חיזורים עקשניים

ליה לא הפסיקה לשחות עד שעשרים הבריכות היו מאחוריה.

מרוצה מהפעילות הגופנית שלה, היא חתרה אל צד הבריכה ואחזה בידיות הכסף של הסולם. בזמן שהתרוממה מתוך המים, מבטה ננעץ בירך השמאלית שלה וברכסים המחוספסים של העור הלבן שחתכו אותה שתי וערב.

ליה לא הסיטה את מבטה כפי שעשתה תדיר. במקום, היא אילצה את עצמה לבחון את הצלקות בקרני השמש של שעת הבוקר המוקדמת.

הן נמוגו בהרבה בשנתיים האחרונות. אבל הן לא ייעלמו לגמרי, השלימה כאשר יצאה מתוך הבריכה המוקפת מרצפות והושיטה את ידה למגבת שלה.

ליה נאנחה. היא הצטערה שהעיוות בגופה כל-כך מטריד אותה. נראה מעורר רחמים להתעסק כל-כך בכמה צלקות עלובות כאשר תאונת הדרכים שגרמה להן תבעה את חיי אמה.

שום-דבר לא ישווה לטרגדיה הזו, גם לא עזיבתו של קרל אותה כמה חודשים אחרי התאונה. למרות שהיא היתה שבורה באותו זמן.

ליה אחזה במגבת בכל כוחה ושפשפה את הצלקות בכוח בזמן שזכרה את ההבעה על פניו של קרל כאשר התבונן בפעם הראשונה ברגלה המצולקת. הוא נגעל לגמרי. ונחרד.

הוא תירץ את העובדה בגללה לא התעלס אתה במשך שבועות אחרי שחזרה הביתה מבית-החולים, עד שלבסוף החליט שהוא רוצה להתגרש, אמר שזה בגלל שהיא השתנתה.

ליה הסכימה שהשתנתה. במהלך השבועות הארוכים והכואבים של האשפוז, היא גילתה בתוכה אדם אחר. אדם טוב יותר, רצתה להאמין. אדם בעל אופי, בעל הארה וחמלה.

קרל טען שהיא הפכה רצינית מדי ושבכלל לא כיף להיות בחברתה. הטיעון הנואש של ליה שזה עתה איבדה את אמה ושטבעי שהיא עצובה לא הרשים אותו כלל.

עזיבתו אותה לא היתה קשורה כלל לדעתה לשינוי באופיה. היא היתה קשורה לצלקות שלה. ולצליעה שלה.

טוב, הצליעה נעלמה מזמן אבל הצלקות יישארו לעד. לא הצלקות על רגלה. הצלקות בלבה.

ובכל זאת, היא למדה לחיות עם העזיבה של קרל. אחרי-הכל, איזו אשה היתה רוצה להישאר נשואה לגבר שאינו מסוגל לשאת רעיה שאינה מושלמת יותר מבחינה חיצונית?

אשה שלפני התאונה היתה מושלמת? או שכך נאמר לה כל חייה?

ליה היתה צלמה ודמותה של אמה, בלונדית טבעית עם עיניים ירוקות מלבבות, שיניים ועור מושלמים ופנים יפים מאוד וגזרה נאה. ליה גדלה כשהיא מתייחסת לגנים הטובים שלה כאל עניין מובן מאליו. היא התייחסה לאורח חייה המיוחס כאל עניין מובן מאליו.

כבת יחידה של אחד מסוחרי הבורסה המצליחים ביותר בסידני, מעולם לא חסר לה דבר. היא פונקה כל חייה, וחינוכה הפיק נסיכת חברה קטנה שחשבה שהעולם לרגליה. עבודה כפרנסה מעולם לא עמדה על הפרק מבחינת ליה בלום. היא קיבלה קצבה חודשית, והיה לה כרטיס אשראי. למה לעבוד מתשע עד חמש באיזו משרה עלובה?

כאשר אנשים שאלו מה היא עושה למחייתה, היא אמרה להם שהיא סופרת, שאיפה מסוימת שטיפחה במהלך שנתה האחרונה בבית-הספר כאשר המורה לאנגלית החמיאה לה על אחד החיבורים שלה. היא אפילו למדה בקורס לכתיבה יוצרת בשלב כלשהו, קנתה מחשב והחלה לכתוב רומן נשים קליל, שהיה לא יותר מאשר יומן שתיעד מה עשתה כל שבוע.

ובדיעבד, החליטה ליה, הוא לא היה יותר מאשר שטחי וטיפשי.

איך יכול היה להיות משהו אחר כאשר חייה היו טיפשיים ושטחיים, כאשר הימים היו עמוסים קניות וארוחות צהרים למטרות צדקה ושעות שבוזבזו במכוני יופי והכנות לקראת פגישות ערב? במלאת לליה עשרים-ואחת, היא בילתה ביותר מסיבות, פתיחות ואירועים רשמיים מכפי שזכרה.

התאהבות ונישואים לקרל היו הזיגוג על העוגה. הוא היה גבר מצודד ומקסים ועשיר. עשיר מאוד. משפחתה של ליה לא הסתובבה בחוגים אחרים.

קרל היה בן שלושים כאשר התחתנו, יורש להון שנצבר בתעשיית היהלומים. היא היתה בת עשרים-ושלוש.

התאונה אירעה במלאת שישה חודשים לנישואיהם. לקרל לא היה מספיק זמן להפסיק לאהוב אותה. ליה הגיעה מזמן למסקנה שהיא היתה בשבילו אשה לתצוגה, עיטור על זרועו, רכוש שנועד לשרת את צרכיו.

ברגע שנפגמה, הוא לא רצה בה יותר.

"גברת ב' ביקשה להגיד לך שארוחת הבוקר תהיה מוכנה תוך עשר דקות," קרא קול גברי.

ליה הרימה את עיניה כדי לראות את אביה נשען מעל המרפסת של חדר השינה המרכזי.

בחלוק המשי הכחול האהוב שלו, שזוף מקיץ של בילוי ליד בריכת השחיה ועל היאכטה שלו, אביה נראה צעיר משישים-ושתיים שנותיו. מובן שהוא שמר על כושר במכון הכושר הביתי שלו. רעמת שיער צבועה במיומנות לא הזיקה גם היא.

"רק בגלל זה אני חוזרת הביתה כל סוף-שבוע," ענתה. "לבישולים של גברת ב'."

זה היה שקר, כמובן. היא חזרה הביתה כל סוף-שבוע כדי לבלות עם אביה, כדי להרגיש את אהבת האב שלו מקרוב.

אבל ליה לא רצתה לחיות בבית כל הזמן. וואקים בלום היה שתלטן מדי לזה. ליה ידעה שהיתה נכנעת לו בכל עניין, כמו אמה. למרות שהוריה היו מאושרים בנישואיהם, ליה ידעה טוב מאוד מי היה הבוס.

"הבלים!" קרא אביה. "את רזה כמו מקל."

"אף-פעם אי-אפשר להיות רזה מדי," ענתה.

"או עשירה מדי," סיים במקומה. "וזה מזכיר לי, בתי, שאני רוצה לדבר אתך על משהו חשוב מאוד בזמן ארוחת הבוקר, אז תזיזי את הרגל שלך."

"את הרגל הטובה?" ירתה ליה בתגובה. "או את הצולעת?"

העמדת פנים בפני אביה שהצלקות לא מפריעות לה הפכה עניין שבהרגל. היא לא רצתה שהוא יידע שהן מטרידות אותה עדיין. או שהן הסיבה לכך שלא רצתה יותר ללכת לחוף, או לשחות במקום אחר מלבד כאן, בבית, שם לא היו בסביבה אנשים מלבדו ומלבד גברת ב'.

"נורא מצחיק," אמר וגלגל עיניים ונבלע בתוך הבית.

ליה השליכה את המגבת על כתפיה ונכנסה לחדר השינה שלה, אחד משישה באחוזה הדו-קומתית שעמדה על שפת המים שבה גדלה ושהיתה שווה מיליונים רבים בשוק הנוכחי.

וקלוז היה המקום לחיות בו בפרברים המזרחיים של סידני.

בתקופה שאחרי מות אמה חשב אביה למכור את הבית ולקנות בית אחר, אבל ליה שכנעה אותו להישאר שם. והיא שמחה שעשתה זאת. היה שם נוחם לפעמים, להיות עם החפצים של אמה. להרגיש את נוכחותה בחדרים.

איזה חדרים יפים. איזה בית יפה, חשבה ליה בצער שעה שעלתה במדרגות שהובילו אל חדרי השינה.

המחשבה לא נקרתה במוחה של ליה עד שהיתה במקלחת, שאביה אולי לא שינה את דעתו ביחס לבית. ייתכן שעודו חושב למכור אותו. אולי על זה הוא רוצה לדבר אתה.

אני לא ארשה לו, החליטה בזמן שסגרה את ברז המים. אני אלחם בו עד מוות!

לאחר כמה דקות ירדה במדרגות בריצה, לובשת מכנסי ג'ינס קצרים וגופיה ורודה, שערה הארוך והלח אסוף בקוקו.

לבו של וואקים דילג כאשר ראה את בתו נכנסת בריצה לחדר הבוקר. כמה שדמתה לאמה! זה היה כמו להסתכל על איזבל בגיל עשרים.

"אם אתה חושב למכור את הבית, אבא," אמרה ליה בהבעה נסערת בזמן שהתיישבה אל שולחן ארוחת הבוקר, "אז אני כבר אומרת לך שאני מתנגדת."

וואקים נאנח. דומה לאמה במראה, אבל לא באישיות. איזבל היתה אשה מתוקה ורכה, תמיד הקשיבה לו. אף-פעם לא עשתה גלים.

ליה נראתה רכה ומתוקה. כאשר היתה צעירה יותר היא היתה רכה ומתוקה. אבל במהלך שמונה-עשר החודשים האחרונים היא הפכה אסרטיבית יותר ועצמאית מאוד. לא קשה בדיוק. אבל מפחידה וישירה.

אבל מי יאשים אותה על שהפכה קשוחה? חשב. קרל אשם בחלק מזה. הוא עזב את ליה כאשר נזקקה לו יותר מכל. הגבר היה שרץ ופחדן. וואקים לא היה יורק עליו גם אם האיש היה עולה באש.

שתי אפשרויות עמדו בפני בתו. להתנפץ לרסיסים או לפתח עור עבה יותר.

במשך זמן קצר אי-אפשר היה לדעת מה יקרה. וואקים התגאה באופן בו ליה יצאה מזה בסופו של דבר והמשיכה הלאה.

"לא, ליה," אמר בחיוך מרגיע. "אני לא מוכר את הבית. אני יודע עד כמה את אוהבת אותו."

ההקלה של ליה היתה זמנית בלבד. אז על מה אבא רוצה לדבר אתה?

"אז מה קורה?" שאלה בזמן שהושיטה את ידה לפרוסת לחם קלוי שהיתה על צלחת כסף. "אתה לא מתכוון לעשות עניין מהעבודה שלי, נכון? חשבתי שאתה גאה בכך שיצאתי לעבוד."

אולי מופתע היה תיאור נכון יותר לתגובת אביה. כאשר ליה הזכירה לפני שנה בפעם הראשונה שהיא עומדת לחפש עבודה, אביה ההמום שאל אותה מה היא חושבת שתוכל לעשות.

"אפילו מלצריות זקוקות לניסיון בימינו!" אמר לה.

ליה הבינה את הספקנות שלו אחרי שניגשה לכתוב את הרזומה שלה. מאחר שלא היה לה מה לכתוב בו, מלבד ציונים בינוניים ומטה בתיכון – הלימודים לא היו בראש מעייניה של ליה הפופולרית – והקורס בכתיבה יוצרת. לא היו לה שום כישורים למשרה כלשהי מלבד הכישורים החברתיים שלה והמראה שלה והיכולת המוגבלת שלה על המחשב.

ולכן העבודה היחידה שהצליחה למצוא אחרי אינספור ראיונות עבודה היתה כפקידת קבלה. ואפילו לא באיזה מוסד מנקר עיניים בעיר. היא עבדה כרגע בחברה שייצרה מוצרי יופי, ושהמפעל שלה והמשרד הראשי שלה היו בארמינגטון, פרבר תעשייתי בעיקר במערב סידני.

"אני גאה בכך שהשגת עבודה," התעקש אביה. "מאוד."

גברת ב' הגיעה עם צלחת עמוסה ביצים מקושקשות, תפוחי-אדמה מושחמים בתנור, עגבניות ובייקון מטוגנים, וקטעה לרגע את השיחה שלהם.

"גברת ב', זה נראה נפלא," החמיאה ליה לסוכנת הבית של אביה שהניחה את הצלחת לפניה.

ליה היתה מאושרת מכך שנאלצה לאכול את ארוחת הבוקר של גברת ב' פעם בשבוע בלבד, אחרת ישבנה היה גדול כאוטובוס.

"העיקר שתאכלי הכל," אמרה גברת ב' במבט חד. "את נעשית יותר מדי רזה, גברת צעירה."

"את לא תתפסי לעצמך בעל נוסף עם המראה השחיפי הזה, אם לא אכפת לך," הסכים אביה.

ליה רצתה להגיד שכל שבוע היא דוחה כמה הצעות לבילויים. במקום זאת, היא חייכה במתיקות ותקעה את האוכל עד שגברת ב' יצאה מהחדר. ואז הניחה מידה את הסכין והמזלג והביטה באביה.

"אין לי שום כוונה להתחתן שוב, אבא."

"מה? למה לא?"

"אתה יודע למה לא."

"לא כל הגברים חלשי אופי כמו קרל," רטן. "את אשה צעירה ויפה, ליה. את צריכה בעל. ותינוקות."

"אני לא רוצה לדבר על זה, אבא. אני רק רוצה שתדע מה אני חושבת בעניין הזה כדי שלא יהיו לך ציפיות בעניין ולא תשמיע הערות נוספות מהסוג הזה."

"את תשני את דעתך," אמר. "יום אחד תפגשי את הגבר הנכון ותתאהבי והכל יהיה בסדר. הטבע יעשה את שלו. תזכרי את מה שאני אומר."

ליה כבשה אנחה. היא זכרה את דבריו של אביה כל חייה. היא אהבה אותו אהבת מוות, אבל במהלך השנים האחרונות היא גילתה שהוא שתלטן שחושב שהוא יודע הכל.

"אנחנו יכולים להמשיך הלאה, בבקשה?" אמרה והרימה פיסת בייקון פריך בידה, גורסת במהירות. "רצית לדבר אתי על משהו?" שאלה בין ביס לביס. "אני מניחה שלא מדובר בנישואים. נשמע לי יותר שמדובר בכסף. וזה מזכיר לי. אל תתחיל להגיד לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות עם ההכנסה שלי מקרן הנאמנות שלי. זה הכסף שלי ואני יכולה לעשות בו כרצוני. אמא לא התנתה את מתן הכסף בצוואתה. אני יכולה לתת את כל הכסף לצדקה אם זה מה שאני רוצה. לא שזה מה שאני אעשה. בשלב זה. כרגע אני זקוקה למעט מהכסף כדי לגמור את החודש."

"אני לא מתפלא," אמר אביה. "אם אני זוכר נכון, את מרוויחה גרושים."

"הנשים במפעל מרוויחות עוד פחות," הטעימה ליה. "אבל כמה מהן מגדלות משפחה שלמה על המשכורת הזו. הכוונה שלי היא להתפרנס מהמשכורת שלי לבדה. לא יזיק לאופי שלי לראות איך החצי השני חי. פשוט לוקח לי זמן להרגיל את בלוטות הטעם שלי, הרגילות לשמפניה, למשכורת של בירה. ועכשיו, על מה רצית לדבר?" שאלה וגרסה שוב את הבייקון.

"תאכלי קודם. אני רואה שאת נהנית מהאוכל. נדבר כשנשתה קפה."

סקרנותה של ליה התעצמה כאשר פינתה את הצלחת שלה והרימה את ספל הקפה. "נו?" אמרה לאחר כמה לגימות. "קדימה."

"מה את יודעת על ההשתלטות של בוויל אחזקות?"

"מה? אתה רוצה להגיד שהעסקה סגורה?" שאלה ליה בקול מודאג. עד כה היה מדובר בשמועות בלבד בעבודה. אבל הרבה מהעובדים שעבדו לצד ליה היו מודאגים מאוד.

ליה שמעה מיותר ממקור אחד שכאשר חברות נקנות, המבנה שלהן משתנה. ליה שוחחה עם אחד הנציגים החדשים ביותר שלהם ביום שישי, גבר נחמד באמת עם רעיה ומשפחה צעירה. הוא סיפר לליה שהנהלה חדשה מצמצמת תמיד את העובדים ובדרך כלל מאמצת מדיניות של מי שהגיע אחרון עוזב ראשון, בלי קשר ליכולות. נראה שפיטר איבד כך את משרתו האחרונה ושהוא חושש שמא הדבר עומד לחזור על עצמו גם הפעם.

"כן, זו עובדה מוגמרת," אישר אביה. "יש כתבה על כך בעיתון של יום ראשון. ויש צילום של הבוס החדש שלך, ג'ייסון פולק."

"ג'ייסון פולק," אמרה ליה, שכן שמו לא נשמע מוכר. "לא שמעתי עליו." ליה אולי הצטרפה לכוח העבודה בשלב מאוחר בחייה, אבל היא ישבה ליד שולחן הארוחה מדי ערב ושמעה דיונים על העולם הזה ועל הפרצופים שהופיעו בכל העיתונים והירחונים.

"לא הרבה אנשים שמעו עליו," אמר אביה. "הוא שומר על פרופיל תקשורתי נמוך מאוד."

"תראה לי," אמרה ואביה העביר לה את הדפים הרלוונטיים.

"אלוהים!" קראה ליה, לאחר שציפתה לראות תמונה של גבר בשנות העמידה שלו. והרבה יותר שמן.

טייקונים שמבצעים השתלטויות עסקיות אינם צעירים כל-כך אלא לעתים נדירות. או רזים כל-כך. או יפי-תואר כל-כך.

משהו בבטנה של ליה התהדק כאשר עיניה פגשו בעיניו של ג'ייסון פולק. עיניים חומות כהות. ושקועות עמוק, הגבות מעליהן ישרות ובלתי מתפשרות כמו פיו. שערו היה שחור. וגלי. מוברש לאחור ממצחו הגבוה, ללא פסוקת. אפו ישר עם נחיריים רחבים, לסתו רבועה עם גומה קטנה במרכזה.

"האם זו תמונה ישנה?" שאלה קצרות.

"לא," אמר אביה. "אם תקראי את הכתבה תגלי שהוא רק בן שלושים-ושש. הוא נאה מאוד, לא?"

"אני מניחה שכן," אמרה ליה. "אם אוהבים את הטיפוס." ונראה שהיא אהבה את הטיפוס. היא לא יכלה להסיר ממנו את עיניה.

עם זאת, הוא לא דמה כלל לקרל, שהיה גדול ובלונדי, ענק נורדי עם יופי מחוספס.

פניו של ג'ייסון פולק היו בעלי איכות של דוגמן, ודאי מפני שהיתה בהם סימטריה מושלמת של פסל.

אבל אף-אחד לא היה טועה לחשוב שהוא דוגמן. היתה סביבו הילה של עוצמה. היתה בעיניו בגרות – ותבונה – שנראו לליה מושכות ומרגיזות כאחת.

מרגיזות מפני שהיא לא רצתה לגלות שהבוס החדש של בוויל-אחזקות מושך. היא לא רצתה לגלות אף גבר מושך.

"איך הוא נעשה כל-כך עשיר ומצליח בגיל כל-כך צעיר?" שאלה בחריפות. "אני יודעת שלא מדובר כאן בכסף של המשפחה. אחרת הייתי פוגשת אותו לפני כן."

"לא. הוא מהגר מפולין, שהובא הנה על ידי אביו אחרי שאמו נפטרה בלידתו. הוא גדל בפרברים המערביים ואפילו לא למד באוניברסיטה. הוא התחיל במכירות ישר אחרי שגמר תיכון."

"כנראה שהיה איש מכירות טוב מאוד אם הצליח לרכוש כל-כך הרבה בתקופה קצרה כל-כך," אמרה ליה.

"כך זה נראה. אבל הוא גם התחתן עם כסף כאשר היה בשנות העשרים המאוחרות שלו. אשתו היתה אלמנתו של מעסיקו הראשון. בעלה היה הבעלים של רשת חנויות האלקטרוניקה ויזביז. ג'ייסון פולק מכר את עצמו לאשת הבוס שנה אחרי שבעלה נפטר. היא עצמה נפטרה מסרטן שנתיים לאחר מכן, והורישה הכל לבעלה הצעיר והנערץ. נכון שאז הוא כבר הצליח להפוך את ויזביז מרשת קורסת לרשת מצליחה. לאחר מות אשתו הוא מכר את הרשת במחיר עצום. זה הפך לסימן ההיכר של פולק. הוא קונה חברות בעייתיות, מתקן אותן ומוכר אותן.

"אבל רק אם הוא חושב שאפשר לתקן אותן," המשיך אביה בזמן שליה המשיכה להסתכל בתמונה של ג'ייסון פולק. "הוא מגלה במאמר הזה שבמקרה אחד, אחרי שהשיג גישה למסמכי החברה והעובדים, הוא החליט שמבצע הצלה לא כדאי. אז הוא החליט לפרק את החברה לגמרי ולמכור את הנכסים שלה."

"בלי לקחת בחשבון את העובדים המסכנים," אמרה בבוז.

"אני מניח שהוא נתן לכל אחד את המגיע לו."

"הוא יכול להרשות לעצמו את זה," התיזה, גוררת את עיניה מתמונתו של ג'ייסון פולק כדי לבחון את שאר המאמר. האיש שווה מיליארדים, מקום מושבו הנוכחי הוא בקומה העליונה של גורד שחקים במרכז העיר סידני.

"אולי, אבל הוא לא מוכרח, ליה. יש לו מוניטין של אדם הגון. תראי, בוויל-אחזקות לא הרוויחו בשנתיים האחרונות. על זה רציתי לדבר אתך. האם בוויל-אחזקות בת הצלה או לא?"

ליה הקדירה פנים. "למה אתה רוצה לדעת?"

"במקרה יש לי חבילת מניות נחמדה של בוויל-אחזקות. קניתי אותן לפני שנתיים כאשר הן היו בשפל. האם הערך שלהן יעלה?"

"על פי המאמר הערך שלהן כבר עלה."

"כן, אבל הוא יעלה הרבה יותר אם פולק יצליח לחולל נס בחברה. אז תגידי לי, בתי, האם אפשר להציל את החברה שלך, או שאת חושבת שהבוס החדש יצטרך לפרק אותה ולמכור אותה בחלקים?"

"איך אני יכולה לדעת?" ענתה ליה והשליכה את העיתון בחזרה לכיוונו של אביה כדי להפסיק להסתכל בגבר שתמונתו הופיעה שם.

"קדימה, ליה, אל תהיי צנועה כל-כך. את אחת מאותן נערות שכולם מספרים להן הכל. אנשים אוהבים לדבר אתך. ראיתי את זה בעצמי המון פעמים. את עובדת בחברה כבר שמונה חודשים. אני בטוח שאת יודעת בדיוק מה קורה שם. זה שלא השקעת בלימודים בבית-הספר לא אומר שאין לך שכל. את חריפה כמו שוט כשאת רוצה להיות."

"לא הייתי חכמה מאוד כאשר התחתנתי עם קרל."

"זה שונה. האהבה יכולה לעשות את כולנו לשוטים. עכשיו, אני רוצה לשמוע את דעתך הכנה. האם ההשקעה שלי תגדל?"

ליה חשבה על כל המידע ששמעה בחודשים האחרונים.

אביה צדק. אנשים באמת אהבו לספר לה דברים. בעיקר עכשיו. מאז התאונה, היא פיתחה אוזן קשבת אמיתית, בעוד שלפני כן, ההקשבה שלה היתה חלק מהכישורים החברתיים שלה, דבר שלמדה מאמה.

ליה ידעה בדיוק מה לא בסדר בבוויל-אחזקות. הבעיות היו בנות תיקון. אם הבוס החדש יידע איפה להסתכל ואת מי לשאול.

"לבוויל-אחזקות יש מוצרים מצוינים," היתה התשובה הזהירה שלה. "אבל הנהלה גרועה. אני חושבת שערך המניות שלך יעלה."

וואקים חייך. נערה חכמה, הבת שלו. חכמה ויפהפיה ולא מתאימה לבלות את כל חייה כפקידת קבלה בחור העלוב ההוא. או לחיות בגפה עד יומה האחרון.

וואקים הבין שעריקתו של בעלה הכאיבה לה. אבל החיים נמשכים.

ליה היתה רק בת עשרים-ושש. הגיע הזמן להתחיל לצאת שוב עם גברים. אבל הוא לא יכול היה לאלץ אותה לעשות זאת. הוא יצטרך לעשות את זה בעדינות. אולי להפתיע אותה במסיבה קטנה במוצאי-שבת הבא, להזמין כמה חברים ותיקים, אנשים שהוא יודע שהיא אוהבת. אבל הוא יזמין גם כמה אנשים חדשים, איזה רווק צעיר ויפה-תואר שעשוי להרשים אותה.

אבל מי?

וואקים לא העלה בדעתו איש. הוא הרים את העיתון באנחה והתבונן בצילומו של ג'ייסון פולק. לפתע לחש לו קול שעליו להזמין אותו. את ג'ייסון פולק.

התגובה הראשונה של וואקים היתה, לא. לא איזה בן-זונה שאפתן שהתחתן בגלל כסף. אבל הקול התעקש. אם לא היה יודע טוב יותר, הוא היה חושב שזו איזבל, שלוחשת לו. איזבל, שלא סבלה את קרל לרגע ושאמרה שליה צריכה להתחתן עם טיפוס אחר. גבר חזק יותר, גבר שבנה את עצמו בכוחות עצמו.

איזבל צדקה ביחס לקרל.

ג'ייסון פולק היה גבר חזק, אמר וואקים לעצמו. גבר שבנה את עצמו. גבר שזקוק לרעיה חדשה. אשה צעירה יותר הפעם, שתוכל להעניק לו ילדים.

עדיין היו לוואקים ספקות, אבל הקול הרך לא נתן לו מנוח.

בסדר, לחש בחזרה בתוך ראשו.

אל תספר לליה, התעקש הקול.

וואקים שלח מבט לעבר בתו.

"מה?" אמרה.

"כלום. כלום."

אבל הפור נפל. הוא יזמין את פולק לארוחת ערב והוא לא יספר לליה. כך שנותרה השאלה כיצד יביא אותה לשם. משימה לא קלה כלל.

אבל הוא ישכנע אותה. איכשהו.