חיזורים מעורפלים

"קנדי – בואי ושבי כאן, לידי!" ריק דוסון משך כיסא משולחן המהגוני הגדול כדי שהנערה תוכל לשבת והיא חייכה בהכרת תודה בהבינה שאין לה סיכוי רב להכיר מישהו במסיבה הזו חוץ מאשר את המארחים – את ריק ואת אשתו פיית'. אף שקנדי הייתה מורגלת בפגישות עם זרים במסגרת עבודתה כמעצבת פנים, אירועים חברתיים היו דבר שונה לחלוטין והיא תמיד שלחה מעלה תפילה שקטה אל המלאך השומר שלה שיתמוך בה!

היא הבינה מייד שזה עומד להיות אירוע מורכב למדי, כיוון שכולם הגיעו בלבוש רשמי. אך האווירה הייתה נינוחה למדי ופטפוטים וצחוק ידידותיים מילאו את החדר. קנדי חשה הקלה כשהושיבו אותה לשולחן האוכל, כך לא תצטרך להתמודד עם החזקה של צלחת ביחד עם כוס יין. חוץ מזה, נעלי העקב הגבוהות שבחרה לנעול כבר החלו להכאיב לה!

"במקרה שאתם תוהים," פיית' תפסה את מקומה בצדו האחר של השולחן, הרימה את קולה מעל להמהום השיחות ואמרה לקהל שהתאסף, "יש לנו היום קייטרינג שמגיש את הארוחה, כך שאין צורך לשאול אותי איך היה לי זמן לבשל לשלושים איש ולטפל בילדה בת שנתיים!"

קנדי הביטה בעיניה של האישה ושתיהן חייכו, מבט מוכר חלף בין שתיהן. בפעמים המעטות שפיית' הביאה עמה את אמילי הקטנה לפגישות בקוטג' החווה במהלך השיפוצים, העבודה נטתה להתעכב! אבל בסופו של דבר הכול הושלם בזמן והמסיבה הערב נועדה לחגוג את העובדה הזאת.

קנדי הרימה את מבטה וגילתה שהכיסא שלימינה נותר ריק. מישהו כנראה ביטל ברגע האחרון, הרהרה.

ריק חייך אליה. "על איזה פרויקט את עובדת כרגע, קנדי?" שאל ומילא את כוסה עד לשפתה. "עדיין עסוקה?"

"שום דבר בסדר גודל של העבודה הזו, ריק," השיבה קנדי בכנות. "רק כמה שיפוצים כדי להשלים חוזה ועוד משהו קטן." העובדה הייתה שהבניין הזה מן המאה הארבע עשרה, שהדוסונים הוציאו עליו הרבה כסף כדי להשיב לו את גדולתו, היה אחת המשימות הרווחיות ביותר שקנדי התעסקה בהן אי פעם. וכול הצעותיה בנוגע לעיצוב הפנים התקבלו מייד. נראה שפיית' – יפה, בלונדינית ותוססת – חשה הקלה להעביר אל קנדי את כל האחריות והיוזמה. הנשים מצאו חן זו בעיני זו מיד בפגישתן הראשונה ויחסה של פיית' לקנדי גבל באימהיות, אף שהיו בנות אותו גיל כמעט, בשנות העשרים המאוחרות לחייהן.

כשמלצרית צעירה הופיעה והחלה להגיש להם את המנות, הדהוד טריקת הדלת הראשית גרם לכולם להפסיק לדבר לרגע. פיית' הרימה מבטה והעמידה פנים שהיא מתעצבנת.

"למען השם! סוף סוף! אחים הם האורחים הכי פחות מתחשבים! אמרתי לו לא לאחר, והוא הבטיח לי שהפעם יתנהג יפה!"

נשמע מלמול כללי של ברכות, נראה שכולם מכירים את המאחר שנכנס בסערה אל החדר. האיש ניגש הישר אל פיית' והעניק לה חיבוק דובי.

"סליחה, פיית' ריק – " הקול הגברי העמוק, החושני, העשיר כמו שוקולד מריר הנמס על הלשון, הדהד ברחבי החדר. "התעכבתי. לא אשמתי – באמת!"

"זה אף פעם לא, נכון, מקסי?" אמרה פיית' באירוניה. "עכשיו, שב ליד קנדי ותתנהג יפה לשם שינוי!"

אם כך הכיסא הריק שלידה יועד למקסי, חשבה קנדי והביטה אליו כשמשך את כיסאו. הוא שלח אליה מבט קצר.

"הי," אמר. "אני מקס. אני מאמין שאת אשת השעה – גברת קנדידה גרינווי?"

"לא. אני קנדי," תיקנה קנדי וחשה לפתע מעט עצבנית – ומתגוננת. ובכן, לאחרונה לא היה לה ניסיון רב בפגישות עם גברים חדשים, הזכירה לעצמה, וגם לא השתתפה בהרבה מסיבות. שלא לדבר על כך שכבר שתתה שתי כוסות של יין משובח על קיבה ריקה! מה שיכול להסביר את הרעידה הקלה של ידה כשהושיטה אותה אל כוסה!

הוא התיישב, גופו הגבוה והחסון מתאים עצמו בקושי לכיסא פינת האוכל וקנדי הביטה בו בסקרנות. אם כך, זהו אחיה של פיית'. לא היה שום דמיון ביניהם, חשבה – ופיית' מעולם לא הזכירה אותו אפילו בשיחות שלהן. שערו הכהה והמבריק צנח בחופשיות סביב אוזניו ועורפו, כיסה את מצחו בגלים סמיכים, שנראה כי היו להם חיים משל עצמם, מאיימים להכניע את גבותיו המשורטטות. כשהחזיר לה מבט, קנדי הסמיקה, עיני הענבר שלה הגיבו אינסטינקטיבית לעיני הדיו הכחולות-שחורות שלו.

"שמעתי עליך הרבה, את יודעת," אמר ביובש. "אחותי עשתה לך יופי של יחסי ציבור." הוא פרש את המפית שלו והניח אותה על ברכיו. "לפי מה שסיפרה את לקחת על עצמך את כל האחריות – כל הכבוד לך." הוא חייך קצרות, שיניו לבנות על רקע עורו השזוף, אך קנדי התקשתה להחזיר חיוך.

בגישתו של הגבר היה משהו מתנשא ויהיר – שתי תכונות שבהחלט לא אהבה! והעובדה שהגיע כל כך מאוחר הייתה בלתי נסלחת, שלא לדבר על ההנאה שהפיק מן הכניסה שדפק. טריקת הדלת פעלה כמו תיפוף בתופים! היא בהחלט חשה הסתייגות כלפיו מהרגע שהתיישב. לסתו הנחושה וכל אישיותו הצביעו על גבריות גסה ולרגע גרמו לה לחוש פגיעה. כמה חבל שהוא היה הגבר היפה ביותר בחדר! לא שזה משנה לה ממש! היא הושיטה שוב את ידה אל כוס היין שלה, והוא מיהר להרים את כוסו ולהשיק אותה בשלה.

"למזל," אמר בלי להתחייב ולגם בנדיבות. אחר פנה אליה שוב, בחן את דמותה, את פניה דמויי הלב, את אפה הסולד ואת שפתיה המלאות. על פניה הייתה נסוכה הבעה חמורה למדי, כך הבחין, אלא אם לפתע תחשוף את שיניה הלבנות, המושלמות. שער האגוז שלה האסוף על קודקודה, ודאי יראה נפלא אם תפזר אותו על כתפיה.

"את אוהבת ת'אירועים האלה?" שאל לפתע ובלי להמתין לתשובה המשיך, "באופן אישי, אני מתעב אותם. אבל פיית' וריק תמיד בסדר – האנשים היחידים שאני באמת רוצה לפגוש." הוא הרים את המזלג ואת הסכין שלו. "אהבתי את השמלה, דרך אגב," אמר כבדרך אגב. "הצבע נפלא. מתאים לך."

קנדי בהתה בו. היא הייתה אמורה להיות מרוצה מהמחמאה, חשבה, אבל מסיבה כלשהי היא עצבנה אותה. אחרי הכול רק נפגשו, והיא הרגישה שכל הערה על מה שהיא לובשת, טובה או רעה, היא ממש לא במקום. בעיקר מפני שהיה זה פריט הלבוש היקר ביותר שאי פעם קנתה. זו הייתה שמלת משי עם מחשוף מחמיא והחצאית הגיעה מעט מעל לברכיה. והצבע, ירוק ים, הזכיר לה קרני שמש המרצדות על פני הגלים באוקיינוס.

טוב, אם היא רוצה להיות חמימה וגלויה כמו שהוא היה, היא בהחלט יכולה לאוורר את דעותיה שלה! החולצה האפורה והמשובחת שלו עם הצווארון העגול – שללא ספק הדגישה את חזהו השרירי והמתוח – המכנסיים הפשוטים וז'קט הזמש שכבר השליך באגביות על משענת כסאו, ממש לא תאמו את האירוע. כל הגברים האחרים בחדר היו לבושים בהידור, כולם ענבו עניבות. במקום זאת החליטה לקבל את המחמאה בחינניות.

"תודה," השיבה באותה נימה אגבית, "הצבע היה הדבר הראשון שמשך אותי... ולמרבה המזל היא התאימה לי."

"הו, היא בהחלט מתאימה," אמר מיד והציץ מטה. "נראה כאילו מזגו אותך לתוכה."

ההערה גרמה לקנדי להישען אחורנית במהירות, מודעת לעצמה לפתע בשל מילותיו. היא ידעה שיש לה מחשוף די עמוק, עמוק יותר משלבשה אי פעם. ומשהו באופן שבו אחיה של פיית' אמר זאת גרם לה להבין שהוא מפשיט אותה בדמיונו!

ריק פנה אליה וקטע את שיחתם. "אני מקווה שמקס לא מטריד אותך," אמר, מגחך מעל לראשה לעבר גיסו. "הוא חתיכת ציניקן – אל תתני לו להפחיד אותך, קנדי. יש לו מוניטין של מי שאוכל נשים צעירות לארוחת צהריים!"

קנדי חייכה אל ריק. "אני לא חושבת שאני הטעם שלו," השיבה ואמרה את הדבר הראשון שעלה בראשה. "ואל תדאג, ריק, אני בהחלט מסוגלת לדאוג לעצמי."

"אני בטוח, קנדי." הוא השתתק ואז פנה אל מקס. "למה אנחנו לא נהנים מנוכחותה המלבבת של אלה, מקס? פיית' אמרה שהיא לא תבוא הערב."

"הו, אתה מכיר את אלה. יש לה דרכים משלה לבשר לי שהספיק לה ממני," אמר מקס ביובש. "אז היא נסעה לכמה ימים עם ג'ק ועם דייזי – קצת לשנות אווירה מהסצנה של לונדון. היא כמובן מבקשת את סליחתכם."

לאחר מכן, בסיוע האוכל והיין, קנדי שמה לב שהשיחה ביניהם זורמת בקלות. למקס הייתה דרך מתוחכמת למדי להעביר את תשומת הלב בחזרה אליה ואל חייה, בעוד היא לא לומדת דבר אודותיו. אך ניכר היה שהוא מעריץ את אחותו ואת אחייניתו הקטנה.

"תמיד נטיתי לגונן על פיית'," הודה באגביות. "היא צעירה ממני בשתיים עשרה שנים וזה, כמובן, מסביר את הדבר. היא בדיוק עמדה לפני בחינות הבגרות שלה כשההורים שלנו מתו במפתיע, בהבדל של כמה חודשים זה מזה. זו הייתה שעת מבחן." הוא רכן קדימה כדי להעביר לקנדי קנקן קטן של חלב לקפה שלה והנערה הופתעה מארשת הדאגה שעלתה על פניו. הם ודאי היו משפחה קרובה מאוד, חשבה.

"טוב... אני מרגישה מאוד בת מזל על כך שאבי בחיים ומרגיש טוב," אמרה לאיטה. "ועדיין מתגורר בקוטג' שגדלתי בו."

"ואיפה זה?"

"הו – כפר קטן ולא מוכר בדרום ווילס." היא חייכה והוסיפה לעצמה סוכר. "אבל, למרבה הצער, אימא שלי מתה כשהייתי בת עשר, ואני חושבת שאבא שלי אף פעם לא ממש התגבר על זה." היא שתקה לרגע או שניים, הבעתה מתקדרת. "באמת ניסיתי לתפוס את מקומה, ונשארתי בבית תקופה מסוימת אחרי הקולג', אבל בסופו של דבר ידעתי שאני צריכה להתקרב ללונדון כדי להצליח... שם נמצא הכסף. אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לשנינו, נראה שאבא שלי ממש התאמץ כדי להצליח להיות לבדו... הוא הצטרף למקהלה המקומית והוא מדבר עליה לא מעט! ומפני שיש לו עצמאות רבה יותר, אני מרגישה חופשייה לסלול לעצמי דרך משלי – מובן שאנחנו מדברים הרבה בטלפון ואני באה לבקר כמה שאני יכולה."

הייתה שתיקה לרגע או שניים, עד שאמר לפתע, "איפה את חיה ועם מי?"

השאלה הייתה נחרצת וקנדי התכעסה שוב. האיש הזה חצוף! האם הוא עורך דין? מישהו שרגיל לחקור אנשים? חשבה. בהחלט הייתה לו דרך להגיע לעניין! היא יישרה את שפתיה לפני שענתה.

"אני גרה ממש מחוץ לווינדזור – הדירה שלי נמצאת בבית ויקטוריאני משופץ ברחוב משעמם למדי. ואני לא גרה עם אף אחד," הוסיפה קצרות ונשכה את שפתה. היא נפרדה מגרנט לפני שישה חודשים. הם היו זוג במשך יותר משנה ומרירות הפרידה שלהם עדיין הכאיבה לה. היא לא רצתה שיזכירו לה את הנושא.

"המ, טוב, חבל... צריך להיות מישהו שירכוס לך את הרוכסן של השמלה," אמר מקס והביט בה ועל שפתיו שמץ של חיוך לגלגני.

"אני בהחלט מסוגלת לרכוס את עצמי, תודה," אמרה קנדי בטון שטוח.

היא הביטה אליו במהירות, סומק קל החל צובע לאיטו את עור הזית שלה. האיש הזה בהחלט נהנה להעיר הערות אישיות, חשבה.

הארוחה הסתיימה וכולם קמו והלכו להסתובב ולדבר עם אנשים אחרים. עבור אלה שעדיין לא עשו סיור בבית צצה ההזדמנות להביט סביב ואחד או שניים משכו את קנדי הצדה כדי לשאול מי הם הספקים שלה, היכן קנתה את האריחים המדהימים בצבע הלימוני שבחדר האמבטיה ועלו שתי בקשות שתבוא להציע שינויים בבתים שלהם.

פיית' צדקה כשאמרה שבמסיבה תעלה התעניינות רבה בעיסוקה, חשבה קנדי, אבל כמה מזה יהפוך לעבודה של ממש לא ברור. היא למדה דבר או שניים על הפכפכנותו של טבע האדם, וביטול פרויקטים לא היה דבר יוצא דופן – במיוחד לאחר הצעת המחיר. עם זאת שמחה בהחלט להשיב על כל השאלות.

בהפוגה הביטה סביבה והבינה שהחדר כמעט נטוש לחלוטין. בן לווייתה לא נראה בשום מקום והיא משכה בכתפיה בדמיונה. זה בדיוק הסגנון שלו להסתלק ברגע הראשון המאפשר זאת, חשבה. איכשהו, שיחות חולין מנומסות לא התאימו לאישיות שהדביקה לו אוטומטית. בכל מקרה, כשנזכרה שוב כיצד גרם לה להרגיש שמחה שהלך. ריק תיאר אותו כציניקן ולקנדי הייתה הרגשה שהוא לא מסוג האנשים שסובל טיפשות. לא שחשבה על עצמה שהיא טיפשה, הזכירה לעצמה בנחישות, אך משום מה חשה חסרת חשיבות, כביכול אין היא מגיעה לרמה של מה שבעיניו נראה כחשוב.

לאחר זמן מה התרחקה מהקבוצה הקטנה וחצתה את החלל לכיוון חדר העבודה של ריק שידעה כי קרוב לוודאי יהיה ריק. היא הייתה זקוקה למנוחה! בהחלט היא כבר לא מורגלת בדברים הללו, חשבה. למה היא לא בבית עכשיו, מכורבלת היטב בשמיכת הפוך האהובה שלה?

היא פתחה את הדלת במהירות, נכנסה פנימה וסגרה אותה בשקט אחריה. בלי להדליק את האור פסעה לעבר הכורסא הגדולה של ריק שניצבה מול החלון. משענת הגב הגדולה שלה לא הסגירה את העובדה שמישהו כבר יושב שם. אך לפתע אמר קול עמוק, "אה – גם את בורחת? הבושם שלך הסגיר אותך, קנדי. בואי – יש מקום לשנינו."

קנדי כמעט קפצה מעורה. היא ממש הופתעה. "הו... אני מצטערת..." נאנחה. "לא ידעתי... חשבתי שאהיה כאן לבד לכמה רגעים..."

"בדיוק הרעיון שלי." מקס קם מיד וסימן לה להתקרב. "בואי – התור שלך. זה הכיסא הכי טוב בבית וכבר ישבתי עליו חצי שעה שלמה."

כשקנדי היססה הוא התקדם לעברה ומשך אותה כך שהייתה מוכרחה לשבת. היא הביטה מעלה וראתה אותו עכשיו ברור יותר כשהתרגלה לאור דמדומי הסתיו, מודעת לעיניו הנעוצות בה, לפה הנחוש שחייך חצי חיוך. היא רכנה קדימה.

"אני באמת צריכה להוריד אותן," אמרה. "הרגליים שלי הורגות אותי..." אך לפני שהספיקה לחלוץ את נעליה, הוא כרע על ברכו והסיר אותן בשבילה.

"אני חושב שמגיעה לנשים מדליה על זה שהן נועלות את הדברים האלה," העיר באגביות כשהחזיק אותן בידו ובחן אותן מקרוב. "לא שהן לא נראות טוב, ברור – אבל הן לא עושות אותך נכה?"

"כן, לפעמים," קנדי הייתה מוכרחה להודות. "אבל חשבתי שהן התאימו היטב..."

"לשמלה? כן, אני מסכים."

קנדי השעינה את ראשה על משענת הכיסא ולפתע, ללא אזהרה, חשה את ידיו החמימות והחזקות של מקס כשכרע ברך ולקח כל אחת מכפות רגליה בידיו ועיסה אותן בעדינות אך בחוזקה – כמעט בגסות. היה זה אושר עילאי והיא לא הצליחה להתאפק מלשחרר אנחה ארוכה של רווחה – ושל תענוג. "הוווווווו – נהדר," התנשמה, שונאת את המחשבה שהיא נהנית מזה! "איפה למדת לעשות את זה?"

הוא לא אמר דבר והיא הניחה לו להמשיך כמה רגעים נוספים. מודעת לראש הכהה הרכון על המשימה, לאצבעותיו השזופות, הרגישות והמניפולטיביות. אחר לחץ באגודליו בכוח תחת כפות רגליה, כך שהיו מוכרחות להתקשת תחת הלחץ והיא נאנחה אנחה קטנה של עונג ושל כאב. "אוו!" אמרה, "לא – אני מתכוונת, הו... זה כל כך נעים!"

לפתע הפסיק את מה שעשה והתיישב על עקביו.

הוא התרומם, נע לעבר החלון והשקיף אל הגן, ידיו בכיסי מכנסיו. "אני מקנא באחותי על הבית הזה," אמר לאיטו. "זה מקום נהדר בשביל אמילי ובשביל כל אח או אחות לגדול כאן."

קנדי הביטה מעבר לו ותהתה איזה מין אישה היא אשתו. מן הדברים שאמר לריק מוקדם יותר הסיקה שלאלה דעות משל עצמה – וטוב שכך, חשבה. מפני שבעיניה נראה מקס דמות דומיננטית ושתלטנית השייכת למין הנגדי – אפילו שעשה עבודה לא רעה על בהונותיה!

לפתע נפתחה הדלת, וריק נכנס פנימה.

"סיימור! הנה אתה! תהיתי לאן לעזאזל נעלמת!" אז הבחין בקנדי שעדיין נותרה מכורבלת בכיסא. "הו – יופי, קנדי. הוא דאג לך, אני מקווה. בואו – מוזגים את הברנדי..."

לפתע נותרה קנדי מהופנטת, בלי יכולת להניע שריר. איך קרא ריק לגיסו זה עתה? סיימור? היתכן שמקס ומקסימוס סיימור הם אותו אדם? ברגעים הבאים קנדי לא שמעה מילה מן השיחה שהתנהלה מעל לראשה, כשמחשבותיה, כמו זיקוקי דינור מטורפים, דוקרות את תודעתה בגיצים מכאיבים. אבל, כן... עכשיו זיהתה את פניו של האיש מהפעם היחידה שראתה אותם בעבר – בתמונה קטנה במאמר בעיתון. לא פלא שחשה דחייה כשפגשה אותו! היה זה תת המודע שלה שהזהיר אותה מפניו!

מקסימוס סיימור, כותב ומבקר ידוע. אמו, לפניו, הייתה כותבת פורה של ביוגרפיות ושל רומנים היסטוריים. קנדי מעולם לא שמעה אפילו ברמז על משפחתה של פיית', אבל, כן... עכשיו, כשהרימה מבטה אל שני הגברים ששוחחו ביניהם, זיהתה קנדי את מקסימוס סיימור בוודאות! אפילו שנראה מבוגר יותר מאשר בתמונות, שככל הנראה צולמו לפני מספר שנים.

קנדי ממש הסתתרה במעמקי הכיסא ותהתה איך לעזאזל תעבור את המשך הערב. בתוך שבריר שנייה הכול השתנה – לרעה! ועכשיו היא רוצה ללכת!

מפני שאף כי מעולם לא נפגשו לפני הערב הזה, מקסימוס סיימור בכבודו ובעצמו שדד אותה – כן, שדד אותה – מתשוקתה היחידה, מהזדמנות של פעם בחיים! ולא משנה מה יקרה לה, עכשיו או בעתיד, היא ידעה שתשנא את זה – אותו – כל עוד היא חיה!