חטא וגאולה

שרה בכלל לא הייתה אמורה להיות אשתי.

ברור שהבחנתי בה לפני זה. קשה שלא להבחין. עם היופי הטבעי שלה, עיני האיילה החומות בהירות ושיער הקרמל היפהפה. היה בינינו הפרש של כמה שנים בלבד, אבל היא כבר הובטחה למישהו אחר, בזמן שאני אפילו לא שקלתי עדיין להתחתן. היא טיפלה באחיות שלה ולמדה בקולג', בזמן שאני הקדשתי את הימים שלי לעינוי אויבים כאוֹכף של המאפיה ואת הלילות לבילוי במועדונים וזיונים עם בחורות אקראיות. מסלולי החיים שלנו כמעט לא הצטלבו, עד שיום אחד העולמות שלנו התנגשו בדרך הכי קטלנית שיכולה להיות. יום שיוכל לחסל אותנו ואת העתיד שלנו אם נאפשר לו.

שרה

בדקתי את השעון שלי שוב. חיכיתי בכניסה הראשית של קולג' ברנרד כבר עשר דקות. פלביו אף פעם לא גרם לי לחכות. אחרי שסגרתי את הכפתורים העליונים של המעיל והידקתי את הצעיף, התקדמתי קצת לעבר שערי הברזל המחושל שסימנו את הגבול של הקמפוס והובילו ונפתחו אל שדרות ברודוויי.

לא הופתעתי כשלא ראיתי את המכונית שלו. הוא תמיד עצר ממש מול השערים כדי שיהיה לי קל לראות אותו מהכניסה. השערים המו מאנשים שנכנסו ויצאו, אבל לא היה שם מישהו שהכרתי. עכשיו, כשהסמסטר התחיל, הרבה פרצופים חדשים הצטרפו לשורות הפרצופים שרק התחלתי להכיר. חוץ מהנהון ידידותי פה ושם, אף אחד לא באמת התייחס אליי. היה לי קשה ליצור קשרי חברות עם אנשים מחוץ לעולם המאפיה. תמיד יש סודות להסתיר, דאגות של אבטחה והפחד שמא יתברר פתאום שהאנשים שניסית להתחבר איתם הם בעצם שוטרים סמויים. אז החברים שלי היו האחיות, בני הדודים ואימא שלי. מהם לא הייתי צריכה להסתתר אף פעם. הצצתי בשעון שוב.

פלביו, איפה אתה?

התחלתי לדאוג.

בדיוק כשהוצאתי את הטלפון מתיק הגב כדי להתקשר לפלביו, השם שלו הופיע על הצג. התזמון המושלם העלה חיוך על פניי. "אתה מאחר," אמרתי בלי שמץ של נזיפה. הרבה פעמים נסחפתי עם משימות ולא שמתי לב לשעה, ולא פעם פלביו נאלץ לחכות לי. אח שלי היה קדוש (לפחות מבחינתי), ולא התלונן אף פעם, אז בהחלט לא התכוונתי לכעוס בגלל התקרית החד־פעמית הזאת. "הבטחתי לאליאה ואינסה שאאפה איתן עוגיות."

"המכונית נתקעה לי באמצע שום מקום אחרי איזה ג'וב, שרה. אני עדיין מחכה שמישהו יבוא לאסוף אותי."

תמיד היה לי רגע של עצבות כששמעתי אותו מדבר באגביות כזאת על העובדה שהוא מאפיונר מהשורה, כאילו הוא לא בן שבע־עשרה ואמור להיות תלמיד תיכון במקום זה. אבל זה העולם שלתוכו נולדנו, ועד כה הוא היה יותר טוב אלינו מאשר אל רבים אחרים במשפחה שלנו.

"הכול בסדר. פשוט תשלח את אבא. או שאני אסע ברכבת."

"אין מצב שאת נוסעת בתחבורה ציבורית. ואבא בפגישה. הוא רחוק מדי מהקמפוס. הוא אמר לי להתקשר למקסימוס. היה לו ג'וב לא רחוק ממך והוא כבר בדרך אלייך. הוא ייקח אותך לאבא. אימא כבר בהמפטונס עם אליאה ואינסה."

"מקסימוס?" שאלתי בהפתעה. דיברתי עם מקסימוס טרוויסאן כמה פעמים באירועים חברתיים. בקושי הכרתי אותו. אבל אם אבא ופלביו בטחו בו, לא הייתה לי שום סיבה לא לסמוך עליו בעצמי.

"אפשר לסמוך עליו. את תהיי בסדר."

"אני יודעת. הכול טוב. אני לא דואגת. תשמור על עצמך ותגיע להמפטונס בשלום. אני בסדר."

"אוקיי. נתראה אחר כך."

כשניתקתי את השיחה ראיתי טנדר שחור נעצר מולי, מתעלם מהצפירות של נהג מונית שנאלץ להסיט את הרכב הצידה בגללו ומנפנופי היד המאוד לא ידידותיים שלו. החלונות של הטנדר היו מושחרים ככה שלא יכולתי לראות מי יושב מאחורי ההגה. חישוקי הכרום היו כל כך מבריקים שהשמש השתקפה בהם. סוככתי על העיניים בכף יד ומצמצתי לעבר הטנדר. החלון בצד של הנוסע נפתח וזיהיתי את הפרצוף של מקסימוס בפנים. השיער הכהה שלו היה קצר, קצת יותר ארוך מלמעלה ומזדקר בקוצים, אבל בלי עזרה של תכשירי שיער. נראה שהוא פרע אותו במו ידיו. "זה אני, מקסימוס טרוויסאן. אבא שלך שלח אותי," הוא אמר בקול בריטון עמוק שעורר צמרמורת קלה בעמוד השדרה שלי. כחכחתי בגרון, מבולבלת מהתגובה של הגוף שלי. אצבעותיי התהדקו מסביב לתיק העור כשהתקרבתי לרכב, אבל לפני שהספקתי להגיע לידית, מקסימוס קפץ החוצה, הלך מסביב למכונית ופתח בשבילי את הדלת. "בבקשה."

עוד מונית נעצרה מאחורינו והנהג סימן למקסימוס בתנועות פרועות להזיז את הטנדר שלו. מבט אחד מאיים של מקסימוס גרם לנהג לוותר ולהמשיך לנסוע.

הרמתי אליו מבט והרגשתי חום מתפשט לי בלחיים. הוא היה גבוה ממני ביותר מראש, והטי־שירט הלבנה הצמודה שלבש לא ממש הסתירה את השרירים והקעקועים. תהיתי כמה שעות הוא צריך לבלות בחדר הכושר כדי להיראות ככה, ואז החלטתי שאני בכלל לא אמורה לחשוב על זה. הסטתי את המבט הצידה וטיפסתי לכיסא הנוסע, מבולבלת מהחום שעוד נשאר לי בגוף.

מקסימוס סגר את הדלת וחזר במהירות למושב הנהג.

"חגרת?" הוא שאל בלי למצמץ.

הנהנתי, ועדיין ניסיתי להבין למה אני מרגישה קצת מסוחררת בקרבתו. מקסימוס היה גבר מושך, עם תווי פנים חזקים, עצמות לחיים חדות, סנטר מרובע וגוף חטוב ושרירי. אבל הדבר הכי מרהיב בו היו העיניים שלו. צבע הענבר הייחודי בלט על רקע הגבות הכמעט שחורות והריסים השחורים הסמיכים. אבל לא אהבתי קעקועים — לא רק את שלו, באופן כללי — ובכל מקרה, הסיפורים ששמעתי על הבילויים של אָמוֹ ושלו לא ממש הפכו אותו למושך מבחינתי.

"אבא שלך שלח אותי. הוא ידע שנהיה לבד במכונית," הסביר מקסימוס והתניע את הרכב. הבנתי שהוא חושב שהשתיקה שלי נובעת מאי־נוחות, מה שבהחלט לא היה נכון, לפחות לא במובן שהוא חשב עליו.

חייכתי אליו חיוך קלוש ואז כרכתי זרועות ברפיון מסביב לתיק העור שלי. התחושה של העור הרך מתחת לאצבעות הרגיעה אותי. אינסה, אחותי הקטנה והחברותית, האשימה אותי לא פעם שאני לא מתאמצת מספיק לצאת מאזור הנוחות שלי, כי אף פעם לא חיפשתי קשרים עם אנשים מחוץ למשפחה המורחבת, אפילו לא באירועים חברתיים. ופתאום, כשמצאתי את עצמי לבד עם מישהו שלא הכרתי טוב, הבנתי כמה אני מגושמת חברתית בגלל ה"עצלנות" הזאת. "אני יודעת. אני ממש מודה לך שהסכמת לעזור."

הוא יצא ממגרש החניה, נוהג ביד אחת כשהיד השנייה מונחת בנינוחות על הקונסולה שבין המושבים.

"בכיף. את צריכה להגיע לאבא שלך בשלום."

שתיקה השתררה במכונית כשפילסנו דרך לצאת מהאזור הצפוף של מנהטן. רחוב ברודוויי תמיד היה גיהינום של פקקים בשעה הזאת.

לא היה לי מושג על מה אני יכולה לדבר עם מקסימוס. אחרי יום מלא בהרצאות, המוח שלי היה מותש מכדי לחשוב על נושאים שאולי יש לנו עניין משותף בהם. הוא בטח לא ירצה לשמוע על מגפות ואסכטולוגיה באומנות של ימי הביניים. אז במקום זה נשענתי אחורה ובהיתי בנוף שחלף על פנינו בחלון. קיוויתי שהוא לא ייעלב מזה, אבל אפילו מהמעט שידעתי עליו, הוא נראה כמו הטיפוס שיעדיף שתיקה על פני שיחת חולין סתמית.

"נצטרך לעשות עיקוף כי הייתה תאונה רצינית והפגישה של אבא שלך הייתה מחוץ למנהטן," אמר מקסימוס, ואני רק הנהנתי ועצמתי עיניים.

"פאק!"

כבר התחלתי להתנמנם, והשאגה שלו גרמה לי לקפוץ בהפתעה. לפני שהספקתי לשאול למה הוא קילל ככה, הטנדר סטה שמאלה. פלטתי צווחה מבוהלת ואחזתי את התיק שלי בכוח. הפניתי מבט אל מקסימוס בתקווה לקבל הסבר, אבל העיניים שלו התרוצצו בין המראה הפנימית של הרכב והכביש שלפנינו.

הסתובבתי במושב שלי כדי להבין מה קורה. שלוש מכוניות נצמדו אלינו מאחורה והנסיעה שלהן רמזה שמדובר בנהגים שמצפצפים על חוקי התנועה. מקסימוס הסתובב מעבר לפינה והרים את הטלפון שלו. "עוקבים אחרינו —"

העיניים שלי נפערו כשאחת מהמכוניות האיצה אפילו יותר.

היא התנגשה בנו מאחורה והראש שלי פגע בחלון הצדדי.

הכול נהיה שחור.