי שעולה מנאומיהם, כי כמה מיליוני יהודים יצליחו לשרוד את מערכת ההשמדה הגרמנית ולעלות לארץ ישראל בתום המלחמה.135 אולם במחצית השנייה של 1942 החלו לזרום מאירופה ידיעות אודות מאמץ גרמני שיטתי להשמדת יהודים. ואכן, גירושם וחיסולם של כשלושה מיליון יהודי פולין החל במהלך קיץ 1942. בנובמבר אותה שנה, 69 יהודים שהורשו להגר לארץ ישראל בתמורה לאזרחים גרמנים תושבי פלסטינה, סיפרו לחברי הסוכנות היהודית אודות מחנות המוות והתוכנית להשמיד לחלוטין את היהודים.136 בן גוריון, שזכר כי במלחמת העולם הראשונה הופצו על הגרמנים סיפורי זוועה במגמה לעורר דעת קהל נגדם, בעיקר באמריקה, פִקפק בחלק מן הפרטים היותר נוראים, אך היקפה של התוכנית הנאצית החל לחדור לתודעתו. הנהגת ה"יישוב" הכריזה על ימי אֵבל. אולם עוד בדצמבר 1942, כאשר הגיעו עוד ועוד ידיעות על ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה, בן גוריון עדיין לא תפס את היקפה האמיתי של ההשמדה. בנאום שנשא במכון מחקר כלכלי ברחובות, הוא אמר: "אומרים שהיטלר יהרוג שני מיליון."137 בנאום זה, הוא הבהיר כי על מנהיגי הציונות לשלוח את מבטם מעבר למלחמת העולם, משום שבתום המלחמה יהיו מיליוני יהודים עקורים שלא ירצו לשוב לבתיהם.6 "לכן צריך לחשוב כיצד לקלוט אנשים אלה בתקופה שלאחר המלחמה."138

עבור בן גוריון, השואה היתה התזכורת החזקה והאחרונה מדוע דרושה מדינה יהודית - משום שאף מדינה לא היתה מוכנה לקלוט יהודים בסדרי גודל משמעותיים. הוא התבטא, "אילו היתה מוקמת מדינה יהודית לפני שבע שנים, יכולנו להכניס אל המדינה הקטנה הזאת מאות אלפי, אולי מיליוני יהודים מפולין ומרומניה. והם היו כעת כאן."139 אולם עכשיו היה כבר מאוחר מדי. בן גוריון חשב כי השואה היוותה כישלון של הציונות. הואיל והתנועה הציונית נכשלה במאמץ להקים מדינה עד לשואה, יכולתה לעשות משהו לעזרת העם היהודי במהלך השואה היתה כמעט אפסית. קשה לתאר שאדם כבן גוריון חש אי־פעם חסר אונים, אך זו היתה תחושתו אז. הוא התאבל לא רק על השמדת המספר העצום של יהודים ולא רק על כישלון התנועה הציונית להציל חיים, אלא גם על אובדן יהודי אירופה, שהוא ראה בהם את הפוטנציאל העיקרי של הציונות. פוטנציאל זה נבע מכך שזהותם היהודית היתה מרכזית בחייהם, הם היו משכילים, ורבים מהם היו חברי תנועות נוער ציוניות. הם היו יורשיה של מסורת עשירה, שהחלה ונמשכה דורות רבים לפניהם. מיעוט מיהודי אירופה נמלטו לפני השואה, אולם ליבה של הציביליזציה היהודית במשך כאלף שנה נחרב מבלי יכולת להקימו מחדש.

מאוחר יותר כתב בן גוריון, "היהדות האירופית לא רק נזקקה למדינה יהודית, אלא שהיו לה כל הכלים הרוחניים והפיסיים הדרושים כדי לייסדה. השואה היתה יותר מאשר מהלומה כואבת נוראה לעם היהודי - היא החלישה בצורה מסוכנת, אם לא מוחלטת, את הסיכוי להקמתה [של מדינה]. עוד יותר משהיטלר פגע בעם היהודי שאותו הכיר ושנא, הוא חיבל במדינה שאת בואה הוא לא ראה."140

בן גוריון והשואה

חלק מן ההיסטוריונים הישראלים נוקטים עמדות ביקורתיות לגבי התייחסותו של בן גוריון לשואה. הם טוענים כי דאגתו העיקרית היתה איכלוסה של המדינה היהודית שתקום בעתיד ולא המאמץ לעשות כל שניתן כדי להציל את יהודי אירופה, מבלי הבדל לאן יהיו מועדות פניהם של הניצולים. אלה המחזיקים בדעה כי בן גוריון ראה את יהודי אירופה רק כאמצעי להשגת מטרה נוהגים לצטט נאום משנת 1938 שבו אמר כי "הכוונה העיקרית היא לבצע 'שיבה המונית' של 'מאות אלפי בני נוער יהודים' למולדתם... אם נגזר עליהם ועלינו למות, אזי הם ימותו כאן. אם נגזר עליהם להילחם, הם יילחמו כאן, יען כי זה המקום היחיד שעליו ראוי שנילחם."141 ואמנם, גם במהלך המלחמה, כאשר החלו להיחשף מעשי הזוועה, בן גוריון המשיך לדבר בנימה דומה. יותר מאוחר הוא עורר חשדות נגדו, באומרו, "רצוי לנו שהיטלר יחוסל, אולם הואיל וזה איננו קורה, רצוי לנו לנצל את קיומו לשם בנייתה של ארץ ישראל."142 נאומיו של בן גוריון בעת המלחמה, מאשימים מבקריו, לא היו מכוונים לעורר את דעת הקהל העולמית למען הצלת יהודים. אולם מבקרים אלה אינם יכולים להצביע על חוסר מעש מצידו של בן גוריון. האמת היא שבתור ראש ישות שאיננה מדינה, יכולות הפעולה שלו היו מוגבלות עד מאוד. לא היה לו חיל אוויר שיכול היה להפציץ את מסילות הברזל שעליהן נעו הרכבות למחנות ההשמדה, או יעדים גרמניים אחרים, ולא היתה לו מדינה שביכולתה לרכז את כל מאמציה בהצלת יהודים7 ולפתוח את שעריה לעולים מאירופה.143

בשנים שלאחר מכן עתיד בן גוריון הנרגז לבטל האשמות אלה, ולטעון כי הוא הקדיש את חייו לעלייה ולהקמת מדינה. הוא בחר שלא להתווכח על הכישלון, כביכול, של ה"יישוב" להציל את יהדות אירופה, מפני שהאמין כי גישה זו תפגע במוראל. במקום זאת, הוא טיפח את העוצמה היהודית ואת הדרך אל המדינה. חזונו האסטרטגי רק התחזק לנוכח השמדת העם, משום שבן גוריון האמין בכל ליבו שרק מדינה תוכל למנוע שהגורל הכה נורא ישוב ויכה בעם היהודי אי־פעם בעתיד. כמנהיג, הוא היה מציאותי לגבי היעדים שביכולתו להשיג: הוא לא יכול היה להציל את יהדות אירופה, אך ביכולתו היה לבנות את מוסדות הסוכנות היהודית אשר יחזקו את יהודי ארץ ישראל; הוא לא הצליח לשנות את הגישה הבריטית בדבר בלימת הגידול הפיסי או הדמוגרפי של היהודים בארץ, אך יכול היה להמשיך בבניית התמיכה בציונות מצד יהודי ארצות הברית. הוא הכיר במגבלותיו, לא איבד אף לרגע את ראיית יעדו - המדינה, והתאים את מהלכיו להשגת יעד זה.

יחד עם הניצולים

בתום המלחמה חש בן גוריון כי נוצר "חלון" קטן שדרכו אפשר להשיג אהדה בינלאומית למדינה יהודית. זאת, חלקית, משום שהזירה הגיאוגרפית שלאחר המלחמה היתה נזילה מאוד, והתנאים הגיאוגרפיים יכלו להשתנות מקצה לקצה, כפי שקרה כעבור זמן לא רב בעקבות מצב "המלחמה הקרה" בין ארצות הברית לבין ברית המועצות. ברמה המעשית, בן גוריון ידע כי ניצולי שואה רבים נמצאים במחנות עקורים, כשעתידם שרוי בערפל. מספר רב מאנשים אלה, שהיו עתה חסרי מדינה, כמהו לציון. ובעוד שבעבר, לפני המלחמה, פולין היתה בית לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, רבים מניצולי השואה ראו עתה את הפולנים כסייענים לרצח משפחותיהם. הרעיון של חזרה לחיות בקִרבם של צוררים אלה נראה כבלתי מתקבל על הדעת, אם כי חלק קטן מהניצולים עשו זאת.

בן גוריון רצה לפגוש את הניצולים, ולכן במהלך שנה, החל מסתיו 1945, הוא ערך שלושה ביקורים במחנות העקורים. היתה זו הפעם הראשונה מאז שנות השלושים שהוא בא במגע עם יהודי אירופה. קשה לדמיין מפגש נוקב יותר מאשר אותו מפגש בין ניצולי המשרפות לבין המנהיג שהקדיש את חייו כדי להבטיח שיהודים לא עוד יהיו חסרי ישע. היה זה רגע בלתי נשכח. בן גוריון, שמעולם לא בכה בפומבי, חשף הרבה מרגשותיו. ב־19 באוקטובר 1945 הוא הגיע לגרמניה. במהלך אותו ביקור, הוא ביקר ניצולים במחנה העקורים ציילסהלם, בחלקה המערבי של פרנקפורט.144 כפי שתיאר זאת הרב הצבאי יהודה ניידיץ', קהל רב נאסף סביב בן גוריון עם הגעתו למחנה. כאשר דיבר באולם המרכזי של המחנה, הניצולים פרצו בשירת "התקווה". ניידיץ' תיאר את המחזה: "בן גוריון ניצב על הדוכן לפני הניצולים, והם פרצו בתשואות, אחר כך בשירה, ולבסוף בבכי... גרונו נשנק, עיניו הוצפו בדמעות... לרגע, הוא נשבר. בשקט הפתאומי, ניתן היה לשמוע את ההתייפחויות החנוקות מכל פינות האולם... הבלתי אפשרי קרם עור וגידים. בן גוריון נמצא יחד איתם, והם היו בחיים, למרות היטלר... למרות הכול, הם שׂרדו והגיעו ליום הזה."145

בן גוריון, שצפה אירופה בוערת כמעט עשור וחצי קודם לכן, עמד עתה על האדמה החרוכה, למול הניצולים.146 אילו היה לו ספק כלשהו באשר לשאיפותיהם של האנשים הללו, הם סרו למראה השלטים ברחובות המחנה: ירושלים, תל אביב, ביאליק.147 במנזר אוטיליין הקדוש בבוואריה, שהפך לבית חולים, קידמו את פניו של בן גוריון כשמונה מאות חולים, שהניפו את הדגל הציוני הכחול־לבן, כשהוא עטוף בשחור.148 בנאומו לפני ניצולי אושוויץ בתחנה אחרת במסעו, הוא הכריז: "את מה שקרה... לא נוכל לתקן," והמשיך, "חובתנו היא להבטיח שזה לעולם לא יקרה עוד. לא תהיה עוד שואה." ואולם, מילויה של הבטחה זו היה תלוי ב"יצירת מציאות שלא תאפשר לזה לקרות... לא רק ילדיכם אלא גם אנחנו, ששׂיבה כבר זרקה בשיער ראשינו, נזכה לראות בחיינו את המדינה היהודית."149

בן גוריון חשב שמחנות העקורים יוכלו לשרת שתי מטרות שיחזקו את הציונות. האחת, המחנות יוכלו לשמש כצינור לעלייה לארץ ישראל. והשנייה, הם יוכלו לשמש כמכשיר ליצירת לחץ פוליטי בינלאומי למען הציונות, במיוחד משום שהם היוו תזכורת אנושית לכך שיהודים חסרי הגנה הם יהודים חסרי ישע. בן גוריון חשש שהסיכוי להשגת מטרות אלה יִיפָּגַע אם ארגוני סעד יממשו את כוונתם להוציא חלק מן הילדים מן המחנות. הוא אפילו הלך לפגישה עם מפקד כוחות בעלות הברית באירופה, הגנרל דווייט אייזנהאואר, כדי לבקש ש"היישוב" יורשה לשלוח ספרים לתושבי המחנה ולארגן פעילויות ספורט. אין כל ספק שבן גוריון רצה לשמור על רמה גבוהה של מוטיבציה אצל תושבי מחנות העקורים. אייזנהאואר גילה פתיחות לבקשותיו, וכן גם נענה לבקשתו של בן גוריון כי מספר מכסימלי של ניצולי שואה יועברו אל אזור הכיבוש שבשליטת הצבא האמריקני.150

התביעה ליישוב מחדש שהוצגה על ידי תושבי מחנות העקורים, זאת ידע בן גוריון, תוכל לשבור אחת ולתמיד את "הספר הלבן" של 1939. לא היה עוד טעם וצורך בהתקדמות של עקב בצד אגודל. לפתע דרש נשיאה החדש של ארצות הברית, הארי טרומן, כי בריטניה תתיר למאה אלף איש מבין תושבי מחנות העקורים לצאת באופן מיידי לפלסטינה.151 שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, דחה דרישה זו, וקרא להחזרת הניצולים לארצות מוצאם. אחר כך האשים את התנועה הציונית בהתססת אנטישמיוּת: "אם היהודים, שסבלו כל כך, ינסו להידחף לראש התור, תיווצר סכנה של אנטישמיות מחודשת בכל רחבי אירופה."152 הערות מסוג זה הציתו התנגשויות בין "היישוב" לבין המשטרה הבריטית.

בפנותו ל"יישוב" בנובמבר 1945, השיב בן גוריון ל"בווין ולעמיתיו": "אנו, יהודֶיהָ של ארץ ישראל, איננו רוצים להיהרג. אנו רוצים לחיות. למול האידיאולוגיה של היטלר ועושי דברו בארצות שונות, אנו מאמינים כי ליהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש הזכות לחיות, כיחידים וכאומה... אנו מוכנים להיהרג, אך לא לוותר על שלושה דברים: חופש עלייה; זכותנו להפריח את שממת ארצנו; ועצמאות מדינית לעמנו במולדתו."153 יותר מאוחר, כאשר נזכר בניסיון שעבר בעת ה"בליץ", כאשר ישב במקלט ולימד את עצמו יוונית עתיקה, תהה בן גוריון: "ראיתי את ה'בליץ' בלונדון... ראיתי את האנגלי שארצו וחירותו יקרים לו מחייו. מדוע מניחים אתם כי אנו שונים מכם?"154

אך אפילו השואה לא הניעה את הבריטים להקל את ההגבלות המחמירות על העלייה היהודית, ועמדה זו גרמה למתיחות ביחסי ארצות הברית עם בריטניה. בעידן של דה־קולוניזציה, בווין וראש הממשלה קלמנט אטלי שאפו עדיין להחזיק בפלסטינה בעלת החשיבות האסטרטגית, ולמצוא חן בעיני הערבים, בשעה שהעוצמה הבריטית ירדה והלכה בהשוואה לעוצמתן של ארצות הברית ושל ברית המועצות. כמו בשנים שקדמו למלחמה, בן גוריון חשב כי ויצמן סלחני מדי כלפי המדיניות הבריטית. לדעתו, סבלנותו של ויצמן לא היתה מוצדקת למול העמדה האנטי־ציונית התקיפה, חסרת הרחמים, של לונדון. לטעמו, הדרישה למדינה היתה צריכה להיות לאלתר, ללא שום דיחוי. ולשם כך נדרשה תקיפות רבה יותר מצד היהודים, אסטרטגיה שבן גוריון דחף ללא הצלחה ב־1939, אולם עתה מצאה אוזניים יותר קשובות מבית.155

פתיחה בהתקפות על החיילים הבריטים המוצבים בפלסטינה המנדטורית היתה אחת מההחלטות היותר שנויות במחלוקת שקיבל בן גוריון. אולם באוקטובר 1945, בהאמינו כי התקפות יוכלו להניע את הבריטים להיענות לדרישות הציוניות, או לפחות לחלקן, הוא הסכים לכך ש"ההגנה", הארגון הצבאי העיקרי בתקופת "המדינה שבדרך", תשתף פעולה עם שני ארגוני מחתרת יותר קיצוניים - האצ"ל, שחבריו ומפקדיו היו חסידי ז'בוטינסקי, והלח"י. שני ארגונים אלה שאפו לפתוח את שערי הארץ לעליית יהודים באמצעות התקפות אלימות על הבריטים.156 קודם לכן התנגד בן גוריון בקשיחות רבה לארגונים אלה, כינה אותם "פורשים", וגם עתה היסס מאוד להעניק להם לגיטימציה. התיאום בין הארגונים נעשה בפריז, דבר שאיפשר לבן גוריון לשמור על ריחוק מסוים, בהתחשב במעמדו הרשמי כיו"ר הסוכנות היהודית.157 היעד העיקרי היה פגיעה בספינות משמר החופים, בהן השתמשו הבריטים לעצירת העלייה, וכן במסילות הברזל. שלושת הארגונים שיתפו פעולה בהתקפות רבות מסוג זה.158 מסיבות שונות, התיאום ביניהם הופסק בקיץ 1946, בזמן שהאצ"ל ביצע את התקפתו הקטלנית ביותר על מלון המלך דוד בירושלים, שבו שכנו משרדי השלטון הבריטי.159

הבריטים, שהמשיכו להתנגד בתוקף לעלייה היהודית, מצאו דרכים שונות על מנת שלא להיענות לתביעתו של הנשיא טרומן להעביר באופן מיידי לארץ ישראל מאה אלף פליטים ממחנות העקורים. אחד התכסיסים שבהם השתמש שר החוץ בווין היה לטעון כי נושא העלייה חייב להידון בהקשר רחב יותר של הבנה אמריקנית־בריטית על עתידה של פלסטינה. לאכזבתו ולרוגזו של בווין, ועדה אמריקנית־בריטית התכנסה והסכימה על כך שיש להעביר לפלסטינה מאה אלף ניצולים. על כך הגיב בווין בקריאה להרכבת ועדה אחרת, שתעריך את תוצאות יישום המלצותיה של הוועדה הראשונה. ב־1946 הִתנתה ועדה זו, שבראשה עמדו הפוליטיקאי הבריטי הרברט מוריסון והדיפלומט האמריקני הנרי גריידי, את עליית מאה אלף הפליטים במספר גורמים שיבטיחו אוטונומיה יהודית בפלסטינה, אך לא מדינה עצמאית. הצעת מוריסון-גריידי נתקלה בהתנגדות מצד היהודים והערבים גם יחד.160 הערבים דחו את התוכנית, בשל השקפתם כי אין להעניק שום לגיטימציה ל"יישוב" היהודי, בעוד שהציונים הרגישו שהם מקבלים קאנטונים, אך לא מדינה, ושבאופן מעשי לא תהיה להם שליטה על מספרי העולים.

לנוכח סבלנותו ההולכת ומתקצרת של טרומן כלפי הבריטים והציונים כאחד, יצר עוזרו של הנשיא, דיוויד ניילס, מגע עם נחום גולדמן, מבכירי ההסתדרות הציונית ומקורבו של בן גוריון, ודרש כי יגיע לוושינגטון ללא דיחוי. ניילס, יהודי, הגיש לגולדמן אולטימטום: על הציונים להציע חלופה להצעת מוריסון-גריידי, או שהם מסתכנים באובדן תמיכתו של הנשיא. דילמה זו דמתה במידה מסוימת לזו שעמדה בפני הציונים לאחר פרסומו של דו"ח ועדת פיל: או להסכים לקבל חלק מהשטח, או להסתכן בכך שלא יקבלו מאומה. בן גוריון הבהיר שהוא מעדיף את האפשרות הראשונה.

באוגוסט 1946 אישרה הסוכנות היהודית באופן עקרוני את החלוקה, תוך שימוש בניסוח הבא: "הוועד הפועל מוכן לדון בהצעה להקים מדינה יהודית בת־קיימא בחלק מספיק מארץ ישראל."161 המונח מספיק סימן הסכמה לחלוקה. בן גוריון זיהה שני סיכונים פוליטיים הכרוכים בהסכמה לחלוקה, על אף שהוא ראה אותה כחיונית: תגובה זועמת ממבקרים ימניים בארץ, שיגנו את עצם הלגיטימציה להסכים לקריעת חלקים מארץ ישראל בגבולות ההבטחה התנ"כית, ומאמץ מצד יריבים חיצוניים לנגוס עוד ועוד בעמדה הציונית. ויתור טריטוריאלי עוד לפני פתיחת המשא ומתן עלול להיות לא הגג כי אם הרצפה, להוות הזמנה לוויתורים נוספים, ולעודד תביעות מצד בריטניה ומצד הערבים כי הציונים יוותרו עוד ועוד. בדברים שאמר באותו חודש התאמץ בן גוריון לסלק כל אי־בהירות: "ברוח זו של פשרה החלטנו להסכים לחלוקה, שהיא הגבול המכסימלי שעד אליו יכול יהודי וציוני להגיע. חלוקה איננה התוכנית הציונית; התוכנית הציונית היא מדינה יהודית בכל ארץ ישראל. אם לא יֵצא שום דבר מן הדיונים האלה, אנו ניסוג אחורה ונעמוד על מימוש תוכניתנו הישנה. פשרה זו היא המאמץ האחרון מצידנו להגיע להסכם."162

פגישות שנערכו בעקבות זאת בין ניילס וגולדמן בוושינגטון הובילו להסכמה על חלוקה ועל "פתרון של שתי מדינות" בתור התנאים להסכם. ב־9 באוגוסט 1946, ניילס "כשדמעות בעיניו" הודיע בחגיגיות לגולדמן כי הנשיא טרומן יתמוך במדינה עצמאית, בהתבסס על העיקרון הנ"ל. לפני יום כיפור, שחל אותה שנה ב־4 באוקטובר, טרומן פִרסם הודעה פומבית שנוסחה בקפדנות ויועדה לבתי כנסת ברחבי ארצות הברית, ובה נרמז כי ארצות הברית תתמוך בהקמת מדינה אולם נמנעת ממחויבות מוחלטת וברורה.163 עיתוי ההודעה נקבע לא רק על־פי היום הקדוש ביותר ביהדות, כאשר הנוכחות בבתי הכנסת מגיעה לשיאה, אלא גם בהתאם לכך שהפרסום היה חודש לפני בחירות האמצע בארצות הברית, ותוך כדי שמועות כי המפלגה הרפובליקנית עומדת להוציא הודעה משלה בנושא זה. לשון ההודעה רמזה על תמיכתו של טרומן בתביעת הסוכנות היהודית "להנפקה מיידית של אישורי עלייה למאה אלף מהגרים." הוא המשיך, בהתייחסו להקמת "מדינה יהודית בת־קיימא שתשלוט על [חלק] מפלסטינה," והוסיף כי תקוותו היא "שפתרון בהתאם לקווים [כלליים] אלה יזכה בתמיכת דעת הקהל בארצות הברית... הפער בין ההצעות שהונחו על השולחן [איננו] גדול עד כדי כך שבלתי ניתן יהיה לגשר עליו."164 "ההצעות" שאליהן התייחס טרומן בהודעתו היו זו של מוריסון-גריידי וזו של הסוכנות היהודית. הצהרת נשיא ארצות הברית נוסחה באופן שימנע אימוץ חד־משמעי של רעיון המדינה היהודית; אולם באוזניהם של יהודי אמריקה, הנשיא נשמע כמתקדם לכיוון זה.

בדצמבר של אותה שנה התכנס הקונגרס הציוני בבאזל, בפעם הראשונה מאז תום המלחמה. מצב הרוח היה עגום, לנוכח החלל שנפער כתוצאה מההשמדה והחורבן שפגעו בכל המשלחות האירופיות. לכן, הייצוג האמריקני היה גדול משמעותית מאשר בעבר.165 בן גוריון היה עסוק עתה ראשו ורובו בשכנוע הצירים בנחיצות החלוקה. בן גוריון, שבמהלך הקונגרס הציוני לאחר ועדת פיל ניסה למצוא איזון עדין בין הדעות השונות, היה עתה נחרץ וחד־משמעי. אכן, ליהודים עומדת וקיימת הזכות על הארץ כולה. אולם, להיות בעל זכות ולהיות בעל היכולת לממש זכות זו הם שני דברים שונים בתכלית. הוא הסביר, "אנו מוכנים לדון בהסדר פשרה אם, בתמורה לפחות שטח, זכויותינו יוכרו מיד ותוענק לנו עצמאות לאומית."166

בן גוריון היה בלתי משתמע לשתי פנים גם בנושא המדינה, עקב חששו כי ויצמן יציע לבריטניה בעניין זה פשרות אשר להן הוא לא היה מוכן להסכים.167 ואכן, אי־ההסכמה בנושא ליבה זה הניע את בן גוריון, שבעניינים עקרוניים גילה לפעמים אכזריות, להרחיק מן הזירה, באופן פומבי, את ויצמן הנערץ. אמנם אי־אפשר להוציא מכלל חשבון שבתקרית זו היו מעורבים גם יצרי נקמנות קטנוניים, אולם יש סיבה לחשוב שבן גוריון האמין באמת ובתמים כי מבחינת הציונות, מה שהונח על כף המאזניים בתום המלחמה היה כבד מכדי להניח לשני אנשים שאינם רואים עין בעין ואינם מדברים בקול אחד לעמוד ליד הגה התנועה. היתה זו נקודת מפנה עגומה במיוחד בשותפות שופעת המחלוקות בין שתי הדמויות הללו. מעתה ואילך, תפקידו של ויצמן בתנועה הציונית עתיד להצטמצם עד מאוד. הוא אמנם מילא שליחויות דיפלומטיות, חלקן משמעותיות, ובין היתר קיים, כחודשיים לפני הכרזת המדינה, פגישה שקרוב לוודאי נודעה לה חשיבות רבה, עם הנשיא טרומן. אך בהדרגה, תפקידו הפך להיות בעיקרו טקסי. אחרי הקמת המדינה, כאשר ויצמן נבחר לנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, הוא הוסיף לקיים מגעים עם טרומן, שבסוף 1948 נבחר לנשיא ארצות הברית, אך בישראל לא ניתנה לו שום סמכות ממשית ותפקידו היה טקסי לחלוטין. במהלך הקונגרס, היעדר התמיכה מצד בן גוריון סייע להכשיל את בחירתו מחדש של ויצמן כנשיא התנועה הציונית, ותפקיד זה נותר בלתי מאויש.168 בן גוריון, לעומת זאת, חזר ונבחר כנשיא הוועד הפועל הציוני, וכן קיבל את תיק הביטחון.169 בתפקיד אחרון זה הוא התכונן לקראת המחיר הגבוה שעתידה העצמאות לגבות. מדינה וביטחון שזורים זה בזה ללא הפרד, הבין בן גוריון, והתנועה חייבת להיות מוכנה למלחמה הממשמשת ובאה.

הכנות למלחמה

על רצינוּת ההכנות של בן גוריון למלחמה יכולה להעיד פגישת חירום שערך ב־1 ביולי 1945 עם שבעה־עשר אנשי עסקים יהודים־אמריקנים, בביתו בניו יורק של איש הנפט רודולף סונבורן. המשתתפים בפגישה באו מכל קצוות הארץ הגדולה, מבלי לדעת מראש מה יהיה נושא הדיון. בניגוד להופעותיו הפומביות של בן גוריון, בהן הוא ניסה להרגיע את "היישוב" כי "מדינות ערב תַּסְכֵּמְנָה ללידתה של המדינה היהודית," הרי באופן פרטי הוא צפה מלחמה קשה לאחר שיוכרז על הקמת המדינה. ההכרזה, כך אמר, תוכל להיות בעוד שנה או שנתיים, כאשר לבריטניה המותשת לא תהיה ברירה אלא לצאת מארץ ישראל.170 אולם לאופטימיות של בן גוריון בדבר עזיבתם של הבריטים בקרוב התלוותה אזהרה מבשרת רעות. הוא חשב שהיהודים יצטרכו להתמודד לא רק עם הערבים המקומיים, תושבי המנדט, כי אם גם עם מדינות ערב השכנות, שלא יסכימו למדינה יהודית באזור. פעם נוספת הוכיח בן גוריון כושר נדיר של ראיית הנולד, כאשר הסביר ש"היישוב" איננו מוכן כראוי לאיום ערבי חמור זה, משום שהוא ממוקד במאבקים ובאיומים היומיומיים.171

בפגישה בניו יורק ביקש בן גוריון כסף לצורך הקמתו וחימושו של צבא. ייסודו של כוח צבאי רציני היה אמור לא רק לתת ל"יישוב" סיכוי לשרוד מול צבאות מדינות ערב, אלא גם ליצור מוסד שקיומו חיוני לכל מדינה ריבונית. יעקב דורי, ראש מטה "ההגנה" שעדיין לא פעלה באופן רשמי, אשר ליווה את בן גוריון לאותה פגישה, התייחס להזדמנות להשיג בזול נשק מעודפי צבא ארצות הברית מזירות הלחימה באירופה, במקום שיהפוך לגרוטאות. כל הנוכחים, שמעתה ואילך כונו על ידי בן גוריון בשם הקוד "קרן סונבורן", הסכימו לתמוך במבצע.172 בן גוריון, מלא רגשי תודה, היה עתיד להתייחס יותר מאוחר לאותה פגישה כאחד משלושת האירועים המכריעים בחייו: שני האחרים היו עלייתו ארצה ב־1906, והקמת המדינה ב־173.1948 שנים לאחר מכן הוא כתב לסונבורן, "לעולם לא אשכח - חושבני שעַמנו לעולם לא ישכח - אותה פגישה בביתך... שאיפשרה לנו להקים את התעשייה הצבאית שלנו."174

מעתה ואילך השקיע בן גוריון את כל כולו בצבא - ענייני צבא, היסטוריה צבאית, ומדיניות צבאית - במה שנודע בתור ה"סמינר" שלו.175 בחודשים שלאחר הקונגרס הציוני של דצמבר 1946, הוא חקר ללא הרף את מפקדי "ההגנה" לגבי הכנותיהם למלחמה הקרובה, כולל מספרים מדויקים של הנשק והתחמושת הנמצאים במחסנים. שני מרכיבים בתשובות שקיבל - רק 45,000 חיילים בסך הכול, ורק 2,200 לוחמים בפלמ"ח, כוח העילית של "היישוב" - לא השׂביעו את רצונו.176 היה צורך חיוני בצבא חדש, שיוכל להביא למלחמה עוצבות קרביות גדולות יותר. נדרש גם נשק כבד, שכמעט לא היה בידי הציונים. בן גוריון רשם ביומנו בדקדקנות את כל הפרטים הרלוונטיים וגם את כל מחשבותיו, בעודו בולע ברעבתנות ספרים שנכתבו על ידי היסטוריונים והוגי דעות צבאיים, לרבות כאלה שנכתבו עוד ביוון העתיקה. (בשנים שלאחר מכן נהג בן גוריון להמליץ לעוזריו לקרוא את ספרו של ההיסטוריון הצבאי היווני תוקידידס. הוא סיפר כי קרא את ספרו, תולדות מלחמת הפלופונסוס, לא פחות מ־16 פעמים.)177

בן גוריון לא קיבל את דעתם של מפקדי "ההגנה", שפִקפקו בחיוניות דרישתו לנשק כבד - מטוסים, טנקים ותותחים. נשק מסוג זה יידרש על מנת לנצח צבא כל־ערבי. בחושבו על ההתמודדות מול צבא כזה הסביר בן גוריון, "זו לא תהיה מלחמה בסדרי גודל של פלוגות. חיוני להקים צבא מודרני. חיוני לחשוב על מה שנדרש כדי להקים צבא מודרני."178 תפיסה זו קיבלה אישור בספטמבר 1947, כאשר הוועדה המדינית של הליגה הערבית הכריזה כי הערבים ישתמשו בכל האמצעים המדיניים והצבאיים כדי למנוע את הקמתה של מדינה יהודית.179

בחיפוש אחרי נכסים ואמצעים שיסייעו במלחמה הקרובה פנה בן גוריון לאנשי "היישוב" ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הוא האמין כי ללוחמים אלה תהיה תרומה רבת ערך בזכות ניסיונם בנשק כבד, יחידות צבאיות גדולות, הכשרה קרבית וכו'. לאכזבתו, הוא גילה כי ותיקי הצבא הבריטי הודרו לעיתים תכופות מן הדרגים הגבוהים של "ההגנה", דווקא משום שניסיונם במלחמה "גדולה" לא תאם את נטיותיהם של מפקדי "ההגנה", מסגרת שדמתה יותר למיליציה מאשר לצבא של ממש. על "ההגנה" כתב בן גוריון: "מצאתי שתי סיעות; סיעת 'ההגנה' וסיעת הצבא, שלא הגו אמון זו כלפי זו."180 בעקבות זאת הוא ביצע חילופי גברא במטה "ההגנה", ותוך כדי כך פעל לרכישת כמויות גדולות של נשק. משימה זו ניתנה לביצוע רק באמצעות הברחה, שתערים על ההסגר שהטיל הצי הבריטי הגדול.

עם זאת, בן גוריון ראה את המכשולים האלה כזמניים בלבד.181 הוא הניח שלאחר שתוקם מדינה ריבונית, יהיה ביכולתה לשלוט על גבולותיה. אך בינתיים, עוד לפני הקמתה הרשמית של המדינה, היא תזדקק לנשק, כדי להיות מוכנה לקרב על עצם קיומה. על מנת להבטיח נשק זה זימן בן גוריון את אהוד אבריאל, קיבוצניק יליד וינה שקודם לכן עסק במבצעי ההעפלה. (בן גוריון נפגש איתו במלחמת העולם השנייה, כדי לדון במאמציו של אבריאל להציל יהודים מטורקיה ומיוון.)182 מכיס חולצתו הוציא בן גוריון "רשימת קניות" שפירטה את הנשק הדרוש: "10,000 רובים, 2.5 מיליון כדורים, 500 תת־מקלעים, 100 מקלעים."183 בעקבות זאת החלו אנשי "ההגנה" לרכוש נשק בצ'כוסלובקיה.184 מכירת הנשק ל"יישוב" אושרה באופן אישי על ידי שר החוץ הצ'כי, יאן מסריק. זרם הנשק גבר לאחר ההפיכה שהתרחשה בצ'כוסלובקיה בפברואר 1948, שבעקבותיה נעשתה צ'כוסלובקיה לגרורה סובייטית. ברית המועצות חתרה להשיג השפעה במזרח התיכון באמצעות תמיכה ב"יישוב".185 עם זאת, בן גוריון ידע כי האיסורים הבריטיים ימנעו את הגעת רובו של הנשק הצ'כי לתעודתו, עד להקמת המדינה.186

במגמה להרגיע את הציבור הגביל בן גוריון את אזהרותיו ותחזיותיו הקשות רק לפורומים מפלגתיים. בישיבה באוגוסט 1947 הוא אמר:

האם מאיימת סכנה על קיומו של "היישוב"?... תהיה זו טעות חמורה, אולי אף גורלית, לסרב... להתכונן לפגוש איום כזה בכל הכוח העומד לרשותנו. אנו נעמוד... לא מול כנופיות ערביות, כי אם מול צבאות ערביים. אין אלה הצבאות המשובחים ביותר בעולם, אך הם צבאות של ממש, עם ציוד צבאי, מקלעים, ארטילריה, ובחלק מן המקרים - גם מפציצים ומטוסי קרב... אין זו שאלה רק של הישרדותנו אנו, אלא של הישרדותו של העם היהודי כולו... של תקוותם ושל עתידם של כל שרידי היהודים בעולם... דאגתנו הראשונה בפרשת דרכים זו חייבת להיות התגוננות; הכול תלוי בזה. כיום, לפי דעתי, זו הדוקטרינה היחידה והשלמה של הציונות.187

בן גוריון ידע כי המלחמה קשורה לכך שהבריטים יהיו מותשים דיים על מנת לוותר על המנדט. הרמזים הקונקרטיים הראשונים לכך שהבריטים יהיו מוכנים לוותר הגיעו אל בן גוריון ב־7 במאי 1945 - כמעט שלוש שנים לפני שהכריז על הקמת המדינה. באותו יום הוא פגש בלונדון את שר המושבות הבריטי, קולונל אוליבר סטנלי. יותר מאוחר הסביר בן גוריון, "הבנתי ממנו כי הממשלה הבריטית לא תמשיך להחזיק במנדט עוד זמן רב. הם לא יכלו להגיע להכרעה בין תביעותיהם של הערבים ותביעותיהם של היהודים. הם ידעו כי ארצות הברית וברית המועצות תומכות בתביעות של היהודים ובהקמת מדינה יהודית, עובדה שלא היתה ידועה לציבור הרחב באותה עת, אך הם לא רצו להיכנס לסכסוך עם העמים הערביים, ומשום כך, בקרוב הם ייטשו את המנדט."188 לאחר אותה פגישה, הוא המשיך וציין, "ברור היה לי כי נוכל לסמוך רק על עצמנו."189

חודשיים לאחר מכן, במהלך החודש האחרון שלו כראש ממשלה, אישר למעשה וינסטון צ'רצ'יל עמדה בריטית זו, בתזכיר למשרד המושבות ולראשי המטות הצבאיים: "אינני חושב שעלינו לקחת על עצמנו אחריות זו של ניהול המקום הקשה הזה, כאשר האמריקנים יושבים להם בניחותא ומותחים עלינו ביקורת." והוסיף, "אינני יכול לחשוב על שום יתרון שצמח אי־פעם לבריטניה מן המשימה הכואבת וכפויַת התודה הזאת. הגיעה העת שמישהו אחר ייקח אותה על עצמו."190 בווין, שמוּנה לשר החוץ בממשלת הלייבור שהחליפה את הממשלה בראשות צ'רצ'יל, הודיע לקבינט הבריטי על נטייה דומה, אם כי עדיין לא הגה תוכנית ליציאה מפלסטינה.191 בווין הבהיר כי הבריטים ניצבים בפני "בעיה תלת־ראשית: שמירה על ידידותם של הערבים, סיוע ליהודים, וקבלת תמיכה אמריקנית."192

שלושה צרכים סותרים אלה גרמו למתיחות בקשרי בריטניה עם ארצות הברית, כמו גם עם הציונים. למעשה, החל מאמצע שנות השלושים, ובעקבות ההחלטה שלא לפעול על־פי המלצות ועדת פיל, לונדון הסתכלה על בעיית פלסטינה דרך משקפי האינטרסים הלאומיים. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הכלכלה הבריטית היתה הרוסה, וההנהגה פשוט לא יכלה עוד לממן את השליטה בשטח המנדט, שהפך לתוהו ובוהו מוחלט. לא פחות חשוב מזה, ההנהגה הבריטית האמינה כי התרחקות מן הציונים היא המפתח לשמירת השפעתה במזרח התיכון. שר החוץ בווין סלד מרעיון החלוקה והעדיף כי השליטה בפלסטינה תהיה בידי גוף נאמנות שינוהל על ידי האו"ם, עמדה שלבן גוריון נודע עליה בנובמבר 1945.8 לאחר שבווין סירב להישמע לקריאתו של טרומן, כי מאה אלף יהודים יוצאו ממחנות העקורים, הוא טען כי ארצות הברית רק מנסה להימנע מכך שפליטים אלה יגיעו לניו יורק. בדצמבר 1946 הצהיר בווין בפומבי כי "בבוא הזמן תוקם [בפלסטינה] מדינה עצמאית עם רוב ערבי."193 לנוכח העוינות הברורה של בווין, הציונים לא ראו שום טעם להשתתף בוועידות השלום שכינסו הבריטים בסתיו 1946 ובינואר 1947. כחודש לאחר הוועידה השנייה, ב־18 בפברואר 1947, הודיע בווין, שמאס במצב חסר הפתרון, כי בריטניה תעביר את נושא פלסטינה לדיון ולטיפול באו"ם.

שלושה חודשים לאחר מכן, ב־15 במאי 1947, הוקמה אונסקו"פ (ראשי תיבות של הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין פלסטינה - United Nations Special Committee on Palestine), כדי לגבש הערכה על עתידו של השטח. חודשיים לאחר מכן, ביולי, העיד בן גוריון בפני חברי הוועדה. עדותו כללה תלונה ארוכה ומפורטת, שהאשימה את הבריטים בכך ש"הספר הלבן" משנת 1939 היווה הפרה של הצהרת בלפור, מפני שהוא שׂם קץ לעלייה היהודית והגביל את שיעור היהודים לשליש או אף פחות במדינה עצמאית, אם וכאשר זו תקום בעתיד.194 "הספר הלבן, שלמעשה חיסל את משטר המנדט, גם חיסל את הבסיס המוסרי והמשפטי למשטר הנוכחי בפלסטינה," הסביר בן גוריון את מהות טענותיו. "הוא עומד בניגוד למשאלותיה של האוכלוסייה היהודית - כולה - בפלסטינה, הוא גורם סבל נורא לבני עמנו, הוא מאיים על עצם קיומנו הלאומי. הוא עומד בסתירה להתחייבויות בינלאומיות ולתום הלב."195

את מקום המנדט, הוא המשיך, צריכה לתפוס עכשיו מדינה יהודית. ולנוכח העובדה שהציונים אינם מסתמכים עוד על מעצמה זרה, שום דבר לא יוכל מעכשיו להחליש את נחישותם. הוא הזכיר את ההיסטוריה היהודית ואת הצדק האוניברסלי כשני הבסיסים שעליהם נשענת הלגיטימציה של הציונות: "ההיסטוריה שלנו כולה היא היסטוריה של התנגדות מתמשכת לכוחות פיסיים חזקים שניסו למחות את דמותנו היהודית ולעקור את קשרינו עם ארצנו ועם תורת נביאינו... מעולם לא נכנענו ולעולם לא ניכָּנַע לכוח גשמי גרידא, שאין לו תוקף מוסרי." גם אחרי קרוב לאלפיים שנות גלות, הוא טען, "עד אשר לא יימצא תיקון ומזור מלא ובר־קיימא לפגיעות אלה, לא תהיה תקווה לעם היהודי, וגם לא יתכן להשליט צדק בעולם... העם היהודי לא נכנע, לא נואש ולא ויתר על תקוותו ואמונתו לעתיד טוב יותר, לאומי ועולמי גם יחד."196

אחרי שקבע כי היעדר מולדת יהודית היה המקור והסיבה לשואה, ביקש בן גוריון משומעיו, "דמו בנפשכם, ולוּ רק לרגע קט, כי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היו במדינה היהודית העצמאית בארץ ישראל שניים או שלושה מיליון יהודים. המעלים אתם על דעתכם כי האסון הנורא שקרה לעמנו באירופה היה מתרחש?" היטלר בחר ביהודים כמטרה, הוא טען, "משום שהם היו העם היחיד ללא ארץ משלו, ללא ממשלה משלו, ללא מדינה משלו, שהיתה יכולה להגן, להתערב, להושיע ולהילחם. ועתה אציג לכם את השאלה הבאה: מי מוכן ויכול לערוב כי מה שקרה לנו באירופה לא יחזור ויקרה שוב?"197 רק מדינה עצמאית ומולדת, הוא הרעים בקולו, יוכלו לספק ערבות אשר כזאת.

הוא גם התייחס בפירוט למרכיב הערבי של הסכסוך. "לערבים יש שבע מדינות, ליהודים - אף לא אחת," הוא אמר. "לערבים יש שטחים בלתי מפותחים עצומים - שטחה של עיראק לבדה גדול פי שלושה משטח אנגליה, ומספר תושביה פחות מארבעה מיליון - ליהודים יש רק קצה התחלה של בית לאומי... חוסר השוויון הבולט ביותר, אולי, מתבטא בכך שלערבים אין שום בעיה של פליטים חסרי בית ומהגרים שרוצים לבוא, בעוד שאצל היהודים, היעדר המולדת הוא שורש כל סבלם ואסונותיהם במשך מאות שנים."198 הוא טען בתוקף כי מלחמה לא תביא לנישול הערבים, והדגיש כי במקרה של סכסוך, "הערבים ינסו לשלול את זכותנו לארצנו. אנו, מצידנו, איננו שוללים את זכותם לחיות בארץ זו."199 בהזכירו את תמיכת הרוב בתנועה הציונית ברעיון החלוקה של ועדת פיל, בן גוריון התייחס לניסוח המדוקדק שהועבר על ידי נחום גולדמן ודיוויד ניילס בקיץ 1946: "נהיה מוכנים לשקול את הרעיון של מדינה יהודית בשטח מתאים של ארץ ישראל," הגם שאנו "זכאים לארץ ישראל כולה."200 הוא אף הציע המשך תמיכה במדינה יהודית בתור חלק מקונפדרציה אזורית, ובלבד שהיא תישאר עצמאית "ושהדבר יהיה לטובת כל עמי האזור הזה, ושזה יהיה רצון האו"ם." ואולם, אם הקונפדרציה משמעה הוא הסכמה לכך שלמדינה היהודית "יהיה אותו מעמד שיש למדינת ניו יורק בתור חלק מארצות הברית," אזי הציונים ידחו הצעה מסוג זה.201

בן גוריון ראה את אונסקו"פ בתור הזדמנות להרחיב את גבולותיה של מדינה יהודית עתידית מעבר לגבולות שהוצעו על ידי ועדת פיל עשר שנים קודם לכן. ואכן, אונסקו"פ המליצה להעניק לציונים את הגליל המזרחי, את מישור החוף, ואת רוב הנגב.202 בן גוריון העולץ כתב לרעייתו כי בעוד שבתנ"ך דובר על בני ישראל שיחיו בארץ מדן בצפון ועד באר שבע בדרום, עתה, בהתאם להמלצת אונסקו"פ, הארץ תתרחב דרומה עד אילת; הוא השיג יותר מן הגבולות התנ"כיים!203 בסגנון שופע התלהבות, ובמידה מסוימת על דרך ההפרזה, הוא כתב, "בכל תולדותיו לא השיג העם היהודי את מה שאנו השגנו כעת."204

עתה חתרו בן גוריון והתנועה הציונית לקבל הסכמה בינלאומית לדו"ח אונסקו"פ. במקומו של ויצמן שהוזז הצידה, משה שרת נהיה לשר החוץ דה פאקטו של התנועה, והחל במערכת שתדלנות במטרה להשיג תמיכה מניו יורק. שרת, ששימש כיו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית עד 1948, עתיד להיות בעל בריתו החשוב ביותר של בן גוריון במאבק לעצמאות. מגמות גיאופוליטיות חוללו הפתעות, בהקשר הבינלאומי. הסובייטים, למשל, הביעו תמיכה בחלוקה, במגמה להחליש את ההשפעה הבריטית במזרח התיכון. הבריטים, מצידם, לא ידעו אם בהצבעה בעצרת האו"ם יצליחו תומכי החלוקה לגייס את הרוב של שני שלישים, הדרוש לשם אישור ההצעה.

ב־29 בנובמבר 1947 השיגה תוכנית החלוקה את הקולות הנחוצים - 33 מדינות הצביעו בעדה, 13 נגדה, ושתיים נמנעו. בן גוריון לא השתתף בחגיגות "היישוב". במקום זאת הוא עסק בהכנות למלחמה שאותה צפה כבר מזמן.205 למחרת, בעוד המוני יהודים גודשים עדיין את הרחובות, כולל בחצר שמחוץ למשרדו, אמר בן גוריון לבתו הצעירה, רננה, "מי יודע מי מבין אלה הרוקדים כעת יהיה בין הנופלים..."206 בן גוריון לא הניח לשום דבר להטות אותו מהתמקדותו באתגר שנוכח פניו - הוא האמין שאיננו יכול לבזבז זמן בחגיגות על הצלחה היסטורית זו. מנהיג בולט של האופוזיציה, מנחם בגין, בן טיפוחיו של ז'בוטינסקי, הגיב במרירות מסיבה אחרת: הוא זעם על חלוקת הארץ. למחרת ההצבעה בעצרת האו"ם, הוא הכריז, "חלוקת המולדת היא בלתי חוקית. לעולם לא נכיר בה... היא לא תחייב את העם היהודי. ירושלים היתה בירתנו ותהיה בירתנו לנצח. ארץ ישראל תוחזר לעם ישראל. כולה. לנצח נצחים."207

גם כאשר הציונים התכוננו למלחמה, הם עדיין נאחזו בתקווה שניתן יהיה למונעה. תקווה זו התבססה בעיקר על מלך ירדן, עבדאללה. ירדן, שהיתה תחת שלטון בריטי, זכתה בעצמאות כשנה קודם לכן, במאי 1946, ועבדאללה המשיך לטפח את קשריו עם המעצמה ששלטה בממלכתו עד אז. לשושלת ההאשמית ששלטה בירדן ולציונים היתה היסטוריה של קריאות לשיתוף פעולה, כולל הסכמה בלתי רשמית שהושגה ב־1919 בין ויצמן לבין אחיו של עבדאללה, האמיר פייסל. עבדאללה שׂטם את מנהיג הפלסטינים, המוּפתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, והתחרה איתו על נאמנותם של הפלסטינים.

מבחינתה של ירדן, אחד היתרונות בשיתוף פעולה עם הציונים היה מניעה מחוסייני להשתלט על שטחים בפלסטינה. בנוסף לכך, במלחמה הבלתי נמנעת שתפרוץ כתוצאה מצעד כזה היו צפויים להיהרג ירדנים רבים. מנקודת מבטם של הציונים, להוצאתה של ירדן ממעגל המלחמה נודעה חשיבות עצומה. "הלגיון הערבי" של ירדן היה הכוח הצבאי הערבי המאומן והמצויד ביותר, במידה רבה בזכות התמיכה הבריטית.208 יתר על כן, ירדן נמצאה במיקום אסטרטגי חשוב מאוד, גם בשל קִרבתה המיידית למדינה היהודית העתידה לקום, וגם בשל יכולתה להביא להצטרפותם, ממזרח, של כוחות עיראקיים למלחמה. לכן, משמעותה של ירדן נייטרלית יכלה להוציא מן המלחמה נגד היהודים שני צבאות, לא רק אחד.209

אבל האפשרות שעבדאללה יעדיף את החלוקה לא היתה פשוטה ומובנת מאליה, והמצב במציאות היה רגיש ותנודתי בהרבה. אמנם באופן פרטי הודיע המלך הירדני לבווין כי הוא תומך באפשרות זו, אולם בהתחשב בהתנגדות הערבית הרחבה לרעיון של מדינה יהודית, הוא חשב שמסוכן מדי מבחינתו להודיע לחברי אונסקו"פ על עמדתו זו, כפי שביקשה ממנו המחלקה לעניינים ערביים של הסוכנות היהודית. (שני הצדדים ידעו, כמובן, שהפלסטינים ידחו את החלוקה.) על מנת להבטיח את התמיכה הירדנית נפגשה גולדה מאיר (אז מאירסון) עם המלך עבדאללה ב־17 בנובמבר 1947, שבועיים לפני ההצבעה על החלוקה בעצרת האו"ם. הפגישה נערכה בנהריים שבאזור הגבול הצפוני שבין ירדן ופלסטינה, בביתו של אברהם רוטנברג, שאחיו, פנחס, עמד בראש חברת החשמל של פלשתינה (א"י) ויצר קשרים אישיים הדוקים עם עבדאללה. המלך, שהסכים עם הציונים בדבר הצורך למנוע את השימוש באדמת ירדן למעבר של כוחות ערביים הלוחמים בישראל, הציע גם שירדן תשתלט על השטח שהאו"ם יקצה לערבים הפלסטינים, רעיון שגולדה מאיר הסכימה לו. עבדאללה הסכים להעלות נקודה זו בכתב לאחר ההצבעה בעצרת האו"ם, וכן לקיים אז פגישה נוספת עם מאיר.

אולם האופטימיות שעוררה פגישת עבדאללה-מאיר לא החזיקה מעמד זמן רב. ההצבעה באו"ם זִעזעה את העולם הערבי, והביאה לתגובה קולנית ודחייה מוחלטת מצד הליגה הערבית, שהצהירה כי "קו החלוקה לא יהיה אלא קו של דם ואש."210 הפלסטינים התעקשו לא לקבל שום דבר למעט שליטה ערבית מלאה ומוחלטת על פלסטינה. מאיר ועבדאללה היו עתידים להיפגש שוב רק במאי, ימים ספורים לפני תום המנדט הבריטי.

החלטת האו"ם יצרה גם מציאות חדשה בשטח. מספר ימים לאחר ההצבעה פרצו במרכז המסחרי החדש של ירושלים מהומות, ששיקפו את תחושת הפלסטינים כי רק אלימות תוכל לעצור את החלוקה.211 בכל רחבי הארץ, הנסיעה ליישובים יהודיים, שתמיד עברה דרך כפרים ערביים, הפכה למסוכנת מאוד. תוך חודש אחד בלבד נהרגו 250 יהודים, כמחצית ממספר ההרוגים בשלוש שנות האלימות שהחלו ב־212.1936

קרוב לוודאי שבמהלך תקופה זו נהרגו לפחות 125 ערבים.213 הבריטים, שכבר החליטו לסיים את המנדט, לא נטו להשקיע מאמצים מיוחדים באכיפת החוק והסדר.

בן גוריון, פרגמטי כתמיד, נתן עדיפות עליונה למצב הצבאי בשטח, ביודעו כי זה מה שיקבע את עתידו של "היישוב"; כתוצאה מכך, הוא הזיז הצידה את הטיפול בהקשר הבינלאומי, והאציל את האחריות בתחום זה לכפופים לו. לבן גוריון היה כישרון נדיר, לתת עדיפות לְמה שבעיניו היה דחוף וחיוני באמת. השינוי בדגשים אצלו נבע מתוכנית החלוקה של האו"ם, שהעניקה לו את הלגיטימציה הבינלאומית לה חתר. החלוקה גם השקיטה את כל הפקפוקים בדבר עזיבתם של הבריטים. שום כוח אדמיניסטרטיבי לא ימנע את ההתקדמות להכרזה על מדינה - אך המבחן הגדול יהיה במלחמה העומדת לפרוץ. לא עוד כוחות חיצוניים הם שיקבעו אם תקום או תיפול הציונות, חשב בן גוריון, המנהיג וכעת גם שר הביטחון בפועל. הציונות תנצח או תפסיד בשטח עצמו. היה זה שינוי זמני בעמדה הבסיסית של הציונות, שפיתחה, ובשנים הבאות הגדירה לעצמה גישה דו־צדדית: אתוס של אי־תלות כאשר היה מדובר בהגנה על "היישוב" עצמו, ובמקביל - קשרים מדיניים ענפים עם מעצמה עולמית. אבל בכל הנוגע למלחמה הקרובה, "היישוב" ידע כי לא יקבל סיוע צבאי מארצות הברית או מבריטניה.

המצב הבינלאומי נעשה עוד יותר מורכב ב־19 במארס 1948, כאשר בן גוריון הפגין את יכולתו להבין היטב התפתחויות בינלאומית ולשים אותן בהקשרן הנכון. וורן אוסטין, שגריר ארצות הברית באו"ם, השמיע התבטאויות שמהן עלה כי המדיניות האמריקנית השתנתה לפתע, וארצות הברית תומכת עתה בפתרון הנאמנות ולא בחלוקה. יותר מאוחר התברר כי הצהרתו של אוסטין נעשתה ללא אישורו של הנשיא טרומן, שזעם עליה, וכי אין לה כל תוקף. בן גוריון לא ידע זאת בעת שההצהרה פורסמה, אולם מרישום ביומנו עולה כי תגובתו היתה מתונה מזו של רבים מעמיתיו. הוא ידע כי בזמן הזה, היהודים שולטים בגורלם. "ההודעה האמריקנית", כך כתב,

עושה יותר נזק לאו"ם - למעמדו ולסמכותו - מאשר לנו. השינוי בעמדה האמריקנית מרמז כי ארצות הברית נכנעה לטרור הערבי. אולם אין היא... מכשילה את הקמת המדינה היהודית. הקמת מדינה איננה תלויה בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, אף כי לאותה החלטה היה ערך מוראלי ופוליטי רב. אך הקמת המדינה תלויה ביכולתנו לצאת מנצחים. אם יהיו לנו הרצון והשהות לגייס את כל משאבינו, המדינה עדיין קום תקום.

והוא המשיך, "הנחנו את היסודות... למדינה יהודית... לא נסכים לנאמנות, בין זמנית ובין קבועה."214

באותו חודש נותר בן גוריון ממוקד בהתפתחויות הצבאיות בארץ, ששׂיאן היה פתיחת הדרך לירושלים.215 (בדצמבר נסע בן גוריון מירושלים לתל אביב בשיירה שנפתחה עליה אש. לא ברור אם מכוניתו נפגעה פגיעה ישירה, אולם ארבעה מאנשי השיירה נפצעו, ואוטובוס הוצא מכלל פעולה. ביומנו כתב בן גוריון, "הותקפנו מן ההר; ארבעה נפצעו." אחד מהנוסעים שהתלוו לבן גוריון סיפר, "ההתקפה באה משני כיוונים. בן גוריון פתח את הדלת וקפץ מן המכונית. חשבתי שהוא השתגע."216 השיירה ניצלה בזכותם של חיילים בריטים שהשיבו אש, והמכוניות המשיכו בדרכן.) הפלסטינים ראו דרך זו כנקודת התורפה של "היישוב, בגלל קִרבת הכפרים הערביים אל האזורים היהודיים. הערבים האמינו כי על ידי מניעת השימוש בדרך, הם יצליחו לבודד את כ־90 אלף יהודי ירושלים מן הערים היהודיות העיקריות שבמישור החוף. אשר לציונים, ניסיונותיהם הקודמים לשבור את המצור באמצעות שיירות שהובילו אספקת מים ומזון נכשלו, בשל פגיעותן הרבה להתקפות צלפים מן הכפרים הפלסטיניים שעל הגבעות הסמוכות לירושלים. ואמנם, שיירה בת 60 כלי רכב היתה תקועה במשך כשבוע בקצה המערבי של פרוזדור ירושלים."217

על רקע זה נערך באפריל "מבצע נחשון", על שמו של האיש אשר לפי המסורת, בעת יציאת מצרים היה הראשון לקפוץ למימי ים סוף, עוד לפני שידע כי הים עומד להיקרע.218 בן גוריון ראה את המצב כמסוכן מאוד, בהאמינו כי "היישוב" לא יוכל לשרוד אם ירושלים תנותק לחלוטין, ומספר ההרוגים יהיה גדול מאוד.219 נפילת ירושלים תהיה קטסטרופלית, גם בשל החשיבות העצומה המיוחסת לה בהיסטוריה ובזהות היהודית. הפלסטינים, בן גוריון ידע זאת, הכירו גם הם בחשיבותה של ירושלים. בישיבה שנמשכה לאורך כל הלילה עם מפקדי הכוחות הצבאיים טען בן גוריון בתוקף כי יש לתת תמיכה מרבית למערכה על ירושלים, למרות המחסור במשאבים בחזיתות אחרות. מפקד "ההגנה", יגאל ידין, ציין כי חמש מאות לוחמים - הקבוצה הגדולה ביותר שנאספה עד כה - הוקצו למערכה על ירושלים, ועל כך השיב בן גוריון בסגנונו התקיף והתמציתי: "כרגע ישנה שאלה בוערת אחת, והיא הקרב על הדרך לירושלים... [אולם] כוח האדם שיגאל מכין אינו מספיק. זהו הקרב המכריע. נפילת ירושלים תהווה מכת מוות ליישוב היהודי... הפעם... הנני משתמש בסמכותי כדי להוציא פקודה: בעוד יומיים, עם עלות השחר, עליכם לרכז 2,000 לוחמים בקו הזינוק."220 בסופו של דבר רוכזו 1,500 חיילים.221

ביומניו כתב בן גוריון בעניין זה: "לאחר שהסברתי את חשיבותה המיוחדת של ירושלים, כל אחד [מן המפקדים] הסכים להקצות מחצית מכוחותיו לצורך מבצע נחשון."222 למרבה המזל, באותו לילה ממש קיבל "היישוב" את משלוח הנשק הראשון מצ'כוסלובקיה. נשק זה, סיפר בן גוריון, "נשלח מיד מן הנמל אל אלף וחמש מאות האנשים שבידם הופקדה משימת פתיחת הדרך לירושלים."223 ימים ספורים לאחר מכן השיג מבצע נחשון את "יעדו העיקרי", עם כיבוש אל־קסטל, כפר שהיה ממוקם בנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית מיוחדת, סמוך לירושלים, ואשר ממנו נורתה אש הצלפים שניתקה את דרכי האספקה של היהודים לירושלים. בעקבות הצלחה זו, בבוקר ה־6 באפריל נכנסו לירושלים 25 משאיות טעונות באספקה, ובשבועות הבאים הגיעו בעקבותיהן עוד כמה שיירות.224

שבירת המצור על ירושלים היתה משמעותית בשל שלוש סיבות לפחות. ראשית, מעבר לאספקה שהקלה מאוד את סִבלה של האוכלוסייה הנצורה, מבצע נחשון נתן ללוחמים השראה ועודד אותם להאמין כי יש להם סיכוי לנצח. עד למבצע זה, "ההגנה" נקטה אסטרטגיה של התגוננות, וכמעט נמנעה מהתקפה. ב־13 באפריל כבר יכול היה בן גוריון לכתוב על מבצע נחשון, "הקרב טרם תם, אך מבצע גדול זה - הגדול מכל מבצעינו במשך ארבעת החודשים האחרונים, פירושו הוא כי אם נרצה בכך, נוכל להביס את האויב."225 שנית, היה זה ניצחונו הצבאי הראשון של בן גוריון, והוא הושג כתוצאה מהחלטתו האישית. ושלישית, לעומת ההערכה המקובלת בעולם, שקבעה כי לציונים אין סיכוי לנצח את הערבים, ניצחון זה הראה, ברגע מכריע, כי הציונים מחזיקים מעמד. אין הם חסרי אונים ללא תמיכתו של גורם המשמש כנאמן. יש ביכולתם לנצח.

אך המעבר לאסטרטגיה שמטרתה ניצחון היה סבוך, רצוף קשיים ואבדות.226 מנובמבר עד מארס איבדה "ההגנה" תשע מאות לוחמים; לעומת זאת, מהתחלת מבצע נחשון בראשית אפריל ועד אמצע מאי נהרגו עוד 1,200.9 גם לפלסטינים נגרמו אבדות כבדות, אך המספרים המדויקים אינם ידועים. פשיטות לתוך כפרים ערביים - שמהם, לפי החשד, נורתה אש צלפים - כיסו שטחים גדולים, גם בגבולות המדינה היהודית שבהתאם להחלטת החלוקה וגם מחוצה לה, והכוחות היהודיים נאלצו להביא למיצוי מכסימלי את יכולותיהם. תחילה הורה ידין על איפוק, אולם בתגובה להתנגדות, "ההגנה" ביצעה פעולות מלחמתיות ברוטליות, ובהן הריסה עד היסוד של כפרים. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, שהִרבה לכתוב על מקרים אלה, מסַפר בפירוט:

בן גוריון ו[המטה הכללי של "ההגנה"] יישמו את השינוי האסטרטגי במדיניות "ההגנה". מבצע נחשון ציין מעבר ממגננה למתקפה, והתחלה של יישום תוכנית ד' - מבלי שבן גוריון או מטה "ההגנה" קיבלו אי־פעם החלטה עקרונית על ביצועה - בעוד הערבים משמיעים איומים רמים ומתכוננים, לפחות למראית עין, לפלישה, מנהיגי... "היישוב" הבינו כי על מנת שיהיה להם סיכוי להביא את הצבאות הפולשים... בראש ובראשונה יהיה עליהם לרסק את המיליציות הפלסטיניות.227

ההיסטוריון תום שגב כותב כי מדיניותו של בן גוריון היתה "הגנה אגרסיבית", גישה שתאמה את רצונם של המפקדים לא להגן רק על הגבולות שנקבעו על ידי האו"ם, כי אם לגרום לערבים שנמצאו באזורים היהודיים לעזוב. למרות זאת, בן גוריון נדהם כאשר ערבים עזבו מרצונם ערים כמו חיפה ויפו.

המבצע לפתיחת הדרך לירושלים נערך בשעה של ירידה ניכרת במוטיבציה הבריטית, לנוכח יציאתם הקרובה, שתוכננה ל־15 במאי בשעת חצות. המלחמה מילאה את החלל, והבריטים לא ניסו עוד להתנגד לצדדים הלוחמים. באותם שבועות של ראשית האביב מילא בן גוריון את דפי יומניו בפרטים ובתיאורים תמציתיים של הלחימה, לרבות מספרי האבדות, בחלקים השונים של הארץ. בנקודת זמן מסוימת, מספרם של לוחמי "היישוב" הגיע ל־29 אלף, אך בן גוריון ציין כי "רק 60 אחוז... חמושים כיאות. אנו סובלים ממחסור בנשק, בפגזים בקליבר 3 אינץ', ט.נ.ט וכיו"ב, ואנו זקוקים לעוד ארבעת אלפי רובים. חסרים לנו כלי רכב." בן גוריון לא הופתע מפרוץ האלימות. הוא ציפה לה, וידע כי יהיה צורך להמשיך בלחימה.

יתרה מכך, יציאת הבריטים חייבה את הקמתו של מנגנון אזרחי למדינה, בצד המנגנון הצבאי. על כן, באביב 1948, בן גוריון כינס את המוסדות הלאומיים והחליט להקים קבינט זמני ובו 13 חברים, וגוף דמוי פרלמנט, שמספר חבריו פי שלושה ממספר חברי הקבינט, ואלה ישלטו במדינה שתוקם, עד שאפשר יהיה לקיים בחירות דמוקרטיות. אף שבן גוריון היה ממוקד לחלוטין בהתפתחויות הצבאיות שיבטיחו את עתידה של המדינה היהודית הנוצרת זה עתה, או שיובילו אותה לאבדון, התנועה הציונית בנתה וטיפחה מוסדות אזרחיים, החל מהצהרת בלפור ועד להחלטת החלוקה. התנועה בנתה אוניברסיטאות, בתי חולים, איגודים מקצועיים, בנקים, קרן פיצוי לחולים ולנפגעים, מערכת גִמלאות, כוח להגנה עצמית, ופרוטו־ממשלה - הסוכנות היהודית. שבעים שנה לאחר מכן עתיד ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, סלים פאיאד, להעיר: "בעת שהיהודים הכריזו על מדינתם, הם כבר בנו אותה בין 1917 ל־1947."228

עיכוב רציני אחרון להכרזת המדינה נוצר בשל הכוונה להטיל משטר נאמנות מטעם המעצמות הגדולות. בקרב התנועה הציונית, הכול היו מאוחדים סביב עקרון המדינה, אולם על בן גוריון ניטל לשכנע את עמיתיו בכל הקשור לעיתוי. ארצות הברית, למשל, קראה להפסקת אש שתעכב את הכרזת המדינה. חלק מהציונים חשבו כי הפסקת האש תספק "חלון זמן" חשוב שבו ניתן יהיה לשפר את מצבו הצבאי של "היישוב" לקראת המלחמה עם כל מדינות ערב. אחרים חששו כי הפסקת האש לא תהיה אלא כרטיס לכיוון אחד - נאמנות של האו"ם, שתדחה את הכרזת המדינה ללא קביעת זמן כלשהו.

ב־8 במאי 1948 התקיימה פגישה בין בכיר הדיפלומטים הציונים, משה שרת, לבין מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' מרשל, שעתידה היתה להיות מכרעת לצורך בחינת התגובה האמריקנית למקרה שהציונים יכריזו על מדינה בשבוע הבא. ויצמן סייע במאמצים הדיפלומטיים, ומעמדו המיוחד איפשר לו להיפגש עם טרומן - בזכות התערבותו של אדי ג'ייקובסון, ידידו ואיש־סודו של הנשיא עוד מימיהם יחד בקנזס סיטי. אולם שרת, לא ויצמן, היה האיש שעל כתפיו, בסופו של דבר, הוטל להמליץ לממשלה הזמנית החדשה אם להכריז על מדינה או לאו.

מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית במהלך המלחמה, נהנה מפופולריות עצומה בארצו, בעקבות ניצחונן של בעלות הברית; רבים חשבו כי הוא היה חביב על תושבי ארצות הברית יותר מאשר הנשיא שאותו שירת. הציונים ידעו כי טרומן ירצה, אפוא, שמרשל - שנחשב לאדם נבון ורציני - יסכים עם כל החלטה שיקבל. אולם מרשל היה נחרץ בהתנגדותו להכרזה מיידית, בעת הזאת, על מדינה. בישיבה שנערכה בבית הלבן, הוא אף נקט צעד חסר תקדים - הוא אמר לטרומן כי יתכן שלא יצביע בעד בחירתו מחדש, אם יתמוך בהכרזה מיידית על מדינה יהודית עצמאית. מרשל ויועציו הבכירים התנגדו למדינה בשל מגוון סיבות. הם פִקפקו ביכולתה של מדינה יהודית קטנה לעמוד צבאית מול מדינות ערב המכתרות אותה, וחשבו שתבוסת הציונים במלחמה תהיה בלתי נמנעת. ההנחה ה"ודאית" בדבר כישלון צבאי, עוררה דאגות כי עד מהרה יפנו הציונים בתחינה לארצות הברית להילחם לצידם, והיתה הסכמה כללית כי אין דבר גרוע מזה ליחסי ארצות הברית עם הערבים.

מרשל והסובבים אותו גם היו שותפים לאמונה כי מדיניות החוץ האמריקנית לאחר המלחמה חייבה ליצור מערך רחב של בריתות, במטרה לבלום את ברית המועצות ואת האידיאולוגיה הקומוניסטית. היו אלה הימים הראשונים של המלחמה הקרה. עוינות מצד ארצות ערב בוודאי לא תשרת את האינטרסים האמריקניים. זאת ועוד - הגאוּת הכלכלית שלאחר המלחמה הגדילה את תלותה של ארצות הברית בנפט הערבי.

במקום עצמאות, מרשל ויועציו אימצו את הרעיון של הפסקת אש לשלושה חודשים או יותר, שאחריה יוקם משטר נאמנות. בהתאם לכך, ארצות הברית קיוותה כי הבריטים יישארו באזור כדי לאכוף את הפסקת האש, תחת חסות האו"ם. תקופת הנאמנות לא הוגדרה, אולם ניתן היה להבין כי היא איננה מוגבלת בזמן, ומכאן אפשר היה להסיק כי הסיכוי למדינה יהודית עצמאית יתפוגג.

שרת, בניגוד לבן גוריון, ראה תועלת בהפסקת הלחימה לשלושה חודשים. הפסקת אש תאפשר לציונים להכין טוב יותר את צבאם; להשיג עוד סיוע פיננסי מגורמים חיצוניים, ולחזור ולפתוח את הדרך לירושלים, שנחסמה שוב בשל אש צלפים. שרת גם ראה את הערך שבשמירה על תמיכה אמריקנית. במכתב לבן גוריון בראשית מאי,229 הוא הביע את חילוקי הדעות הללו, אלא שבן גוריון לא נטה לשום פשרה בעניין זה.

בנסותו לעצב את האסטרטגיה הציונית הסתמך שרת בעיקר על פגישתו עם מרשל ב־8 במאי, שבה קיווה ראשית לבדוק אם ניתן יהיה לנתק כל קשר בין הפסקת אש לבין משטר נאמנות. שרת היה מוכן להסכים להפסקת אש בת שלושה חודשים, אך לא לחיות עם נאמנות, אותה הוא ראה כדרך לחבל במדינה יהודית. אפילו בן גוריון, איתן כפלדה, תיעד ביומנו את חששו מפני פעולה צבאית אמריקנית נגד הציונים - דבר שכיום לא יעלה על הדעת - וראה בפעולה כזו, אם תתרחש, איום קיומי על "היישוב". היציאה הבריטית המתקרבת יצרה דרך להעריך עד כמה נחושה וושינגטון במאמציה לעכב את הכרזת המדינה היהודית. אם הבריטים יעזבו את פלסטינה ב־15 במאי, לא יישארו בה כוחות שיוכלו לאכוף את הפסקת האש שתוכרז על ידי האו"ם.

שרת גם רצה לוודא מהי השקפתו של מרשל ביחס לעִסקה עם ירדן בהתאם לעקרונות שנדונו בשיחתה של גולדה מאיר עם עבדאללה מלך ירדן בנובמבר, שלפיהם ירדן תשתלט על השטח שהוקצה למדינה הערבית בהחלטת החלוקה, אותה דחו הפלסטינים, בתמורה לכך שהיא לא תפלוש לשטחה של המדינה היהודית החדשה. שרת שמע את שר המושבות הבריטי, ארתור קריץ' ג'ונס, צופה כי לאחר ההכרזה על מדינה יהודית, המלך עבדאללה ישלח את צבאו רק לאותם שטחים שהוקצו לפלסטינים בהחלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947, ויימנע מהתקפה כוללת. עבור הציונים, היה זה תרחיש שקשה לצפות לטוב הימנו. נוסף לכך, דיבורים אלה מצידו של קריץ' ג'ונס, יחד עם פגישת מאיר-עבדאללה בנובמבר אשתקד, רמזו על ציפייה בריטית וירדנית כי המדינה היהודית תהפוך למציאות. אולם מרשל לא השתכנע, בהאמינו כי קלוש הסיכוי לתיאום רציני בין הציונים לבין עבדאללה, שנדרש על מנת לממש תרחיש זה. בישיבה עם הנשיא טרומן ב־12 במאי, אחד מיועציו של מרשל הגדיר בבוז את הרעיון כ"עִסקה מאחורי האסם" (behind the barn)230, ביטוי אמריקני שמרמז על עִסקה לא פורמלית, ולכן אין להתייחס אליה ברצינות.

מרשל חשב שהציונים משלים את עצמם בנוגע לכוונות הירדניות, והדבר יכול להסתיים באסון אם הם ימצאו את עצמם בלתי מוכנים. מרשל גם רמז לשרת כי יתכן שהפיקוד הצבאי הציוני "השתכר" מן ההצלחות בקרבות נגד הכוחות הפלסטיניים הבלתי סדירים. "סביר להניח שעצתם [של המפקדים] תהיה מַטְעָה," הוא הזהיר את שרת. אין סיכוי לניצחון כה מהיר מול הצבאות הערביים הגדולים. אי־אפשר היה לזלזל באזהרה כזו, שבאה מפיו של המצביא האמריקני שעמד בראש הכוחות שניצחו במלחמת העולם השנייה. כמה ימים לאחר מכן, בפגישה עם טרומן, מרשל סיפר לנשיא כי הודיע לשרת, ללא כחל וסרק, כי ארצות הברית לא תציל את "היישוב", אם היהודים יתעלמו מן הקריאות להפסקת אש. "אם המגמה תתהפך לרעתם, והם יבואו אלינו בריצה, משוועים לעזרה," הוא אמר לנשיא, "יש למסור להם כבר עתה הודעה ברורה, כי אַל להם לצפות לעזרה כלשהי מארצות הברית, אשר הִתְרְתָה בהם אודות הסיכון החמור שהם נוטלים על עצמם."231

שרת ניסה לשכנע את מרשל בחשיבותו של הרגע ההיסטורי. "היישוב," כך אמר, נמצא "על סף הגשמת תקוות בנות מאות שנים - מימוש עמל מתמשך של דורות רבים... לוותר עכשיו ולהסכים לדחייה, מבלי לדעת בוודאות מתי תקום [המדינה] יעמיד אותנו כנאשמים בפני בית הדין של ההיסטוריה היהודית. לא נוכל לעמוד בכך."232 ואז הוא הציג למרשל "שאלה מהותית":10 "מה רוצה המִמשל האמריקני?"233

בסופו של דבר, שרת לא הצליח להוציא ממרשל הבטחה כי וושינגטון תתמוך במדינה לאחר הפסקת אש בת שלושה חודשים, מה שבאופן טבעי חיזק את פקפוקיהם של הציונים.234 מרשל ויועציו טענו כי על הציונים לדחות את הכרזת המדינה על מנת למנוע התקפה כוללת מצד הצבאות הערביים.235 הסיכונים, כך הם אמרו, חמורים מדי. שרת לא הסכים: "הסיכון שבוויתור על הסיכוי למדינה חמור יותר."236 הציונים לא יכלו להסכים למנדט של האו"ם, אשר ידחה את הקמת המדינה לזמן בלתי ידוע בעתיד. למותר לציין ששרת יצא מן הפגישה מודאג מאוד. הוא לא השיג אפילו את מינימום ההבטחות שהיה דרוש לו על מנת לתמוך באמונתו כי יש תועלת בהפסקת אש, ולנסות לשכנע בכך גם את בן גוריון.

לפני שעזב את ארצות הברית כדי לחזור לארץ ישראל, קיבל שרת עידוד ממקור בלתי צפוי - ויצמן. "משה, אל תניח להם להחליש, אל תניח להם לגרום לנו לסטות ממסלולנו, אל תניח להם לקלקל לנו את הניצחון - מדינה יהודית! שום דבר פחות מזה."237 הוא ביקש משרת להעביר אותו מסר לבן גוריון. היתה זו האירוניה של ההיסטוריה שברגע זה של ההכרעה הסופית, המנהיג שתמך בהתקדמות פשרנית, עקב בצד אגודל, אימץ במלואה את עמדתו הבלתי מתפשרת של יריבו הוותיק. ויצמן, שלא עוד ניטל עליו לשמש כמתווך הרשמי בין לונדון וירושלים, אחז עתה בעמדה חד־משמעית ובלתי מעורערת.

אכזבתו של שרת מפגישתו עם מרשל רוככה במידת מה על ידי רמזים שקטים כי השקפתו של הנשיא חיובית יותר לגבי ההצעות הציוניות. ידיד של שרת הזכיר פגישה שהתקיימה לא מכבר בין טרומן לבין בארטלי קראם, חבר מטעם ארצות הברית בוועדה האנגלו־אמריקנית של 1946, שבמהלכה רמז קראם כי הוא "אופטימי למדי" באשר לעמדתה של ארצות הברית ביחס למדינה יהודית. יועצו של טרומן, קלארק קליפורד, הביע במסר לסוכנות היהודית תקווה דומה ביחס לעמדתו של הנשיא.238

בהגיעו לביתו של בן גוריון בתל אביב, ב־11 במאי, שרת מסר דו"ח שאישר את חששותיו של בן גוריון לגבי התקרבותה של מחלקת המדינה לעבר הערבים, במגמה לחסום את ברית המועצות.239 מאוחר יותר סיפר בן גוריון על רשמיו משיחתו עם שרת: "משה... נתן לי דו"ח מפורט על שיחתו עם מרשל. הוא סיפר לי על אזהרתו של מרשל כי אנו נושמד, ועל הצעתו כי נדחה את ההכרזה על המדינה. בתום [שיחתנו] הוסיף ארבע מילים משלו: 'אני חושב שהוא [מרשל] צודק.'" בתגובה, בן גוריון ביקש מנציגו הדיפלומטי הבכיר להביא את הדו"ח המלא לישיבה המכרעת, שנועדה למחרת, ובה יוחלט אם להכריז על מדינה או לאו, אך להשמיט את דעתו האישית שזה עתה השמיע.240 היסטוריונים שבדרך כלל נקטו עמדה אוהדת לבן גוריון טענו כי בעקבות השיחה נוצרה מתיחות בין בן גוריון ושרת, אך לא נתנו תשובה ברורה לשאלה אם בן גוריון עשה שימוש במילים אלה. (הביוגרף הבולט של שרת, גבריאל שפר, מאשר את דבר הפגישה, אך אינו מאשר אם אכן ביקש בן גוריון משרת בסוף השיחה לחזור בו מדבריו.)

בעת ששרת עִדכן את בן גוריון, גולדה מאיר בדקה האם המלך עבדאללה עדיין עומד בכוונתו להימנע מלקחת חלק בפלישה ערבית גדולה נגד מדינה יהודית.241 אמנם בן גוריון פִקפק באם יוכל עבדאללה לעמוד בלחצים המדיניים של הערבים, אולם מאיר חשבה ששווה לעשות את המאמץ, במיוחד לנוכח פגישתם הראשונה הכה־מוצלחת בנובמבר. המגעים הנמשכים בין הציונים לבין עבדאללה רמזו על סיכויים טובים, אך גולדה ביקשה לשמוע את כוונותיו של עבדאללה בפגישה פנים אל פנים.

הפעם חשב המלך שנסיעה לשטח פלסטינה תהיה כרוכה בסיכונים פוליטיים גדולים מדי מבחינתו, וגולדה, אפוא, לבושה בגדים של אישה ערבייה, יצאה בלִוויית עוזרהּ ויועצהּ, עזרא דנין, לרבת עמון.242 במהלך הפגישה חזר בו עבדאללה מהמחויבות שהביע בפגישה הקודמת. "כשנתתי אז אותה הבטחה," הוא אמר, "חשבתי שאני שולט בגורלי ושאני יכול לעשות מה שנראה לנכון בעינַי, אולם מאז למדתי שאין זה כך."243 בנוסף, אמר המלך, הציונים להוטים וחסרי סבלנות מדי בחתירתם למדינה, ועליהם לחדול מלדרוש חופש עלייה. מאיר השיבה כי אין להגדיר עַם אשר המתין אלפיים שנה למדינה משלו כ"חסר סבלנות". היא גם דחתה ללא היסוס את הצעתו של עבדאללה, כי "רפובליקה יהודית" תתקיים כאוטונומיה למשך שנה, ולאחר מכן תהיה כפופה לשלטונו. מאיר הסבירה כי ישות יהודית במסגרת של מדינה אחרת כלשהי איננה המדינה העצמאית שלה שואפים הציונים, ומשום כך אין טעם לדון בהצעה כזו. יתרה מכך, היא הבהירה כי התקפה ירדנית תיתקל בתגובה ציונית תקיפה, שתחרוג מגבולות החלוקה שנקבעו על ידי האו"ם ותחתור לכיבוש שטחים נוספים. היא רמזה כי המלך שוגה בהערכתו לגבי כוחם הצבאי של הציונים.244

במהלך חילופי הדברים הודה - אולי במפתיע - עבדאללה כי הציונים, לפחות אז, הם "בעלי הברית היחידים" שלו באזור.245 אולם הוא לא הרגיש שהוא יכול לתמוך בהם בצורה גלויה. מן הראוי לציין כי דנין הזהיר את המלך מפני הסיכון שמציבים אלה הבאים לנשק, כנהוג, את שולי גלימתו - אזהרה שהוּכחה כנבואית כעבור כשלוש שנים, כאשר עבדאללה נרצח בעת שהתפלל במסגד אל־אקצא.

מדינה יהודית

12 במאי היה היום שבו יכריעו הציונים אם להכריז על מדינה או לדחות את ההכרזה. מבין 13 החברים בממשלה הזמנית, רק עשרה נמצאו בתל אביב. הנסיעה מירושלים, שבה נמצאו שני חברים, עדיין היתה כרוכה בסיכון גבוה, וחבר נוסף שהה בחו"ל. בתחילת הישיבה, שהחלה ב־10 בבוקר ונמשכה כמעט עד חצות הלילה, העבירה גולדה מאיר את ממצאיה הבלתי מעודדים בפתק לבן גוריון.246 "עומדת להיות מלחמה," נכתב בפתק.247 לימים תספר מאיר, "בקושי יכולתי להביט בפניו של בן גוריון כאשר קרא את הפתק, אך תודה לאל - הוא לא שינה את דעתו - וגם לא את דעתנו."248 מנהיג "היישוב" לא הזדעזע כאשר נודעו לו החדשות הרעות; עוד מקודם פִקפק אם עבדאללה יוכל לעמוד בפני הלחץ הערבי. לאחר שהוא קרא את הפתק, גולדה מסרה למתכנסים דיווח מפורט על פגישתה עם המלך.

באותו יום הגיעו למשתתפי הישיבה דיווחים כי הלגיון הערבי, צבאו של עבדאללה, כבר יצא לפעולות מנע נגד המדינה הציונית.249 מאות חיילים של הלגיון, יחד עם תושבי כפרים ערביים סמוכים, תקפו את כפר עציון, יישוב דתי מבודד על הדרך שבין ירושלים וחברון. 120 יהודים נהרגו, ובהם 21 נשים.250 "ההגנה" לא חשה לעזרת היישוב, משום שהוא היה רחוק מדי. בן גוריון, נחוש ויציב כתמיד, אמר כי יש רק תשובה אחת: להביס את הלגיון הערבי. עם זאת, עוד היו צפויות ידיעות קשות וכואבות על אבדות נוספות, בטרם יושג הניצחון.

תוך כדי הידיעות העגומות מכפר עציון דיווח שרת על תוצאות ביקורו בוושינגטון. הוא דיבר באריכות על שיחתו עם מרשל, והביע אכזבה מכך שמזכיר המדינה העדיף שהציונים יעכבו את ההכרזה על המדינה, וכן הזכיר את החישובים האמריקניים כיצד לבלום את ברית המועצות, שיחסיה עם ארצות הברית הידרדרו והלכו במהירות. גישתה של ארצות הברית, על־פי פרוטוקול מישיבת הקבינט האמריקני, כּוּוְנָה ליצור חיץ בין ברית המועצות לבין מדינות הנפט הערביות.251 בדברו על מגמת מחלקת המדינה, לקשור בין משטר הנאמנות לבין הפסקת אש, הסביר שרת, "העוקץ העיקרי בהפסקת אש איננו עוקץ צבאי, כי אם עוקץ מדיני. אין מדובר בהפסקת המלחמה [עניין שהוא בעייתי], כי אם בכך שהיהודים יוותרו על הקמת מדינה עצמאית." במילים אחרות, כשלעצמה, הפסקת אש בת שלושה חודשים לא היתה מדאיגה; מה שהיה מדאיג הוא הכוונה שהיא תשמש מבוא למשטר נאמנות מטעם האו"ם, ללא הגבלת זמן, שתטה את הציונות מיעדה העיקרי, אולי היחיד לעת הזאת - מדינה עצמאית. שרת תהה האם ניתן היה לנתק בין שני הרעיונות - הפסקת האש הזמנית ומשטר הנאמנות האמור לקום אחריה. שרת גם חלק עם שומעיו את תחושתו לגבי האותנטיות של קריאתו של מרשל להפסקת אש. להערכתו, מזכיר המדינה לא ניסה להפיל בפח את הציונים. שרת שיבח את שאיפתו הכנה של מרשל למנוע מלחמה אזורית, שתיצור "משבר בינלאומי חמור ביותר."252 בצטטו את שיחתו עם המזכיר, שרת ציין, "ראיתי את גילוי הלב המלא מן הפרספקטיבה [האמריקנית]... הם מאמינים כי ההכרזה [על מדינה] תגרום [קטסטרופה] ולכן יש הכרח למנוע אותה."253

אף על פי ששרת חלק שבחים למרשל וציין כי רצונו בהפסקת אש הוא כן ואמיתי, הוא נתקל במבוי סתום אצל מזכיר המדינה, בשל אמונתו המוצקה של האחרון בכך שהפתרון הינו משטר נאמנות. לכך לא יכלו הציונים להסכים, ונושא זה אף לא עלה לדיון בישיבה המכרעת. שרת, אף שהודה כי רעיון הפסקת האש "טעון תיקון", גרס כי הציונים אינם יכולים להוציאו מכלל חשבון, אם ניתן יהיה לנתקו מרעיון הנאמנות. ללא כל ספק, כל הנוכחים בישיבה רצו מדינה; השאלה היתה אם הציונים יוכלו ליהנות מפירות הפסקת האש, תוך כדי קבלת התחייבות כי ארצות הברית תתמוך במדינה עצמאית לאחר תקופת הביניים. המשתתפים גם שקלו את הסיכונים הכרוכים בסירוב למשאלותיה של ארצות הברית בצומת ההיסטורי שבו היו נתונים.

לבסוף הודה שרת כי מרשל לא היה מוכן לתת שום הבטחות וערובות לגבי מה שיקרה בתום שלושת החודשים של הפסקת האש. זה היה חשוב לבן גוריון, אשר כתב ביומנו כי אם ארצות הברית תתעמת צבאית עם המדינה היהודית, זו לא תוכל לשרוד. שרת אמר כי אינו יכול להמליץ שלא להכריז על מדינה, על אף שתחושתו היתה כי מסגרת משפטית למדינה, שתהיה גם לגיטימית על־פי המשפט הבינלאומי וגם בת־ביצוע במציאות, תיתן לציונים ארכת זמן חשובה. על־פי נוסחה כזו, למשל, ניתן יהיה להקים ממשלה זמנית לתקופת ביניים של מספר חודשים, שאחריהם אפשר יהיה להכריז על הקמת מדינה ריבונית. גישה זו, כך חשב שרת, תוכל להפחית את ההתנגשות הפוטנציאלית עם מרשל, ובמקביל ניתן יהיה להפיק ממנה את היתרונות הגלומים בהפסקת אש מיידית - בעיקר שהות ל"הגנה" להתכונן למלחמה כוללת. אולם את הרעיונות האלה שרת רק הזכיר ולא הדגיש, כך שמבחינת מה שראו המשתתפים בישיבה, הוא נותר נאמן לחזונו של בן גוריון.

הבאים אחריו היו מפקד הכוחות הצבאיים בפועל, יגאל ידין, וראש המטה הארצי בפועל, ישראל גלילי, שמסרו את הערכותיהם הצבאיות.254 לאחר שידין הציג את הערכותיו, השרים רצו לדעת אם לתחושתו, מנקודת מבט צבאית, עדיפה עכשיו הפסקת אש על המשך הלחימה. ידין וגלילי היו בבירור בעד הפסקת אש, אך כאנשי צבא, הם לא התייחסו לממד המדיני ברעיונו של מרשל (דהיינו משטר הנאמנות). הם גם נזהרו שלא להדגיש את העדפתם, לנוכח המחלוקת. עם זאת, הם העלו שאלות נרחבות באשר ליכולתו של "היישוב" ברגע זה לעמוד במלחמה בכמה חזיתות, בהתחשב בחוסר המוכנות הצבאית לכך. על־פי רישום מקוצר של הדיון, לאחר שהוסר סיווגו הביטחוני של המסמך,11 ידין הביע את משאלתו לחודשיים נוספים מעבר לתאריך היעד של 15 במאי. הוא דיבר בפיכחון על הסיכוי לפלישה ערבית. ואכן, היה זה ידין שדיווח על האבדות הכבדות בכפר עציון. הוא ועמיתיו לפיקוד "שגו", כך אמר, בהאמינם כי הכוחות הערביים לא יהלמו לפני הכרזת מלחמה פומבית.

בהתייחסו למצב בכפר עציון הביע גלילי את דאגתו כי מעורבותו של הלגיון הערבי תמריץ את הערבים המקומיים, שיראו אותה כמרמזת על סיכוי לניצחון. לאחר שידין מסר את מספרי החיילים בכל אחד מן הצבאות הערביים, הוא אמר כי אף שהעדיפות המספרית של הערבים איננה גדולה מאוד, הרי לתחושתו אין לציונים מספיק כוחות על מנת להדוף את התקפת הצבאות הערביים, וישנם אזורים מסוימים שיהיו פגיעים במיוחד. ההתקפה הערבית עלולה להחליש את המוראל בקרב היהודים, שהיה נמוך ממילא לנוכח הידיעות על ההרוגים הרבים בכפר עציון, ועל כך שלא היה ביכולתה של "ההגנה" לשלוח תגבורות לשם. ידין, אשר פתח את דבריו באומרו כי סיכויי ההצלחה של הציונים היו 50-50, תיקן את הצהרתו. כאשר השרים לחצו עליו ותבעו לדעת מה יקרה אם תפרוץ מלחמה, הוא השיב כי לערבים יש "יתרון ניכר."255 "הייתי רוצה לסכם ולהיות זהיר, ולומר כי ברגע זה הכוחות שקולים. אך אם אדבר ביתר גילוי לב, אומַר כי הם נהנים מיתרון גדול, זאת באם כל הכוח הזה יבוא ללחום נגדנו."

המשמעות שנבעה מדבריו של ידין היכתה בתדהמה את הנוכחים. מחד גיסא, בן גוריון רצה להכריז על המדינה. מאידך גיסא, ידין וגלילי חשבו כי במצב הנוכחי הציונים סובלים מחולשות צבאיות רציניות. רצונם בהפסקת הלחימה היה ברור. המדינה העתידה להיוולד תצטרך להילחם מול מספר צבאות ערביים, זאת כאשר כ־30 עד 40 אחוז מיחידות "ההגנה" עדיין לא חומשו.256 לא היו להם מטוסי קרב כלל, רק כמה מטוסים פרימיטיביים, וכמעט שלא היו תותחים. האספקה שהובטחה מחו"ל, במיוחד המטוסים, טרם הגיעה. הורגשה גם עייפות בקרב הלוחמים, שחלקם לחמו מאז החלטת החלוקה, קרוב לשישה חודשים קודם לכן. מצב זה גם ביטא את המחסור בכוח אדם: רק כאלף לוחמים, הוא אמר, מגינים על כל חלקה הדרומי של הארץ.257 גלילי הצביע גם על חוסר איזון בתחמושת כבדה, בעיה העלולה להוביל לתוצאות "חמורות ביותר" אם "העימות יתרחש במהלך השבוע הבא."258 למרות הסתייגותם מהבעת דעה בעניינים המדיניים, שני המפקדים הצבאיים ביטאו במפורש את דעתם כי הפסקת אש "למשך תקופת מה תהיה לנו לתועלת גדולה."259 אין כל ספק כי הנקודה החשובה ביותר, לדעת ידין, היתה כי הפסקת אש תעניק לציונים יותר זמן להתכונן, להתחמש, ולהטמיע בכוחות את הנשק והתחמושת האמורים להגיע מחו"ל. הוא חשב כי העיכוב בהכרזה יחזק את הציונים.

ההערכות שמסרו ידין וגלילי היו קשות ועגומות עד מאוד. ברור היה כי שני המפקדים הבכירים תומכים בהפסקת אש. עתה הגיע תורו של בן גוריון לעשות את מה שידע לעשות הכי טוב: לקיים דיון שידחוף לעבר ההחלטה שאותה היה מעוניין לקבל. למול גישתם המדודה של המפקדים, הוא לא הותיר שום ספק באשר לעמדתו הוא. בעודו נזהר שלא לנסות ולסתור אף עובדה שהם הציגו, הוא לא גילה היסוס כלשהו. היה זה בן גוריון קלאסי - אנליטי ובלתי משתמע לשתי פנים. "אינני רואה שום יתרון בהפסקת אש," הוא אמר.260 הוא ראה את הפסקת האש כמלכודת, והציג שלושה תרחישים אפשריים. בראשון, הפסקת אש שתיאכף "באופן הרמטי" על שני הצדדים תביא, הודות למוטיבציה הציונית, לניצחונם של היהודים; "היישוב", שירגיש כי גבו על הקיר, יצליח להתארגן מחדש ולהגדיל את יכולתו לנצח, כאשר יתחדש הסכסוך המזוין. אולם תרחיש זה כשלעצמו היה בלתי מספק, משום ש"היישוב" ינותק ממקורות התמיכה שמעבר לגבולותיו, דהיינו כוח אדם ונשק. בתרחיש השני, ארצות הברית ובריטניה יובילו הסגר נגד הציונים, מצב "מסוכן ביותר" שבו הציונים יזדקקו ליותר מנס אחד על מנת לנצח. ובתרחיש השלישי, הסביר ביותר לדעתו, הפסקת האש תיאכף בצורה בלתי מאוזנת, משום שאמנם ניתן יהיה לאכוף אותה על הפלסטינים, אך היא לעולם לא תוחל על כל המדינות הערביות השכנות. כתוצאה מכך, המדינות הערביות ימשיכו להתחמש, והכף תיטה לרעת הציונים.

הכרזה על מדינה, לעומת זאת, תאפשר לציונים לנצל את המשאב הגדול ביותר שלהם - תומכיהם מבחוץ - שיוכלו לסייע בהברחת נשק למדינה הצעירה לאחר שהבריטים יֵצאו ממנה. אמנם גם מדינות ערב יוכלו להגביר את התחמשותן, וקרוב לוודאי שיהיו עוד התקפות עם תוצאות טרגיות כמו זו שהיתה בכפר עציון.261 אולם התחמשות ערבית כללית לא הדאיגה את בן גוריון, כל עוד יוכלו הציונים להפיח רוח חיים בצבאם שלהם. את ההזדמנות הזאת, שתיווצר על ידי הכרזת מדינה, ולא תוכל להתממש אם תוכרז הפסקת האש, אסור להחמיץ. ובנוסף ליתרון הצבאי יש לקחת בחשבון את היתרון שייווצר כתוצאה מעלייה ללא הגבלה - האבן הראשה בחזונו של בן גוריון. שערים פתוחים, משמעם יהיה זרימה של כוח אדם חיוני. ואילו במצב של הפסקת אש, טען בן גוריון, "העלייה תהיה כבולה באזיקים, וכן גם יכולתנו להביא נשק."262

ליגאל ידין הזכיר בן גוריון כי כחודש וחצי קודם לכן, הוא אמר שהמוראל בקרב הלוחמים לא היה גבוה, ועתה היה מודאג ממה שקרה בכפר עציון. לא היו תגבורות, וידין היה מודאג מכך שהמוראל יֵרד לשפל כאשר הלוחמים יעמדו בפני נשק כבד. בן גוריון חשב להפך - שהשפעתה של הפסקת אש על המוראל תהיה שלילית. הניצחונות בחיפה, טבריה, צפת ויפו, הוא טען, שיפרו את מצב הרוח בציבור, ויצרו בשבועות האחרונים "תחושה של גבורה מוראלית ועליונות צבאית." הפסקת אש, לדבריו, תעצור את המומנטום הזה, ותאפשר לערבים להתארגן מחדש. הוא אמנם הודה כי לאלפי חיילים אין נשק, אך הצביע על אפשרויות לתיקון מצב זה, לדוגמה על ידי גיוס כחמישה־עשר אלף בעלי כלי נשק שלא גויסו.263 בסיכום דבריו הוא הודה כי "המצב קשה וגדוש סכנות," אך הוסיף כי הציונים יוכלו להיות "המכריעים במערכה" על ידי ניצול נבון של המשאבים הצבאיים ועל ידי יישום ערכים מוסריים. כך, חרף החולשות הגלויות שבעמדתו, הפעיל בן גוריון את טיעוניו המשכנעים ואת חזונו המנצח, כלים שבהם ידע להשתמש במשך עשרות שנים, על מנת לשכנע את שרי הקבינט שלו ביתרונות הגלומים בהכרזה על המדינה. שוב היה בן גוריון החלטי, ושוב עתיד היה לנצח.

ככל הנראה לא נערכה הצבעה פורמלית - יתכן שאיש לא רצה להירשם כתומך בדחיית ההכרזה על המדינה - אך יש עניין רב גם במהות וגם בטון של הדוברים באותה ישיבה גורלית. נראה ששישה מהם תמכו בהכרזת העצמאות ב־14 במאי, בעוד שארבעה תמכו בדחייה ובהסכמה להפסקת אש.264 שרת, שקודם לכן נקט עמדה אמביוולנטית, הצטרף עכשיו למחנה עצמאות עכשיו,12 ובזה נשבר התיקו.265

הנושא היחיד שנותר על הפרק היה השאלה אם הכרזת העצמאות תכלול התייחסות לגבולות המדינה. בן גוריון, שהתנגד לכך נמרצות, מחשש כי התייחסות כזו תהווה הסכמה במשתמע לטריטוריה שחלקיה מפוצלים, הסתמך על האבות המייסדים של ארצות הברית, שלא סימנו גבולות טריטוריאליים בהכרזת העצמאות שלהם בשנת 266.1776 בנוסף לזה, אם הערבים יפתחו במלחמה, הם יאבדו את הסמכות המוסרית שתידרש להם על מנת לתבוע שיבה לגבולות הרצויים להם. בעניין זה בן גוריון גילה עקביות מאז פרסום ממצאי ועדת פיל ב־1937, כאשר כתב לבנו, עמוס. אם הערבים יחליטו להילחם במדינה יהודית, יהיה עליהם לשאת בתוצאותיה של החלטה זו.

ביום שישי, 14 במאי, רגעים לפני כניסת השבת, הקריא בן גוריון את הכרזת העצמאות בפני קהל חוגג בתל אביב.267 בפומבי הוא נראה ונשמע איתן וחסר היסוס, ורק ביומנו הִרשה לעצמו להעלות את דאגותיו. כמו לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, הוא לא חגג. כעת, רשם ביומנו, "גורלו של העם מונח בידי הכוחות הצבאיים."268 והיה זה הולם שרישום זה נעשה בפנקס חדש, כפי שהפרק החדש בתולדות העם היהודי עמד להתחיל.

תכונותיו של מנהיג

החל מעלייתו של היטלר, בראשית שנות השלושים, בן גוריון פיתח נחישות שתפסה את כל מחשבתו ומִרצו - לקיים ולהצמיח את המפעל הציוני.269 האִיום הנאצי חיזק את אמונתו מימים ימימה - כי יהודים ללא מדינה הם יהודים ללא הגנה - והעצים את דחיפותו של הצורך במדינה יהודית. המאורעות בארץ ישראל ומחוצה לה אילצו את בן גוריון לראות את קִצבה של היוזמה הציונית בתור מרוץ נגד השעון. יותר ויותר, הוא חש את כובדה של ההיסטוריה היהודית מונח על כתפיו.

בשל כך, בן גוריון שאף להאיץ את לוח הזמנים של הציונות, גם מבחינת העלאת היהודים לארץ ישראל וגם מבחינת הקמת מדינה יהודית. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לחכות עד בוש לסיומו של המנדט. זה ההסבר לכך שבשנת 1939 הוא חדל מן ההסתמכות הבלעדית על הבריטים, כאשר אלה הודיעו על הפסקה הדרגתית של העלייה, שפירושה מניעה מן היהודים להפוך לרוב בשִטחם, ובמקביל - מניעת האפשרות לצמיחתה של מדינה דמוקרטית. בדומה לכך, בן גוריון קיבל את מסקנות ועדת פיל משום שלדעתו, שליטה מלאה בחלק מן הארץ תהיה עדיפה על שליטה חלקית (או חוסר שליטה בכלל) על הארץ כולה. נוסחה זו איפשרה גם עלייה יהודית בלתי מוגבלת, וגם הקמתה של מדינה ערבית פלסטינית. בן גוריון חש כי לנוכח הנסיבות הקיימות, לא היתה לו הזכות לסרב למה שהוצע ליהודים.

אם נשפוט את בן גוריון מבחינת הצלחתו לשכנע את הערבים בצדקת הציונות, או לנוכח השואה, הרי שהוא נכשל. הוא לא הצליח לשכנע את הערבים להסכים לפשרה, והוא לא היה מוכן בצורה נאותה להצלת ששת המיליונים שהושמדו, או חלק משמעותי מהם. היו אלה שני מִשתנים במשוואה שעליהם לא יכול היה לשלוט, והיה עליו ועל עמיתיו להתמודד איתם בצורה הטובה ביותר האפשרית. אולם הוא גילה עוז רוח במימוש החזון הציוני, שאותו גילם בדמותו.

יש חשיבות לכך שההחלטה הראשונה שקיבל בן גוריון בישיבה שנערכה מיד לאחר הכרזת העצמאות היתה לבטל את ההגבלות על העלייה שהוטלו ב־1939. הזיקה שבין בני האדם לבין הקרקע היתה אלמנט חיוני בהצלחת הציונות. העלייה היתה המצפן שהִנחה את בן גוריון מאז שנות השלושים, ועמדה בבסיס הקונספציה שלו אודות ריבונות. העלייה שימשה כמזור לְמה שהוא ראה כאלפיים שנים של חוסר בית ליהודים. והעלייה גם תביא בכנפיה את הדמוקרטיה. הקישור בין שני רעיונות אלה - רוב דמוקרטי באמצעות עלייה ללא הגבלה - הוא שיצר את עצם מהותה של המדינה, ישראל, שזה עתה הפכה לישות ממשית. ב־1960, כאשר נשיא צרפת, שארל דה גול, שאל את בן גוריון מהי משאלתו העיקרית עבור מדינתו, תשובתו של ראש ממשלת ישראל היתה, "עוד יהודים." וכאשר דה גול שאל מאַין הם יבואו, בן גוריון ענה: "מברית המועצות, העתידה להתמוטט בעוד שלושים שנה."13

בן גוריון היה נביא, איש חזון. הוא הבין מה נדרש על מנת שמדינה יהודית תקום. הבנתו ויכולתו לחזות את התפתחותה של המציאות הבינלאומית - בין שהיה מדובר בעליית הנאציזם ובסיכון הקיומי שהיא הציבה לעם היהודי, ובין בקריסתה של ברית המועצות - היו כמעט על־טבעיות. היתה לו תחושה יוצאת מן הכלל לחזות את הבאות ולהיערך לקראתן, והוא ניחן בנחישות ובאומץ הלב שהיו דרושים על מנת לעשות את מה שנכון היה לעשותו.

הישגיו של בן גוריון היו עצומים, בניגוד לממדי גופו הקטנים. הוא סייע להקים מדינה וכיהן כמנהיגהּ הבכיר במשך כ־15 שנים. הוא גילם את קולו ואת פניו של העם היהודי ברחבי העולם כולו. גם בשנותיה הראשונות של ישראל, כאשר היתה ענייה ועדיין לא התאוששה מן האבדות הקשות שסבלה במלחמת העצמאות, בן גוריון התעקש כי עליה לפתוח את שעריה לכל היהודים שרובם באו ללא רכוש וללא משאבים כספיים, ממדינות אירופה, מאסיה ובמיוחד מארצות ערב. היתה התנגדות להחלטה זו, אך בן גוריון עמד על דעתו. מבחינתו, העלייה היתה הסיבה וההצדקה לעצם הציונות, ובזכות עקשנותו, ישראל הגדילה את אוכלוסייתה ביותר מכפליים בשלוש השנים הראשונות לקיומה: 835,000 נפשות קיבלו אזרחות על סמך חוק השבוּת, שהיווה את תשובתה של מדינת ישראל העצמאית להגבלות הקשות שהטילו הבריטים על העלייה. מחירה של החלטה זו היה כי העולים נאלצו לחיות באוהלים ובמעברות, חלקם ביישובים הסמוכים לגבול, אך העיקרון היה גדול וחשוב יותר: גבולותיה של ישראל היו פתוחים מעתה לכל עולה יהודי באשר הוא. בן גוריון הקדיש את כל מאמציו לבניית תשתיות המדינה, ובמקביל חתר ליצור תחושת זהות משותפת בקרב העולים החדשים, שמצאו עצמם חיים עתה בארץ אבותיהם.

בן גוריון ידע להתפשר בעת הצורך, למשל כאשר החליט לקבל את השילומים מגרמניה כבר בשנה הרביעית לכהונתו כראש הממשלה. היתה זו החלטה שנויה במחלוקת חריפה, ומבקריה כינו את השילומים "כספי דמים", ברמז עבה לשואה שבה נרצחו שישה מיליון יהודים. הוא הגיע להבנות בנושאי דת ומדינה, במגמה למנוע סכסוכים פנימיים. והוא חתר להשיג בעלות ברית בינלאומיות, כדי להתגונן מפני האיבה הערבית. ניסיונו להשיג סיוע אמריקני בשנות החמישים לא הניב פרי, אך המאמצים שנעשו בעשור הבא הביאו לאספקת נשק הגנתי מתוצרת ארצות הברית. הואיל וישראל לא יכלה לקיים יחסים דיפלומטיים תקינים עם הארצות השכנות, בן גוריון פיתח מדיניות חוץ של "ארצות הפריפריה", וקראה לבניית יחסים ידידותיים עם טורקיה, אתיופיה ואיראן. הפיכתן של מדינות אלה לידידות אסטרטגיות הועילה למדיניות ההגנה של ישראל במשך שלושה עשורים. לכל אורך כהונתו, בן גוריון ידע לנצל שיטות פרגמטיות, תוך אי־סטייה מחתירתו ליעדי הקמת המדינה ובנייתה. הוא היה גמיש מבחינה טקטית ועקבי מבחינה אסטרטגית.

אך חרף הברק הפוליטי והאינטלקטואלי שלו, בן גוריון לא היה חף מחסרונות. הוא היה עקשן קיצוני, והתנהג בתוקפנות רבה כלפי יריביו הפוליטיים, תוך שהוא מרעיף בוז ללא הרף על יריבו מהאגף הימני, מנחם בגין, ועל מפלגתו, "חרות". ההגמוניה הפוליטית המוחלטת של מפלגתו של בן גוריון, תחילה מפא"י ואחר כך "העבודה", עד 1977, יצרה מרירות וזעם אצל אלה שלא היו שותפים להשקפת העולם של "העבודה", שדגלה בישראל שהונהגה על ידי יהודים ממזרח אירופה, חילונים וסוציאליסטים. איש לא יפקפק בכך שבן גוריון היה אידיאליסט, אולם הוא לא צפה את צמיחתה של ההשפעה הדתית בישראל, וזה הביא לכישלונו ביצירת קונסנסוס רחב עם אותם ישראלים שלא הזדהו עם השקפתו החילונית.

רבים חלקו על בן גוריון בזמנים שנים, אך איש לא פִקפק במסירותו לבנייתה של מדינה יהודית ריבונית ודמוקרטית, אחרי אלפיים שנות גלות. לציונות היו אבות רבים, אך בן גוריון ניצב גבוה מעל כולם, בהיותו מייסד המדינה. הוא היה מופת להתמסרות אישית למטרה המונחית על ידי עיקרון, לא על ידי גחמה אישית. ב־1948 קיבל בן גוריון את ההחלטה החשובה מכול, שעליה עתידה להישען מאז ועד היום ההיסטוריה של ישראל כולה.

2 ראוי לציין כי בשנים הראשונות לשלטון הנאצי, בן גוריון עצמו לא התנגד למשא ומתן עם היטלר לגבי הגירה והעברת רכוש של יהודי גרמניה, ויש בכך המחשה: עד כה הוא היה מוכן לגלות גמישות טקטית לשם השגת יעדיו הסופיים. לעומתו, ז'בוטינסקי התנגד בזעם באותה תקופה לכל משא ומתן עם גרמניה.

3 ביוני 1934 הורשע הרביזיוניסט אברהם סטבסקי ברצח ארלוזורוב ונידון למוות. הוא ערער, ובערעור בוטלה ההרשעה כתוצאה מהוכחות בלתי מספיקות. ב־1981 הורה ראש הממשלה מנחם בגין, שתמך בז'בוטינסקי וברביזיוניסטים בשנות השלושים, להקים ועדת חקירה שתחקור את רצח ארלוזורוב. העובדה שנושא זה עדיין עורר רגשות כה חזקים, כמעט 50 שנה לאחר הרצח, יכולה להמחיש עד כמה פילג רצח זה את התנועה הציונית.

4 שורשיה של התמיכה הבריטית בציונות רבים ומגוונים. אחד מהם נעוץ ברעיון הדתי של הגאולה - האמונה כי היהודים, עַם התנ"ך, צריכים לשוב לארץ ישראל כשלב הכרחי לקראת חזרתו של ישוע לעולם וגאולתו הסופית. אמונה מסוג אחר טענה כי היהודים יפעלו למען מודרניזציה, יסייעו להתפתחותו הכלכלית של המזרח התיכון, ובכך יעזרו להשתלטותה של בריטניה על השטחים שנלקחו מהאימפריה העות'מאנית בתום מלחמת העולם הראשונה. עוד חשבו הבריטים כי היהודים ינקטו עמדה פרו־מערבית ובכך ישרתו את המטרות האסטרטגיות של הבריטים, שביקשו להבטיח את שליטתם במרחב שמתעלת סואץ ועד להודו. בהינתן החשיבות המדינית הרַבה לקשר שבין בריטניה לארצות הברית, בלונדון חשבו כי התמיכה בציונות במהלך המלחמה תהיה לרצון לנשיא ארצות הברית ווּדרוֹ ווילסון, שטיפח ותמך ברעיון ההגדרה העצמית של לאום. בריטניה גם חששה כי גרמניה שוקלת לפרסם גִרסה משלה להצהרת בלפור, והדבר עלול להחליש את תמיכתה של ארצות הברית בבריטניה ובבעלות בריתה.

5 שבע שנים לאחר מכן כתב בן גוריון למשה שרת: "אילו הייתי... ערבי בעל תודעה פוליטית או לאומית... כי אז הייתי נאבק בצורה יותר נמרצת, מרה ונואשת נגד העלייה, אשר בבוא היום תעביר את ארץ ישראל וכל תושביה הערבים לשליטה יהודית."

6 באותו זמן הוא נפגש עם כשלושים בני ה"יישוב", שעמדו לצנוח מעבר לקווי האויב, ביניהם ככל הנראה חנה סנש, צעירה בת 23, ילידת הונגריה, ששאפה לסייע להצלת יהודי הונגריה שעמדו להיות מגורשים לאושוויץ. היא נלכדה ועונתה באכזריות, אך סירבה לגלות את פרטי שליחותה. בן גוריון הורה לצנחנים לומר ליהודים שאותם יפגשו כי יהיה להם בית בארץ ישראל לאחר המלחמה.

7 לדברי בן גוריון, במהלך המלחמה הצליחו 115 אלף עולים בלתי לגאליים להגיע לחופי ארץ ישראל.

8 תוכנית הנאמנות המנוהלת על ידי האו"ם היתה תולדה ישירה מתוכנית המנדט של חבר הלאומים. בהתאם לתוכנית זאת, מעצמה (בדרך כלל מערבית) תשלוט על השטח או המדינה הרלבנטית, בתמיכת האו"ם. התוכנית יושמה על אזורים, מושבות ושטחי מנדט לשעבר ששוחררו משלטון מדינות "הציר" במהלך מלחמת העולם השנייה. כמו בתוכנית המנדט, ארצות הנשלטות על־פי תוכנית הנאמנות היו אמורות, במרוצת הזמן, לזכות בעצמאות מלאה; אולם הואיל ומועד העצמאות לא הוגדר, נוצר פקפוק אם השטח אכן יהפוך למדינה עצמאית בסופו של דבר.

9 מבין כ־35 אלף חיילים ב"הגנה" בתחילת הסכסוך המזוין.

10 במהלך הפגישה הסביר שרת למרשל כי האמברגו על נשק שהטילה ארצות הברית מונע מן היהודים גישה לאמצעי הגנה עצמית בסיסיים. הוא ביקש, אפוא, סיוע צבאי צנוע ביותר מארצות הברית, כגון מגינים לאוטובוסים מפני ירי צלפים.

11 לא ברור אם הסרת הסיווג מן המסמך נעשתה מבלי לפרט מי מבין השרים תמך בהפסקת אש, אולי על מנת שאלה שתמכו בכך לא יואשמו בחוסר התלהבות מן ההכרזה על עצמאות.

12 לפי הגִרסה המסורתית, נערכה הצבעה, שבה שישה מן המנהיגים, ובהם בן גוריון ושרת, הצביעו על דחיית ההצעה להפסקת אש, ומשמעותה של דחיית ההצעה הזאת היתה תמיכה בהכרזה מיידית על המדינה העצמאית, ואילו ארבעה הצביעו בעד הפסקת האש. גרסה זו מוצגת, בין היתר, בספר "שלושה ימים" מאת זאב שרף, ששימש כמזכיר הממשלה הזמנית ורשם את פרוטוקול הישיבה ב־12 במאי. אולם ההיסטוריון מרטין קרמר טוען כי לא נערכה הצבעה, וכי לכל המשתתפים היה ברור כי בקרוב תוכרז מדינה עצמאית. למסקנה זו הוא מגיע על ידי הצבעה על מספר ראיות, ובהן שבן גוריון מעולם לא הזכיר הצבעה כזו, ושההצבעה אמנם מוזכרת בספרו של שרף, אך לא בפרוטוקול שעליו התבסס הספר.

13 הוא טעה בשנה אחת בלבד. ברית המועצות קרסה ב־1991. אולם כבר החל מ־1989 החלו כמיליון יהודים לנהור מברית המועצות לישראל. שמעון פרס נוכח בפגישתם של דה גול ובן גוריון, והוא שסיפר על חילופי הדברים ביניהם.