חטאו של לורד ארתור סביל וסיפורים אחרים

הרוח מטירת קנטרוויל רומן בנוסח ההילו־אידאליזם1 1

כשמר חירָם בּ' אוֹטיס, הציר האמריקני, קנה את טירת קַנטרוויל, אמרו לו הכול שהוא עושה מעשה מטופש מאוד, שכן לא היה כל ספק שהמקום רדוף רוחות. למען האמת, לורד קנטרוויל עצמו, המקפיד ביותר בענייני כבוד, הרגיש שמחובתו לציין עובדה זאת באוזני מר אוטיס כשהגיעו לדון בתנאי המכירה.

"אנחנו עצמנו לא רצינו לגור במקום," אמר לורד קנטרוויל, "לאחר שדודתו של אבי, הדוכסית־האלמנה בּוֹלטוֹן, לקתה בהתקף החרדה שמעולם לא התאוששה ממנו באמת, למראה שתי ידי שלד שהונחו על כתפיה כשהתלבשה לארוחת הערב. ואני חייב לומר לך, מר אוטיס, שאת הרוח ראו כמה מבני משפחתי החיים, וכן כומר הקהילה, אוֹגוּסטוּס דַמפְּיֵיר, בוגר קינג'ס קולג' בקיימבּרידג'. אחרי התקרית המצערת שקרתה לדוכסית, נטשו אותנו כל משרתינו הצעירים, ושְׁנתה של ליידי קנטרוויל נדדה לעתים תכופות לשמע רעשים מסתוריים שבקעו מהמסדרון ומהספרייה."

"אדוני הלורד," השיב הציר, "אקנה את הריהוט ואת רוח הרפאים לפי אומדן ערכם. אני בא ממדינה מודרנית שבה הכסף יענה את הכול; ונוכח כל צעירינו הנמרצים החוגגים בעולם הישן ואחר כך חוזרים ואִתם השחקניות וזמרות האופרה הטובות ביותר שלכם, אני מניח שלוּ היה באירופה רוח רפאים או משהו מעין זה, בתוך זמן קצר הוא היה מוצג באחד המוזאונים הציבוריים שלנו או במופע נודד."

"אני חושש שהרוח קיימת," אמר לורד קנטרוויל בחיוך, "גם אם אולי לא נענתה לפניות הגישוש של אמרגניכם הנמרצים. היא מוכרת זה שלוש מאות שנה, בעצם מ־1584, ומופיעה תמיד לפני מותו של אחד מבני משפחתנו."

"למען האמת, לורד קנטרוויל, כך עושה גם רופא המשפחה. אבל, אדוני, אין דבר כזה – רוח רפאים, ואני מניח שחוקי הטבע אינם עומדים להתבטל לכבוד האצולה הבריטית."

"אין ספק שאתם מציאותיים מאוד באמריקה," השיב לורד קנטרוויל שלא הבין לאשורה את הערתו האחרונה של מר אוטיס, "אם לא אכפת לך שיש רוח בבית, הכול בסדר. רק זכור שהזהרתי אותך."

כמה שבועות אחר כך הושלמה עסקת הרכישה, ובסוף העונה עברו הציר ובני משפחתו לטירת קנטרוויל. גברת אוטיס – שבנעוריה נודעה בתור היפהפייה הניו־יורקית, העלמה לוּקרציה ר' טַפַּן מרחוב 53 מערב – הייתה כעת אישה נאה מאוד בגיל העמידה בעלת עיניים יפות וצדודית מרשימה. גברות אמריקניות רבות מסגלות להן מחוץ למולדתן חזות של בריאות רופפת תמידית, מתוך התרשמות שזוהי גִרסה של עידון אירופי, אבל גברת אוטיס מעולם לא נכשלה בכך. היא ניחנה בבריאות מצוינת ובחיוניות מדהימה. אכן מבחינות רבות הייתה ממש אנגלייה, דוגמה מצוינת למכנה המשותף שיש לנו היום עם אמריקה בכל דבר, רק לא בשפה כמובן. בנה הבכור – שברגע של פטריוטיזם, שמעולם לא חדל למחות עליו, קראו לו הוריו וושינגטון – היה צעיר בהיר שֵׂער ויפה למדי שהתמחה בדיפלומטיה האמריקנית בשלוש עונות רצופות שבהן הוביל בריקוד הגֶ'רמן בקזינו בניוּפּוֹרט, ואפילו בלונדון יצא לו שם של רקדן מעולה. פרחי גרדֶניה ומעמד האצולה היו חולשותיו היחידות. לבד מזה היה בחור הגיוני ביותר. העלמה וירג'יניה א' אוטיס הייתה נערה בת חמש עשרה, דקת גזרה וחיננית כאיילה צעירה, ומעיניה הכחולות והגדולות נשקפה עצמאות גמורה. היא הייתה אמזונה נהדרת, ופעם התחרתה בלורד בּילטוֹן הקשיש ברכיבה על הפוני שלה, ולאחר שתי הקפות סביב גן אחוזתו ניצחה אותו בדיוק מול פסל אכילס בפער כאורכו של פוני וחצי, למרבה שמחתו של דוכס צֶ'שֶׁר הצעיר שבו במקום הציע לה נישואין, ועוד באותו הלילה נשלח במצוות אפוטרופסיו חזרה לאיטון כשהוא ממרר בבכי. אחרי וירג'יניה באו התאומים שכונו בדרך כלל "הכוכבים והפסים"2 בגלל ההצלפות שהיו תמיד מנת חלקם. הם היו ילדים מקסימים, ומלבד הציר הנכבד, היו הרפובליקנים האמיתיים היחידים במשפחה.

היות שטירת קנטרוויל מרוחקת שבעה מיילים מאסקוט, תחנת הרכבת הקרובה ביותר, טִלגרף מר אוטיס וביקש שתמתין להם שם כרכרה קלה, ובערב יולי נעים הם יצאו לדרך במצב רוח מרומם. האוויר היה בשׂום בניחוח עצי אורן. מפעם לפעם שמעו את הדכדוך העולה מקולה הערב של יונת הבר, או ראו את חזהו הבוהק של הפסיון חבוי בין השרכים המרשרשים. כשחלפו על פני עצי אשור, עקבו אחריהם עיניהם של סנאים קטנים, והארנבים זינקו משם במהירות לתוך סבך השיחים וטיפסו על התל המכוסה טחב, זנבותיהם הלבנים מתנוססים באוויר. אבל כשנכנסו לשדרה המוליכה אל טירת קנטרוויל קדרו פתאום פני השמים, דממה מסתורית כמו עמדה בחלל האוויר, להק עצום של עורבים חלף חרש מעל ראשיהם, ובטרם הגיעו אל הבית ירדו כמה טיפות גשם גדולות.

על המדרגות קידמה את פניהם ישישה לבושה בקפידה בבגדי משי שחורים, ובמטפחת ובסינר לבנים. זאת הייתה גברת אוּמְני, סוכנת הבית, שגברת אוטיס ניאותה להשאיר במשׂרתה לפי בקשתה הנרגשת של ליידי קנטרוויל. כל אחד שירד מהכרכרה זכה לקידתה העמוקה ולברכתה המיושנת בסגנונה: "ברוך בואכם לטירת קנטרוויל." הם הלכו בעקבותיה בטרקלין מפואר בסגנון טיודור אל חדר הספרייה, חדר ארוך בעל תקרה נמוכה המצופה בלוחות אלון שחור ובקצהו חלון מַסכּית גדול. כאן חיכה להם תה מנחה, ולאחר שהסירו את גלימותיהם, ישבו והביטו סביב בעוד גברת אוּמני משרתת אותם.

פתאום הבחינה גברת אוטיס בכתם אדום עמום על הרצפה שליד האח. היא לא ידעה כלל על מה הוא מעיד ואמרה לגברת אומני, "אני חוששת שמשהו נשפך שם."

"כן, גבִרתי," השיבה סוכנת הבית הקשישה בלחש, "דם נשפך במקום הזה."

"כמה נורא!" קראה גברת אוטיס, "אני בהחלט לא רוצה לראות כתמי דם בטרקלין. צריך להסיר אותו מיד."

הישישה חייכה והשיבה באותו קול חרישי ומסתורי, "זהו דמה של ליידי אלינוֹר דֶה קנטרוויל שב־1575 נרצחה בדיוק במקום הזה בידי בעלה, סר סיימון דה קנטרוויל. סר סיימון חי תשע שנים אחרי מותה ופתאום נעלם בנסיבות מסתוריות מאוד. גופתו לא נמצאה מעולם, אבל רוחו החדורה רגשות אשמה עדיין פוקדת את הטירה. את כתם הדם שעורר את התפעלותם הרבה של תיירים ושל מבקרים אחרים אי אפשר להסיר."

"שטויות," קרא וושינגטון אוטיס, "אלוף מסירי הכתמים מתוצרת פּינקרטוֹן ותכשיר הניקוי פַּרַגוֹן ינקו אותו בִּן רגע." ובטרם הספיקה סוכנת הבית המבועתת לעצור בעדו, כרע על ברכיו ושפשף במהירות את הרצפה במקל קטן שנראה כעפרון איפור שחור. כעבור דקות מעטות לא נותר זכר לכתם הדם.

"ידעתי שפינקרטון יצליח," השמיע וושינגטון תרועת ניצחון ופנה להביט אל בני משפחתו שופעי ההערצה; אבל אך בקעו מפיו המילים האלה, האיר את החדר החשוך הֶבזק מחריד של ברק, רעם מפחיד הקפיץ את כולם והעמידם על רגליהם, וגברת אומני התעלפה.

"איזה מזג אוויר מחריד!" אמר הציר האמריקני בנחת והצית לו סיגר ארוך. "נראה לי שצפיפות האוכלוסין במולדת הישנה גדולה כל כך שאין די מזג אוויר נוח לכולם. תמיד חשבתי שההגירה היא הפתרון היחיד המתאים לאנגליה."

"חירם, יקירי," קראה גברת אוטיס, "מה נעשה בְּאישה שמתעלפת?"

"חייבי אותה לפצות אותך כמו על שבירת כלים," השיב הציר, "והיא לא תתעלף שוב." ואכן, כעבור כמה דקות התאוששה לגמרי גברת אומני. אבל בלא ספק היא הייתה נסערת מאוד, ובפנים זעופות הזהירה את מר אוטיס מפני הצרות שיפקדו את הבית.

"במו עינַי ראיתי דברים, אדוני," אמרה, "ששׂערותיו של כל נוצרי היו סומרות למַראָם, ולילות רבים לא עצמתי עין בגלל הדברים האיומים שקורים כאן." אבל מר אוטיס ואשתו הבטיחו בחום לנשמה הטובה שהם אינם פוחדים מרוחות רפאים, וסוכנת הבית הקשישה – לאחר שהתפללה להשגחה העליונה שתעניק מברכתה לאדונה ולגברתה החדשים, ולאחר שדאגה להעלאת שׂכרה – דידתה אל חדרה.

הילו־אידאליזם. תורה שהתפתחה במחצית המאה ה־19 ואיחדה שתי תורות מנוגדות – אידאליזם מצד אחד (ולפיה הרוח היא המניע בתולדות האנושות, ולא גורמים כלכליים חברתיים) ומטריאליזם מצד אחר (ולפיה החומר הוא הגורם הראשוני שביסודו של העולם ושל כל תופעות החיים והחברה, וקיום העולם האובייקטיבי אינו תלוי בתודעתו של האדם). נקודת המוצא של ההילו־אידאליזם הייתה שהנפש היא חומר.

כינויו של דגל ארצות הברית.