חיות מטאפיזיות

ההיסטוריה של הפילוסופיה באירופה היא בדרך כלל הסיפור של הרעיונות, ראִיות-העולם, התקווֹת והפחדים של גברים. זה גם הסיפור של הרעיונות, ראִיוֹת-העולם, התקווֹת והפחדים של גברים שבדרך כלל חיו חיים של בדידות יוצאת דופן, הרחק מנשים והרחק מילדים. "כמעט כל הפילוסופים הגדולים באירופה היו רווקים", כתבה הפילוסופית מרי מידְגְ'לי בשנת 1953. זוהי שורת הפתיחה שהיא כתבה לשיחת רדיו שהזמין ממנה הבּי-בּי-סי אבל אחר-כך פסל אותה: ההבחנה של מרי לגבי המצב המשפחתי של פילוסופים היא "חדירה קטנונית, לא עניינית של נושאים משפחתיים אל חיי הרוח", אמרה המפיקה. אבל מרי טענה שהאינדיבידואליזם, הספקנות והסוֹליפּסיזם האופייניים למסורת הפילוסופיה המערבית לא היו מוצאים את מקומם בפילוסופיה שנכתבת על-ידי אנשים ונשים המנהלים יחסי חברוּת אינטימיים עם בני-זוג ומאהבים, אנשים שחווּ הריונות, גידלו ילדים, ונהנו מחיים אנושיים עשירים, מלאים ומגוּונים.

הספר הזה מספר היסטוריה שבמרכזה ארבע נשים פילוסופיות והחברוּת ביניהן. מרי מידְגְ'לי (סְקְרַטוֹן בשם נעוריה), אַייריס מֶרְדוֹק, אליזבת אַנְסְקוֹם ופיליפּה פוּט (בּוֹזַנְקֶט בשם נעוריה) הגיעו לגיל בגרות במהלך כמה מן האירועים הסוערים ביותר במאה ה-20. הן נולדו עם סיום מלחמת העולם הראשונה, והתחילו את לימודי הפילוסופיה שלהן באוקספורד זמן קצר לאחר שכוחותיו של היטלר פלשו לאוסטריה. למעשה, מרי שהתה בווינה כשהחיילים הגיעו לעיר - היא נסעה לשם כדי לשפר את הגרמנית שלה לפני התחלת הלימודים בקולג', והמורה שלה הרגיעה אותה שהצרות באירופה יתפוגגו עד מהרה. היא חזרה הביתה לאחר שבחלונות הראווה צצו שלטים כמו: "אם אתם נכנסים לכאן כגרמנים אמיתיים, תהא ברכתכם 'הייל היטלר'". האירועים שהתרחשו במהלך השנים הבאות שינו את פני האנושות - הנאציזם, השואה, המלחמה הטוטאלית, הירושימה ונגסאקי. הדור הזה נאלץ לעמוד פנים-אל-פנים מול מעשים של רשע וחורבן שבני-האדם שחיו לפניהם לא היו מסוגלים להעלות בדעתם.

אייריס מרדוק שמה לב שהפילוסופים הצרפתים מגיבים למציאות הפוסט-נאצית באופן שונה לחלוטין מעמיתיהם הבריטים. חוויית הכיבוש בצרפת חלחלה אל תוך הספרות והפילוסופיה הצרפתית שלאחר המלחמה. בזמן שהפילוסופיה של ז'אן-פול סארטר חקרה את ההשלכות המוסריות והפוליטיות של החירות, וניסתה להבין אם אותנטיות וכנות היו בכלל אפשריות לאנשים שחיו בצרפת של וישי, הבריטים לא סבלו ממשברים שכאלה. במקום זאת, הגברים של אוקספורד חזרו בשנת 1945 ממלאכת המלחמה שלהם, הפשילו שרווּלים, והמשיכו מאותה נקודה שבה הפסיקו ב-1939.

המשימה שהגברים הצעירים לקחו על עצמם, לפני שהמלחמה קטעה הכל, היא משימה נועזת: לחסל את התחום שנודע לפני כן בשם "פילוסופיה" ולהמיר אותו בסידרה חדשה של שיטות לוגיות, אנליטיות ומדעיות המוּכּרוֹת בשם פּוֹזיטיביזם לוֹגי. המחקר המֶטאפיזי הסְפֶּקוּלטיבי - החתירה לידיעה של טבע האדם, של המוסר, אלוהים, המציאות, האמת והיופי - אמור היה לפנות את מקומו להבהרה ולניתוח לשוני בשירות המדע. רק שאלות שאפשר לענות עליהן בשיטות אֶמפּיריוֹת - כאלה המתבססות על תצפיות מדעיות - אמורות היו להיות בגדר המוּתר. "מה משמעות החיים האנושיים?", "כיצד עלינו לחיות?", "האם אלוהים קיים?", "האם הזמן הוא ממשי?", "מהי אמת?", "מהו יופי?" - שאלות מטאפיזיות כמו אלה, שחרגו מגבולות מה שאפשר למדוד ולִצְפּוֹת, תוארו כ"הבלים". סוּלקה גם התמונה הפילוסופית הישנה של האדם כיצור רוחני שחייו מכוּונים לעֵבר האל או לעֵבר הטוב, ושהפילוסופיה היא בשבילו הניסיון לחשוב על המיבנה הבסיסי של המציאות. במקום זאת: ראִייה של בני-האדם כ"מכונות חישוב יעילות", אינדיבידואלים שכישורי החשיבה שלהם יאפשרו להם להתקדם אל מעֵבר לטבע החייתי והמבולגן שלהם, כדי לארגן ולהבין באופן הגיוני עולם שבלי כל אלה יישאר חסר-צורה ופראי. כך הוכרז שלא קיימות בעיות פילוסופיות אמיתיות; שאלות שאי-אפשר לטפל בהן באמצעים מדעיים הן שיבושים מביכים או אי-הבנות לשוניות.

אלמלא ההפרעה של המלחמה, מרי, אייריס, אליזבת ופיליפּה היו מצטרפות כנראה אל הגברים במאמץ להוציא לאור את העולם החדש והמופלא של פילוסופיה שאין בה שום שירה, מסתורין, רוח ומטאפיזיקה. או, סביר יותר, הן היו מסיימות את לימודי התואר ומשאירות את עולם הפילוסופיה מאחוריהן, לאחר שהשתכנעו - כמו שקורה לנשים צעירות רבות עד היום - שהתחום הזה לא בשבילן. מה שקרה במקום זה הוא שהגברים הצעירים וה"אריות" של הפילוסופיה הבריטית (פְרֶדי אֵייר, גילבֶּרט רַייל וג'ון אוֹסטין) נעקרו מאוקספורד והושתלו מחדש במשרד המלחמה ובמשרדי ממשלה אחרים. ארבע החברות שלנו נשארו מאחור להשלים את התארים שלהן באוקספורד משובשת, מלאה באנשים שפונו מלונדון, ובפליטים מאירופה. והפילוסופיה התחילה לחזור לחיים. המטאפיזיקאים הוותיקים שוב היו חופשיים לדבר על שירה, על טְרַנְסְצֶנְדֶנְטיוּת, על חוכמה ועל אמת. סרבני המצפון שאלו מה דורש מהם אלוהים ומהי חובתם. האקדמאים הפליטים, שדיברו בשפה שהיתה זרה להם, שיתפו אחרים בלמדנות ובתחומי ידע שלא היו מוכרים באוקספורד לפני כן. ואותן נשים, עכשיו לא בתוך כיתות מלאות גברים צעירים שאוהבים לנצח בוויכוחים, הפנו את תשומת ליבן, כולן יחד, אל העולם. הן התעניינו "במציאות הסובבת את האדם - טְרַנְסְצֶנְדֶנְטית או מה שלא יהיה", כפי שאמרה אייריס. והיו להן שאלות. הרבה שאלות.

כך קרה שארבע הנשים הללו למדו לראות את הפילוסופיה כפי שהן ראו אותה: כשיטה עתיקה של חקירה אנושית, שנשמרה בחיים באמצעות שיח מתמשך של אלפי שנים, במטרה לעזור לנו, כקולקטיב, למצוא את דרכנו במציאות עצומת-ממדים, החורגת מגבולות הקיום של כל אחד ואחת מאיתנו. וכשהגברים הצעירים שבו מן המלחמה, עם השיטות האנליטיות שלהם והבוז שרחשו למסתורין ולמטאפיזיקה, ארבע החברות שלנו כבר היו מוכנות להצהיר "לא!" בקול משותף.

את השיח הפילוסופי שהוביל אל הספר הזה התחלנו בקיץ של 2013. נפגשנו בז'נבה, שתיים מתוך קבוצה קטנה של פילוסופיות ופילוסופים שהתכנסו כדי לנסות ולהבין את מהות החֲלִימָה. כל אחת מאיתנו ראתה בחבֶרתהּ עמיתה פילוסופית שאוהבת את המעורפל, החולף והאגבי, ונוֹטָה לשאול שאלות משונות. תוך זמן קצר גילינו שאנחנו שותפות לאותה תחושת ייאוש ממצבה של הפילוסופיה באקדמיה, תחום ששתינו ניסינו למצוא את דרכנו בתוכו. ידענו שאם נרצה להמשיך ולהתקדם, נצטרך למצוא דרך לעשות פילוסופיה באופן יותר פתוח, יצירתי ומעורב. שתינו השתעממנו מלהקשיב לדיבורים של גברים על ספרים שכתבו גברים על חיים של גברים. ורצינו להתפלסף ביחד, כחברוֹת. חיפשנו סיפור שיעזור לנו. ואז, ב-28 בנובמבר, הופיע בעיתון גרדיאן מכתב למערכת תחת הכותרת "תור הזהב של פילוסופיית הנשים".

המכתב היה מאת "מרי מידְגְ'לי", שם שזיהינו, אבל לא כפילוסופית שעבודתה נכללת בחומר הלימוד באוניברסיטאות או נדונה בכתבי-העת המקצועיים הבולטים. במכתב הציגה מידג'לי את השלד של העלילה המסופרת בספר הזה. היא הסבירה כיצד היא וחברותיה, אייריס, אליזבת ופיליפּה, פרחו בשדה הפילוסופיה, תחום שכידוע אינו מסביר-פנים לנשים, דווקא משום שברגע המכריע הגברים נקראו למלחמה. "הבעיה היא כמובן לא בכך שהגברים הם גברים", המשיך המכתב, "- גברים עשו פילוסופיה טובה בעבר". מה שהיא טענה, כך נראה, ובקריצה, זה שהגיע הזמן לבדוק מה סוג הפילוסופיה שנשים עשו - ועתידות לעשות.

זה כאילו שהיקום שלח לנו בדיוק את מה שחיפשנו: וממש אל סף דלתנו. לפני שהבַנו שזה מה שקורה, נהפכנו למבקרות קבועות בבית אבות בפרבר של ניוּקאסל, כמה קילומטרים ממקומות המגורים שלנו, וניהלנו שיחות שוטפות עם מרי מידג'לי. מרי, שקועה בכורסה שלה, דיברה על המחברים של הספרים שעל המדפים שלה כאילו הם עזבו לפני רגע את החדר, והעבירה לנו ניירות, קטעים גזורים ופתקים מתוך ערימות קטנות שכיסו אדני חלונות, מישטחים ומרבדים בסלון הקטנטן שלה: קוֹלינגווּד, ג'וזף, פְּרַייס, ויטְגֶנְשׁטַיין, אוֹסטין, אֵייר, הֵיר. והיא סיפרה לנו על החברוֹת שלה, שכולן כבר לא בחיים: אייריס, פיליפּה, ואליזבת.

אחד הדברים שמרי רצתה שנבין הוא "מה פירוש הדבר להיות באמת 'במלחמה'". זו היתה תקופה שבה אמרו לנו, כבר יותר מעשור, שאנחנו "במלחמה עולמית נגד הטרור"; מרי התעקשה שנקלוט את ההבדל. במלחמה אַת לא עושה את מה שעשית בשיגרה; אַת לא נמצאת במקום שבו את נמצאת במצב רגיל; שולחים אותך, מכַוונים אותך, מגבילים אותך. גם המשפחה והחברים שלך נמצאים בתנועה; או שהם נהרגים או נפצעים או נמצאים בסכנה. קשה לדעת מה מתרחש; העיתונים לא אמינים, הרדיו הוא תעמולה, המכתבים מצונזרים. המזון קשה להשגה, הדלק מוקצב, התנועה מוגבלת. העתיד לא ברור. את פוחדת. את בחשיכה. כשהיא סיפרה לנו את הדברים האלה, הם לא היו זיכרונות של עבר מקובע ולא-נתון-לשינוי, אלא רקע חי של הפילוסופיה שהיא רצתה להעביר לנו. פילוסופיה נדרשת בזמנים של כָאוֹס, היא אמרה, ואצלן זו היתה תיאוריה על חיי האדם, שהיא וחברותיה פיתחו תוך כדי עישון סיגריות כדי להפיג את הרעב, בעוד הסירנות של ההתקפות האוויריות מייללות והווילונות של ההאפלה חוסמים את האור.

כאשר העולם מנסה להתאושש ממגיפה ומתחיל להבין את האתגר של אסון אקלימי, עכשיו אולי הזמן לשאול שוב, כפי ששאלו הנשים ההן אחרי מלחמת העולם השנייה: איזו מין חיה היא האדם? מה אנחנו צריכים כדי לחיות טוב? האם יש ערך שימושי לפילוסופיה?

אחרי המלחמה, הגברים משני צידי תעלת למאנש היו שותפים לאותה "תמונת אדם" שעדיין שולטת בדמיון הקולקטיבי שלנו. "הגיבור" של הפילוסופיה המודרנית, כתבה אייריס, הוא "צאצא של עידן המדע". הוא "חופשי, עצמאי, בודד, חזק, הגיוני, אחראי, אמיץ, הגיבור של כל-כך הרבה רומאנים וספרי פילוסופיה של המוסר". אבל הוא מנוכר לטבע של עצמו, מנוכר לעולם הטבע שהוא ביתו, ומנוכר לבני-אדם אחרים. עבורנו, כיום, לבדידות ולניכור יש גָוון ייחודי. ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים יוצרות את הרושם של עולם שכל-כולו פתוח לפנינו - בתוך שניות המחשבים שלנו מראים לנו את פני השטח של מאדים, את המחילות של קן צרעות, או את התוכניות של כור גרעיני. אבל אל מול המוּרכּבוּת המהממת של החיים האנושיים, ומתוך התלהבות גוברת והולכת מתחליפים וירטואליים לחברוּת, למשחק, לאהבה ולמגע אנושי, אנחנו מתנערים כחֶברה מן המשימה העומדת לפתחנו. אנחנו מעדיפים לפנטז על כך שדור עתידי כלשהו, או בּינה מלאכותית, או חדשנות מדעית, ייקחו על עצמם את העול במקומנו. אבל כפי שאמרה מרי, "מה שיקרה לנו בלי ספק עדיין ייקבע על-ידי בחירות אנושיות. אפילו המכונות המופלאות ביותר לא מסוגלות לקבל החלטות טובות יותר מאשר האנשים שאמורים לתכנת אותן".

מה שנחוץ לנו כעת היא תמונה שתעזור לנו להבין את עצמנו באופן שיַראה לנו איך להמשיך. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לראות את דפוסי הפעולה והחשיבה המאפיינים את החיים שלנו כיום ובעבר, ולהבין את האפשרויות לשינוי הדפוסים האלה ואת המנגנונים שבעזרתם אפשר לעשות שינוי כזה. "רשמתי 'אנשים' לצד אוֹבּייקטים כמו 'חתולים' ו'תפוחים'", כתבה אליזבת אַנְסְקוֹם ב-1944, כדי להדגיש שכל ניסיון להבין את עצמנו חייב להתחיל מן העובדה שאנחנו יצורים חיים. אבל בעוד שאת החיים של חתולים ותפוחים אנחנו יכולים לחקור רק באופן אוֹבּייקטיבי, מבחוץ, בני-אדם חייבים לחקור את חיי האדם מבפנים. ואם המשימה היא לגלות מה אנחנו, עלינו להתמודד עם המשימה הזאת בחבורה, כפי שעשו הנשים ההן; במעונות הסטודנטים בקולג' ובחדרי אוכל, בחנויות תה ובחדרי אורחים, במכתבים, בפּאבּים, בין חיתולים ותינוקות. הסביבה הטבעית שלהן היתה שילוב של חצרות גנים, נהרות, גלריות אמנות, מחנות פליטים ומיבנים מופצצים.

דרך העיניים של אותן חברוֹת עולה תמונה חדשה. העולם המוכר לנו משנה את צורתו והופך לאריג עשיר של תבניות משתלבות, משובץ באוֹבּייקטים תרבותיים ובכוחות מטאפיזיים, שופע חיים של צמחים, חיות ובני-אדם. ואנחנו, הפרטים האנושיים שחייהם עוזרים לקיים את התבניות ואת האוֹבּייקטים האלה, נראים עכשיו שוב כמו חיה שעיקר מהותה הוא לשאול שאלות, ליצור ולאהוב. אנחנו חיות מטאפיזיות. אנחנו יוצרים ומשתפים תמונות, סיפורים, תיאוריות, מילים, סימנים ויצירות אמנות, שעוזרים לנו לנווט את חיינו ביחד. לתוצרי היצירה הללו יש כוח אדיר, כי בעת ובעונה אחת הם מראים לנו מה היה ומה עכשיו העניין, וגם מציעים לנו דרכים חדשות להמשיך. הם מראים לנו כי מה שהופך לעבר המשותף שלנו הוא תמיד ארעי; העבר מוחזק בחיים באמצעות עדויות ושימור, וככזה אפשר להשתיק אותו, להשמיט אותו, או לאבד אותו בקלות. אבל מאחר שהעבר הוא דבר חי, תגליות חדשות שלנו היום עשויות להשפיע על ההיסטוריה שלנו. יש לנו היכולת לראות את העבר שלנו באופן שונה - והיכולת לשכתב את מה שלפי הבנתנו קרה. זמני-עבר שונים עדיין מחכים לנו.

הרכבנו מחדש את העבר הזה על-ידי צירוף של קטעים מתוך מכתבים, כתבי-עת, תצלומים, שיחות, מחברות, זיכרונות וגלויות, כדי ליצור תמונות. התמונות האלה יוצרות תבניות שהמקשר ביניהן היא התבנית החשובה מכולן: החיים הנפרשׂים והנשזרים יחד של ארבע נשים מבריקות להפליא. אנחנו פוגשים אותן כנערות על סיפה של מלחמה, ועוקבים אחריהן כאשר הן נאבקות למצוא את מקומן בזירה פוליטית ואינטלקטואלית משתנה. אנחנו נפרדים מהן בהיותן בשנות השלושים המאוחרות לחייהן, כשהן עולות על הבמה העולמית; שמותיהן מופיעים בדפוס וקולותיהן נשמעים ברדיו. כל אחת מן הנשים מציעה דרך שונה לחיות חיים המוקדשים למשימה של הבנת העולם. כל אחת מהן מצאה פתרונות אחרים לבעיות המעשיות, הרוחניות והפסיכולוגיות שאיתן התמודדו - מה פירוש הדבר ליצור פילוסופיה כאישה. וכולן שאבו כוח מן החברוּיוֹת ביניהן.

החיים של הנשים האלו מאירים כשלעצמם סיפור אלטרנטיבי להיסטוריה המקובלת של הפילוסופיה במאה ה-20. גיבורי הסיפור הם לא פרדי אֵייר, ג'ון אוסטין או ריצ'רד הֵיר, אלא דמויות שאולי אתם לא מכירים, כמו ה.ה. פּרייס, ה.ו.ב. ג'וזף, סוזן סְטֶבּינג, ר.ג'. קוֹלינגווּד, דורותי אֶמֶט, מרי גלוֹבר, דונלד מֶקינוֹן ולוֹטֶה לַבּוֹבְסקי. הסיפור האלטרנטיבי הזה מחבר בין הפילוסופיה של ימינו להוגים המטאפיזיקאים הגדולים של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, אידיאליסטים וריאליסטים, שחתרו להבין את המהות של האמת, של המציאות ושל הטוב, לפני שהפּנייה אל ניתוח בלשני הביאה את הפילוסופיה לכך שתנמיך את מבטה אל המשמעות של המילים "אמת", "מציאות" ו"טוב". והסיפור הזה מראה כי לשאול שאלות מטאפיזיות - ולחפש להן תשובות - הוא חלק טבעי ומהותי של חיי האדם. הוא מחבר בין תהיות שהן לכאורה מופשטות ואֶזוֹטֶריוֹת לבין שאלות רוחניות, מעשיות ומוסריות דחופות ומציאותיות, שכל אחד ואחת מאיתנו מתעמתים איתן בחיי היומיום. את הסיפור הזה חוצות הדמויות הפילוסופיות הגדולות של המחשבה הפילוסופית המערבית: אפלטון, אריסטו, אַקְווינַס; דֶקארט, יוּם, קאנְט, הֵגֶל; פְרֵגֶה, ויטגנשטיין; מוּר. וכמובן, את כל החיים והתבניות הללו פורע הכָאוֹס הגדול של המאה ה-20: פליטים ומהגרים, רצח ומלחמה, מוות ותהפוכות.

הספר נפתח בסצנה שמעלה שאלה פילוסופית. השנה היא 1956, ואליזבת אנסקום עומדת באוניברסיטת אוקספורד מול ה"דוֹנים" (Dons, כפי שמכונים שם הפרופסורים) ומצהירה כי הנשיא לשעבר של ארצות-הברית, הארי ס. טרומן, האיש שהורה להפציץ את הירושימה ונגסאקי, הוא רוצח המונים, ואסור להעניק לו תואר דוקטור לשם כבוד. כמעט פה אחד הדוֹנים מתנגדים לה, וטרומן זוכה לקבל את התואר. אליזבת נבוכה: מה היא מצליחה לראות שהם לא רואים? אם הם נוטים להוקיר כבוד לאדם שהתפרסם בהרג נורא של עשרות אלפי בני-אדם חפים מפשע, היא אומרת, כי אז הם איבדו את דרכם. הפילוסופיה של הספר הזה היא מפה שחוזרת ויוצאת לדרך מן המקום ההוא.

תוכלו לקרוא את הספר כסיפור ולקחת ממנו את תמונת חיי האדם שתעזור לכם לראות את עולם היומיום שלנו כפי שראו אותו הנשים ההן: כמשהו מפליא ושברירי הדורש תשומת-לב וטיפול מתמידים. ותוכלו לקרוא אותו כטיעון פילוסופי, כזה שמחזיר את הפילוסופיה לחיים. אם תוכלו, כדאי שתקראו אותו עם חברוֹת וחברים.